אחרי ט"ו בשבט

ישבתי במטבח להכין את שיעורי. עד מהרה עייפתי וקמתי ממקומי. השמש נתנה צבע ורוד בלחיי אבא ועיניו היו מאירות, כשחייך אלי שכחתי את כל צרותי

בתחילת החורף חלה אבי, ימים רבים שכב במיטה. דלת חדרו הייתה סגורה תמיד והיינו מתהלכים בבית על קצות האצבעות, כדי שלא נפריע את מנוחתו.
אנשים רבים פקדו את ביתנו לשאול לשלום אבי, אבל אמי אסרה עליהם להיכנס אליו, והסבירה כי לבו החולה זקוק לשקט ולמנוחה. פעם אחת באה אל ביתנו אישה שלא הכרנו. היא הושיטה לאמי צעיף-צמר ואמרה.
"את לא מכירה אותי. באתי פעם אל הרופא, היה לי חום גבוה וגרון אדום. הוא נתן לי תרופות ונתן לי גם את הצעיף הזה, כדי לעטוף את צווארי. הוא אמר שבחורף, כשחולים, צריך לחמם את הצוואר. עכשיו אני בריאה ואני רוצה להחזיר לו. אני גם חייבת לו כסף, אבל אין לי עכשיו, והרופא אמר שאשלם כשאוכל."
כזה היה אבא. לא פעם הייתה אמי יוצאת מכליה ומטיחה בפניו בכעס כי לא די שאינו לוקח כסף מעניים, אלא גם נותן להם תרופות שהוא עצמו קונה בכסף מלא. "ואיך נתפרנס," הייתה אומרת, "הלוא יבואו אלינו רק אנשים עניים. ובכלל אנשים יודעים להעריך רק מה שנקנה בכסף."
"אלוהים יעזור," היה אבא עונה בשלווה, "מי שבוטח באלוהים, אלוהים עוזר לו."
אמי סיפרה לי כי בחוץ-לארץ היה אבא רופא של עניים, וכי גם שם לא היה לוקח כסף בעד הטיפול, כשראה שקשה לאנשים לשלם.
"אני זוכרת," סיפרה לי, "איך הביא לו פעם דייג שלושה דגים במקום כסף. זה היה בדיוק ביום האירוסין שלנו. ההורים באו לבקר אצלנו, ואני בישלתי את הדגים לארוחה. הם אמרו שמעולם לא טעמו דגים נפלאים כאלה."
לימים, כשבגרתי, נסעתי לבקר בארץ ההיא ובאחד הכפרים הקטנים, במחוז שבו שימש אבי כרופא, פגשתי אישה זקנה, שאמרה לי.
"את בתו? בוודאי שאני זוכרת אותו. כן, נכון, עברו יותר מארבעים שנה, איך שהזמן עובר… אבל זוכרים, זוכרים. איך אפשר לשכוח רופא כזה, הלוא אף פעם לא לקח כסף מעניים…"
בראשית החורף ההוא, שבו חלה אבי, נעצרו הגשמים, ובשעות אחר-הצהריים, בזמן שהכנתי את שיעורי במטבח, שיחק אחי הקטן בחצר. עם רדת החשכה היה נכנס פנימה ומשחק במכוניות שלו על רצפת המסדרון. בשעה כזאת כבר היה חדר המבוא של ביתנו מתרוקן מן החולים של אבא, שעכשיו טיפלה בהם אמי, שגם היא הייתה רופאה, ואני הייתי יושבת שם, בכורסה הגדולה של אבא, וקוראת. לפעמים, לאחר ארוחת-הערב, היה אבא קורא לנו. היינו נכנסים אליו לכמה דקות והוא היה שואל אותנו על הלימודים ומסתכל במחברתו של אחי, שכבר ידע לכתוב הרבה מלים. כשאמרתי לו לילה טוב, היה מלטף את ראשי ונושק לי.
כשיצא חודש טבת התחיל אבי מתאושש ממחלתו, ודווקא אז השתנה מזג-האוויר וירדו גשמי זעף. יום ולילה ירד הגשם ולא פסק, ואבא אמר בצחוק.
"אני מבריא והמבול בא."
גם בארבע-עשר בשבט עדיין ירד גשם, ואבי שחשש תמיד לבריאותי, אמר כי לא אוכל לצאת לנטיעות. השתוקקתי מאוד להשתתף בטיול ט"ו בשבט מפני שאהבתי את המדריך החדש שלנו, את רפי. כל אותו יום העתרתי על אבא תחנונים, עד שלבסוף נתרצה לי.
בבוקר ט"ו בשבט לא פסק הגשם, וכשעמדתי לצאת את הבית אמר לי אבא.
"קחי סוודר. השתדלי לא להירטב."
על ההרים ירד גשם דק, ובלכתנו לעבר חלקת-הנטיעות בוססו רגלינו בבוץ. רפי הלך לידי ופעם אחת נגעה ידי בידו בלי משים. רגש מתוק עבר אותי לרגע.
בחלקת הנטיעות קיבל את פנינו איש הקרן-הקיימת וסיפר לנו כי אנו משתתפים בנטיעת יער לזכר הקדושים. על מדרון ההר ראיתי נערים ונערות שאתים בידיהם, שותלים אילנות בגומות של עפר תחוח. כשנטעתי את השתיל הקטן שלי והדקתי סביבו את האדמה, דבק עפר שחור בכף-ידי. היחיה השתיל שלי? – שאלתי את עצמי. פתאום נפלה עלי אימה לא מובנת. לבי יצא אל רפי, שעמד לידי ונטע עץ. אולי יאמר לי משהו שיעודד אותי. הזדקפתי והבטתי לעברו. כשפגעו עיני בעיניו לא חייך, וידעתי כי לא יוכל להושיעני.
בערב, כשנכנסתי הביתה, ראיתי את אבי יושב בכורסתו שבחדר המבוא. הוא חייך אלי. רציתי לרוץ אליו ולנשק לו, אך משהו עצר בעדי. זה ימים רבים לא ישב בכורסה, ועכשיו השגחתי שפניו הוטבו.
גם בימים שלאחר-מכן הוסיף הגשם לרדת. אבי הרבה להתהלך בבית, עוטה את חלוק הצמר החום שלו. לעתים נכנס אל המטבח, רכן מעלי והציץ אל מחברתי.
כך עברו שישה ימים של גשם, וביום השביעי שלאחר ט"ו בשבט זרחה השמש. אבי ישב עמנו אל השולחן בארוחת-הצהריים. את ברכת-המזון זימר בקול. כשכילינו לאכול יצא לשבת במרפסת. השמש זרחה ורוח קל הביא מן הפרדסים ריחות מתוקים. אמי ישבה ליד אבי והם שוחחו.
ידעתי שעוד מעט יהיו הורי פטורים מדאגות פרנסה. בקרוב, כשיחלים אבא כליל, יקבל משרה בבית-חולים.
ישבתי במטבח להכין את שיעורי. עד מהרה עייפתי וקמתי ממקומי. השמש נתנה צבע ורוד בלחיי אבא ועיניו היו מאירות, כשחייך אלי שכחתי את כל צרותי.
"האם סיימת?" שאל אבי.
"יש לי עוד חיבור באנגלית," השבתי.
"ובכן, היכנסי וסיימי," אמר.
העתקתי את מקומי מן המטבח אל חדר המבוא. החלון שנפתח אל המרפסת היה פתוח ויכולתי לראות את אבא ואת אמא ולשמוע את שיחתם. אבא מיעט בדיבור וגם אמא שתקה. לאחר זמן, שקועה ראשי ורובי בכתיבת החיבור באנגלית, שמעתי פתאום את אבי אומר בקול משונה.
"לא טוב לי."
נפשי נבהלה ובעוד אני נפנית לקום, נפתחה הדלת וראיתי את אבי נכנס פנימה, אגרופיו היו קפוצים אל פיו, גבו כפוף ופניו לבנים מאוד. ראיתי את אמי תומכת בו, מוליכה אותו דרך המסדרון הארוך אל החדר, ועדיין אני ניצבת במקומי. ופתאום בא קולה של אמי מקצה הבית.
"מהרי, קראי לרופא!"
עוד רגע אחד עמדתי שם ולנגד עיני פניו החיוורים של אבי, שעיניו כמו עצומות. אך מיד רצתי אל החצר, עליתי על אופני ויצאתי להזעיק את הרופא. כשפתח את הדלת לא יכולתי לדבר.
"מהר," גמגמתי, "מהר, אבא…" וברחתי משם.
במקום לחזור הביתה, נסעתי אל החורשה אשר במעלה הגבעה, לא הרחק מביתנו. שם ישבתי על ספסל ולבי ריק. אחר-כך חזרתי ועליתי על אופני, וכאשר חלפתי על פני-ביתנו ראיתי את הרופא הולך בחצר לעבר הבית, וידעתי כי רק עת קצרה חלפה. יראתי לשוב הביתה ונסעתי ברחובות המושבה ללא מטרה. לבסוף הגעתי שוב אל החורשה וישבתי שם על ספסל. כמה זמן עשיתי שם לא אדע, אך בשובי אל הבית הייתה דלת חדר הורי סגורה. שום קול לא עלה משם. נכנסתי אל המטבח וישבתי ליד השולחן.
בצלחת היו כמה פרוסות לחם. נטלתי פרוסה והתחלתי אוכלת. לאחר זמן נפתחה הדלת והרופא יצא. שמעתי את דלת הבית נטרקת מאחוריו. עוד זמן-מה חלף ושוב שמעתי את דלת הבית, ואל המטבח נכנסה אישה שכנה, ידידה של אמי.
"מה קרה?" שאלה.
לא עניתי.
אז נפתחה דלת חדר הורי ואמי ניצבה בפתח המטבח. היא הביטה ואמרה: "אבא שלך מת." ואל האישה השכנה פנתה בלשונם ואמרה: "בתו היפה, עכשיו כבר אין לה אב," אחר-כך שבה ופנתה אלי: "בואי נראה את אבא בפעם האחרונה."
עיני אבי היו עצומות. פניו היו כחולים וחיוך קל עיוות את תוויהם. מעולם לא היו יפים וטובים כברגע ההוא.
כשיצאתי משם הלכתי אל חדר-האמבטיה. על וו בקיר היה תלוי מעיל-הבית החום של אבא. טמנתי את ראשי במעיל ונשקתי לו. אחר-כך החזקתי בשרוולים הריקים וליטפתי את פני בצמר החם והמחוספס. "אני לא אבכה," נדרתי בלבי. למחרת נאספו בחצר ביתנו אנשים רבים. בני המשפחה באו, וידידים, וגם חברי וחברותי ומורי. וכשהגיע הרב הובא גם אחי הקטן. הוא הלך עמנו אחרי הארון עד לבית-הכנסת הראשון שבדרך. שם אמר "קדיש" ומישהו מהמכרים לקח אותו לביתו.
אמי לא בכתה וגם עיני היו יבשות. פעם אחת נתקלו עיני במדריך שלי, רפי, שהלך לא הרחק ממני, ולרגע עלה בכי בגרוני. זכרתי את האימה שנפלה עלי כשהיינו בהרים נוטעים נטיעות, ושוב אמרתי לעצמי כי תקצר ידו מלהושיע אותי.
בבית-הקברות קרעו קרע בבגדי ובבגד אמי. כמה אנשים הספידו את המת. המיטה הורדה אל הבור ואלה שעמדו סביבי נטלו אתים בידיהם ועפר הוטח במיטה והחל מכסה עליה. עשיתי כמעשה אמי והתכופפתי אל האדמה. אגרופי נקפץ מסביב לגבשושית עפר קטנה, והאדמה הייתה לחה ושחורה ודביקה בכף-ידי. רגב אדמה של ארץ קשה. אולי טמון בו זרע, ובאביב יפרח פרח על קבר אבי. ואולי ילבלב אז גם האילן הקטן אשר נטעתי על מדרון של הר, לזכר קדושים. ואני, האם יפשיר אי פעם הקרח אשר בלבבי?
אתמול זרחה השמש. רוח קל הביא מן הפרדס ריחות מתוקים. אבי ישב על המרפסת של ביתנו ואמר כי עוד מעט יבוא האביב וכי בקיץ יתחיל לעבוד בבית-החולים. אבל עכשיו עוד הייתה האדמה בוץ, כי כל אותו חודש ירד גשם; מים רבים שטפו את ארץ והחקלאים שמחו.


מתוך הספר "כל האושר המופרז הזה", קובץ סיפורי רות אלמוג ראה אור בהוצאת כתר. הסיפור "אחרי ט"ו בשבט" התפרסם לאחרונה ב- 1979

22 תגובות

  1. איזה כיף, האמת נכנסתי לאתר כדי להכנס במאמר המשמיץ ורווי הקנאה של שהרה בלאו ואיזה יופי שנפלתי על סיפור כל כך מלא חמלה ואנושיות שלא כמו הכותבת המסוימת והמופרעת הזו.
    תמשיכי!

  2. קצר ועבה.

  3. ראשית כל, עליי לציין שזהו סיפור כל כך נוגע ללב. שמשאיר אחריו כאב ורצון חזק להושיע לילדה היתומה מאב.
    אני מקווה שהסיפורים האחרים באוסף יהיו יפים כמו זה. כי אם כך, שווה לנסות.

    ושנית, ברצוני להגיב לההערה של יוהנה.
    כמו שאני רואה זאת, את המופרעת… כי לא הבנת דבר ממה שהיא אמרה, ואני מאמינה שאת בטח נשואה (באושר?) וחושבת שכולן מקנאות בך. פקחי עניים. אבוי אם אלו דברים של אשה נשואה (שבטח מרבה להשתמש במושג – בעלי, הלא כן?)

    • האחות הצעירה

      על מה ומדוע תעכירי את אוירת התם שכאן? שלוות הטהר והטוב והעצב הנקי בזהמת מדני ונאצות נשים מכתבות הירכתיים? הטי אזן והקשיבי לשקט ולרוח האביב המנשבת מהפסקה האחרונה של הסיפור. הטי אפך והתבשמי במתק ריחות הפרדס. מצמצי עינייך אל השמש שהעיזה וזרחה לאחר ירח גשום. הקשיבי לזכרון העורג אל אב שאיננו עוד והזילי דמעה דמומה. הקשיבי , הקשיבי, הרגישי, בכל חושייך ומעומק רגשותייך…

  4. Naive and nostalgic – so refreshing compared to the usual Ashkelonian mud

    • שלום אפשר עזרה אם ישש לם את התקציר והמוטיבים של בהסיפור הזה תשלחו לי אותו לאיימיל תודה

  5. אוי
    זה מזכיר לי את סבי. בדיוק מלאו לי שמונה עשר אביבים כשנפטר. מותו הפתיע את כולנו. הוא נפטר בדיוק כשהחל להחלים מהתקף הלב השלישי. מותו היה תוצאה של דלקת בעקבות זיהום מחלק של צינורית שהוחדרה לצוארו במהלך הטיפול בהתקף. החלק נשכח בעורקו.
    בדיוק כשהחילותי לפרוח איבדתי אדם כלכך אהוב.
    אני נכדה – אז שבעה לא ישבתי – אבל ישבתי כל הימים עם האבלים
    המוני אנשים הופיעו והלכו. העצב העמוק היה תקוע לי בגרון ובבטן ומנע ממני את הבכי שרצה לפרוץ. עד שבלילה השביעי הופיע סבא בחלום. טיילנו הוא סבתא ואני ביער סבוך ויפיפה, דומה ליער שהיה מתאר לנו בחיות רבה בעת שסיפר לנו את סיפורי האחים גרים. סבתא הילכה קדימה מבושמת מריח העלים הטרי ואוספת גרגרי יער. וסבא שוחח איתי שעות על כל דבר שבעולם. זה היה כה נפלא. ואז הגיע הרגע בו אמר – "זהו, כאן,יקירתי, אומר לך שלום ואלך להיכן שקוראים לי" והוא נשק לי ונעלם. התעוררתי ובכיתי, בכיתי את הבכי שכה חפץ להשתחרר ימים כה רבים.
    בשבעה גם כתבתי לו שיר, לסבא. אינני זוכרת את כולו אבל הנה חלקים שעדיין בזכרוני. השיר מבוסס על זכרון שלי כילדה קטנה מאד היושבת על ברכי סבא:

    אלפי רזי הוייתי ליקטתי מך
    משב החיים
    טפלות ותפילה
    תמיהה ותהיה
    על טיב כל בריה
    על ברכיך ישבתי
    מלותיך בצמא גמעתי
    ולא רויתי
    ומשנתייתמתי
    כיצד ארווה?

    מאז חלפו עברו להם חיים שלמים – יותר מעשרים שנים. והנה באת רות אלמוג ורעננת לי זכר הימים ההם.
    תודה

  6. נו רות, אז יש חיים אחרי שב"צ?

  7. והסיפור בלי גיל

  8. מתוך הגעגוע הזדחל כאב לח ושרירי
    כמו מלאך שרצים מערב חם וערפילי
    אל העיניים הקשות, היבשות, העייפות
    אל הברכיים הפקות, החוורות, החלשות

    שלוות רפאים פוקדת על מתים להזדהות
    במסדרים ריקים וארוכים, במסדרי שמות
    עת תולעי האדמה קדות בדומיה סמלית
    טרם צחצוח סכיניהן לסעודת שחרית

    מיטות רכות לוחשות, ריקות, שמות של ילדים
    נשים גדולות מתגלגלות, נמות, אל צד הבעלים
    אויר ספוג ריחות של הבטחות בלי קיומים
    של זרעים מעוקרים, של רחמים מיותמים

    שמות אינסוף בדפוס שחור תלויים ברחוב הצר
    קירות בתי העיר- שכבות של דבק ונייר
    סרחון הגוף המק יושיט יד לטלטל הזר-
    אך מביצת הגעגוע לא יבקע דבר

    הדבר הראשון שכתבתי אחרי שזה קרה. חודש ועשרה ימים אחרי. מאז עברו לא מעט שנים. לא מעט שינויים. הוא בכלל לא אהב שאני כותבת.
    אני שמחה שזה עלה עכשיו. תודה לרות ולמי שהחליט לפרסם. סוף שבוע טוב.

    • נהנתי לקרוא. אני מקווה שלא צריך להרוג עוד אנשים כדי להנות מהכישרון שלך.

      • למה שלכתוב שירה על מחשב זה זילות
        זה למה שהמצאת אבק השריפה פתחה עידן של פחיתות
        בחיי אדם.

        כבר לא רואים את הלבן בעיניים למילים
        לפני שמוחקים אותם אל האבדון.

    • פזיתוס
      אין לי מילים לתאר את ההתרגשות שלי מהשיר. קראתי אותו חמש פעמים רצוף, כדי לרדת לעומקו. אני מקווה, שתסכימי לכבד אותנו עוד בכתיבתך.

  9. לאו דווקא שהקרח בלבך יפשיר. יכול מאד להיות שתמצאי שהעולם שסובב אותך אינו מעניין אותך, וכי צרות של אחרים אינם צרות, ודיבורים על הא ועל דא מהסוג שאהבת פעם כאילו נוגעים לעולם ישן ונשכח שנשאר מאחור. ויכול להיות שהחיים חזקים מהכל והם ינצחו ובסוף תחזרי לשיגרה. ולבך הקפוא יפשיר ויימס.

  10. החזרת אותי, ברגע של חסד, אל מות אבי.

  11. לחיים יש את הזרימה שלהם – שוצפת וקוצפת וההווה הופך לעבר והצומח לקמל .
    והחלל שנפער בליבנו עם מות הורה , יחיה עד שנגווע .

  12. סוף סוף אי של רוגע באתר הניירוטי הזה!
    איזה כיף.

  13. שלום לך…
    אני עושה עבודה בנושא יחסי אבות בנות בספרות העברית ובחרתי את הסיפור שלך
    היכן אוכל למצוא חומר בנושא?? ?
    לעזרתך אודה מראש!

  14. בדוית יפה

    הסיפור מאוד מקסים ויפה אבל לא הספקתי להבין אותו טוב בבקשה מי שהבין אותו טוב מאוד יספיר לי אותו תודה

הגיבי

Your email address will not be published. Required fields are marked *