אגדה עירונית

לבשתי מגפיים, גרביונים של רשת-דייגים מ'מרקס אנד ספנסר' ושמלת מיני שחורה תוצרת 'אריסטו שמט' ושמתי פעמיי בעליזות למשולש אלנבי. האם ריצ'רד גיר הופיע בתוך 'לקסוס' כסופה וביקש ממני הסבר איך להגיע לארלוזורוב? מה פתאום. לעומת זאת שמוליק הגרוזיני התעניין בתמימות אם יש לי 'חומר' למכור לו

הקנוניה

איפה היא השרמוטה האנורקטית הזאת? איפה אלי מקביל כשצריך אותה? כן, בטח, היא בהוליווד ואני כאן צריכה להתמודד לבד. פשוט מצב קלאסי. הלו אלי תוציאי את הראש שלך מתוך האסלה, יש לך פקס מהמציאות. אנא ממך אחותי, תתקשרי אלי ד-ח-ו-ף לסלולארי!!! האמת היא שאפרופו מציאות בסך הכל רציתי להיעזר באיזה עורך דין משופשף או בעורכת דין ממולחת בשביל שאוכל לתבוע את וולט דיסני, או את האחים גרים או את סטיבן ספילברג או את המניאק שהבטיח לי שהחיים הם פיקניק אחד ארוך ומתמשך ושאני הנסיכה אוטוטו מוצאת לי את נסיך החלומות, ושאז דבר לא יעצור בעדנו מלדהור יחדיו לעבר השקיעה.
לא, אני לא בהזיות. מישהו הבטיח לי את הפנטזיה הזאת ואם אני שמה עליו את שתי הידיים שלי, זה לא ייגמר לטובתו. כן, ולא רק שהבטיחו לי בעקביות אכזרית חזון שהוא כפי הנראה שקרי מיסודו, אף מימשו על תודעתי הרופסת שיטות שונות של שטיפת מוח שהומחזו ומוחזרו במשך שנים רבות על ידי רודנים מפלצתיים ששלטו בממלכות אפלות ולא דמוקרטיות. ואותו אדם או תאגיד שעומדים מאחורי הקנוניה הזאת כלפיי, הם חלאת המין האנושי שפשעו נגדי בפשע זדוני ולא אחראי. לכן אני רואה זאת כשליחות ציבורית לדאוג באופן אישי לכך שהנ"ל ייתפסו כדי להישפט בכל חומרת הדין למען יראו ויראו כל דומיהם. כמו כן אני מצפה מטחנות הצדק שייטחנו את האימ-אמא של האשם או האשמים לאבק דק, ואני לא אנוח ולא אשקוט עד שהמנוולים יקבלו את העונש המקסימלי שקבוע בחוק עבור הונאה וזיוף שנעשים בדם קר נגד אזרחים תמימים ושומרי חוק כמוני.

שמתי לי פודרה

נראה לכם שהייתי יכולה להמציא לבד פנטזיה מעוותת שכזאת? באמת נראה לכם? לא ייתכן. הרי נולדתי תמימה וטהורה ואלמלא הושתל בי החזון ה'סינדרוודי' (סינדרלה ברוטב הוליוודי)הנלעג, הייתי היום בסדר גמור.
ושלא תחשבו לרגע שלא ניסיתי את כל הנוסחאות שמבטיחות הצלחה הישר מהאגדות. למשל: שפשפתי את הפנלים והקרמיקה בביתו של אבי החורג במשך כמעט חודשיים עד שנסדקו לי כל הציפורניים. האם קיבלתי שמלה של 'ארמאני' ונסיך יפה תואר בתמורה? חרא קיבלתי. חרא פשוטו כמשמעו. שכן מצאתי את עצמי מקרצפת גם את המקלחת והשירותים המסריחים שלהם וגם מגהצת בשבת את המדים של אחי החייל החורג. ואומנם, לא התייאשתי ולא נפלה רוחי. בהזדמנות הראשונה לבשתי מגפיים, גרביונים של רשת-דייגים מ'מרקס אנד ספנסר' ושמלת מיני שחורה תוצרת 'אריסטו שמט' ושמתי פעמיי בעליזות למשולש אלנבי. האם ריצ'רד גיר הופיע בתוך 'לקסוס' כסופה וביקש ממני הסבר איך להגיע לארלוזורוב? מה פתאום. לעומת זאת שמוליק הגרוזיני התעניין בתמימות אם יש לי 'חומר' למכור לו, ובנוסף לכך פנו אלי בעזות מצח כמה כשלים ביולוגיים שרצו שאני אעשה אתם דברים מבחילים תמורת חמישים שקלים. חמישים שקלים? אני? מה הם לא רואים שאני נסיכה, הלו?! אחרי טראומות שכאלו וודאי ציפיתם שרוחי תשבר ואני אפנה לסמטה החשוכה הקרובה ביותר כדי ללקק את פצעיי השותתים בהיחבא. אך לא אני. אני הבטיחו לי חלום ואני אגשים אותו גם אם זה יהרוג אותי. אז הלכתי לרופא המשפחה לא לפני שערבבתי מעט צללית איפור אפורה בצללית סגולה כהה ומרחתי אותן ברגש ובאומנותיות רבה מתחת לשתי עיניי. "דוקטור, מאז שאבי החורג ניסה לאבד אותי בכוונה תחילה ביער 'בן-שמן' יש לי סיוטים ואני לא נרדמת בלילה. תוכל לתת לי משהו שיעזור לי לישון?" היפעפתי לעבר הרופא בחן. כמובן שהוא היה בן שישים ושמונה מקריח וכרסתן, אך לא לחינם השחתתי עליו את קסמיי שכן הוא נתן לי ביד רועדת חבילה של ארבעים כדורי 'ואבן' . נכנסתי הביתה בעליצות מלכותית אופיינית ולאחר התלבטויות רבות בחרתי בחצאית מיני מסאטן ורוד, שאותה התאמתי לאחר מחשבה מעמיקה לגופיית קטיפה משגעת בצבע סגול. הורדתי שיערות מהרגליים ורכסתי את מגפיי ה-ג'וליה רוברטס שלי. לאחר כל זאת נשכבתי על מצעיי המשי השחורים שלי ובלעתי את כל הכדורים שהיו בחפיסה. חיכיתי חצי שעה בדיוק וחייגתי 100, כל כולי מתנשפת במצוקה אל תוך האפרכסת. האם התעוררתי אחרי מאה שנה לעולם טוב יותר? האם נסיך זהוב שיער רכן מעליי כשהוא 'מצרפת' אותי עד כלות חושיי? בחלומות אולי, במציאות קיבלתי חרא. ושוב חרא במלוא מובן פשטותה של המלה. התעוררתי ב'איכילוב' כשמעליי רוכנת אחות כלל לא רחמניה. אותה אחות יישמה בי במבטא רוסי כבד חוקן אכזרי, אשר אומנם הציל את חיי העלובים, אך שוב לא הייתה זו הדרך הקלאסית אשר לה קיוויתי וייחלתי יותר מכל, עובדה שהפכה אותי מיידית לנסיכה בודדה ומיוסרת בתהליכי החלמה. בשלב זה אתם וודאי משוכנעים שארים דגל לבן לשמיים ואכנע בקול ענות חלושה, אך לא אני. זינה תהפוך לנסיכה הטרוסקסואלית בטרם שאוותר על חלומי האבוד ללא מלחמה שארה. אני רק אתאושש מעט ואתן מרגוע לטחורים הדואבים שלי על מנת שיחזרו לעצמם מטראומת החוקן שעשתה בהם הנינג'ה הסובייטית ומיד אני כבר מסתערת על התוכנית הבאה שלי. והפעם אני אוספת כסף בשביל לצאת ל'קרוז' ביוון. בעזרת השם, אולי ספינת התענוגות שבה אפליג תטבע וליאונרדו דיקפריו יצוץ לפתע מחדר המנועים בשביל להציל את הוד רוממותי מגורל אכזרי. או שבמקרה הרע, 'זאוס' ימתין לי באתונה בדירתו השכורה שברחוב 'אקרופוליס' בחיוך רחב ועם מנת 'סופלאקי' בידו החסונה המושטת לעברי. ואולי יהיה זה מעדן אחר. את האמת לא חשוב לי מה, רק לא תפוח מורעל, כי כאן יש לי קו אדום: לא משנה איזו כמות של 'אחים גרים' בזקו לי על הקורנפלקס כשהייתי קטנה, אני לעולם לא אבלע את המעשייה ששבעה גברים (מיניאטורים ככל שיהיו), יכולים להיות חבריה האפלטונים הטובים ביותר של האשה. ואני מתכוונת לכל אשה, אפילו אחת כמוני שהיא נסיכה אמיתית מבטן ומלידה עם שיער שחור כמו הלילה ושפתיים אדומות כדם ממש כמו באגדה.

הפי אנד?

כל העובדות והמאורעות בטקסט הנזכר למעלה הנם בגדר אגדה שכולה פרי דמיוני החולני ונכתבו ברגע של רפיון שכלי וחולשה זמנית. כל דמיון בינם לבין דברים שנשים עושות במציאות, הוא מקרי ומעורר חלחלה עמוקה בהחלט. הרי כולנו יודעות, בנות, שנסיכות אמיתיות לא זקוקות לנסיך בשביל שלוות נפשן, אלא לבגדי מעצבים, צי של מכוניות חדישות וארמון מלא בעבדים נרצעים אשר נכונים למלא כל גחמה נסיכותית.
סוף!

על הכותבתאלה דגן

ילידת 1968, אם חד-הורית. ציירת של קירות, סופרת של מגירות, זמרת של אמבטיות, פאבים ורכבות תחתיות. חולמת להאכיל את כל הרעבים בעולם השלישי ומקווה להישאר מלאת אהבה, סקרנות ותשוקה, עד לנשימת האוויר האחרונה.

153 תגובות

  1. היפה בנשים

    מה זה הדבר הזה?
    מתחיל מאוד מעניין, בנושא שאכן ראוי לדון בו, כלומר מהי באמת השפעתה של הוליווד והפנטזיה האמריקאית על איך שאנחנו רואות את עצמנו. אבל הולך ומידרדר ומידרדר, עד לשפל בל יאומן. ההתאבדות הזו? מה זה? ובנוסף לכל, רמת כתיבה אפסית. זה לא שאני לא בעד לכתוב משהו רק כי הוא נקרא טוב, אבל פה אפילו את זה אין. תמונה עורכת לאתר, ויפה שעה אחת קודם!

    • אולי זה פשוט דבר אחר
      ואולי זה בדיוק אותו הדבר.
      וההתאבדות היא לא התאבדות, אלא רק עיפעוף מטאפורי מופרז אשר נשלח על ידי הדמות הבדוייה בתמימות לעבר הקוסמוס.

      מקווה שעניתי לשאלותייך.
      שלך, אלה

  2. מקסים.
    הזכיר לי מאוד את השיר של דני ליטני שהולך משהו כזה:
    תמיד רצית להיות מלכה נשארת הבת של השכנה ממול.
    אל תהיה עצובה…
    אני ואת נצא אל המסע…
    בקיצור אנחנו לא באמת צריכות כתרים ושרביטים רק נסיך אחד שאיתו נשחק ונביים את הסרט הפרטי שלנו. (אומנם דל אמצעים אבל שובר קופות).
    THE END

    • אז אתן לך אותי
      בכמה דוגמאות
      ותוכלי אז לבחור
      אם לצחוק או לבכות
      אני
      אדע לפחות
      שעשיתי הכל בשבילך"

      דני ליטני. 1978. שיר יפהפה באמת.

    • היפה בנערות

      טוב אז ככה לדעתי הסיפור שלך לא משהו אבל נחמד שאת חושבת על דברים "נחמדים"
      בקיצור אם תרצי להיות סופרת תגידי לי ואז אני יגיד לך מה הדעה שלי…..
      ואני גם לא מסכימה לך שתעליבי את אלי מקביל כי היא המלכה שלי …………
      סתם חברה כתבת אחלה של קטע ואני מאוד שמחה שיש מישהי שחושבת כמוני על כל הדברים באותה הצורה…………

  3. מה, אני ראשונה? טוב, האמת היא שגם ליפול בפח של האגדה הזאת הייתי ראשונה. צריך לשרוף את אולפני הסרטים. זה גורם לנו לחפש פנטזיות ובסוף להשאר לבד. האמת היא שהסרטים פחות אשמים, זה הדור הזה של האפשרויות הבלתי מוגבלות, חשבתם פעם כמה מגבילות כולות להיות אפשרויות בלתי מוגבלות? אני גדלתי במדינה קומוניסטית שהיו עומדים בתור בארבע בבוקר כדי להשיג איזה עגבניה, ואני עדיין זוכרת איך הגעתי לארץ בגיל 6 ונכנסתי לסופרמרקט, הסתכלתי מסביב בהלם ולא יכולתי לקנות כלום, לא בחרתי כלום, לא ראיתי כלום פשוט. ככה זה איתנו גם ביחסים, מרוב שמותר לנו לטעום מהכל ולזרוק, כבר איבדנו את חוש הטעם. המצאנו כל כך הרבה דרגות ביניים ליחסים, אכלנו את העוגה עד לפירור האחרון ועדין מצאנו אותה במקרר כעבור שעה. שיקום מי שבאמת יודע מה הוא מחפש וזה לא שאוב מסרט פנטזיה! כל אחד מאיתנו יושב כמו תולעת עצלה ומחכה שיקסימו אותו, יסחפו אותו ו"יעשו לו את זה". מה זה זה? אם תשימו לב, ייסורי אהבה בסרטים מקורם באיסורים – הבדלים בין מעמדות, גזעים, אהבה אסורה ומייסרת שיוצרת את הכוחות האלו לרתצות לממש אותה, מה שאנחנו רואים כרומנטיקה זה בסך הכל מתח המשחק. תהיו בטוחים שאם רומיאו ויוליה היו חיים היום, ילדים לשתי משפחות ישראליות רגילות ברמת אביב, היה להם מקסימום סטוץ, ורומיאו היה אומר לה משהו כמו "אני לא יודע, זה לא ממש זה, אולי יש משהו שיותר מתאים לי". או שיוליה הייתה אומרת לו שהיא לא בטוחה שהיא בנויה לקשר כרגע והוא מפריע לה במימוש העצמי. מה נהיה מאיתנו. אולי רומנטיקה היא באמת המצאה של ימי הביניים כדי להצדיק מונוגמיה או משהו, אבל עכשיו כולנו קורבנות השיטה, מסתובבים ברחובות ומחפשים מי ינענע אותנו (סליחה, "יעשה לנו את זה"). אולי זה עידן המשבר של האהבה , אולי היא תשנה הגדרה, תחליף צורה? אני מודה ומתוודה שגם אני מחכה ל"אחד והיחיד" שלי, אבל אני בהחלט מוכנה לקבל אותו ככה בשידוך רגיל דרך חברים ואולי הסוד הגדול הוא לדעת איך להתמקד בים כל האפשרויות האלו. למצוא את האיכיויות שמחפשים, לפעמים זה מתחת לאף. או במילים אחרות, אלה, מה את יורדת לשינקין? תחזרי לפאב של שמעון, זה בחולצת הפלנל, בכפר (וזה, למי שלא קרה, בדיחה מכתבה אחרת).

    • שקדיה יקרה, אולי את מוכנה לקבל את
      האחד והיחיד שלך בשידוך דרך חברים
      אבל הרי גם אז את מצפה שאותו אחד
      שהחברה הכי טובה שלך מכירה מהגנון של
      הגננת שרה יהיה סוחף ומרגש ו"יעשה לך
      את זה" לא? אפילו שאת לא יודעת מה "זה"
      צריך להיות. אני לא יודע אם מה שאני מחפש
      שאוב מסרט (ולכן אני לא יודע אם לקום או
      להישאר לשבת), אבל אני כן יודע שאני מחפש
      מישהי מיוחדת ואני מודע לזה שאין לי מושג מה
      זה מיוחדת.
      מה שמנחם אותי בתוך כל אי הוודאות הזו זה שכשהיא
      תגיע, אני אדע שזו היא. זה נשמע כמו קלישאה, אני יודע
      אבל העובדות משחקות לטובתי, כבר הייתי שם וידעתי שהיא
      מיוחדת בלי באמת לדעת למה. כמובן שהיו בה כל הדברים
      שאני מחפש, אבל היה בה משהו נוסף ובלתי מוגדר שעשה אותה
      "האחת" (לפחות נכון לאז). אז למה להגדיר מראש בדיוק מה
      אנחנו רוצים? כשזה נכון, אז זה נכון ואנחנו יודעים את זה (לפחות
      רובנו, אני חושב).

      בעניין המבחר, זה אולי מבלבל בהתחלה, באמת יש הרבה דברים
      באמצע ובערך ועל יד. אבל אחרי הבלבול וההתאוששות ממנו, תגידי
      את האמת: היית חוזרת היום לעמוד בתור הארבע בבוקר בשביל עגבניה?
      הניחוש שלי הוא שלא, תקני אותי אם אני טועה.

      אין לי מושג אם האהבה תשנה צורה או לא, אבל אני באמת לא חושב
      שזה עידן המשבר שלה, היא חיה, בועטת ומתבדחת עם רופאיה.

      • אלף היקר, בוא נביט שניה במודל העסקי של האהבה לפי אלף: "אני יודע שהיא צריכה להיות מיוחדת אבל אני לא יודע מה זה מיוחדת"? איך תגיע ליעד אם אתה לא יודע להגדיר אותו ואת המדדים שלו? מזכיר במשהו את המודלים העסקיים של הדוט קום. לא הייתי רוצה להשאיר למיסטיקה את "כשאני אראה אותה אני אדע". מה תדע, לעזעזל? זה שבמקרה אותו יום היית מת להתאהב ושתי דקות לפני זה אכלת שוקולד אז רמת הסרוטונין בדם שלך עלתה ופתאום ראית אותה והחלטת להלביש עליה את כל המודלים שלך ופתאום אתה פשוט יודע, פשוט סגור על עצמך. ערב לפני זה אי אפשר היה למכור לך את מיס עולם שהיא במקרה גם האחיינית של איינשטיין, והיום אתה סגור על עצמך, פשוט כי זה מתאים לך. יש חוקיות מאחורי הוודאות הפתאומית הזאת, אני מאמינה שאם דוחקים אותנו לפינה אנחנו גם נדע לחלוב אותה מעצמנו ולשים על זה את האצבע. אולי תקדיש לזה קצת מחשבה ותחזור אלי?
        (ולא, לא הייתי עומדת בתור לקנות עגבניה, אבל יכול להיות מאד שאני לא צריכה 57 סוגי גבינות לבחור מהן. קרא לזה סוציאל-דמוקרטיה. מבחר סביר.)

        • מה זה איך תגיע ליעד? מה זה פה?
          אנחנו בלוחמה בשטח בנוי? אין לי יעדים
          לכבוש, אני מתנהל לי בעולם, עושה מה שבא לי
          לעשות, מכיר נשים, מתרשם מהן יותר או פחות
          ולא אכחיש, גם מחפש לי ביניהן מישהי לאהוב
          אבל לא צריך להתייחס לזה כאל איזו מטרה שכל
          מעייני נתונים לה, לא מדובר פה על כיבוש הבופור

          ברור שיש לי דרישות מסויימות, אני לא מסתובב לי חסר
          רצונות לחלוטין, אבל אני חושב שצריך לדעת איפה לשים גבול
          לפנטזיות. זה מצויין לפנטז, אבל צריך לזכור גם להישאר עם ראש
          פתוח ולא להגזים בציפייה שמישהו יתאים לפנטזיה שלנו עד
          לרמת מספר נקודות החן בכתפיים. אולי אני קצת מוגבל אבל אם
          ישאלו אותי (ושואלים לפעמים) מה אתה רוצה אצל בחורה, אז אני
          יכול להגיד דברים כמו אינטיליגנטית, רחבת אופקים, שנונה ומשעשעת
          רצוי משכילה, אני יכול לתאר את המראה החיצוני המועף עליי ועוד
          כל מיני תכונות שחשובות לי.
          הבעייה היא שבנות כמו שאני מתאר אני פוגש בעשרות מדי יום באוניברסיטה
          ובכל זאת, אני הרי לא מתאהב בכל אחת שמתאימה לתיאור, יש משהו נוסף
          ואת המשהו הנוסף הזה אני לא יכול לתאר במלים, זה בדיוק הקסם שדיברת
          עליו. מטבעו, קסם הוא דבר שקשה להסביר (שלא כמו אחיזת עיניים, אני מדבר
          על קסם אמיתי), זה אולי נשמע קצת פלצני "קסם שמסם, מה הוא מזיין במח"
          אבל עובדה, זה ככה. תסלחי לי אם אני לא מסכים איתך שהאהבה הכי גדולה שלי
          עד היום הייתה תוצאה של אכילת שוקולד, אם זה היה הקייס אז ההתאהבות הייתה
          נגמרת כשרמת הסרוטונין הייתה יורדת, העובדות אומרות שעם אותה אחת שהייתה
          שונה מכל מה שחשבתי שאני רוצה הייתי שנתיים וחצי (יכול להיות שהסרוטונין אצלי
          מתפרק ממש לאט).
          אני מסכים איתך שיש סיבה לכל דבר ואם התאהבתי במישהי אז יש סיבות שזו היא
          ולא אף אחת אחרת, אבל אני חושב שגם אם תעמידי אותי בפינה מהיום ועד עוד
          שנתיים וגם אם תזרקי עליי עגבניות אני לא אצליח לשים את האצבע על הסיבות האלה

          זו הסיבה שאני לא מנסה להגדיר עד הסוף מה אני רוצה, יש לי דרישות מסויימות
          ורצונות מסויימים ומעבר לכך אני פשוט מחכה שזה יגיע, אני לא חושב שזו מיסטיקה
          אני באמת מאמין שאם זה נכון, אז יודעים שזה נכון.

          ד"א, אני מרוצה מזה שיש לי 57 סוגי גבינה לבחור מהם, בטח שאני לא *צריך* אותם
          אני אחיה גם עם שלושה סוגים, אבל אני מתלונן אם יש. אני אוהב 3 סוגים ואחר אוהב
          3 סוגים אחרים והמבחר רק נותן לעוד ועוד אנשים ליהנות ונותן לי לגוון את החיים שלי

          • סתם אני נאנחת לי פה מתוך התרדמה ארוכת השנים שהיטלתי על עצמי. או שאולי היה זה בגלל כמה מהדברים שאמרת שם למעלה אחחחחחח…….(נאנחתי שוב, חיבקתי את הכרית ונשאבתי לתוך עוד חלום מתוק כשחיוך שפוך על שפתיי האדומות כשני)
            🙂

          • תמצית האהבה שאתה מחפש היא בעצם קסם.
            קסמים הם אחיזת עיניים, אבל האהבה אמורה להיות עיוורת לא?
            🙂
            טוב אני סתם מבלבלת את השכל. רבים וטובים מאיתנו הלכו לאיבוד בניסיון לפרק את המושג הזה ולהבין את החוקיות מאחוריו. גם אם זו אשליה שאנחנו בונים לעצמנו בעיתוי המתאים מבחינתינו (ואתה חייב להודות שאת הבחורה ההיא שאהבת ללא סרוטונין, אולי אם היית פוגש בזמן אחר ובצורה אחרת לא היית מעיף לעברה מבט נוסף…), הרי זו הקארמה שלנו, זה מה שיש לנו בסוף היום, ואת התלונות יש להפנות השמיימה, איש איש לפי אמונתו הוא….

          • המודל העיסקי כשחושבים עליו הוא נורא פשוט ואגואיסטי.
            הוא בכלל לא קשור לקסם או לאיכויות של אותה מיועדת. הוא קשור לאיך שהמיועד/ת גורמ/ת לנו להרגיש כאשר אנחנו במחיצתה, לאותה ההרגשה אנחנו עורגים כאשר היא איננה.

            רוב שאר התכונות שאנשים מחפשים בבני זוגם קשורים בעיקר למיצוב. כלומר, שאותה המיועדת תמצב אותם, אם בעיני הסובבים ואם בעיני עצמם, בסטטוס שבו הם רוצים להיות – בת זוגי היא יפה, חכמה … אז זה אומר עלי שאני מוצלח, או שאני מרגיש מוצלח מעצם העובדה שהיא בוחרת בחברתי.

          • כמה שנכון שאי אפשר להגדיר מה בדיוק עושה לי את זה אצל בחור, הקסם המסתורי הזה שגורם לבטן להתהפך, לפרפרים לרקוד בתוכה, ולריחוף הזה מעל האדמה…
            לפחות בהתחלה…
            האם זו אכן רק אגדה ופנטזיה שאנחנו מסרבים לוותר עליה? וכשכל אחד ואחת מאיתנו שואל את עצמו בכנות, האם נהיה מוכנים בלעדי ההתרגשות והקסם?
            ואיך אומר את זה ארקדי דוכין בשיר החדש שלו? "היא לא דומה לאף אחת אחרת…"

          • Magic!
            Indeed..
            Magic makes the whole difference.. But at the same breath i must add ..
            Magic can be a deceiving factor ..

            hmm .. Guess there is no "right" answer when it comes 2 love..

  4. משהו לא בסדר אחותי, תגידי לי , איפוא השגת בארצנו הדוויה בגדים של מרקס & ספנסר? מילא 'אפלטון-סמרט', אבל m & s . את גאון אמיתי. גלי לי, מישהו החל ליבא מחדש, או שזה שאריות מהטוס וקנה האחרון שלך בלונדון?

    • כל הדמויות, המותגים והאירועים שצויינו במאמר זה, הם בדויים כמובן.
      כל דמיון וקשר בינם לבין המציאות הוא מקרי בהחלט, חוץ מאשר גרביוני ה'נט-פיש' השחורים שרכשתי בחנות הגדולה של 'מארקס אנד ספנסר' ששוכנת ברחוב 'אדג'וואר ראוד' בלונדון.
      ועם הקוראים סליחה.
      דרך אגב בנו של הבעלים של הרשת m&s (דודי אל פאייד) עמד להגשים בעצמו את החלום האולטימאטיבי להנשא לנסיכה אמיתית בעלת דם כחול. חלום שנקטע באכזריות בעת שהתנגש עם המציאות בהתנגשות חזיתית.

      • מריה שרייבר

        ליידי די, חברה טובה. היתה ואיננה עוד.
        אם בליידי די עסקינן אז הלידיי אכלה כל כך הרבה חרא אפילו בתור נסיכה.

  5. בנות, אתן באמת יודעות מה אתן מחפשות ?? רובכן טוענות שאתן מחפשות את נסיך החלומות שלכן, עם רשימת תכונות מכאן ועד הירח, אבל – כשאחד כזה מייצב מולכן ומוכן להיות שם בשבילכן… אתן נבהלות ופוסלות אותו בטיעון הפלצני "הוא טוב מדי…"
    תאמינו לי, נפגעתי כבר פעמיים מקטע שכזה (ולא לדאוג, אין לי דם כחול…), וזה כואב ומעורר חוסר בטחון וחוסר אמון בבנות המין השני…
    בנות יקרות, אתן רודפות אחרי הפנטזיה שלכן ופוסלות את המציאות המונחת לפניכן, עד שאתן מתעוררות יום אחד, בלחץ היסטרי (שהרי הקידומת שלכן עברה מאזור חיוג ירושלים לתל-אביב…), ומתלבשות על הבחור הראשון שנקרה על דרככן, מוותרות על כל האידיאלים והעקרונות שלכן למען טבעת קטנה מזהב ומשכנתא, הכל בשביל שתספיקו לייצר איזה זאטוט זב-חוטם…
    עכשיו, שלא תבינו לא נכון, גם לגברים יש את הקטע הזה של האישה האידאלית, רק מה, הם בד"כ היוזמים (ברוב המקרים, אני לא דוגמה…יש גם גברים ביישנים)
    בננות – אתם מחפשות את ליאונרדו די-קאפריו – תסעו לארה"ב ! פה בארץ יש את אקי אבני (אבל סנדי בר כבר תפסה אותו), ליאור מילר (כנ"ל, יעל אבקסיס) ועוד כמה פרצופים מעמודי-האמצע…
    אני בחיים לא אגיע לשם, אבל מצד שני גם אתן לא… אז תחזרו למציאות וכמה שיותר מהר, כן ייטב לכן בחיים

    • אני לא יודעת מה זו הפנטזיה הזו שמדברים עליה כאן, אני לא זוכרת שאי פעם נחתה בתא הדואר שלי חוברת מטעם "נשות העתיד בע"מ" עם מיפרט הפנטזיות המקומי של הדור שלי.
      לי לא הבטיחו כלום, ובהתאם לזה – אני מנסה לקיים את העניינים בכוחות עצמי. לפעמים הולך , לפעמים הולך יופי.
      (יכול להיות ששכחו לכלול אותי ברשימת המכותבות?)

      מה שכן, אני יכולה להבין איך בחורה מגיעה לסיחרורון שכזה, שבסוף היא מוצאת את עצמה לבושה במיטב מחלצותיה בפוזה של יאוש על המיטה, כשבקיבתה חופן כדורים (אקמול?).
      כאילו, אם פנטזיה אז עד הסוף. מה, ימצאו אותה מתה (עלק) אבל לבושה בחלוק המסמורטט שאני מעיזה לעטות על עצמה רק ברגעים של ריגרסייה ודיפרסייה? לא יקום ולא יהיה!

      מה שהעלה חיוך על פני כשקראתי את הכתבה הזו, זה פלאשבק מלפני כמה שנים, כשהכרתי בחור שהוא עצמו היה משוכנע שהוא גירסא של ריצ'ארד גיר (וחיצונית, הוא באמת היה קרוב לזה) ולדעתי עד היום הוא מחפש את הרוברטס שלו. ולשווא. לא עזרו הנסיעות לחו"ל, הכסף, הרכב הנוצץ והמלתחה שעלתה לו בכסף רב ולי היא עלתה בהגרת ריר… קצת גדולה (ומגוחכת) היתה עליו הפנטזיה ההיא.

      ובברכת "גם גברים נגועים בפנטזיות כאלה" נסכם את העניין.

      • הכל מסתכם בכך שמגיל קטן מטפחים אתכן ודואגים לכן וכן כן גם בגיל מאוחר אפילו מלקקים לכן אבל זה רק אם בא לנו.

        והאמת שיש כאן איזה שהוא מצב של סיחרור עצמי שלכן בנות ישראל היקרות והכוונה היא שאתן פשוט איבדתן כל פרופורציה לגביכן ואתן באמת מתיחסות לעצמכן כאל נסיכות ולא פחות.
        לא פלא שהנסיך לא מגיע ולמי שמקדימה את מחשבתי מבינה שלא כולכן כאלה נסיכות אלא בנות העם מלח הארץ ולוו דווקא המדהימות (חיצונית).
        וכמו שאין כל כך הרבה נסיכים גם אין כל כך הרבה נסיכות.
        אז הוא לא בא.
        אפשר להתידד עם המשרת ותאמינו לי שלעיתים דיי קרובות הוא אפילו יותר טוב מכל נסיך אחר.

        שלכם,
        שימי

        • המלך מסכים?

        • המלך מסכים?

        • אכן אפשר להתיידד עם המשרת וגם עם סוסו של המשרת. אפשר להתיידד עם כל העולם-אני בעד. ואני לא חושבת שאווירת מלחמת המינים מקדמת אותנו לשום מקום מיוחל שכן כולנו רובצים פה יחדיו באותה הביצה וכולנו רוצים אהבה ללא הבדל של מין, דת,גזע,או לאום.
          ואולי מי שמייחס לעצמו ניואנסים ותכונות של אצילות בסך הכל מנסה למשוך לעברו בני זוג עם כוונות אציליות אשר איתם יוכל לנהל קשר שיש בו יסודות מלכותיים ואציליים מהן כמוהם.

          ובקשר לליקוק שאתם מעניקים לנו רק כשבא לכם (כדבריך), אני ארשה לעצמי לרגע לדבר בשם כלל המין הנשי ולהודות לכם מעומק ה……. שלנו (הלב, הלב ומה חשבת?). תודה מותק, אנחנו אסירות תודה לנצח נצחים. 🙂

          • גם שם זה התפורר להם, אם אתם זוכרים את הסוף של הסבוניה הכי מוצלחת של כל הזמנים…
            יאללה כבר איתכם…
            אין נסיכים, אין משרתים, ולצערנו אין גם סריסים באורוות המלכותיות.
            יש אנשים שיש או אין ביניהם התאמה, על רקעים שונים ומשונים (אם רקע, אני אלך על בז'..).
            וחוצמזה, ה"משרת" של אחת, יכול להיות ה"נסיך" של אחרת, וכו', אם כבר מתעקשים להשתמש בטרמינולוגיה ההיררכית הזו שנס ליחה עוד כשלואי ה14 איבד את ראשו ולא בגלל פיזור הדעת. מה יש לכם מבתי מלוכה בכלל? חוץ ממלכות הפלאפל, זאת אומרת, שאין, אין עליהן.

          • אחחחח…. הדסון, הדסון לאן נעלמת מון שרי, מלך מלכי המשרתים?
            ובל נשכח את מלך השערים, מלך הסלים, מלכת האמבטיה, נסיכת האופל ומלך הרייטינג כמובן (בעעעההה…..)

          • אני תמיד כותבת "הללו" ברשת, במקום הלו, וזה כי יש שם שני למדים במקור,
            ובהחלט נזכרת לפעמים ב"הללו" של האדסון כשהיה מרים את שפופרת הטלפון. אותי הם שברו ככשליידי מרג'ורי טבעה בטיטאניק. בכיתי עליה יותר מאשר על דיקפריו.

            ובעניין לואי, נכון נכון, אני חייבת לזכור שלואי 14 זה מהכורסאות, ולואי 16 זה מהמהפכה. 1789, אוי לבושה.
            🙂

          • זה דווקא היה לואי ה-16 שאיבד את ראשו….
            אלא אם אם כן הכוונה לכך שה-14 איבד את ראשו אחר הנשים הרבים שציחק על המיטה הרחבה שלו…

          • הנשים הרבות, כמובן….

    • קראתי את הגבב שלך, וחשבתי לעצמי
      וואלה, נשמע מוכר.
      גם לי היה בעברי איש אחד שהיה ממש משוכנע שהוא מושלם.
      לא רק בשבילי, בכלל, מושלם.
      הוא אפילו הרחיק וטען שהוא נח כמו נעלי בית.
      נו.
      תאר לך, לא כל נעלי הבית נוחות לכל האנשים. יש מדי פעם שהנעל במידה 36 לא תתאים לרגל מידה 39. אפילו שפרוה והכל.
      זה ככה זה.

    • זוארץ יקירי, לא יודעת איך להגיד לך את זה (וזה בטח יכאב), אבל לפעמים אנחנו לא אומרות את הסיבה האמיתית ללמה אנחנו לא בוחרות מישהו.
      כואב אבל נכון.
      יהיה בסדר, לכל סיר יש מכסה. אבל אם אתה רוצה למצוא לך מכסה כזה, כדאי שתעשה משהו בנידון, ביישנות זו לא אופציה.

      • כואב למי ??
        אני לא יודע מה איתך, אבל אני מעדיף להתמודד עם האמת מאשר לפזר תירוצים ובלופים לכל עבר…
        אם אתן לא מסוגלות לומר את האמת – הבעייה אצלכן…
        בעניין הביישנות שלי – אני יודע מה מחירה של הביישנות ואני זה שמשלם לא פעם… לפחות אני לא מחפש על מי להטיל את האחריות לכך…

  6. ככה אמר לך? אם יש לך חומר? וגם לפינות אפלות ניסו לסחוב אותך?
    ירחם השם
    חוץ מהפרילנד אין מה לחפש במשולש אלנבי

    • אכן בפרילנד יש גם חומר (אנושי) משובח וגם פינות אפלות לתפארת
      לונג ליב ד'ה קורנר אוף ד'ה אלטרנאטיב רוק 🙂

  7. נו כן, אז זו קנוניה, הדרך בה מחנכים אותנו. יותר מדי סיפורי סכרין על נסיכות יפות וחסרות ישע שנסיך מקסים מציל אותן מגורל נורא (בינינו, מה היה רע ליפהפיה הנרדמת להמשיך לחרופ אותה עד אינסוף ולחלום חלומות משגעים בטכניקולור? למה בכלל לטרוח לקום ולהקים משפחה ולחיות בעושר ואושר? נשמע לי מעייף לאללה. אני הייתי מעיפה בו מבט ושואלת אותו בטון מאיים אם הארמון נשרף או יש סיבה מוצקה אחרת להפריע לי לישון). וזה ממשיך אחר כך בסרטי נעורים הוליוודיים מטופשים, ובמסרים שאנחנו סופגים כל הזמן מהטלויזיה (בין אם זה בפרסומות, שאומרות שהכי טוב להיות אשכנזיה בלונדינית עם ציצים גדולים, ובין אם זה באמטיוי, שמשדרת שהכי טוב זה להיות כושית סקסית חשופת פופיק ועם כשרון עינטוז אלוהי).
    ואין דרך מיידית להתנער מההשפעות הללו. כלומר, למי שיש כוח, להתנתק משטיפת המוח הטלויזיונית זו דרך מצוינת להוריד את מינון החשיפה לאתוס הנסיכה הנגאלת.
    וכמובן שהגאולה האמיתית וההשתחררות מהחינוך תבוא דרך פעולות.

    ראשית להפנים שאושרך לא תלוי באף אחד חוץ ממך. שזה בין השאר אומר שגם את רשאית להתחיל עם מי שמוצא חן בעיניך, ולאו דווקא לעפעף לו כמו מישהי שלקתה בטיק אריק שרוני בתקווה שיבין את הרמז ויתחיל איתך. וזה גם להבין שאם יש לך בעיות עם עצמך, לא בן הזוג שלך יפתור לך אותן. את, ורק את.

    שנית, שאין נסיכים, (כלומר, יש כמה באירופה, והם סובלים ממחלות תורשתיות ומשעמום כרוני) יש רק בני אדם. ואני לא אומרת שצריך להתפשר על הסטנדרטים הגבוהים שיש לרובנו. אני אומרת שצריך להחליט על מה לא מוכנים להתפשר, ולהראות גמישות מסוימת בסעיפי המשנה. וגם, חשוב מאוד, בניגוד לפנטזיות ההוליוודיות, גם בחיר ליבך לא תמיד ינחש בכל רגע נתון מה הדבר הנכון לעשותו. לכן *מדברים*. לצפות שיבינו אותך בלי מילים זה… הממ.. ובכן, תלוש.

    שלישית, להפנים שלחיות באושר ועושר *לנצח* זה חזון קצת מוגזם. מספיק בהחלט שהאושר יהיה כל עוד הוא נמצא, ולא כדאי לצפות ממנו שומדבר בטווח הארוך. בני זוג משתנים, יחסים משתנים, ומי שגרם לך אושר אתמול יכול פשוט לא להתאים לך מחר. אבל כשיש אושר – לתפוס אותו בשתי הידיים ולהחזיק בו חזק חזק. כי אושר זה דבר נפלא *ונדיר* מכדי לבזבז אותו. הוא מגיע במנות קטנות, ברגעים קסומים, ומי שמדמיין שמצב של אושר יכול להימשך לנצח, עלול לפספס אותו כשהוא מונח ממש מולו, בחבילות קטנות יותר.

    *and once in a blue moon…*
    פעם בירח כחול, זה קורה. את מתאהבת. יש שמתאהבים לאט ומעט, יש שמתאהבים יותר ומהר, זה לא משנה. ואם מצאת את ההתאמה הנדירה הזו, של מישהו שבכל דקה איתו את מרגישה חיה יותר, שמעשיר אותך ואת מעשירה אותו, שכשיש לך רעיון את לא יכולה כבר לחכות כדי לספר לו, שהריח שלו עושה לך ברווזים בעור, שהמגע שלו הוא בדיוק איך שאת אוהבת, שגורם לך לחייך בבוקר כשאת מתעוררת לצידו…
    זה קורה. נדיר, אבל קורה. ואפילו יותר מפעם אחת בחיים. (כמובן שצריך להפנים, שאם זה לא הדדי, אז זה לא זה. אין דבר כזה אהבה חדצדדית. אם הצד השני לא מתאהב בך, אז למרות שנדמה לך שהוא בדיוק הדבר בשבילך, הוא לא. כי יש לו פגם קטלני – הוא לא חושב שאת בדיוק הדבר בשבילו)

    והוא לא נסיך, ואת לא נסיכה. אתם שני בני אדם שמצאו לרגע זה את זה בתוך הג'ונגל האנושי. וזה בהחלט כמו לזכות במלוכה או בלוטו או בטיסה אל הירח.
    בקיצור, פעם בירח כחול קורה שאת מגלה שזה שווה את זה. החיפוש שלך מסתיים (זמנית). ועכשיו מתחיל הקטע הקשה – איך לא לקלקל את זה.. כי לקלקל הרבה יותר קל. מרוב שאנחנו למודי אכזבות וכאבים, אנחנו נהיים יותר חשדניים, יותר סגורים, פחות מוכנים לתת מעצמנו באמת. פוחדים להודות שאנחנו מרגישים, פוחדים להגיד, פוחדים לחשוף את עצמנו לאפשרות שניפגע.
    קשה, קשה לאהוב כאילו לא נפגעת מעולם, אבל זה הדבר היחיד שעובד, נדמה לי.
    וגם הכאבים והכשלונות מלמדים אותנו. מלמדים אותנו מה אנחנו *לא* רוצים.
    ושוב אצטט את אלאניס הגדולה: you live, you learn

    ובברכת ירח כחול לכולנו…

    • אוי…

    • אני לוקח מאינדיגו את הפיסקה החשובה על היוזמה (שבאה במקום עיפעוף מלכותי) ובמחשבה נוספת:
      אין שוויון במקום שאין בו יוזמה דו-צדדית. לא בין עמים, לא בין מדינות, לא בין גזעים ולא בין גברים ונשים. שלום מתבצע במקום שבו שני הצדדים נותנים יד זה לזה. אהבה אינה יכולה לפרוח במקום שבו אחד "נותן" והשני "מקבל", הראשון "יוזם" והשני "נעתר".

      החיים קצרים, האפשרויות מרובות, היוזמות מועטות. מי שלוקח את היום וממצה את הדברים, יוכל להגשים. הקיטור, בעיני, הוא האפשרות הגרועה יותר. היוזמה יכולה להביא לך גם את הירח.

      בנאלי. כן.
      אבל נכון.

    • וואו…..(שלא לומר: אוי….)
      מקסים, נכון, ריאליסטי ואינו פוגע באיכויות הפנטזיה והרומנטיקה.
      כל הכבוד לך 🙂

      • :*)
        תודה

        • 🙂

          אבל למה לפרצוף המחייך שלך אין אף?
          עפ"י אגדה ידועה אחת, דרוש הפה בשביל שאוכל לבלוע אותך
          העיניים בשביל שאוכל לראות אותך
          והאף בשביל שאוכל להריח אותך- אלמנטארי אחותי :-)))

          • האיש הראשון שפגשתי ברשת, אי שם לפני שלוש שנים בערך, ושביליתי לילות ארוכים בשיחות נפש איתו, היה מחייך ככה (גם היום הוא עדיין מחייך ככה, המותק ההוא), בלי אף… ואני למדתי ממנו, ולכן החיוכים שלי נטולי אפים אך מלאי שיניים, לזכר ימים עברו.
            🙂

          • ואף מחייכת בחזרה :~)))

    • את יודעת, אינדי, הדברים שכתבת כאן, זה בערך כמו לקחת את ההארד דיסק שגדלתי עליו, ופשוט להפוך אותו.

      אה, אני לא נכנסת לדיבור מהנכוןמהלאנכון, מהמעוררהזדהותמהלאמעוררהזדהות וכו'
      עזבי, אנחנו גדולות. זה רק הרהור פילוסופי על כך שיש הרבה דרכים שמובילות לאושר או לתחושה של השלמה עם עצמך ועם העולם, כי ראיתי אנשים מאושרים, זמנית וגם לא כל כך זמנית, גם כשחיו לפי הדיסק ההוא.

      ואולי הכי קשה, זה לדעת שאתה יכול לבחור את הדיסקים… שבאמת באמת אין שום דבר ברור.
      אני לא יכולה , כמוך, להגיד על שום דבר שהוא "מוגזם". כי ראיתי מקומות שבהם זה לא מוגזם.
      אני לא יכולה להגיד על שום ציפיה שהיא לא מציאותית, כי ראיתי מציאויות אחרות שבהן אותן ציפיות נחשבו בנאליות ואף התממשו לעיתים קרובות.

      אין לי שום קרקע של "ככה זה בעולם וזהו ", כי יש כל מיני עולמות. וכל כך הרבה אנשים שחיים ביניהם…

      ועוד משהו ראיתי בדברייך: את כותבת, כשאת מתאהבת, את אומרת, החיפוש שלך הסתיים, ומוסיפה בסוגריים: זמנית.
      ואחר כך את כותבת שקשה לאהוב כאילו מעולם לא נפגענו וכו'.
      אבל אם הידיעה שהחיפוש הסתיים רק זמנית, בהכרח זמנית, כל כך ברורה, אז בטח שכל כך קשה לאהוב. כי ברור לך לגמרי שתיפגעי שוב. את לוקחת מעצמך את האילוזיה, ואז לא מבינה למה קשה להתמסר לאהבה? להינות ממנה אפילו באופן זמני? זה נראה לי לא אנושי. אולי הגיע הזמן להודות שבלי האילוזיה של לאהוב לתמיד אי אפשר להינות באמת מהאהבה אפילו זמנית?

      • אבל אסתי, נראה לי שדווקא ההכרה בזמניות של האהבה והמודעות לארעיות של כל הסובב אותנו, הם הבסיס שממנו אפשר לפרוח ולממש את כל הפנטזיות שעולות על דעתנו ובגדול.
        כי מהו הנצח אם לא העכשיו?

        • גם זה נכון 🙂

        • הכל עניין של באלאנס, אני מניחה. בקצה אחד של הסקאלה יש ביטחון ואמון ואמונה, אפילו אם אשלייתית, שהצד השני שלה הוא אולי שיעמום, ובקצה השני יש חרדות. מכל הסוגים, שהצד השני שלהן הוא עירנות וגם רצון למצות את הרגע. המיקום שאנחנו מאפשרים לעצמנו, ביחסים או בכלל, הוא מאד אישי.

          • ואני אוסיף למה שאמרה אלה,

            סתירה לכאורה בין היכולת להתאהב ולהאמין ש"זהו זה", ובין הכרה בארעיות המצב. ואת יודעת מה? שניהם מתקיימים בו זמנית, מבחינתי. כשאני מאוהבת, אז "זה זה", ומבחינתי אפשר לצעוד ביחד אל עבר השקיעה…
            אבל ברטרוספקציה, ובהסתכלות על "התמונה הגדולה", אני מכירה ב*ארעיותם* של הדברים.
            החל מאותה "אהבה לנצח", שכבר היו לי שתיים גדולות כמותה, שחשבתי שיימשכו, והנה, אני עדיין כאן והן אינן,
            עבור במצבי התאהבות שידעתי גם כשהייתי בתוכם שהם לא משהו לאורך זמן, כי שנינו רוצים דברים שונים בעתידנו, אבל שאנחנו יכולים ליהנות בינתיים מהביחד שלנו,
            וכלה בעצם חיינו, הכלים והולכים בעוד אנחנו מתכננים תוכניות, כמו שג'ון לנון אמר פעם.

            ואשר לדיסקים, כן, נכון, את צודקת לחלוטין.. אני כתבתי על הדברים כפי שהם נראים מהדיסק שלי, כמובן
            🙂

    • Dear In_digo,
      I fully agree with you. We suffer from brainwash about perfect life wherever we look.
      I believe that the only chance to minimize it is to convince people that there are some types of commercials that are dangerous.
      Most of us often forget that the very basic concept of the commercials is to take advantage of our needs. Good commercial says indirectly: “If you buy our product/service/what ever we sell you will get rid of your need, believe us!” The commercial says it unconsciously and that the most problematic part.
      It seems to me that we have two options:
      1. Don’t own TV (like me, I don’t have one for 10 years).
      2. Make the public aware of the danger in commercials.
      I live in Sweden already a year (and I’ll get back home in three years) and I can tell that although there are some bad/unfair commercials here I see here much more commercials telling: this is the product, these are the advantages of it and this is the price. You are very welcome to buy it! (o.k, they don’t say it directly like that but the idea is clear).
      I hope that one day we will reach this understanding and succeed to lead our advertisers to make more commercials like that.
      Sincerely your,
      Tzav

      • וזה לא חסר לי.
        אחרי שנסתיימו הסדרות האהובות עלי ביותר (סיינפלד, בבילון5 וסטאר טרק דס9), ידעתי שהגיע הזמן להעיף את הדבר הזה מחיי. אז כן, אני מפסידה בלאקאדר וכמה סדרות בריטיות משובחות אחרות, אבל באמת שזה לא קריטי… יש לי מנוי לסינמטק ואני הולכת לראות סרטים טובים בערך שלוש פעמים בשבוע, בלי פרסומות ובלי חדשות מעצבנות. גם עיתונים אני כבר לא קונה לאחרונה, פעם עוד הייתי קונה הארץ בסופי שבוע, כיום אני קונה העיר פעם בחודש בערך, כדי שיהיה לי עכבר העיר מעודכן.
        ויש המון ספרים ליד המיטה שלי שמחכים לתורם,
        והרבה אנשים מעניינים לדבר איתם,
        וראש שקט (עד כמה שהראש שלי יכול להיות שקט, כי יש לו נטיה להזדמזם תמידית)

        • ולמי שעדיין מחזיק בטלויזיה והתפלק לו אתמול לראות חלק מטקס בחירת מלכת היופי המלאכותי בישראל…. i rest my case

  8. ואני רוצה לכתוב על משהו אחר.
    אני רוצה לספר מתי הפסיק לעניין אותי להיראות כוסית…

    זה בגלל שהיה לי הכל בדיוק ובמאמץ לא גדול נראיתי ככה.

    ואז יצאתי לרחוב. כוסית. הלכתי בעולם. כוסית. הסתכלתי סביבי
    ואתם יודעים מה ראיתי?
    עולם עצבני עייף מרוכז בעצמו, ורובו הגדול בעל חזות בלתי כוסית בעליל
    הכוסיות של עצמי נראתה לו לפעמים מעוררת קנאה
    לפעמים הזכירה לו שהוא לא נראה ככה
    לפעמים עוררה עויינות
    לפעמים מבטי התפעלות, אבל בדרך כלל לא.
    במקום שבו מתאמצים להיראות כוסית, במקום שזה מתאים ומתבקש
    היו גם כוסיות אחרות
    במקום שזה לא הכי חשוב, זה נראה סוג של משהו לא רלוונטי.

    הרגשתי מרומה.
    הייתי בת 16, 18, 20
    הייתי בגיל ובמידות שבהן כל הנשים רוצות להיות כל חייהן

    ומה?

    כלום לא קרה.
    אין קיצורי דרך אמיתיים לכוסיות. בשביל הכל צריך להתאמץ בדיוק אותו דבר.
    אין נסיכים כמעט בשום מקום. כמה נדיר לפגוש מישהו שבאמת מקסים אותך.
    כמה נדיר לפגוש מישהו שאת חושבת – הנה, זה בשבילי ואני בשבילו
    והכל נהיה חגיגה.
    וסתם מבטים של עוברים ושבים? בהההההה, מי צריך את זה. לא אני.

    לפעמים, ביום מוצלח במיוחד, כשנראיתי באמת כמו בז'ורנלים
    הרגשתי בזבוז ללכת ככה על המדרכות של ת"א או י-ם
    מי כבר פוגשים שם?
    הרגשתי בזבוז לצאת ככה מהבית.

    ממילא זה לא כמו בסרטים או בטלויזיה או בעיתוני הנשים. החיים, היומיום, רוב האנשים שפוגשים, לא מתגמלים את הנסיכות כמו שהבטיחו להן.
    אז כדי לא להרגיש מרומה, החלטתי שלא מעניין אותי יותר להיראות כוסית בכל מצב.
    אני אראה כוסית רק בנסיבות ששוות את המאמץ.

    ואלו, אלו הלכו ופחתו עד שכמעט נעלמו.

    • יקירתי
      אני לא יודעת בת כמה את, אבל מנסיון אישי, ככל שיותר השקעתי בחזותי, כך גם היו התוצאות. לגבי כל דבר שניסיתי להשיג.
      בעולמינו המערבי והשטוח יופי זה כח (ידע אולי זה כח ב"כספת"). עצוב עצוב, אבל ככה זה בחיים. מי שנראית יותר טוב, שווה יותר. ושוויה גבוה בכל התחומים.

      מי אמר שלייף איז פייר?
      מצד שני, גם להיראות טוב לא כל-כך-קשה. קצת מאמץ והשקעה, הכל אפשרי. גם סינדרלה יכולה להיות נסיכה.

      • מעניין, אני ניסיתי להגיד את ההיפך ממך. בסופו של דבר, בכל הנושאים המשמעותיים, היופי הוא לא קיצור דרך ולא כח אמיתי אלא מדומה.
        אשליה של כח. בנושאים משמעותיים, את שווה את מה שאת שווה באמת, ולא מה ששווה החיוך שלך.
        מצד שני, יופי או מראה סקסי יכולים גם לעורר אנטגוניזם, עויינות, קנאה מצד נשים אחרות שפגיעתה יכולה להיות הרסנית. גם את זה חוויתי.
        אחרי גיל 17, מחמאות על מראה זה לא הסיפור האמיתי של החיים. זה הסיפור השולי.
        אולי נשים משכנעות את עצמן שבזה עיקר כוחן. אם תנסי, תראי שיש לך כוחות אחרים שעובדים לא פחות חזק גם כשהמראה שלך יותר מינורי או רגוע. קסם אישי, מבט עיניים, כריזמה, כל זה לא קשור לנשיות או סקסיות בכלל.

  9. אלה כתבה:
    אני לעולם לא אבלע את המעשייה ששבעה גברים…יכולים להיות חבירה האפלטונים הטובים ביותר של האשה

    צודקת, אחותי
    יש לנו אחוות נשים משלנו (שיכולה להיות גם קטלנית לפעמים) ולהן יש אחוות גברים משלהם
    גבר הוא גבר הוא גבר
    הוא בראש ובראשונה מהצד האחר של המתרס
    יכול להיות סקס טוב קשר עמוק אבל לעולם לעולם הוא לא תחליף לחברות טובות

    • ואני חובבת גברים מושבעת (בעיקר אם יש להם קירבה משפחתית לג'ון הולמס)

      • הנרי הולמס (אח של)

        אני הנסיך על הסוס הלבן (גם הוא טוען שהוא אחי, אבל אני לא רץ כל כך מהר כמוהו), יש לי ממלכה לא רעה, וגם אופציות קידום למלך (עד חצי המלכות טענו, אבל אני לא בטוח).

        אחות יקרה, פשטי את מדיך הלבנים ומה דעתך על איזה אפרטיף?

    • איזה מתרס? למה לשים גדרות הפרדה?
      גבר הוא גבר הוא גבר בדיוק כמו שאישה היא
      אישה היא אישה, יש הבדלים אבל הם לא
      בהכרח צריכים לשים אותנו משני צדיו של
      מתרס כלשהו.
      אני מכיר בנות שיש להן חברים טובים ואמיתיים
      ובנים שיש להם חברות טובות, טובות לא פחות
      מהחברים הגברים שלהם (עבדך הנאמן).
      אחוות נשים נראית לי כמו משהו שטוב לאלו שעדיין
      חושבות שאנחנו במלחמה ושיש צורך להתאחד
      בשתי חזיתות, הנשים מול הגברים ולהיפך
      אני חושב שהגישה הזו לא תיקח אותנו רחוק אלא
      תתקע אותנו במקום.
      אפשר להגיד שיש יותר סבירות שנשים יבינו נשים
      טוב יותר ממה שגברים יעשו את זה, זה לגיטימי
      לומר וכנראה גם נכון, אבל צריך להבין שזה לא תמיד
      ככה. ויותר חשוב מזה זה להבין שאין פה שני צדדים
      למתרס, אין מתרס ואם יש אז לא צריך לקבל את זה
      כעובדה מוגמרת אלא לנסות להסיר אותו.

  10. הצמחוני השמייח

    אה, זאת היית את?
    באמת לא התכוונתי להעליב, אבל חשבתי שזה המחיר, חמישים שקל. אז כבר דמיינתי איך אנחנו מתאהבים אחרי המציצה הראשונה וכל הסיפור, בדיוק כמו באגדות. נכון שאני לא ריצ'רד גיר, אבל אני גם לא כשל ביולוגי, סתם קרוע. כשאני סאחי אני הרבה יותר נחמד
    כי האמת לא נראית הסטריאוטיפ של נערה עובדת, וחמישים שקל הרבה יותר זול מלשלם על ארוחה+סרט וגם חוסך את כל האי-נעימיות של היכרות ראשונה

    מי אמר שהאגדות לא מתקיימות אם באמת מאמינים בהן?

    • אני לא ביקשתי ארוחה וסרט וגם לא חמישים שקלים.
      אצלי האהבה עולה הרבה יותר ביוקר ומיועדת רק לעשירון העליון.
      רק למי שיכול להרשות לעצמו לשלם באהבה תמורת אהבה.
      נראה אותך שובר את החסכונות שלך בבנק הרגשות בשביל לשלם עבור אהבתי.

      • הצמחוני השמייח

        יש גם מסלולי אשראי?
        כי החסכונות שלי בבנק הרגשות נפתחים רק אחרי שאני בטוח לחלוטין שההשקעה בטוחה והסיכוי ליפול על סטאטאפ בועתי אפסיים.
        אני לא השקעתי בנטקינג או ב 4-sale. ככה זה, הולך על בטוח. חמישים שקל בשביל איזה מניה תמיד אפשר להוציא, אבל לפתוח חסכונות? רק על סמך הצגה מרשימה של אנשי השיווק? למה מה קרה התאבדתי?

        בברכת קססה להמונים
        הצמחוני השמייח

        • נשמה, אולי בהשקעות נדל"ן ונאסד"ק הולכים על בטוח, למרות שההיסטוריה הקרובה והרחוקה מעידה(תרתי משמע) על עובדות אחרות.
          באהבה לעומת זאת אין פרמיות על רמות סיכון וכדומה.
          שמה, כמה יותר גבוה עפים ככה הסיכויים לכאוב וליפול נמוך יותר רק גוברים.
          זה הדיל. טייק איט אור ליב איט מיי דיר.

          • הצמחוני השמייח

            מסכים איתך לחלוטין. אבל לא דיברתי על גובה ההשקעה, דיברתי על חוסר השקעה בפרוספקטים אלא השקעה בדברים קיימים, לא על סמך השיווק והיחצון שלהם.
            דהיינו, ראינו, נגענו, נסענו, רצנו למרחקים קצרים ומרחקים ארוכים… רק אחר כך פותחים את החסכונות

          • רגע אתה מזמין אותי לסיבוב, שאני אבין?
            למה , איזה אוטו יש לך, פורשה או לאמבורגיני?

            ואחרי זה אני טוענת שאני נערה רוחנית. בחיי טפי עליי 🙂

  11. אבודה בעיר הגדולה

    אמנם לא בתלאביב אבל הרגשתי אבודה כשגרתי בניויורק.
    שם על כל מטר יש מי שמציע לך כאלה דברים והרבה יותר גרועים. ובמועדונים מציעים לך דברים הרבה יותר גרועים. בהתחלה זו היתה בפירוש סטירת לחי מצלצלת ומצד שני גם התפכחות מסויימת לגבי המציאות.

    גם לי בזקו האחים גרים על הקורנפלקס. גם עלי שמרו מהמציאות המלוכלכלת. אבל מה לעשות שבאיזשהו שלב בחיים אנחנו צריכות להתעורר מהחלום.

    חברות ילדות שנישאו ישר לאהובי ליבן מהתיכון ואף נשארו לגור במקום בו הן גדלו נראות די סתומות. הדרך שאני בחרתי לעומת זאת פתחה בפני אפיקים חדשים, אמנם גם חרא, אבל גם הרבה דברים נפלאים אחרים.

    כל אחד מאיתנו הוא סך הבחירות שהוא בוחר במהלך חייו. הבחירות שאני עשיתי הובילו אותי הרבה פעמים לביבים אבל גם לנקודות אושר עילאיות. אז אוקיי לא באנו להינות והפיקניק לפעמים מייגע ומשעמם אבל בשורה התחתונה איי דיד איט מיי ווי. וזה מה שחשוב.

  12. שאגדות למבוגרים מסתיימות בהפי אנד לפסיכולוג.

    תעזבי אותך מנסיכים, אלה. נסיך זה בדרך כלל הדבר הזה שכשאת מנשקת אותו הוא הופך לצפרדע. הלכת לחפש את המלוכה וקיבלת קוסה מחשי ירוק ומקרקר. מערכת היחסים הכי נפלאה שהיתה לי, לדורותיהם, היתה עם איזה איש אחד שהיחסים שלי איתו היו פשוטים וכמעט טריוויאלים כמו לחם ומים. אפשר גם בלי קוויאר.

    • ולי היה פעם אחד, מאלו שפחדו ממחויבות ומהצל של עצמם, שטען שמערכת יחסים צריכה להיות כמו קוויאר, שהערך שלה עולה ככל שטועמים ממנה לעיתם נדירות יותר. לקח לי שנתיים להבין שהוא היה בן זונה קטן, אבל לפי מה ששמעתי הוא מאמין בזה עד היום.

      • הברנש שלך התבלבל בין "מערכת יחסים" (שיש בה אהבה, אמון, חוויות משותפות ובניה לטווח ארוך)
        לבין "ריגוש מיני" (שהוא, אכן, פועל יוצא של ארעיות, נדירות, ככל שתמעט לבקר תתייקר, וכו')

        • בועז, גם זה לא ממש מדוייק
          מין לא חייב להיות נדיר וארעי
          על מנת להיות מרגש. יש בהחלט
          מקרים שבהם סקס, גם עם בת זוג
          קבועה וגם בתדירות די גבוהה הוא
          מרגש ומחדש ומצויין.
          מה שהכי מגניב בזה, זה שזה לא
          משהו שתלוי ביד המקרה, זה משהו
          ששני הפרטנרים יכולים לעשות (בדרך
          כלל). לא צריך לחכות לנס כדי שזה יהיה
          ככה, אפשר לגרום לזה להיות ככה.

          אני לא אשתמש בדימוי של קוויאר (כי זה
          לא טעים בעיניי) אבל אפשר לאכול גם
          סנדוויץ' מלחם שחור כל יום בלי שיימאס
          הכל תלוי במה ששמים בפנים, בגיוון.

        • תעיר אותי אם אני חולמת כשאני חושבת שאפשר גם וגם.
          שאפשר ליהיות עם מישהו שרוצה את הריגוש ההתחלתי בדיוק כמוני ומוכן לעבוד על זה ביחד איתי לעולמי עולמים על כל מה שנדרש כדי להגשים זאת, כולל לשלם את מחיר תחושת חוסר הביטחון והחסך במובנות מאליה שנילוות ליחסים שכאלו.

          לא, בעצם אל תעיר אותי כי עדיף לי להמשיך לישון ולחלום אם המציאות לא יכולה לאפשר לי לנהל את אהבתי כך. חלומות פז

          • בטח, בטח שירצה את הריגוש ההתחלתי, וברור שיעבוד על זה (משרה מלאה וגם שעות נוספות!)… אבל ליתר בטחון, כדאי שתשיגי לך כרית.
            ככה הרבה יותר נוח לישון.

          • שאני מדברת מתוך שינה?
            בבקשה תעירו אותי כשנצליח לטוס ולעבור את מחסום מהירות האור, כשנמציא מכונת זמן וגם מכשיר שבעזרתו נוכל לעשות טלאקנזיס.
            אבל בעיקר חשוב שלא תשכחו להעיר אותי אם מישהו ימציא פטנט שיאפשר לאכול את העוגה ואף להשאיר אותה שלמה. עד אז אני אמשיך לחרופ לי כאן בארמון הבדולח שלי, טוב? 🙂

          • לאכול את העוגה ולא להשמין.
            שכחת!

            טוב, נו, זה בגלל שאת ישנה 🙂

          • אלה,

            כבר היום אפשר גם אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה…. בעברית קוראים לזה "שיבוט" (או Cloning באנגלית). זה אמנם פותח במקור לבני-אדם, אבל היחידה ששובטה עד היום בישראל היתה אשתו של השר בנימין בן-אליעזר, דולי (רק שלצורך החיסיון, עיוותו את צורתה החיצונית ועשו ממנה כבשה…)
            אז אם זה עובד על בני-אדם, חבטח ובטח שזה יעבוד גם על עוגות, לא ?!

          • מה שתגיד כפארה. אני חוזרת לישון, תעיר אותי כשהשיבוט יהיה אפוי ומוכן-וול דאן. לילה….

          • וול-דאן ?? את אוהבת עוגות חנק שרופות ?? איייייייייייייייייייייייייייייייייייייייכס…

            אני אישית מעדיף קרם-שניט, או איזו עוגת גבינה טובה – בקיצור, Medium-Rare…

          • zzzzzzzzzzzzzzzzzzz………zzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzz…………….

            🙂

  13. נומרולוגית

    אוי כמה שאני קינאתי תמיד ביפהפיה הנרדמת. את כל גיל ההתבגרות המחורבן היא
    העבירה בשינה מתוקה, בלי חצ'קונים, בלי מצבי רוח ובלאגנים ובסוף התעוררה לנשיקותיו של
    הנסיך היפה. זה לא פייר. יש אגדות כמו הנסיכה והדרקון שמנסות לתקן את המעוות
    אבל משום מה זה לא תופס. אולי בגלל שאנחנו עדיין רוצות להאחז באגדה הזו של הנסיך
    הנשקן?
    אגב חשבתי על זה שבעצם כל האגדות הללו שלגיה, סינדרלה, כיפה אדומה, כולן כאחת
    גיבורותיהן נשים למעט פינוקיו כמובן שלא נדרש לפגוש שום נסיך ולחיות באושר ועושר
    רק להפסיק כבר לשקר. מה שכמובן לא עזר לגברים להטמיע…
    .

    • נומרולוגית,
      אמנם במרבית האגדות וסיפורי הילדים הנשים הן הכוכבות הראשיות, אבל שכחת לרגע מי כתב את אותם סיפורים… גברים.
      עכשיו צריך לשאול האם הנסיך בסיפור הוא חלומה של כל אישה, או שמא הסיפור נועד להראות כמה ייסורים על האישה לעבור, ובד"כ מידיהן של נשים אחרות:
      שלגיה – אמא חורגת ומכשפה לעת מצוא…
      סינדרלה – אמא חורגת ועוד שתי אחיות "נחמדות"…
      היפיהפיה הנרדמת – שתי מכשפות שהחליטו "לסגור חשבון" אחת עם השנייה…
      ואפשר למצוא עוד דוגמאות…
      בסופו של דבר, הנסיך היה זה שגאל אותן מייסוריהן, אבל תמיד הוא עשה זאת כאשר הן הופיעו במראה הפשוט והטבעי שלהן – בלי שטיקים, משחקי תדמית, איפור ושאר שטויות (אחת מהן אפילו ישנה מאה שנה… תתארי לך איזה שיער סתור היה לה, שלא נדבר על השערות ברגלים…)

      מספרים לנו סיפורים לפני השינה כשאנחנו ילדים קטנים ומאמינים בעולם האגדות. הבעייה מתחילה כאשר אנחנו מתבגרים וכל ההבטחות מאותם סיפורים לא מתגשמות בקצב הרצוי לנו…
      האכזבה מכך משכיחה את האמת הפשוטה שמדובר בסך הכל בסיפורי-עם לילדים…

      ברוכה הבאה לעולם האמיתי – אם את מחפשת נסיך על סוס לבן, אני יכול להציע את עצמי על 75 סוסים מתחת למכסה המנוע של הפיז'ו הלבנה שלי, וסביר להניח שישנם עוד רבים עם יותר סוסים לבנים (שהרי לבן הוא הצבע המועדף בישראל לסוסי האספלט המודרניים…)
      הסוסים מהאגדות נשארו שם – גם ככה הם ממודל ישן ולא מסתדרים ממש על מוסיקת טראנס, אקסטזי וסיירות החנייה והנקיון של עיריית תל-אביב (חניה באדום-לבן – 170 ש"ח – הטלת צואת סוסים על הכביש בזמן החניה – 360 ש"ח – עסק יקר להחזיק סוס בתל-אביב).

      • נומרולוגית

        נכון, אספקט שלא חשבתי עליו: הנשים האחרות בסיפורים הללו הן המרשעות האמיתיות
        ולא הגברים. מעניין. ומנסיון החיים שלי גם נכון לצערי. בחיים שלי לא נפגעתי מהגברים
        שאהבתי בחיי כמו שנפגעתי מחברות טובות שתקעו סכינים. כך שאני כבר לא ממש מאמינה
        ברעיון הזה של אחוות הנשים המדהימה. מעדיפה ידיד או חבר טוב על רעיון "החברה הטובה".
        אגב טעית כשכתבת שהנסיך גאל אותן מייסוריהן כשהופיעו במראה הפשוט שלהם.
        סינדרלה לא הופיעה במראה הפשוט שלה. מה פתאום? היא הייתה צריכה להתשנות, להפוך
        למישהי אחרת כדי שיירצו בה ויתאהבו בה. יענו, תשתני אחותי, מה שאת זה לא טוב, מי ירצה
        אותך ככה סינדרלה כשאת מדברת עם העכברים במטבח?

        לגבי העולם האמיתי, שיתחנן אלי, נראה, אולי בסוף אני אסכים לקבל אותו כמו
        שהוא.
        פג'ו אמרת? המממממ, שכחת לציין אם היא אוטומטית ואיזו שנה.

        • לשאלתך… גיר רגיל מודל 98'… אבל אני מבין שאת בקטע של "שיעביר הילוכים לבד"….

        • אל תאמיני לאגדות.
          יש ויש אחוות נשים ואין מופלאה ממנה.
          באגדות אשר נכתבו על ידי גברים בתקופות חשוכות אנו פוגשים את האשה הטהורה והלבנה לעומת השחורה והאפלה. הפרס שבו זוכה האשה ה'טובה'הוא הפרס הגדול מכולם (??!)- נישואים לגבר/נסיך.
          לעומתה מתקיימות ברקע של הסיפור אלו שמנסות למנוע את אושרה בכל מחיר: קרובות משפחתה השחורות ורעות הלב.
          בימים עברו נעזרו אלו שהחוזק היה בידם (קרי:הגברים) בקנוניית ה'הפרד ומשול' הזאת אשר עזרה להשאיר נשים במקומן הנחות. כי כשאתה זורע פילוג בתוך אוכלוסייה חלושה, אתה מבטיח לעצמך שהם לא יתאחדו לעולם ויעמדו על זכויותיהם השוות. היום זה כבר לא כך, או לפחות כך אני מאמינה ומקווה ולכן תבדקי היטב אם באותם האירועים שבהן נפגעת על ידי חברות קרובות, לא הייתה מעורבת במקרה ידו הארוכה של איזה גברבר אשר פעל בשיטת ההפרד ומשול העתיקה והטובה. שיטה אשר עובדת יפה בשירותו של המין האנושי משחר נעוריו. האגדות הללו מהוות כפיסת תרבות נושנה פתח הצצה אל אותו הקונפליקט המוכר שבין דמות האשה היפה,הלבנה,הטהורה,חסרת האונים והנאמנה לבין דמות האשה היצרית,האפלה,זוממת התככים ובעלת הכוח והעצמאית. תפיסת דמות האשה בצורה הדואלית היא פרי האמונות והחוקים שעומדים בבסיסה של חברה פטריארכלית ומהווים נושא מכובד למאמר שלם בפני עצמו.

          • נומרולוגית

            הלוואי ואתן צודקות ויש באמת דבר כזה שנקרא אחוות נשים. גם לי כמו לאינדי גו
            אף פעם לא היו יותר מדי חברות, אבל אלו שהיו חשבתי תמיד שיילכו איתי באש ובמים.
            אבל כשמצאתי את עצמי בתקופות קשות, מצאתי את עצמי תמיד לבד. פתאום האחווה
            הגדולה שהובטחה לי נעלמה. ובדרך כלל האכזבה שלי מחברות ונשים לא הייתה
            קשורה בגברים בכלל, אלא באכזבה מחברות שאיכזבו שעד היום לא ברור לי למה
            עשו לי מה שעשו, כי לא היו ריבים גדולים. נכון שגם לגברים יש נטייה לקחת את הרגליים
            ולברוח דווקא כשמתחילים לאהוב ולסמוך עליהם, אבל בעניין הזה לא היה לי אף פעם
            כל מיתוס לשבור על אחווה גדולה. תמיד התייחסתי אליהם ב"כבדינו וחשדנו" כך שגם
            לא התאכזבתי כשאיכזבו, מקסימום הנדתי בראשי ופלטתי, גברים. ובכך נגמר הסיפור.

            יכול להיות שנשים באיזה שהוא אופן מפחידות אותי. אני לא מבינה נשים, למרות שאני
            בעצמי אישה ומן הסתם אני כנראה גם לא מבינה את עצמי, והיסוד הדמוני בנשים שדיברת עליו אלה (עיינו ערך הגבריה והרוכל של ש"י עגנון), הוא יסוד שמקנן גם בי, אבל אין לי מושג איך לאכול אותו
            כשזה נוגע לנשים אחרות. לגבי גברים זה יותר כל, הם יצורים פחות מורכבים
            וקל לי יותר להבין את המניעים שלהם והכעסים שלהם.

            כשגבר כועס הוא מקסימום יסתגר בשתיקה או יתפרץ בזעם ותמיד קל לדעת למה
            הוא כועס ולפייס אותו. כשאישה כועסת, זה ממש מסוכן כי לכו תדעו מה היא
            מתכוונת לעשות עם הכעס שלה. פחד אלוהים.
            אני בכלל לא חושבת שהצלחתי לנסח נכון מה שאני מנסה להעביר, אבל תסלחו לי טוב
            השעה מאוחרת, ואני כבר עברתי את סף העייפות שלי.

            אה כן ועוד דבר: אלה הכתבות שלך מקסימות. תודה. מחכה כבר לבאה.

          • נומרולוגית

            אוף השגיעות שלי כשאני עייפה. התכוונתי לקל ולא כל.
            ואני עוד עוסקת בתחום של ע. לשונית ומעיזה לתקן אחרים. פאדיח דיח…
            סליכה.. מבתיכה להפסיק.

          • ועל זה אמרו פעם: גברים מרכלים…. נשים מבצעות רצח אופי…

          • דיאנה וינר

            מצטערת לקלקל לך נומרו יקרה. אין אחוות נשים. אין חיה כזאת. גם כשהן מתלקקות ועושות פוצי, מוצי אחת לשניה ברגע של משבר הרשעות תמיד תשתחרר.
            יאללה. כדאי שאסתלק מפה לפני שאחטוף תפוזים רקובים על הראש מהנשים המתוקות והמלאות באחווה, פילנטרופיה והומניות ואהבה כלפי אחיותיהן השנויות במחלוקת.

          • זוארץ, דיאנה וינר – ומה זו המיזוגניות (=שנאת נשים) הפרועה הזאת?

            "אחוות נשים" זה משהו שליפעמים דורש רמה מסויימת של מודעות.
            מפני שהתרבות הגברית שאנחנו חיים בתוכה מגלגלת את כולנו, פעמים רבות, הרבה יותר בקלות,
            לשחק תפקידים שלא תומכים אחת בשנייה. בדיוק כמו שהסבירה אלה.

          • נומרולוגית

            אני בכלל לא שונאת נשים. להפך. התגובה של דיאנה וינר הזו נראת לי קצת מוגזמת ומרירה מדי.
            אני פשוט תהיתי אם אכן יש דבר כזה. כי אני כאמור, כבר נפגעתי יותר מדי מנשים בחיי.

          • גם אני. אבל אולי לא פגשתי עדיין את האישה הנכונה… 🙂

          • נומרולוגית

            רק עכשיו ראיתי את התגובה שלך ונפלתי מצחוק. הו האישה הנכונה.
            אני רק מקווה שלא יהיה לה תפוח מורעל ביד במקום פרחים כשתבוא.
            🙂

          • התרבות הגברית ??
            תקראי, תקראי את הכתבה של אריאנה מלמד ב-ynet, ביחס לשוביניזם הנשי השולט בחיינו… אחר כך תחזרי ותיטעני שאנו חיים בתרבות גברית.
            אף אחד – אבל אף אחד – לא יכול להכתיב לך איך לנהוג ! אם החלטת שלא לתמוך באחרים זו בחירה שלך. זו אולי הבחירה הקלה, אבל זה המחיר שיש לשלם עבורה.
            בכל מצב, את האחראית הבלעדית ל"צורת המשחק" שלך, ולא אף אחד אחר…

          • בודאי שאני האחראית הבלעדית.

            אבל אם אתה לא מודע לעובדה שהתרבות האנושית בכללותה היא תרבות שנישלטת ע"י דומיננטיות גברית מכרעת, כולל עיצוב דפוסי התנהגות בכל התחומים, דומיננטיות שרק בדור האחרון התחילו לערער עליה ולנסות ליבדוק אותה מחדש,
            חוסר המודעות שלך חמור מכדי שאפשר יהיה להתגבר עליו בדיון וירטואלי כזה.

          • זו לא רק התרבות האנושית, אלא ההתנהגות הרווחת בקרב כלל היונקים בטבע…
            הערעור על מצב זה הוא תוצר של החשיבה שלנו, הפועלת בדרך כלל בכיוון הפוך לאינסטינקט של הטבע האנושי… זה נכון גם ביחס לשאר תחומי החיים.
            בטבע, הזכרים החזקים (או היפים) שורדים, מזדווגים על הנקבות החזקות (או היפות) ויחד הם מביאים לעולם דור המשך חזק (או יפה) – חוק הטבע: החזקים שורדים.
            אבל האדם יצור חושב, וככזה הוא שואף לאפשר שיוויון הזדמנויות לכולם – מה את חושבת ? שהגברים כולם אותו דבר ?! עובדה שלא…
            האמת היא שכיום החברה היא שוביניסטית, אך לא תמיד הגברים הם אלה ששולטים בה… לנשים כח רב יותר מלגברים בימינו, רק שבמקרים רבים הן מציגות אותו מנקודת השקפה נחותה:
            בדרך כלל גברים מסובבים את ראשם אחרי נשים ברחוב ולא להיפך (ז"א זה קורה גם בכיוון ההפוך אבל לא זוכה לביטוי קולני…), אך במקרים רבים הפעולה הזו (של הערצה וסגידה ליופי הנשי…) מתפרשת כמטרד (ואני לא מדבר על הערות הגובלות בהטרדה מינית).
            נשים מתאמצות להתקבל לעבודות שנחשבות למעוזי הגבריות, ואף אחד לא מטיל ספק באשר להיותן נשים, אבל יצא לך פעם להיתקל בתגובותיהם של הורים שגילו שבגן של ילדיהם יש גננת ממין זכר ?… הם מתייחסים אליו כאל קוריוז במקרה הטוב ואל הומו-סקסואל בפוטנציה במקרה הפחות נחמד…
            תופעה נוספת (שאני נפגע ממנה לעיתים גם באופן אישי) – למה גבר יוזם זו פעולה לגיטימית יותר מאשר אישה יוזמת (גם בעיני נשים!)? או להבדיל – גבר מבוגר ואישה צעירה מתקבלים בהבנה רבה הרבה יותר מאשר אישה מבוגרת וגבר צעיר (ואני לא מדבר על פער גילאים היסטרי, אלא על 3-6 שנים…)
            השוביניזם בעולמנו חי וקיים, ולצערי הרב נשים מטפחות אותו לא פחות מגברים… עובדה

          • מומלץ שתתחברי בדחיפות לצד הנשי שלך. עונג צרוף מובטח פלוס ההבטחה לחוות אחווה נשית ותענוגות אחרים כיד הדמיון הטובה עלייך.
            במקרה שתצאי בלתי מסופקת, כספך יוחזר לך במלואו פלוס פיצוי הולם על עוגמת הנפש

          • דיאנה וינר

            אם כך את חייבת לי כבר המון כסף פלוס ריבית. : -)
            ואני מבטיחה לך שאין יותר מחוברת לצד הנשי ממני. ולא, אני לא גבר, כמו
            שניסו להעליל עלי בפורום. אני אישה. אישה שבהחלט מחוברת לצד הנשי שלה
            והדברים שאני אומרת וחושבת יוצאים משם ורק משם, מהתפיסה הנשית שלי את עצמי.

          • תודה רבה
            וקבלי בחזרה אחווה כנה מאשה לאשה.

            את רואה נשמה, יש אחווה נשית ויש אחווה אנושית גם מחוץ לאגדה.
            רק אנחנו צריכים להקל מעט את עוצמת השפיטה שאנחנו נוקטים כלפי השונה מאיתנו ולחדול להערים אוקיינוסים של ציפיות על זולתינו ואז רק השמיים הם הגבול.

            כל כך פשוט וכל כך שווה את המאמץ.

        • ועוד איך. אם אני מגדירה מישהי "חברה שלי", שום גבר, ובכלל שום אדם, לא יסכסך ולא יפריד בינינו, ושום סכינים לא יישלפו בינינו. אין לי הרבה חברות(/ים), אבל על המעט שיש לי אני יכולה לומר בבטחה שהן לעולם לא יעשו משהו כדי לפגוע בי, וגם אני כנ"ל.

          [וזה להבדיל מן המעמד "ידיד", שהוא משהו שונה לגמרי, כלומר רק לא מזמן מישהו שאני החשבתי ידיד טוב שלי עשה לי תרגיל מכוער ומגעיל במיוחד… אבל מראש, מכיוון שחשדתי שאכן קיים בו רוע שהוא מסתיר ממני, ומעולם לא בטחתי בו לגמרי, הוא תמיד היה "ידיד", ולכן הוא לא היה יכול להיות "חבר", לא במובן הרומנטי ולא במובן החברותי-נטו]

          מה שכן – חברות קרובות צריך לבחור בקפידה, כי חברות אמיתיות – טובתך עומדת לנגד עיניהן. ם כשזה עלול לגבות מהן מחיר מסוים. חברה טובה תייעץ לך לעשות משהו שטוב בשבילך, גם אם לה עצמה יש מה להפסיד מזה, ואגב, "חברה טובה" יכולה להיות גם גבר (למרות שזה יותר נדיר).

          וכבר עמדתי פעם בסיטואציה של לבחור בין חברה טובה לבין גברבר (היא ראתה שאני במסלול התנגשות, שזה דבר שמבפנים קשה לראות, ואמרה לי, "או הוא או אני", ובחרתי בה, ובמבט לאחור, בחרתי נכון ואני לא מתחרטת לשבריר שניה)

          • דיאנה וינר

            אם היא אמרה לך או הוא או אני, זה כבר אומר עליה משהו, ולא משהו טוב דווקא.
            מה פתאום היא מציבה לך אולטימטום כזה? באיזו זכות?

          • ובכן, היתה לה כל הזכות שבעולם, ומטעמי צנעת הפרט אני לא אפרט. וגם אם לא היתה לה "רשמית", זה בסדר מבחינתי.. היא עשתה את הדבר הנכון והיחיד שהוציא אותי ממשהו לא בריא. האמת, אם הייתי שומעת לעצותיה לעתים יותר קרובות, היו נחסכים לי לא מעט דברים לא נעימים.
            וככה זה כשיש לך חברה אמיית שבאמת אכפת לה ממך. צר לי שלא יצא לך לחוות אחת כזו (לפחות) בעצמך. באמת, צר לי עליך.

      • ממש לא אמין הקטע בו הנסיך מנשק את הנרדמת
        אחרי שינה של מאה שנה…

        (לצורך העניין גם שנת לילה ממוצעת…והריח..הריח..)

      • אתה לא יודע שלנסיכות לא גדלות
        שערות ברגליים? שיעור שני באנטומיה
        באוניברסיטת דיסני, שוב הברזת?

        • שיט, אלף…. לא היית חייב לגלות לכולם שלא הגעתי לשיעור הזה… עכשיו אני אהיה חייב להודות שאני בכלל לא מתייחס לשערות ברגליים…

          • לא נורא, זוארץ, לא הפסדת כלום.
            השיעור כולו היה למעשה פרסומת סמוייה שמומנה בחסות 'סופט אנד איזי'
            וכלל בעיקרו הדגמה חיה של המוצר על גופה החלק והדו-מיימדי של ג'סיקה ראביט

          • נומרולוגית

            אני תמיד נהגתי לכנות את המכשיר הזדוני הזה הארד אנד אן קומפטיבל. חברה שהייתה לי פעם לעומת זאת (כן, גם היא ברשימת האכזבות האישיות), הדביקה לו את הניק החביב: אייכמן.

          • ג'סיקה רביט היא דמות העומדת בניגוד מוחלט לכוח המשיכה, וחוץ מזה – יש לה שערות והרבה (נישקת פעם ארנב ?!)

          • נומרולוגית

            בטח. אני תמיד מנשקת ארנבות בתקווה שיהפכו לנסיכים בסוף או מקסימום
            לספר סטייל גבעת ווטרשיפ.

  14. שירה חדשה

    בתור בת להורים עם נישואים איומים וגרושים עוד יותר איומים אני יכולה להגיד שלגדול בלי פנטזיות לא עוזר. לפחות נהנית קצת יותר זמן מתקווה עד שהגעת לעולם האמיתי.

  15. תוך כדי הקריאה של התגובות כאן, החל להתנגן לי בראש שיר ששרה ריקי גל:

    אני ישנה וחולמת שאני ישנה
    ואני שונאת את הבוקר כבר הרבה שנים
    עם הסיגריה הזאת שהיא תמיד אחרונה
    והכוסית הזאת עם ריח של מיץ תפוזים
    ועם רק טיפה אחת של וודקה בפנים.

    הו בנות, בנות
    כמה שאנחנו נהנות
    מהתאבדויות קטנות.

    עומדת על גג גבוה צועדת על חבלים
    ואתם שואלים: איך היא עוד לא נפלה
    הסקרנות שכבר הרגה לי כמה חתולים
    לא הרגה אותי – החתולה הגדולה
    ואתם שואלים: איך היא עוד לא נפלה.

    הו בנות, בנות
    כמה שאנחנו נהנות
    מהתאבדויות קטנות.

    אני חיה עם אחד ואוהבת את השני
    רק כשאני ישנה אני לא עושה כל טעות
    שונאת את הבוקר כולל הציפורים
    עם הסיגריה הזאת שהיא תמיד האחרונה
    ועוד וודקה אחת קפואה לפני שאמות –

    הו בנות, בנות
    כמה שאנחנו נהנות
    מהתאבדויות קטנות.

    (יהונתן גפן)

  16. גדולה את תאמיני לי
    אהבתי ובגדול
    יופי

  17. ואם אפשר שיהיה זה
    סוס שחור לבן
    אידאלי

    אין אחד ויחיד
    כמו שאין אחת ויחידה
    כלומר יש אבל זה זמני הכל
    האחד ויחיד של גיל 18
    האחד והיחיד של גיל 30
    האחד והיחיד של גיל 32
    כולם אחד ויחיד לאותו הזמן
    לא ככה?
    חוץ מזה…צחקתי מאוד כי כתבת את זה מצחיק
    }{

    • אחת יחידה ומיוחדת ללא הגבלה של תאריך תפוגה 🙂

      • בדומה לספרי הפנטסיה , בהם מסופרים עלילותיהם של גמדים, דרקונים ודומיהם, כך גם בעולמנו קיימים מספר גזעים.
        הבה נכיר אותם:
        ראשית, קיים לו גזע הגברים.גזע זה חסר סימנים מזהים מיוחדים וקיימים בו כל הטיפוסים.
        שנית, קיים לו גזע הנשים וגם עליו אין כל כך מה לפרט
        הגזע השלישי והחושב מכולן הוא הגזע הקרוי "נשים ישראליות". גזע זה מצטיין בתכונה חזקה וקצרת שם "אגו".
        בנות הגזע מצטיינות בעיקר ברקימת חלומות על דוגמן שהוא מדען שהוא משורר רגיש
        (או להפך, הרכבי את הצירוף הנוח עבורך ושלח למערכת).
        הספורט החביב העליהן הוא קטילת גברים ולא רבותי, אין מדובר בקטילתם הפיזית אלא בקטילתם הנפשית, לרוב זה מתחיל ב "אתה לא מושך אותי פיזית"
        ("והתחת הרופס שלך כן ?!" ), עובר אל "אתה יותר מידי זמן בעבודה"
        (פה יש לציין מתקיים לו כלל מוזר : כאשר נהייה מובטלים המשפט יהפך כבדרך פלאים למשפט "נו, קום ותעשה עם עצמך משהו") ונגמר ב "אנחנו לא מתאימים".
        ככה מעבירות בנות הגזע את שנות עלומיהן , כאשר הן קוטלות לפחות 5 גברים
        (וככל המרבה הרי זה משובח)
        ובסוף, נופלות לעבר ידי הבבון הראשון הנקרה בדרכם
        (" גם השם של אימא שלך מתחיל באות פ? כן?? טוב.. מתחתנים !" ).

        נ.ב

        אני פתאום תופס שכתבתי בדיוק את מה שטענה אלה…
        אוופס..
        (מבט נבוך..)

        • אני בכלל לא טענתי את אותה הטענה אשר מחלקת את העולם על פי מינים שצודקים יותר ומינים שצודקים פחות. גם לא הכרזתי על מין אחד מארץ אחת כאשם באחזקת אגו מוגדל לצורכי שימוש עצמי.

          ייתכן שישנם אנשים אשר מתנהגים באופן שאותו תיארת למעלה, אבל למה לך להיכנס להכללות צרות אשר מצמצמות את התפיסה ומקטלגות בני אדם תחת כותרות של הפשטה לא רלוונטית? לא חבל?

          הבחירות של כל אדם הן אישיות וישארו לעולמים מעורפלות ברמה מסויימת לעיניו של אדם אחר. האפשרויות שעומדות בפני כל אחד מאיתנו הינן אין סופיות והגורל שלנו נקבע בחלקו על ידי ההחלטות שאנחנו עושים. המציאות היא שילוב סימולטני של התפיסה הסובייקטיבית,הבחירות הפרטיות,הבחירות של אלו שסובבים אותנו ועוד כמה גורמי איקס אשר מניעים את היקום.

          ליצירת מציאות הרמונית ברמה הגבוהה ביותר, ראוי שנלמד להתבונן ולהקשיב לסובב אותנו בחוץ ומבפנים על מנת שנוכל להבין לעומקם את חוקי הסיבה והתוצאה אשר חלים על כולנו ללא אשמים וללא הבדלי דת,גזע מין ,או לאום (לעזאזל).

          המאמר שלי נכתב כפארודייה בעלת נופך גרוטסקי על אשה אשר לא לוקחת אחריות על הבחירות שלה (אני, לפעמים) ולא מבינה איך חייה ניסחפים למחוזות כל כך לא הגיוניים.

          באם לא הובנה כוונתי, אזי המבט הנבוך הוא כולו שלי. :-() (מבט נבוך)

        • דיאנה וינר

          בספרי פנטזיה אתה מתכוון לטולקין והגמדים? הלוואי שהגזע שלנו היה קצת יותר דומה לשלהם.
          נשים עם רע יקירי. ולא איכפת לי שיגידו לי שאני מכלילה , ואיזו גזענית ומגעילה אני ושאסתלק לכל הרוחות. עם רע ואכזרי מאוד. ליבי. ליבי עלייך שאתה גבר ועלול להימשך לקורי העכביש הקטלנים האלו של האלמנות השחורות. בטח אקבל תגובות נזעמות, אני הרי באתר של נשים וכולנו אחיות ואוהבות ומקסימות ומתות אחת על השנייה. אבל לא נורא. אני אישה, אני יכולה להזדהות עם האכזריות הקולקטיבית. בגדתי באחיותי. עכשיו אשלם את המחיר.

    • יואב מברלין

      תמיד תמיד אני מחפשת את אהובי,
      גם כשיש לי אני מחפשת אותו.

  18. נסטסיה פיליפובנה

    הגיע אליי היום הביתה קטלוג קאסטרו. מכירים את הפרסומת שסנדי בר הככככווווסססיייייתתתתת מרקדת לה בחושניות מסמרת שיער ואיבר שם בקובה? אז בקטלוג יש לא פחות מאשר 17 תמונות שבהן היא בובת ראווה מטרפת של קאסטרו. עכשיו- לא רק שאני לא רואה ת'צמי נכנסת לאף אחת מחנויות הרשת, מחשש שמא כולן מסביבי בקאסטרו תהיינה מעין סנדי בריות מושלמות כאלה, אני גם פוחדת להוציא את האף מהבית. איזו טראומה איומה. איך אפשר להמשיך אחרי דבר כזה?

    • רק אם את נשארת בבית, תזכרי את הפרסומת בערוץ 2 ואל תצפי בה… אחרת כבר לא יהיה לאן ללכת…
      סנדי בר יש אחת – וטוב שכך… את יכולה לצאת מהבית ללא פחד (רק תוודאי שהזוג הטרי לא גר בשכנות אלייך, שלא תיתקלי בהם ברחוב בטעות…)

      • הזוג ה'מלכותי' דווקא גר בסמוך אלי, ובאמת לפעמים מתבלבלים ביני לבין סנדי ברחוב… (חחחח…..)

        אבל ברצינות, נסטסיה, דירסט, יש סיבות הרבה יותר טובות להישאר בבית, וסנדי, עם כל הכבוד, כבר נשואה וימי ההתהוללות שלה מאחוריה, מה שמשאיר לך אחת פחות בסך-כל הבחורות שילחמו איתך על ליבו של *הבא* שתחשקי בו….

        לא ככה?

        • יואב מברלין

          סיפור מלא לפני הרבה זמן. ישבתי עם חבר ב"קפה בגדד" בבן-יהודה ופתאום נכנסה אחת פלוצית כזאת וחילקה פליירים, ואמרה לי "זה מסיבה עם סנדי בר". לי אין מה לעשות עם דוגמנים והם לא מעניינים אותי, ולא ידעתי מי זו סנדי בר, וחשבתי שזה מסיבה ב-"Sandy Bar" כלומר איזה באר על החוף, ושאלתי אותה איפה זה הבאר הזה. היא הסתכלה עלי ואמרה כאילו אני לא שווה: "יופי. לא צריך", והלכה.
          שאלה: מי שווה יותר, אני או היא. שאלה ב': מתי יפסיקו להתייחס לדוגמנים כאילו הן פיגורות ויתחילו לחיות קצת חיים יותר רוחניים ופחות סופר-מטריאליסטיים בארץ?!
          כי ממש חבל לי.

          • הבוקר, במוסף "הארץ", ציטוט:

            "קיבלתי המון ליטופי אגו, התחככתי בשועי עולם, *אורי שטרק אומר לי שלום*"
            (אורלי מאירי, מעצבת אופנה, "את")

            אומר לה שלום, אורי שטרק. תביאי חתימה!…..

          • יואב מברלין

            סליחה. מי זה אורי שטרק?
            אגב. לפני כמה שבועות. המושג "דבורה עומר" זכה ליחוס: "סופרת ילדים. בנה עומר היה דוגמן בשנות העשרה ונתפס בצבא על סמים" (או משהו כזה).

            ואגב: חמישה בניינים מהבית שגרתי בו גרה – שלווה ברטי!!! התאמינו?

          • מיזה אורי שטרק ?!?!?!?! אתה לא יודע ?? ?
            אה… שכחתי שאתה לא גר כאן… איזה כיף לך….

            מתחזקת אצלי את ההבנה שאנחנו הפכנו לתרבות רדודה להחריד, בה כל פלצן שמקים מועדון בשביל לגלגל כסף, לגלגל ג'יונטים ולגלגל בחורות בשירותים, הופך להיות "אישיות"….
            תעשו לי טובה – תצאו מזה. בסופו של דבר, בעוד כמה שנים, אתם תתעוררו ולא תבינו על מה בזבזתם את שנותיכם היפות… על מועדונים ?? לקנות בגדים במאות שקלים, לעמוד בתור לכניסה במשך שעה ואז עוד לשלם משכנתא בשביל להכנס לכמה שעות למקום חשוך שאף אחד לא שם לב אליכם, רועש להחריד, לח ודביק, ולהחליף זיעה עם כל מי שמתחכך בכם ??
            תעזבו אותי… יש דברים יותר יפים, נוחים וזולים לעשות כאן… שלא נדבר על מקומות אחרים על הגלובוס…
            בוקר טוב עולם…

          • יואב מברלין

            כל הכבוד זוארצון. אני חייב להגיד שאחד הדברים המגעילים ביותר בעיני על כדי הקאה (ותסלחו לי), זה שתרבות הכלום, תרבות הרדידות האינסופית, הפוזות והכזה-כאילו. אני שונא ללכת ביום שישי בשינקין, אני שונא ללכת בצ'כיה אחרי שחצי שנה לא שמעתי עברית, לראות שתי בחורות פלצניות מדברות עברית, ללכת אליהן ולהגיד להן את זה שהשפה עושה לי את זה, ולקבל מבט כאילו נפלתי מהירח. אני שונא, שכשאני מספר שבחמישה ימים שהייתי בארץ לפני שבועיים, מה שעשיתי זה בין היתר לנסוע בלילה למדבר ולנסוע ביום שבת בבוקר לגלבוע ולראות פריחה מדהימה ולשכב על עשב הבר שגדל שם ולהסתכל על כל הקוצים והפרחים והירוק ותולעי-המשי ולצלם תמונות טבע מדהימות – אנשים מסתכלים עלי כאילו אני קוקו.
            אז אין פלא שליבי נחמץ כשאני קורא ספרים מתקופת קום המדינה ושנות ה-50, כשאנשים באמת היו באים לאנשים, באמת מדברים על פילוסופיה וכשאנשים באמת חלמו, ולא כמו היום, שכשישבתי בסנטרל-פארק, לידי היו שתי בחורות שדיברו בשקט. על מה הן דיברו? על איזה יום יולי יפה? על מה מחזה באוף-ברודווי עשה להן? על הצמרמורות שהן חוטפות כשהן קוראות את תעלולי הסבתא לארנדירה בסיפור של מארקס?? לא!! על שטויות מוחלטות ועל זה שהוא אמר לה והיא אמרה לו, והיא מתה לעשות לו את זה אבל היא לא תתן לו את זה, כשכבר העדפתי להרדם בשמש המקסימה של יולי.
            אז זוארץ: יש אנשים כאלה. כשהייתי בארץ היו לי חברים וחברות כאלה, ואיתם היו לי חיים מלאים, אבל בפירוש היינו מיעוט. גם עכשיו כשהייתי בארץ פגשתי כאלה ופגשתי חדשים. אבל בהחלט מעט. אני חייב לציין בפירוש שכאן המצב הרבה יותר טוב: כאן אין סלבריטי'ז מוערצים, פשוט אין. אנשים לא מתעניינים בפוזות.
            אגב, חלק מזה נובע שתרבות בארץ עולה טונה כסף, ובגרמניה ממש מעט:
            סרט – 15 שקל, קונצרט בפילהרמונית של ברלין-35 שקל, כניסה לבריכה-8 שקל, כרטיס לאופרה-60 שקל. ספר עולה 20 שקל, אגב ולא 80. וזאת הסיבה שרואים כאן חבר'ה צעירים ולא רק נכדים של אייזנברג.

            בוא לבקר ותראה.
            ובסוף, כשנעמוד בפינה, תלחש לי בסוד מי זה אורי שטרק.

          • יש ויש
            אנשים בינינו שסדר העדיפויות שלהם הוא לא תוצר של שינון כל הפירסומות ומדורי הרכילות במקומונים.

            יש ויש
            בינינו אנשים שמתרגשים בכנות מפרח, ממראה של ציפור נדירה במעופה,מלחש הגלים לאור השקיעה ומדיאלוג חסר פוזה על רגשות לא מוסווים ועל משמעות הקיום.

            יש בטח שיש!
            אבל כמו כל דבר קסום ונכסף הם נדירים וצריך לעמול בעבורם, או להיות ברי מזל בשביל למצוא אותם בינות לכל שאר המפגשים הסתמיים.
            וכשזה קורה, זה שווה את כל ההשקעה, החיפוש המייגע אחר המופלא ואת מחיר הבדידות ששולם עד לאותה השנייה בה ניפגשתם.

          • אנשים שטחיים יש בכל ארץ.. הממ… כן, אפילו בגרמניה הנאורה, ממש למרגלות מה שהיה פעם חומת ברלין. כן כן. עארסים גרמניים עם מרצדס וטונה של זהב על הידיים ועולם תרבותי ששאוב ישר מערוץ האופנה.
            גם לי אין מושג מי זה אורי שטרק ואפילו לא מעניין אותי, כמו שתרבות המועדונים היא לא התרבות שלי.
            אתה שואל, "מתי יתחילו לחיות חיים יותר רוחניים ופחות סופר-מטריאליסטיים בארץ?"
            וואלה, שאלה מצוינת. בערך כשזה יקרה בשאר העולם?
            תמיד יהיו באוכלוסיה אנשים מכל הסוגים הגוונים והמינים. אתה פשוט בוחר לראות דוקא את האספסוף הרועש ולהסיק ממנו על הכלל.

          • יואב מברלין

            זה נכון שיש גם כאן ערסים, אבל בארץ משנה לשנה נראה לי שהבערות תופסת מקום של כבוד כתרבות הישראלית. ואגב, אני אמרתי ערסים? אני אמרתי שבארץ מיטב הנוער זה הנוער שחולם שאורי שטרק יגיד לו שלום (שוב, מי זה?!) ומיטב הבחורות חולמות שהוא ישכיב אותן.
            וכאן מיטב הבחורות קראו את ניטשה ושילר והגל והסה ויש להן בבית את כל ספרי ברכט.
            יש כאן בגרמניה שטחיות עולמית. יש כאן את הצהובונים "BZ" לדוגמא. אבל כולם יודעים שזה זבל, דוגמניות (סינדי ודומותיה) אינן סופר-סלבריטי'ז, וכל סופשבוע, גם בחורף, תחנות הרכבת של ברלין מ-ל-א-ו-ת בחבר'ה עם תיקים על הגב שנוסעים להם לטיולי סופשבוע, עם אוהל ושק"ש. ואיכשהו נדמה לי שהם לא מדברים על קלאודיה שיפר.
            יאללה, זה גם לא זה. העניין הוא שבארץ יש התנשאות, ארוגנטיות שלא מהעולם הזה. החברה בארץ שבויה בסימבוליזם. החברה בארץ לא מקבלת דברים שלא מתאימים לשטאנץ הדבילי שהיא יצרה. זר כי ייקלע לסטפן בראון יזהר באור פלורוסנטי כזר. ההתעניינות של הדור שלנו בדברים שמסביב שואפת לאפס. האינדוידואליזם לא קיים ומישהו יכול להסביר לי מה הם האידיאלים היום?
            אז כן. כאן בברלין קיימים חיים אלטרנטיביים, ואנשים חיים אותם תמיד. כאן את יכולה להיות מה שאת רוצה ולהתקבל ע"י החברה. בארץ זה לא כך. בארץ אני הרגשתי תמיד שלא בנוח, למרות שהיה לי המעגל שמסביבי, תמיד שראיתי את חוד חנית החברה התחלחלתי. וכן. זו גם אחת מהסיבות שאני לא גר בת"א יותר, וזו הסיבה שכל פעם שאני בא לבקר את ת"א ואת השמש הנפלאה (ועכשיו מינוס 11 בברלין ושלג), אני מרגיש את ההבדל תופס לי באצבעות את הגרון וחונק.

          • אתה לא יכול להיות יותר צודק!
            בארצנו , שאני מאוד מאוד אוהבת וגדלתי על ערכי אהבת מולדת , קשה לי לומר שארצנו הידרדרה הן מבחינה מוסרית,ערכית , תרבותית קצת קשה לי לומר כי איך שאני רואה יש עליה בתרבות הישראלית – לפחות ממה שאני ראיתי וחוויתי.
            אין לאנשים "זין" לדעת ולהכיר ולספוג מידע חיוני מהטבע , אנשים – וחבל כי יש כ"כ הרבה לדעת אם רק שאנשים יפתחו את העיניים שלהם!!!!

          • שמישן יכתוב כבר משו על מכשפות באגדות!!!!!!!!!!!!!!!!!!

          • תראה, על דניאלה הנכדה של אייזנברג אני מוכן להסתכל שעות (היא פשוט נראית טוב…), אבל גם לדבר איתה. היא אמנם מדברת אנגלית למרות שגם העברית שגורה בפיה, וזאת מסיבות של רצון לבמנע מהתערות מוחלטת בחברה הישראלית, הנתפסת בעיניה וולגרית ורעשנית מדי ביחס לזו הבריטית, בה התחנכה הליידי הצעירה…

    • בגדים לא קונים בקסטרו.

      בזארה, מנגו, קוקאי, והלאה למעצבות העל. אבל קסטרו? למה מה קרה?

      • מה שקרה הוא שיש אופנה ישראלית שנראית טוב (ואני אומר את זה בתור גבר), אז למה לא ?

      • ניחא זארה, ניחאאאאא מנגו, אבל *קוקאי*?
        פה באמת חבל על כל שקל.
        כשאת קונה בגד בקוקאי,
        You might as well
        לחזור הביתה ולגזור אותו ביוזמתך עם מספריים לאורכו ולרוחבו, ממילא זה יקרה אחרי הכביסה השניה אז לפחות קיצרת את התהליכים והראית לעצמך שאת יכולה להרוס בגד במו ידייך.

        היית אומרת ורטיגו, היית אומרת נעמה בצלאל, היית אומרת סיסלי, אבל קוקאי? ברררררר.

        • מנגו ,בטח לא זארה והכי בטוח לא קוקאי.
          אם תגידי באמפריה הבריטית את השמות האלה
          אנשים יגחכו.
          אוספים כסף ,פעמיים בשנה מזמינים כרטיס,
          ונוסעים לשמה לעשות קניות,נכנסים למורגן או
          לגאפ,אפילו לאואיזיס,יורדים לאוקספורד נכנסים
          לסימטאות,איפה שתיירים לא מגיעים,חנויות קטנות,
          בגדים מדהימים מחירים זולים.
          ברוב המקרים את תמצאי שם את הנסיך,שיהיה פשוט מושלם
          והוא יציע לך הצעות שרק טיפשה תסרב (נעים מאוד,טיפשה)
          ואת תחייכי ותגידי שהכל יותר מידי טוב אז זה לא בסדר,
          תחזרי הבייתה ותאכלי את הלב.
          מסקנה-שבי בבית ואל תקני בגדים זה לא יעזור.

          לא למדתם כבר?

          • נסעת בשביל השופינג או בשביל הנסיך?

          • ומצאתי נסיכים רבים שנטשתי אותם לאנחות,מאחר
            והם הפריעו לי באמצעצ השופינג.
            נו את יודעת,קניות קודם כל,משום מה תמיד משתרבב
            לו איזה נסיך סקסי משום מקום שמציע עולם,ואת ממשיכה
            בשלך-בקניות.

    • דווקא בקסטרו יש בגדים במידות סבירות ככה שגם בנות שהן מידה 42 ו-44 יכולות למצוא את עצמן, עזבי טלויזיה, תכנסי לחנות ותראי.

      • מריה שרייבר

        העניין הוא שבסופו של דבר את מתבאסת שאת לא נראית כמו סנדי. אבל רגע, את שואלת את עצמך, זאת לא השמלה האדומה והחושנית המאלפת שהיא לבשה בפרסומות. אההה?? מה?? הלוווו?? שיט!!!

  19. מריאה אנטואנת

    אלה מה איתך….?
    אני מאוד מקווה בשבילך שהטעם שלך בבגדים הישתפר אחרי אריסטו שמט (לנטיפה מג`דאל כרום יש שמלות יותר יפות) לא שיש לנו קשר אישי…."אני מכחישה"
    חמודה אני מציע לך לעשות ניסוי מה דעתך במקום לספר לילד אגדה ישר תני לו ליראות חדשות ב8 לפני השינה מה את חושבת …אני בטוחה שמקראי ההתאבדות יגדלו , ושגיל הממוצה של המתאבדים ירד בצורה ניכארת.
    ובאמת למה לא, עם מדונה יכולה להגשים את האגדה אז כמו שאומרים גם את יכולה
    חמודה רק תמשיכי לעשות פאנלים ולחלום שיום אחד אולי מתי שהוא גם לך זה יקרא כי ברגע שאת מאבדת את החלום את מעבדת את עצמך לדעת (בתור אחת שעומדת מהצד השני)
    אוהבת מריאה

    • ואני מציעה שתעברי על הטקסט שלך לפני שאת לוחצת על "פרסם",

      מרי אנטואנט עלק, עם כל כך הרבה שגיאות את לא נראית כ"כ מלכותית (שלא לדבר על זה שעוד עלולים לערוף לך את הראש אם תגזימי…)

      • מריאה אנטואנת

        חמוד נכון אין עיברית היא שפת האם
        אך גם בצרפתית היתי לא נוהגת לכתוב
        אני ידוע בזכות העיצובים ולא בזכות הכוחמה
        ולך אני מציע לרדת מהגינגי עבר זמנו מאמי לה

    • אפשר גם לקחת את הרכים לבילו שבועי במח' לב חזה באיכילוב – הם לא יעשנו לעולם.
      אפשר לקחת אותם לכלא המחוזי הקרוב לביתכם, הם לא יפשעו לעולם…
      זה לאעובד.
      כל אחד חייב לחוות את חוויותיו, גם אם אלו טעויות היסטריות.
      שופיננג – זה הכל.
      את הבגדים היפים באמת שיש בקסטרו, לא תמצאו במידה 42

  20. תגובה מאוחרת:
    יכולת לשנות את שמך מאלה דגן לאלה דגדגן.
    ג.

הגיבי

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*