אהבה פרטית וציבורית

אהבה… כל-כך הרבה כבר נאמר עליה. לכל-כך הרבה סוגים ותת-סוגים חילקו אותה. מנקודות מבט כל-כך רבות כבר הסתכלו עליה. ואין לזה קץ. כי אנשים חושבים ומהרהרים על נושא האהבה מדור לדור. כי זה, כפי הנראה, הנושא היחידי שהיה, הווה ויהיה אקטואלי עבור המין האנושי.

חוכמה סינית עתיקה אומרת שאהבה מתחלקת לשני סוגים: פרטית ציבורית. אך מה הפירוש של הביטויים הללו? האהבה הפרטית היא אהבה ודאגה של האדם לעצמו ולמה שקרוב ביותר אליו וללבו: בית, תא משפחתי, חברים קרובים. בשפה המודרנית קוראים לזה גם "הקובייה הפרטית" של הבן-אדם, כלומר קבוצת אנשים קטנה ומצומצמת.

האהבה הציבורית, לעומת זאת, היא דאגתו של האדם לטובת הכלל. אדם כזה פועל למען החברה בה הוא חי, למען עם שלם או קבוצות גדולות מתוכו. אדם בעל נטייה לאהבה ציבורית מקדיש את עצמו ואת חייו לפוליטיקה או לכל פעילות חברתית אחרת.

שתי האהבות הללו נחוצות לבני האנוש. אבל עדיין, חייבים להיות להן גבולות, לכל אחת מהן. הגזמות – זה אף פעם לא טוב. כך, מי שמגזים באהבה הפרטית, עלול לפתח אדישות לסביבתו הקרובה ולדאוג לעצמו בלבד, ובדרך לזנוח את עבודה, את החברים, ואפילו את ההורים או הילדים. כך, למשל, סיפרו לי על מקרה אמיתי: בעל ואישה, המאוהבים זה בזו עד טירוף, עסקו רק בעצמם ואחד בשני ושוכחו את כל העולם שמסביב. את בנם התינוק הם השליכו לידי הסבים והסבתות, ואת זמנם הפנוי מהעבודה בילו בנסיעות מרתקות למדינות אקזוטיות. והשאלה המתבקשת כאן, היא: בשביל מה, לעזאזל, הם בכלל עשו ילד, אם הם עד כדי כך לא צריכים אותו? כדי שירגיש נטוש ונטול אהבה הורית?

כך גם האהבה הציבורית. כשלעצמה, אין בה כל רע. אבל שוב, עד גבול מסוים. האדם, שכל דאגתו היא לטובת הכלל, עלול להתנהג ממש גרוע כלפי האנשים הכי קרובים ואהובים שלו ולשכוח את העובדה הפשוטה שכל אדם הוא אישיות בפני עצמה. כך הורה, הרוצה שהילד שלו יהיה "כמו כולם" ולא יפגר בציונים והישגים לימודיים אחרים, מתנהג עם אותו ילד בצורה נוקשה ומעניש אותו קשות על כל פספוס הכי קטן. כך מנהל בית ספר, הדואג לציון ממוצע גבוה ככל האפשר של המוסד כולו, זורק מבית ספרו תלמיד לקוי למידה, פן יוריד את הממוצע המיוחל. כך פוליטיקאי, המעביר את רוב זמנו בישיבות ו/או נסיעות דיפלומטיות, זונח את משפחתו כליל: אשתו הופכת לעגונה בפועל, וילדיו רואים את האבא רק בטלוויזיה. ואפילו אני, בילדותי ונעוריי, לא פעם חטפתי סטירות מאמא בגין ציונים נמוכים שפה ושם קיבלתי, כי "המדינה לא צריכה מטומטמים".

המדינה, הציבור, אכן, לא צריכים מטומטמים. אבל לא פותרים עניין כזה במכות. הלוא כל אדם, כל ילד הוא אישיות. ולכל אחד יש משהו שהוא מעולה בו. ואם לפתח בכל אדם את הכישרון הייחודי שלו ולתת לו עיסוק תואם, אזי אף אחד לא ייראה מטומטם. כי אנשים יעשו כל אחד את המתאים לו, ולכל אחד יהיה מקום נכון. וכדי להשיג זאת, חייבים את השילוב המנצח של שתי האהבות: הפרטית והציבורית. כי בלי אהבה לפרט, אהבה לכלל איננה יכולה להתקיים.

על הכותבתסופרת בארון

כותבת מגיל 6.

הגיבי

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*