איזה דיכי

הייתי על המסלול המהיר להרס עצמי וכנראה הייתי צריכה להרגיש ממש את התחתית כדי להבין שאם אני לא אתעשת מהר, אני פשוט לא אהיה יותר

אפילו דיקנס

לפני שהתחלתי לכתוב ביצעתי תחקיר קטן, יש משהו נפלא בקלות המדהימה של המידע באינטרנט, לא נראה לי שאני אתרגל לזה אי פעם. הקלדתי "depression" ב-google (מנוע החיפוש הכי שווה שיש, ושמישהו יעז להתווכח), ותוך מאיות השנייה זינקו עלי אלפי אתרים, שכולם עוסקים במחלה ההיא. יש שם הכל, מאפיינים, דרכי טיפול, אנשים מפורסמים שלקו בקללה – כמובן שהיצר הרכילותי המפותח שלי שלח אותי ישר לשם (האם אני הבחורה היחידה שקוראת קודם כל את מדורי הרכילות?). מצאתי שם כמה מאהובי – דיקנס, בלזאק, גוגול, גראהם גרין, מארק טווין. הרשימה עוד ארוכה אבל בחרתי להביא סופרים שהקריאה בהם גרמה לי לחייך. לכולם הייתה הבנה רחומה, אירונית ומלאת אהבה לאנשים. מה זה אומר?
אני מניחה שכולנו מכירים את הנתונים: נשים- אחת מתוך ארבע; גברים- אחד מתוך עשרה; ילדים מגיל 12 עד 20 אחד מתוך חמישים. חמישים אחוז מהחולים לא יקבלו טיפול. סימפטומים? ריקנות, עצב, חוסר/עודף שינה, העדר/עודף תיאבון, תחושת אשמה, העדר תחושת עתיד, מחשבות טורדניות על מוות, ועוד, ועוד, ועוד.

החוויה שלי

עד עכשיו היו לי 3 התקפי דיכאון "גדולים". הפעם הראשונה הייתה הגרועה ביותר. נפרדתי מאיש מאוד אהוב, פרידה בהסכמה הדדית לגמרי והוא אפילו רצה שנחזור. בהתחלה לא הבנתי מה קורה לי: למה אני לא מצליחה לישון לילות שלמים? למה כלום לא מעניין אותי? למה לאוכל אין טעם? ולמה לכל הרוחות חייב להיות לי התקף בכי דווקא ליד המקרר של מוצרי החלב בסופר? הלכתי לטיפול, המטפל היה נורא רגיש, "אני לא מבין, יש לך עבודה, את לומדת, חברים, הורים אוהבים, אז מה לא בסדר?" ופיהק לי ישר בפרצוף. איך נהניתי לדעת כמה הרגשות שלי מעניינים בעיניו. הוא לא הבין את ההתנהגות הכפייתית שלי, או שמא זה לא ממש ריגש אותו. אבל מה, הוא לימד אותי ביו פידבק. אוויל משריש. החלטתי שמשנה מקום וכו', ועברתי לעיר הגדולה. תקופה מסוימת הכל התנהל כמו שצריך: חייתי חיים מאוד מינוריים, בלי יותר מדי התרגשות, הבסדר החזיק מעמד שנה.
הכל בעצם תלוי ברמת הציפיות, נכון? הכרתי בחור נחמד ולראשונה מזה שנה "יצאתי" עם מישהו. זה לא נגמר טוב ואני הרגשתי כאילו רימו אותי. רבאק, לא מגיע לי אחרי שנה של התנהגות מופתית קצת נחת? מה יש? מאגרי הנחת בעולם עומדים להתייבש? ראיתי את זה מגיע שוב, ניסיתי להילחם ולא ממש הצלחתי. למרות הספקנות שהחוויה הטיפולית הקודמת שלי נטעה בי, החלטתי לנסות שוב. אני אסתכן בבנאליות, אבל לפעמים הדברים הכי טובים קורים באמת במקרה. פתחתי את החוברת של קופת חולים וחיפשתי איזו פסיכולוגית (הפעם היה לי ברור שאני רוצה אישה) גרה הכי קרוב אלי. התברר ששני רחובות ממני יש אחת. זו הייתה ההתחלה של ידידות טיפולית נפלאה שנמשכה שלוש שנים.
אבל היא עדיין לא יכלה לעזור לי. הייתי על המסלול המהיר להרס עצמי וכנראה הייתי צריכה להרגיש ממש את התחתית כדי להבין שאם אני לא אתעשת מהר, אני פשוט לא אהיה יותר.
עזבתי אותה אחרי ארבעה חודשים בתואנה מטופשת והחלפתי את הטיפול באקסטזי. ולפני שערמת מתחסדים עטה עלי לכלותני – האקסטזי לא היה הבעיה, הוא אפשר לי לחיות לפחות בסופי השבוע. במצבי, לילה מאושר אחד בשבוע היה מתנה ענקית. ככה עברה עוד שנה.
אבל בסוף גם הכדור השמח כבר לא שימח אותי. ואז הגיעו השבועיים, הידועים בכינויים "השבועיים". ההתמוטטות הגדולה הגיעה. כנראה תזונה שמשלבת יוגורט אקסטזי ומכון כושר מדי יום אינה ממש בריאה לגוף ולנפש, go figure. עשיתי דברים שאני מסרבת לחשוב עליהם והכאב רק הלך וגדל, לא משאיר מקום לכלום, אגואיסט שכמותו. הפסקתי ללכת לעבודה, הפסקתי להיפגש עם אנשים שאוהבים אותי. טוב נו, משפטים כמו "תקחי את עצמך בידיים" ו-"אם תחייכי לעולם הוא יחייך אליך בחזרה" שהורעפו עלי מכל עבר לא גרמו לי להיות חברותית.
ביום האחרון של השבועיים קמתי בידיעה שאם זה מה שיגמור את הכאב, אז אולי עדיף שאני לא אהיה. אני לא יודעת אם חוויתם מחשבות אובדניות, זה מפחיד כל כך. כי מבעד לערפל הכאב, קיימת הידיעה שרק אנשים משוגעים גומרים עם החיים של עצמם, אז מה המחשבה הזאת לי?
התחילו להסתובב לי בראש תכניות אופרטיביות (מה שיוצא מהאגזוז, פשוט נרדמים לתוך המוות, זו הייתה השיטה שנראתה לי הכי שווה, רק שלא הייתה לי מכונית) והחלטתי לתת ניסיון אחרון לפסיכולוגיה.

מה אני, משוגעת?

אולי אני מחמיאה לעצמי כשאני אומרת שהפסיכולוגית נראתה המומה כשהיא ראתה אותי, אבל יכול להיות שזו האמת. שקלתי 40 קילו, לא ישנתי, לא אכלתי, ועור הפנים שלי…נו שויין. סיפרתי לה בטלגראפיות מה עוללתי ומה עוללו לי בשנה האחרונה והיא אמרה שנתחיל שוב את הטיפול ואולי כדאי לי לשקול טיפול תרופתי. מייד התחלתי לבכות, מה אני, משוגעת? אבל אז היא הסבירה לי שזה "יאפשר לנו לטפל בדיכאון כשאת משוחררת מהסימפטומים שלו". חפויית ראש הלכתי לפסיכיאטר שהתנה את הפרוזאק בזה ששבועיים אני אוכיח שאני יכולה לא לגעת בסמים. בחייאת, לא אמרו לו שאקסטזי וגראס לא ממכרים פיזית? איזה תנאי מטומטם זה? אבל האמת היא שהייתי צריכה להתנתק מכל אותה ריקנות. קיבלתי את הכדור הנכסף, אני זוכרת שביום שבלעתי את הראשון אמרתי לעצמי "לחיי החיים החדשים" (נכון יפה כל הפאתוס הזה?). הסרוטונין התחיל לפעול במהירות רבה, תוך שבוע כבר הרגשתי איך הערפל מתפוגג וקל לי פתאום לנשום. זה לא כדור קסם, למזלי תופעת הלוואי היחידה שאני סבלתי ממנה הייתה העדר חשק מיני; בהתחשב בעובדה שגברים היו האויב באותה תקופה, זה לא ממש הטריד אותי. הייתי צריכה גם לבנות לעצמי זהות עצמית חדשה, לבדוק מי אני בכלל אם ההגדרה "דכאונית" כבר לא חלה עלי (כן, יש המון יתרונות במעמד של חולת נפש מתונה, אנשים נורא עדינים אתך ואפשר להפעיל סחיטה רגשית בטירופים) אבל הנה…אני כותבת את זה שנתיים וחצי אחרי. החלטנו ביחד להפסיק את הטיפול. ביומיים הראשונים אחרי הפרידה הייתי נורא עצובה, בכל זאת, היא הייתה חלק משמעותי ממני במשך תקופת חיים לא קצרה ולא קלה. לפני כחודש הפסקתי לקחת את הכדור. לבדוק אם אני יכולה לבד וכן, מסתדר לי יופי. ברור שאני שומרת חבילה לעת צרה, כי כלום לא מפחיד אותי יותר מביקור חוזר של המניאק, אבל בינתיים המניאק לא בא.
אני לא אומרת שכל מי שקצת בבעסה כדאי שיעמיס כימיקלים, אבל אני אומרת שאין סיבה לסבול. אין סיבה להאזין לכל האנשים שחושבים שהדיכאון שלך משול למצב רוח שיש להם כשהשמש אינה זורחת. יש אפשרות אחרת. ובנוגע לכל מי שחושש מה יגידו: מה עדיף, להמשיך לחיות בתוך הכאב המשתק הזה, או להודות שיש בעיה ולטפל בה?

על הכותבתאריאלה רביב

בת 30, סיימה ממש עכשיו לחפש את עצמה; הממצאים מפוזרים בכל רחבי האתר. כשתהיה גדולה היא רוצה להתפרנס מכתיבה, חולמת שתהיה לה מספיק משמעת עצמית כדי לכתוב ספר.

158 תגובות

  1. רות המואביה

    רגע….מה עם האקסטזי בסוף?

    • אריאלה רביב

      נגמר. לא מסתדר לי בחיים יותר. למי יש זמן לזה? לוקחים, לילה שלם לא ישנים, למחרת הפוכים כל היום, אח"כ דאון…יותר מדי מאמץ בשביל שלוש שעות. אוף, אני מזדקנת.

    • זהו, זה הגיע גם לפה. חשבתי שרק בסרטים האמריקאים סוג ז' יש את הקטע של הדיאלוגים: "יש לי פגישה עם הפסיכולוג", "הפסיכולוגית אמרה כך ועשיתי ככה". בקיצור מרוב מודעות עצמית לא רואים ממטר שום דבר ומנסים לנתח כל פסיק שעבר עלינו באותה שעה, יום, חודש, שנה- ממש ניתוח לפי שניות. רק ההתעסקות בזה זו עבודה במשרה מלאה.

      נו טוב. מילא זה. אבל עכשיו יש את ה"פרוזאק שיק". מכיוון שעד לפני כמה שנים עדיין טיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי נחשב לטאבו סודי ואין לדבר על כך בפרהסייה החליטו כמה מפורסמים שכדי לומר שהם על פרוזאק כי בעצם כל הסביבה שלהם על פרוזק. הם יוצאים מתך הנחה שתופעת העדר הזו כנראה טובה לכולם.
      ואז אחד אחד קמים ונעים למין מסע היטהרות ומסבירים ברצינות תוך חשיפה אישית כואבת מה עבר עליהם ומאז הפרוזאק הכל בסדר.
      גם פסיכולוגים רבים בינם לבין עצמם ושואלים מה עדיף – טיפול נפשי על ידי נבירה או "קח כדור כל יום ותהיה לי בריא".
      לא צריך לעשות גלורפיקציה לדיכאון ולהראות שזה ממש ממש "קול" להיות בדיכאון (מה קרה לך! כל הסופרים הכי גדולים היו בדיכאון קליני).

      הפרוזאק שיק הזה מעלה לי א העצבים ולכן אני אסיים פה כי אני רץ לארון התרופות לקחת משהו שירגיע אותי. אה, שנייה. קודם לכן אני אתקשר לפסיכולוגית כי בזמן הכתיבה הייתי לי הארה לגבי נסיונות התקדמות מהטיפול בשבוע שעבר.

      • לא נעים לי לקלקל לך – אבל הפרוזאק שיק כל כך פאסה כיום שמה שאתה כותב ממש מעורר פיהוק. בערך לפני שש שנים הוא היה מלהיב. היום הוא פשוט תרופה ככל התרופות. וככל התרופות יש כאלה שעוזר להם וכאלה שלא.
        תרגע באמת

      • אריאלה רביב

        אלא לאחל לך שאף פעם לא תהיה במצב שתצטרך את זה באמת.
        אין שום דבר קול, נעים, או מגניב במחלה הזאת. שום דבר. אתה כנראה פגשת את "העמוקים" אלה שיום מעונן "עושה להם אפור בלב". בדיוק בגלל אנשים כמוך זה עדיין אמור להיות טאבו שיש להתבייש בו.

        אני שמחה שאני חיה בתקופה שבה יש *תרופה* פשוטה לזה. מאוד שמחה.

        • תביעת ענק הוגשה נגד חברת תרופות בריטית, בטענה כי תרופה ממשפחת הפרוזק המכונה סרוקסט או פקסיל, גורמת לתסמיני גמילה קשים כאשר מנסים להפסיק ליטול אותה.
          התביעה הוגשה נגד יצרנית התרופות הבריטית Glaxo Smith Kline, בשם קבוצת אנשים הטוענים כי התמכרו לתרופה אנטי דכאונית ממשפחת הפרוזק. כך מדווח היום (ה') ה-Guardian הבריטי.
          לינק לידיעה בווי נט

          http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-1091168,FF.html

          • אריאלה רביב

            כן, קראתי, אבל לי זה לא קרה. כנראה שאין תרופות פלא, נכון? השאלה היא כמה זה מזיק, כמה מבין אלה שלוקחים תרופות נפגעים, איזה תופעות לוואי יש להם. המון שאלות.

            במקרה שלי, הקטן, היחיד, הפרטי, הכל היה בסדר.

          • יותר מזיק להתאבד.

          • אז שיפסיקו בהדרגה.

            והלואי שכולם יקחו את לקיחת התרופות- בקלילות. חבל שקשה לקבל זאת..

      • כמה איום יכול להיות בן אדם? כמה חסר רגישות? כמה מטומטם?

        • אני מוצא את ההתערטלות הזו מביכה משהו. לא הייתה לי כל כוונה לפגוע בכותבת ובכל אותם אנשים שאכן נמצאים בטיפול. אני הדגשתי נקודה שצריך לתת עליה את הדעת והיא הטרנד שהופך מצב נפשי קשה למין משהו אופנתי למין שיח המדומה לשיחה על התכנית טלויזיה של אתמול.
          מצד שני אני נגד הסגידה לכל הצד הטיפולי או היד הקלה של המטפלים- הפסיכיאטרים – שממהרים לתת מרשמים לטיפול כימי למוח. מה לעשות, אבל זה אשכרה ככה- טיפול כימי. לעבוד על המוח.

          הכל עניין של מינון ומציאת דרך המלך. אך תעשו לי טובה ותחסכו ממני את ההטפות לגבי חוסר טקט או ציניות או טמטום. אלו נושאים כבדים מידי בשביל שכל אחד פה ישחק את המומחה וייתן עצות. השטחיות הזו יכולה להזיק.

          • אריאלה רביב

            אולי תקרא שוב מה שכתבתי? במקרה *שלי* לא הייתה יד קלה של אף אחד על הפנקס. אני לא מכירה הרבה פסיכיאטרים שיתנו את התרופות בהפסקת השימוש בסמים, והיא התכוונה לזה.
            אולי ההתערטלות מביכה אותך, אבל אותי היא מביכה הרבה יותר. זה נושא שנשאר מאחורי. אני כבר לא בטיפול, אני כבר לא לוקחת תרופות. אני כן יודעת שהניסיון שלי יכול לעזור או לעודד המון אנשים שנתקלים בתגובות בדיוק כמו שלך.
            אצל האנשים האלה לא מדובר בטרנד אופנתי.

          • אני לא חושבת שצריך לתת גימלים לכל אחד שפותח את הפה ואומר משהו- אני לא קצין העיר. הגיע הזמן להתפתח קצת מעבר לאמירות לשמן ותו לא. מלבד זאת, מי שמרשה לעצמו לפגוע, להתנשא ולזיין במוח תוך כדי זה שהוא להסתתר מאחורי חופש הביטוי ושם בדוי כמו ילד שחרבן במכנסיים מגיע לו, בשם אותו חופש שיגידו לו שהוא מטומטם.

      • קודם כל, רק על הזלזול הזה במה שאנשים מרגישים, מגיעה לך דריכה מאוד רצינית על הנשמה, והלוואי שזה יהיה בקרוב.
        דבר שני, ממה שאני הבנתי, לא הכדורים הם אלה שפתרו את הבעיה, אלה סייעו לטיפול הפסיכולוגי לפתור את הבעיה (חבל מאוד שהיית עסוק בלחשוב איך לרדת על אריאלה בתשובה שלך, במקום בלהבין מה היא כותבת שם).
        דבר שלישי – אני לא רואה שום דבר רע במתן יעוץ וחוות דעת מתוך נסיון אישי. תופעת ה"זה קול להיות בדיכאון" שאתה מתאר פה, בכלל לא נוגעת לקטע!
        טיפה רגישות!!!!

      • עברתי את זה

        תשמע בנאדם אין לך מושג על מה אתה מדבר בכלל אתה לא יודע מה זה דיכאון עצבני באמת כי אם היית יודע מה זה לא היית מדבר בכלל. דיכאון זה מן מצב כזה שפתאום יכול להיכנס בך ופשוט מטריף לך תמח לגמרי אתה מרגיש שהראש שלך נקרע אתה יכול ללכת ולחזור בבית שלך בלי סוף בלי לדעת מה לעשות עם עצמך במן טירוף כזה. פעם ראשונה שהיה לי דיכאון זה היה בסוף כיתה ו. פתאום נכנס בי איזה משהו וואלה עד היום לא הבנתי איך וממה אבל אין מה לעשות זה קרה.. יכלתי פתאום באמצע היום לשכב לך על המיטה ולבכות מרוב הדיכאון חשבתי שאני מטורף .. אבל עברתי את זה .. ולבד .. אפילו שרציתי לספר להורים שלי וזה היה מתוך סגירות מאז הדיכאון חזר אליי עוד פעמיים בערך .. היום אני בן 15 .. אבל ממש במינון נמוך לעומת סוף כיתה ו. מה שאני בא להגיד לך בשורה התחתונה שאין לך זכות לבקר את אריאלה כי אני יודע בערך מה היא הרגישה ומה שהיא הרגישה זה דבר שאי אפשר להבין עד שלא עוברים את זה .. אתה מרגיש כאילו אתה חצוי לשניים או משהו מטורף יותר .. פשוט אי אפשר לתאר את זה .. במצב כזה אתה תעשה כל דבר כדי לחזור להיות נורמלי .. הכל אתה תעשה .. כדורים אתה תבלע בלי לחשוב שנייה אפילו אם אתה תדע שזה ישנה משהו. .. אז עזוב אותך מהדיבורים שלך הם לא שווים כלום..
        ולאריאלה, שיהיה לך בהצלחה

      • אנשים כמוך עושים לי עצבים,ולא ה"פרוזק שיק" שדיברת עליו. אני לא מתכוונת לרחם על עצמי בתגובה הזאת, באמת שלא. אני לא לוקחת פרוזק או סרוקסט, או כל תרופה אחרת שאני קוראת עליה במסעות האינטרנט שלי מדי יום. אני לא לוקחת אף אחת מהתרופות הנ"ל בגלל שכרגע, בהיותי פחות מבת 17, אני עדיין לא עומדת ברשות עצמי, ואני תלוייה באנשים כמו ההורים שלי, שחושבים ש"טיפול פסיכולוגי, וכל הכדורים הנוראיים האלה, שמטשטשים את התודעה, הם קטע אופנתי בלבד". אז במקום פרוזאק יש לי ייאוש. ייאוש שמתבטא בחוסר יכולת לעשות כלום, בתחושה דהוייה. ריקנות, עציצות, מוות. וזה אפילו לא הנטיות האובדניות שלי שאני מדברת עליהם, זה סתם תחושה של מוות. אני מתה. אבל אני הולכת ומדברת ונושמת, בקושי.
        אולי האשמה היא לא באנשים כמוך, כי אני באמת לא יכולה להאשים אותך בזה שלעולם לא היית בדיכאון. האשמה היא בתכניות טלויזיה כמו "אלי מקביל", שמציגות את תהליך הטיפול הנפשי כאקט רצוף קיפצוצים והתלבטויות סביב החבר החדש, וזיוני שכל שכל קשר בינם ובין הנפש מקרי בהחלט. נו, אני לא מצפה שלאלי מקביל יהיו בעיות של דימוי עצמי.
        בכל מקרה, נסחפתי פה, גם הכפשתי את הטלוויזיה, וגם יצא שבסוף כן הצלחתי לרחם על עצמי.
        מצטערת.

    • שלום.
      אני גיל.
      אני פסיכוטי.
      רע לי.
      כל הזמן.

  2. בדיעבד ולמרות החיבה היתרה שאת רוחשת למטפלת שלך,האם היא באמת עזרה לך ?
    מעבר לשיחות הפתוחות להפליא,העמדתך במרכז,פיתוח מודעות,סוג התקשרות חזק מאוד וכו'
    שאני האחרון לזלזל בהם(מניסיון) – הרי שהיכולת של הפסיכולוגים (טובים ככל שיהיו) להניע תהליכים של שינוי אמיתי מוגבלת למדי לדעתי. אני מקווה שאף פעם לא תתרסקי שוב.
    כשלעצמי אני חושש שמי שהיה בתהום , גם אם הצליח לטפס החוצה, תמיד יחוש שהתהום שם,
    או יותר גרוע – שהתהום בתוכו.

    • בלגאניסטית

      מי שיוצא מתהום יודע שלא רק שהתהום אלא *גם הפסגה נמצאת בתוכו*, ואין דבר חשוב מזה!

    • אריאלה רביב

      היא עזרה, ונעזוב את כל הממבו ג'מבו הפסיכולוגי שאני דווקא מאוד מאמינה בו – עצם זה שהיא הייתה מודעת למגבלות הפסיכולוגיה ושלחה אותי לפסיכיאטר, דבר שאני מיוזמתי לא הייתי עושה, היווה עזרה עצומה.

      התהום *תמיד* תהיה שם, או הצל שלה, יותר נכון. עד היום היא מגבילה אותי בהמון מובנים, אבל למדתי להסתדר עם זה, למדתי שהתקף חרדה *תמיד* יעבור, ולמדתי לשמור על עצמי.

  3. בלגאניסטית

    בפעם הראשונה שהחלטתי לפנות לפסיכולוג/ית , היתה בגיל 23. זה היה באוניברסיטה, עשו לי שם מבחני אישיות, באחד מהם ביקשו ממני לצייר את הציור שאני הכי אוהבת לצייר, הציור שציירתי היה עץ זקן, עם שורשים עבים ומפותלים באדמה. אפשר היה לראות שהעץ הזה זקן לפי הטבעות, הוא היה כרות.
    הבוחנת הביטה בי במבט המום ושאלה אם אני בדיכאון, לא ידעתי מה לענות לה, עניתי לא יודעת , אולי, יכול להיות. בדיעבד אני מבינה שזה היה המזל הגדול שלי- חוסר המודעות! רק היום עשר שנים מאז אני מבינה באיזה מצב הייתי. אני לא בטוחה שהייתי מסוגלת להתמודד עם המצב שהייתי בו, לא הייתי מודעת אליו.
    הפסקתי ביוזמתי את הטיפול אחרי שנתיים. נכון שהשנתיים האלה הזיזו משהו, אבל זה לא היה מספיק ובגיל 26 נפלתי, וזה היה בבת-אחת, כאילו מישהו משך לי את השטיח מתחת לרגליים. היום אני מבינה זאת הייתי אני. אני מבינה שמתחת לשטיח הזה היה לאיזה מעבר תת קרקעי אל מקומות שעד לאותו יום לא הייתי מספיק חזקה בכדי לעבור בו. עזבתי את הלימודים, חזרתי לת"א ולפסיכולוגית ובמשך שנה שמרתי על עצמי שלא להשתגע (לפעמים מאוד קשה להבין מה בין שיגעון לשפיות ).
    הבלבול שהייתי בו היה עצום, העדפתי לא להתעסק עם העולם והתכנסתי בתוך עצמי, ויתרתי על המון דברים שאהבתי, וקניתי לי רק דברים שיכולתי לברוח אליהם, ולא יזיקו לי (שרדנית עם דיפלומה מזמנים אחרים :)- ספרים. ויתרתי על החיים לטובת החיים שבספרים, איבדתי את האמון במה שנקרא "מציאות אוביקטיבית".
    יצאתי מזה בעיקר מתוך העימות של העולם הפנימי שיצרתי לי עם המציאות, אני ממש זוכרת תחושות פיזיות של רעד. לאט לאט הגעתי לאיזו שהיא הבנה עם העולם, בהדרגה כל פעם עם דבר אחר. זאת הייתה עבודת נמלים עצומה, שאני משוכנעת שלא הייתי מסוגלת לעשות אותה אם הייתי מודעת לדרך שאני צריכה לעבור.
    לא, לא לקחתי אף פעם כדורים, אני לא יודעת , יכול להיות שזה היה מקל עלי ומזרז את התהליך המאוד קשה שעברתי, מצד שני אני חושבת שהרווחתי משהו, וזה את הידיעה שאיפשהו בנפש שלי טמון כוח, שלא מאפשר לבעיות להציף אותי לגמרי, אלא מרכך את הדברים ומעלה אל המודע רק דברים שאני יכולה להתמודד איתם באותו הזמן.
    כמו שאני רואה את הדברים, מודעות זה תמיד דבר רצוי בטח לא כשאתה חלש.

    • בלגאניסטית

      מודעות זה לא תמיד דבר רצוי (אם חלשים מדי).

      יאללה יאללה , כבד לי מדי, אני יוצאת מזה ו*עכשיו!*

    • בלאגניסטית,

      מתעניינת מאד במה שכתבת גם במובן האישי וגם במקצועי (ולא, אני לא פסיכולוגית). אם תרצי, אשמח מאד לדבר איתך. לא השארת דוא"ל, אז מקווה שאת או מישהו שיודע תוכלו לעזור לי.

  4. בתור אחד שנמצא בסרט הזה כבר שלוש שנים (מתי אגיע לפרסומות?), אני שמח שיצאת מזה.
    אני את הרומן שלי עם הפרוזק עוד לא התחלתי(האם אני בדרך?), אבל בנתיב הגראס אני מכיר כל שעל.
    תהייה חזקה !!!!

    • אריאלה רביב

      למה אתה לא מנסה את הפרוזאק או את התרופות החדישות הרבה יותר? הגראס רק מקהה, אבל בבוקר הדיכאון עדיין שם. אני מבינה את הפחד מהסטיגמה, ואולי הפחד להודות שאתה לא מספיק חזק כדי להתמודד עם זה לבד, אבל אולי בעצם ההודאה שעכשיו אתה חלש וצריך עזרה גם יש כוח?

  5. מה אתם תופסים כ"כ מעצמכם, הגיכאוניים האלה?! אולי תתפסו את עצמכם בידיים! תמיד לרחם עליכם…… אנשים כאלה חלשים שלא יודעים איך להתמודד עם החיים! פאתטי לחלוטין!

    • מארי אנטואנט

      יש את האינטיליגנט(ית) התורן.

      ענבל, סחתיין על המהירות שבה היבעת את האידיוטיות המופלאה שלך.
      קבלי ח"ח!

      • הטאו של פו הדב

        ותמיד יש את האפס התורן שבורח לכדורים ולתרופות ולמשקאות ובעיקר בורח מעצמו.
        תראו סרטים, תקראו ספרים, תכתבו, תציירו, תזיינו, רק תפסיקו לשבת ולרחם על עצמכם.
        ועם גם אז הדיכאון לא יעבור… כנראה מגיע לכם!

        • ורוע לב אפשר לגייס כדי להוציא תחת מקדלתך תגובה מעין זו. לקרוא למי שנאבק בחיים בצורה כזו "אפסים", מעיד על חוסר מודעות אישית היסטרי אצלך. אתה בכלל, נוטה לקטול אחרים באופן גורף. עצה לא ידידותית: התחבר עם המקומות הנסתרים בנפשך, ללמוד מה מקור הרשעות.
          לאריאלה, כתבה נהדרת. חייבת להגיד, לא מוכר לי הנושא עד כדי כך, מסתבר שמה שאני חוויתי פה ושם בדכאונות כאלה ואחרים זה לא הדבר האמיתי.
          תודה תודה על הפשטות, הכנות והאומץ.

        • מארי אנטואנט

          אז ככה:

          לוודי אלן לא עזרה העובדה שהוא רואה (ועושה) סרטים. הוא מטופל כבר שנים.
          לארנסט המינגווי לא עזרה העובדה שהוא קרא (וכתב) ספרים.
          לואן-גוך ממש ממש ממש ממש לא עזרה העובדה שהוא היה צייר (גדול), הוא היה בדיכאון 26 שעות ביממה מתוך ה- 24 האפשריות.
          וגם למרילין-היקרה-מונרו לא עזר שהיא הזדיינה על ימין ועל שמאל.

          אממה? חושב הטאו שהוא עלה על איזו שיטה.
          בבקשה – לך למשרד הפטנטים, תתחיל להנפיק ותעשה מזה הון, ואז תחזור אלינו וכולנו נתרפס עליך כאן מהערצה.

          (ואם אתה באמת חושב שמישהו לוקח כדורים נגד דיכאון רק בגלל שבא לו, או שאיזשהו רופא מספק מירשם לפרוזאק ואנטי-דכאוניים רק בגלל שהפציינט מתלהב מהצבע של הגלולה, אז אתה בהחלט אדיוט מזן חדש)

          • הטאו של פו הדב

            אולי אני אדיוט מזן חדש, אולי אני אדיוט מזן ישן, אולי הרשעות היא התחביב שלי ואולי היא מקור פרנסתי, אבל דבר אחד בטוח -אותי לא מעניינים המינגווי, ואן גוך, מרלין מונרו, ננסי ברנדס, זאב רווח, שרי צוריאל או נירה רבינוביץ' (למרות שהיא גדולה מהחיים). אני רק יודע דבר אחד:
            דיכאון הוא בדיוק ההיפך מבחורה , זאת אומרת : לא מרגש לפגוש אותו, לא כיף להתעסק איתו ובטח לא נעים לבלות איתו את שארית חייך. צריך פשוט להיות קלארק גייבל ולתת לו לחלוף עם הרוח… ולדעתי, הרוח אינה כוללת סמים/ תרופות או חיות אחרות.
            אבל זו רק דעתי, ומה אני מבין בדיכאון , אני מקסימום יודע לעשות רוח…
            נ.ב
            מקווה שתצאו מזה, ונוכל ללכת להשיק עפיפונים ביחד…

          • מכיר את התשובה של מארי אנטואנט (האמיתית, לא מהאינטרנט) לטענה של השרים שלה שלנתינים אין לכם לאכול? אם לא, אז היא ענתה: "אם אין לחם, שיאכלו עוגות."
            אם לא הבנת מה אני מנסה להגיד זה, שזה מאוד מאוד חכם לתת עצות מתנשאות לאנשים שקשה להם. לך תהיה במצב הזה בעצמך (ואני שמח מאוד בשבילך שלא חווית את המצב הזה!), ונראה אותך מסתדר כשלא נראה שיש דרך החוצה. ולגלות לך סוד קטן? כשנמצאים במצב הזה – זה לא כל כך קל לברר לבד אם יש דרך החוצה או לא!
            חאלס עם ההתנשאות הזו, אנשים!

          • מארי אנטואנט

            היא לא אמרה "אם אין לחם, שיאכלו עוגות" – היא אמרה "אם אין לחם, שיאכלו *בריוש*" שזה מאפה צרפתי קטן וטעים ובצקו מתקתק משהו.

            אממה? כשתרגמו בישראל, העם עוד לא הכיר את הבריוש. אז עשו ממנו עוגה.

            סתם, תיקון היסטורי. ולבריוש אין מתחרים (גם למארי אנטואנט אין).

          • סליחה על האי-דיוק, ותודה על התיקון, אני אזכור את זה בפעם הבאה שאני אסע לצרפת, (אם בכלל…) ובתחומה, כן, למארי אנטואנט אין מתחרים… 🙂

          • כנראה שקל לשפוט מישהו מתחתך.."מדוכא". זה מצב קשה, קשה לצאת ממנו, קשה לראות דרכו.
            אל תשפוט אחרים לפני שהיית במצב הזה.. כי אז תראה כמה זה קשה.

        • בתור אחת שמעולם לא העלתה על דעתה להשתמש בפרוזק, אבל כן יודעת איך זה לכבוש דמעות שצצות בלי שום סיבה הגיונית, אנסה לענות לך במושגים שלך.
          אתה אכן צודק בזה שבתור צעד ראשון צריך להפסיק עם רחמים עצמיים, וצריך למצוא פעילויות פרודוקטיביות (או לא..).
          אבל זה עדיין רק צעד ראשון. אחרי הצעד הראשון, כמו בכל מסע, יש עדין כברת דרך.
          הענין הוא שהדמעות והשפתיים שהופכות כיוון 🙁 הן סימפטום למשהו פנימי שמציק. קונפליקט כזה או אחר. אם הוא (הקונפליקט) מסוגל להשתלט על כל מנגנוני העצבות, תהיה בטוח שהוא בא ממקום מספיק פנימי ע"מ שיצוץ גם באמצע הקומדיה הכי "משעשעת", הספר הכי "מצחיק" וכו'.
          לכן, למרות שככל הנראה אתה חושב שכל הדיון הזה מיותר, יש לו מקום חשוב. אם כי אני אישית מסתייגת מתרופות וכו'. אבל כנראה שזה תלוי ברמה של הדיכאון/דיכי/עצבות.

        • מיס מארי בשבילך

          אבל בלחץ!!!
          ולאריאלה אם את קוראת את זה – על אף שכן הגבתי להערה האווילית של ידידתנו ענבל –
          אני חושבת שאין טעם לנסות להסביר את ההרגשה למי שלא היה שם.
          הם פשוט לא יבינו, ואין טעם לנסות להסביר שאת לא מרחמת על עצמך אלא פשוט לא מסוגלת אחרת.

      • הכדור הזה שאותו הפסקתי לקחת לפני כשבוע וחצי אמנם הציל לי את החיים לפני חצי שנה אבל השאיר לי כמה צלקות בדמות עוד תשע קילוגרם, וורטיגו והתקפות זעם שחבל על הזמן. בשביל למתן את כל הסימפטומים של הגמילה שבינהם החל דיכאון נוסף לנחות על ראשי הפרטי האהוב התחלתי לנטול תמציות באך הספציפיות לדיכאון מסטרד וסטאר אוף בית לחם והפלא ופלא אני שמחה וטובת לב.
        למה לא ידעתי על זה לפני הפקסט, ותשעת הקילוגרמים המבאסים שנחתו עלי? חבל.

    • אם יש משהו שלמדתי על דיכאון בחיי, זה שאין לך שום דרך
      לאמוד את זה, לכמת את זה, להבין את זה אם לא היית שם.
      וכשאתה מתחיל להפנים את גודל ההר הזה, אתה בוש
      בתקופות בחייך בהן קראת לעצמך מדוכא. ובזילות השימוש במילה.

      אולי אם פעם תחיי עם מישהו, שסובל מזה, ותביטי לו בעיניים,
      מדי ערב, ותראי את הבור הזה, ותשטפי בחוסר אונים, תביני.

    • אני מקווה מאוד בשבילך, גברת חכמה בלילה, שלא תמצאי את עצמך במצב הזה, בזמן שחכמים בלילה כמוך זורקים שטויות כמו שאמרת כרגע לאוויר.
      כי אם יש סיבה טובה לא לצאת מהדיכאון, זה חוסר רגישות של אנשים כמוך, ובעצם – אנשים כמוך בכלל!

    • אינדי השנייה

      ואנשים עם שגיאות הקלדה ("גיקאוניים?") בכלל צריך להרוג.

      מה לעזאזל הבעייה שלך.
      גם את תדעי יום אחד מצוקה. גם את תהיי חלשה, מסכנה, ותלוייה באחרים.
      אני מבטיחה לך. זה קורה לכולם בסופו של דבר.
      אין מי שלא מאבד בשלב כלשהו בן אדם אהוב, או לחילופין חי בלי אהבה כל ימי חייו. אין מי שעובר את כל חייו בלי כישלון גדול. רוב האנשים מזדקנים ועומדים פנים אל פנים מול המוות, גם כן לא משימה קלה.
      אני מקווה שביום שבו תצטרכי את עזרתם של אחרים, הם יתמכו בך יותר ממה שאת יודעת היום לתמוך.

    • הלוואי ותהיי פעם חלשה במובנים הנ"ל שיש רוח ורצון לחימה אך משהו בכימיה במוח דפוק
      ומונע להמשיך הלאה ובעצם הכימיה היא שיצרה את המצב העגום,
      ויש אנשים שכן ממשיכים למרות הקושי העצום, ולהבדיל ,אך מעצם התבטאותך את יכולה
      גם לבוא בטענות למשל לסכיזופרנים,מדוע אינם שוכחים את ההפרעה שהטבע "סידר" להם
      וממשיכים הלאה!
      יקירתי,מן הראוי שתחכימי תחילה בענייני הפסיכיאטריה והנפש ותדעי אותם על בוריים לפני
      שתמשיכי להתבטא כך…….

  6. מה אתם תופסים כ"כ מעצמכם?! כ"כ נמאס מאנשים כמותכם, דיכאוניים, הכל סובב סביבם, תמיד לרחם עליהם….אוווף! אתם כאלה חלשים? באמת? אולי תתמודדו עם החיים?!
    פאתטיים!

    • "גיכאוניים" זה גיקים דיכאוניים?
      בקרב ההדיוטות, בעצם לא, בקרב האדיוטות, רווחת התפיסה כאילו דכאון הוא סוג של התפנקות מתוך בחירה, תפיסה שנובעת בעיקר מחוסר ידע בתחום. דכאון, ענבל מותק, זה לא כשאת מתמתחת בפיהוק במיטה בבוקר, ואומרת, "איזה דכאון, שעת אפס היום". דכאון הוא מחלה קלינית, שנובעת מרמה לא תקינה של נוירורצפטורים מסוימים במוח.
      וזה שאבותינו, החלוצים הדינוזאוריים, עבדו קשה וייבשו ביצות וקדחו במלריה ואכלו לחם יבש וישנו באוהלים (תמיד יש מישהו שחייב לתת את הדוגמא הזו, אז הנה אני מקדימה את המאוחר) – ועדיין היתה להם שמחת חיים עצומה, זה לא "מוכיח" שומדבר.
      זה אולי מוכיח שדכאון הוא מחלה מודרנית. נו טוב, גם עודף כולסטרול כנ"ל. זה לא עושה את הדכאון לתקף פחות.
      ויחי הדור החדש של התרופות נגד דכאון, שעוזר לאנשים שרמת הסרוטונין שלהם נמוכה מהרגיל לקבל אותו מבחוץ, ולחזור לחיות, להתנהג, ולהרגיש ממש כמו אנשים "נורמליים"
      או בכל אופן, כמעט.
      🙂

      • אגב גם אני חככתי אם גיכאוניים זה גיקים דיכאוניים
        אבל הקורלציה שבדרך כלל קיימת בין שנינות לתוכן
        פלוס מבט זריז במקלדת אפשרו הכרעה קלה

      • תגובה שבאה רק לחזק: אולי היתה לחלוצים שמחת חיים עצומה, אבל היה גם שיעור עצום של כאלה שנשברו וברחו לעיר וכאלה שנשברו ותלו את עצמם. הדיכאון הוא בטח לא מחלה חדשה.

    • מהר ! איפה לוכד ??

      שאנחנו נפריע למין למצוא את מינו ?

      • לוכד עריקים במיל'

        יש הבדל עצום בין דיכאון קליני שבו יש לטפל בדרך קלינית, ובין "דיכאון" מתפנק שבו יש לטפל בשיחת מוטיבציה ארוכה ונוקבת.
        אז על מה היה כל הרעש לפני חודש? הרי כולכם אמרתם עכשיו את מה שאמרתי אז.

    • אריאלה רביב

      היית פעם ליד מישהו מדוכא? לא מישהו בבעסה, מישהו בדיכאון? את יודעת עם איזו אפלה צריך להתמודד? את יודעת כמה הריקנות כואבת ומפחידה?

      אני ממש מקווה שאף פעם לא תדעי, אני מקווה שלא תכירי מישהו שיסבול מזה. אני מקווה בשביל האנשים הקרובים אליך שאף אחד מהם לא יסבול מזה, כי להיות בדיכאון כשיש מישהי כמוך בסביבה יכול להיות חוויה איומה.

    • אני נדהמת כל פעם מחדש למראה הבורות והרשעות שמגלים אנשים מסויימים בנושא דיכאון.
      דווקא אנשים שהמרה השחורה תקפה אותם והצליחו כמו אריאלה לחלץ עצמם בכוחות האחרונים, ולצאת בעור שינהם מהתופת הגיהנומית של הדיכאון ולהתמודד עם סביבה אטומה ומלאה דעות מוטעות וקדומות על דכאון ועל אנשים הלוקים בו(עיין ערך ענבל), בורות ורוע לב, הם האנשים היותר חזקים ואמיצים ביננו.

  7. פשוט מופלא כתמיד , רגיש , אמיתי .. ומצאתי כ"כ הרבה מעצמי במה שכתבת

  8. אריאלה,
    בתור מי שהייתה במצב דומה, אני גאה בך על האומץ לחשוף, לספר ובעיקר להתמודד עם הדכאון.
    רק מי שהיה שם יודע איזו ביצה טובענית זו, כמה קשה להתמודד עם עצמך, עם מה שעובר לך בראש, ולמה לעזאזל זה לא יוצא משם.
    אנשים באמת חושבים שכדי שזה יעבור – פשוט צריך לחשוב מחשבות טובות…וזה לא עובד.
    זאת עבודה קשה, זה להאבק בעצמך, בחולשות שלך, ביצר ההרסני שיש למי שנוטה לדיכאון.
    להלחם באנשים אחרים הרבה יותר קל מלהלחם עם עצמך. פשוט יותר קל לוותר.
    נשמע שהכתיבה שלך על הנושא הכל כך אישי נובעת מכך שהתגברת, ושאת יכולה לפתוח את זה כך, כי הבנת מה קרה לך, איפה היית ואיפה את היום. רחוקה משם.
    אני מאחלת לך להיות שלמה תמיד, וגם אם ה"מניאק" יחזור, שתדעי לדאוג לעצמך ולטפל בעצמך בזמן, שתדעי להיות חזקה, ולהקיף את עצמך באנשים שאוהבים אותך באמת ומוכנים להתמודד עם הכל ולעזור לך, כי לא הכל עושה הפרוזאק והפסיכולוג.
    נעמה.

  9. דיכאון זאת מחלה. יש הבדל תהומי בין עצב, דכדוך, מלנכוליה לדיכאון. אי אפשר להגיד לאנשים ששרויים במצב של מרה שחורה משפטים קלישאיים כמו תתעודדו זה יעבור ולנסות לשכנע בציפורים ופרפרים.
    התרופות ממשפחת הפרוזאק אכן עוזרות, אבל אינן מספיקות. לחלוטין לא.
    אסכולות התנהגותיות הכרניות שונות גורסות שהדרך האידיאלית לטיפול בדיכאון היא שילוב
    של תרופות עם נסיונות לשינויים בדפוסי חשיבה ומחשבות אוטומטיות.
    הכדור יכול לעזור למנוע מחשבות אובדניות, אבל לא למנוע דפוסי חשיבה והתנהגות מקובעים שכמו עשב שוטה יצמחו שוב ושוב ושוב אם לא יעקרו אותם אחת ולתמיד מהשורש.

    ולענבל ואטומים אחרים:
    כמו שאריאלה אמרה, הלוואי ולעולם לא תדעי מה זה דיכאון.
    זה סבל בל יתואר. זה הגיהנום בהתגלמותו. במקרים קשים יש אפילו קשיים
    בלקום בבוקר לצחצח שיניים. הדיכאון הורס כל חלקה טובה.

    שלא תדעו. שאף אחד לא ידע.

  10. אריאלה, מאד התרגשתי לקרוא את מאמרך!
    את מאד אמיצה וכנה. זה יפה לראות את התהליך שעברת ואת ההתמודדות שלך. התחושה מאד מוכרת. מאד הזדהיתי עם הנכתב. תודה. זה גם מאד עוזר לשמוע את התגובות למאמר ולגלות (!) שיש עוד אנשים שמרגישים ככה, ואני לא לבד. זה משנה את הכל. בדר"כ האנשים מסביב לא מבינים ולא יודעים את גודל הסבל, ולעיתים גם לא יודעים להעריך את ההתמודדות.
    מאחלת לך הרבה אהבה , ושוב תודה.

  11. אריאלה רביב

    אנשים, תודה המון.

    נכון שהפעם האחרונה הייתה לפני שלוש שנים, אבל נראה לי שאחד הדברים הכי קשים זו תחושת הלבד שיש לכל מי שנמצא שם בשפל.

    אני ממש מקווה שהצלחתי לעזור ולגעת.

    כשהתחלתי את הטיפול הבטחתי לעצמי לא להתבייש בזה, ולפעמים לא עמדתי בהבטחה, בגלל אנשים כמו ענבל. אבל באמת אין במה להתבייש, התחרפן לו קצת המוח בגלל מחסור בחומרים, לא ניתן לו אותם?

    חיבוק לכולם

  12. אריאלה,
    אני רוצה להוריד את הכובע, לחבק…כי האומץ האדיר בחשיפה הכל כך עדינה הזו…והפתיחות, ו…פשוט אין לי מה לומר מלבד לחבק. אל הפסיכולוגית שלי הגעתי לפני 4 שנים, במצב של חוסר רצון לקום, לתפקד, חלומות בלילה שההוא שנטש בא ורוצח אותי…והטיפול לא רק שהעמיד אותי על הרגלים, גם החל פותח דלתות אל מחוזות שעד אז חששתי להתבונן בהם.
    שנתיים של טיפול – וסיימתי אותם ויצאתי לעולם. לפני שנה וחצי פגשתי בחור שנטש גם הוא וזרק אותי למקום דומה כל כך של פחדים…וחזרתי לפסיכולוגית. נכנסתי גם אני לשנה מינורית – כנו שאת מתארת, וכשהופיע הבחור הנוסף – ביוני – האמנתי בתחילה שזה הפרס שלי על ההתנהגות הטובה שלי…כן, אני כל כך מבינה מה כתבת…אבל עם פרוץ הסימנים שכל מה שהוא רוצה זה סיפוק יצרים מסויימים – וכל מה שאני רצה זה חום ואהבה, סירבתי להתבונן כי לא רציתי ליפול שוב לתהומות שאחרי…ואז הגיעו החרדות ( שאודות חלקם התכתבנו פעם אישית ) – שמסתבר שהיו התת מודע שלי- שסירב לשקר…ובתחילת אוגוסט כבר לא יכלתי לשקר לעצמי…ומאז אני נלחמת – כדי ךא ךשקוע – לאותם מצבים שכל מי שיש לו את הנטייה הזו מכיר כל כך טוב…ולא לקום מהמיטה…ולהילחם – ולנצח…ולחזור לשיגרה…
    לפני יומיים – לילותיים היה לילה של חלום…כי מה לעשות – אם ביום נכנסים לשיגרה ומצליחים…בלילה אין הגנה…וקמתי רועדת כולי ומפחדת ובוכה…ולא רוצה לתת למניאק להשתלט עלי ולא רוצה להתמכר לפחדים…
    והנה המאמר שלך…
    אז – כן, כמו שכתבה פה דנה – זה עוזר לדעת שיש אחרים ושיוצאים מזה בסוף…ולענבל ולשכמותה אני רק יכולה לאחל שלא תדעי כמה את טועה.

  13. אתמול הלכתי ברחוב. עברה מולי אישה קטנה ורזה כתומת שיער ויפת פנים – הפסיכולוגית שלי ההיא, שבאתי בהתחלה רק כדי לא לאכזב אותה – כדי שליבה לא ישבר חלילה אם לא אופיע לסשן.
    אחר כך כבר באתי כי הבנתי שהיא ממש שווה ושהיא ממש מבינה אותי (ואם לא מבינה לפחות מסתירה זאת ממש טוב).
    הייתי על תרופות בערך שלושה חודשים – לא עזרו. גם הפסיכיאטר שהסתכל עלי כמו על מישהי שפשוט משתוקקת לדחוף לעצמי כדורים לא עזר.

    בשלב מסוים הבנתי שהדיכאון שלי הוא לא שוס כל כך גדול וההילה הרומנטית של המוות (אני פינטזתי תמיד על מוות אלה וירג'יניה וולף – יענו להטביע את עצמי – לא ממש פרקטי דרך אגב) לא כל כך מכובדת ואף לא רומנטית.
    זחלתי החוצה, הרבה בזכותה ובעיקר כמובן בזכותי.
    המאזן שלי היה פשוט: אם אפשר לקחת אחריות טוטלית על החיים ההרסניים והגרועים שלי וכמובן על המוות שלי,
    אפשר בטח לעשות את זה גם לגבי החיים שלי – החיים הממש טובים שלי.
    וזהו התחלתי ללכת לאט לאט. אני עדיין הולכת לאט, כבר חמש שנים אחרי אבל היום אני הולכת בביטחון רב ואני אפילו מסכמת לעצמי בשמחה, שהחיים שלי לא ממש רעים ובעצם הם ממש לא רעים.
    ולפעמים שד קופץ ומציע לי לסגור את הבסטה, כי הדיכאון לא ממש עוזב אותך הוא רק נדחק לקרן זווית ומחכה לצוץ כשאת חלשה. אבל היום אני לא חלשה כדי כך שאתן לו לשלוט באיזשהי דרך בחיי.
    עד כמה שזה נשמע נדוש ומשעמם אבל ככה זה – כל יום להתחיל מחדש – צעד, צעד.

    אני מקווה שאני לא נשמעת מתנשאת, כי לא זו הכוונה, זה לא שאת אי פעם יוצאת מזה לחלוטין (על אף שכיום כמעט ואין לי משאלת מוות, ואני אומרת כמעט – כי הפן הניהיליסטי באישיותי נשאר חזק מאוד). את פשוט לומדת ללכת בכוחות עצמך. לא תלוי בגבר שנמצא באזור באותו זמן או בפסיכולוגית שמחזיקה לך את היד פן תמעדי.
    השיר שתמיד ליווה אותי ועדיין אני מזמזמת כשקשה לי הוא של יונה וולך (אילן וירצברג על הביצוע)
    אין לי סטרט מופלא, אבל נשימה

  14. אקס מיתולוגי

    לדעתי, האנשים שחיים באופוריה שהכל בסדר ומה כבר רע בחיים הם הדפוקים האמיתיים והם אלה שזקוקים לטיפול
    המדוכאים אכן מתנהגים בפאתטיות לעיתים אולם הם מסתכלים למציאות בעיניים ולא ממציאים מציאות שבה הכל נפלא

    • בלגאניסטית

      מצטיירת מתוך התגובה שלך הדיעה שככל שאתה דכאוני יותר ,כך אתה רגיש יותר, אינטיליגנטי יותר, מודע יותר. מאידך ככל שאתה מאושר יותר אתה גס, טיפש ובלתי מודע לעצמך, נו.. אם דיעה מעוותת כזאת אין ספק שאתה לא אדם מאושר (אלא "אינטיליגנטי" מה?).
      בתקופה הדיכאונית שלי אני לא חושבת שהייתי רגישה יותר, אלא בדיוק להיפך, וזה תלוי כמובן באופן שבו מגדירים רגישות. אני לא מגדירה את המושג רגישות כהעצמה של הפרעה מסויימת, או בשפה עממית : 'הפיכת עכבר להר'. הרגישות מוגדרת אצלי כיכולת להבחין בפרופורציות האמיתיות של אותה הפרעה , וליחס לה תשומת לב בהתאם למשקל האמיתי שלה.
      אנשים שמיחסים לדיכאון תכונות רומנטיות כל כך, רק מעוותים את המושג וגורמים לכל מיני שוטים ושוטות (כמו ענבל למשל), לנהוג בגסות באנשים שחוו דיכאון. ואני אקרא לזה חוויה משום שאני מאמינה באמת ובתמים שיוצאים מזה,חזקים, יותר או פחות.
      התובנות המאוד עמוקות שאנשים שחוו דיכאון מגיעים אליהן, נוצרות משום שהיציאה מן הדיכאון מתחילה בנסיון להתאים את הסובייקטיבי לאובייקטיבי, את החיים הפנימיים לחיצוניים. כל הדברים שנראים מאוד מובנים מאליהם למי שלא חווה דיכאון, הם אף פעם לא מובנים לגמרי.

      • מילא זה, אבל כשבדיכאון, הרי את כל כך שקועה בעצמך וברגשות שלך – שרמת הרגישות שלך כלפי חוץ (אנשים אחרים, עם בעיות אחרות וצרכים אחרים) מצטמצמת לאפס.
        אני הפכתי לאדם לא נסבל לעצמי ולא נסבל לאחרים.
        אלימות מוסווה, חוסר-סבלנות וסובלנות בוטה, רשעות כלפי בעיות של אחרים – כי מה אתם מבינים בכלל? אתם במצבי? אתם יודעים להבין על מה אני מדברת? לא. את תשבו בצד ותסבלו בשקט את התקפי הגועליות שלי.
        אני בדיכאון ואתם לא. אז למה שרק אני אהייה בדיכאון.
        רק כשהתעוררתי מתרדמת הדיכאון הבנתי איזה אנשים טובים היו סביבי שלא נשברו וזרקו אותי לכל הרוחות.
        באחור של 5 שנים (כמעט), תודה.

    • מארי אנטואנט

      אתה הרי לא *ה*אקס *ה*מיתולוגי האמיתי, זה שהיה מסתובב כאן פעם.

      (הוא לפחות היה משתמש בסימני פיסוק)

      • בלגאניסטית

        תרתיי תשמע…
        קסמו הוירטואלי וכו' וכו'

      • אקס מיתולוגי

        גם את לא מארי אנטואנט , שמצאה את ראשה מופרד באופן חד מגופה לאור המהפכה הצרפתית
        בכל מקרה, החיים מלאים בהתחזות ובשקרים שחלקם קטנים וחלקם, לא
        ואני מאמין שבחורות כה מבריקות יכולות לפסק ללא צורך בעזרתי
        אם כי במקרים מסויימים אשמח לעזור

      • גם אני מחפשת את האקס ההוא… למרות שהטלפון שלו עדיין שמור אצלי, דחוס בכריכה הפנימית של היומן מהשנה שעברה….
        האקס ההוא היה רהוט וענייני, מפליא בכתיבתו החדה מחד והרגישה מאידך…
        וגם, היו לו עוד כמה תכונות טובות..

        מה שבטוח, זה לא האקס הזה…

  15. מרגש…
    לא הבנתי את עוצמתו של הדיכאון וחוסר האונים הטוטאלי של חברתי לדירה…נתתי כתף, אך בעיקר נשחקתי מול דבר גדול ממני בהרבה. התרופה הזו מצילה חיים ושולפת אנשים מתהומות סבל עצומים ועוצמתיים. כמעט בלתי אפשרי לקחת אחריות ממקום של דיכאון, ואין סיכוי לקחת את עצמך בידיים…מאד מכניס לפרופורציות…מי אמר שקל לבחור בחיים?

    • אריאלה רביב

      אני כל כך מבינה את חוסר האונים שמרגישים אנשים שנמצאים בסביבתם של הדכאוניים. *אחרי* שעברתי את החוויה שלי הכרתי בחור מקסים שסבל גם הוא מהבעיה. בהתחלה חשבתי שהניסיון המשותף יהווה סוג של יתרון, אבל פשוט לא יכלתי לעמוד בזה. הוא סירב בכל תוקף לקבל טיפול, ואני הרגשתי שהחור השחור שלו מושך אותי פנימה בחזרה.

      כמה שידעתי שזו לא אני, שאין שום דבר שאני יכולה לעשות חוץ מאשר להיות שם, לא יכלתי להישאר.

  16. לכל האנשים שכתבו פה- מעניין אותי לדעת ממה בדיוק אתם מפחדים, מה בעצם גורם לדיכאון לפרוץ? אשמח לשמוע.

    • אז ככה, ענבל יקרה-
      מה שגורם לדיכאון לפרוץ זה החיים. הסקרים מוכיחים שזה קורה רק לאנשים אינטיליגנטים, רגישים ומודעים.
      תהיי רגועה.

      • ממש מחלה עם סטייל. "רק אנשים אינטליגנטים, חכמים ומודעים". מאיפה הסקרים האלה ואני אשמח לעיין בהם. באמת תפרסמי פה את המחקרים. אני מקווה שהסקרים האלה לא נעשו אצל אותו סוקר שקבע שפרס לוקח את הבחירות ב-96.

        תשובתך זו רק מחזקת את הנקודה שהעלתי מקודם ודאגת לכנות אותי מטומטם וחסר רגישות. כמובן שמי שעסוק בחיי היום יום הקשים וסזיפיים ואין לו אפשרות לממן שני טיפולים בשבוע לא ישתתף בשום סקר. לא צריך מודעות למחלה אלא מודעות לטיפול שאפשר לקבל.

        איזה כיף ל"מטומטמים", פשוטי העם. אלה אף פעם לא בדיכאון, לא סובלים ממצבי רוח, סגורים רגשית, נעים במעגלים, רצידיביסטים. ממש כלום. עכשיו אני מבין – כנראה שאני באמת לא אינטליגנט, לא חכם וחסר כל מודעות עצמית.

        • אריאלה רביב

          שהתגובה של קארין הייתה צינית לגמרי? נו באמת.

        • אולי אתה חכם, אולי אינטיליגנט…קשה להאמין, אבל אולי.
          אבל אתה חסר מודעות עצמית ורגישות. כן.
          אם אתה מסוגל לזלזל בסבל של אחרים ולהשיא עצות ממרומי האולימפוס שלך, וגם להיות מובך מהחשיפה של אריאלה (לא חייב לקרוא אותה, אתה יודע), אז כן.
          מישהו עם מודעות עצמית מינימלית יכול לגלות משהו, קצת, אמפטיה לסבל של אחרים.
          אבל מי שלא מודע לסבל של עצמו, יכתוב תגובות כאלה.
          אריאלה עשתה משהו קשה, אמיץ, אבל תמיד יבואו כאלה שחייבים לקלקל, ללעוג, אטומים. כמוך.

      • אני לא ענבל שכתבה מקודם ובאמת רציתי לדעת, אז תודה

    • מארי אנטואנט

      יום אחד, כשתביני כמה את טיפשה, הוא "יפרוץ" גם אצלך.

    • לוכד עריקים במיל'

      את כנראה לא מבחינה בין שני סוגי דיכאון.
      1)הדיכאון המתפנק הנובע מהרצון לתשומת לב ולרחמים של הסביבה .
      2) דיכאון קליני ,הינו מחלת נפש.
      מה שחלק מהבנות כאן חוו הוא מחלה נפשית קשה מאוד והן מתרעמות ובצדק על הגישה שלך.
      הדבר דומה לכך שתגשי לאדם נכה ותגידי לו :"למה אתה לא הולך מהר?, אתה עצלן!".

    • אריאלה רביב

      אם את לא ההיא, סליחה על ההתנפלות.
      תנסי בכל מנוע חיפוש, יש המון אתרים שעוסקים בנושא.
      אם אני לא תועה, בקהילות IOL יש כמה קהילות שעוסקות בנושא.

  17. כתוב כן, זורם ומקסים, אפילו לא דרמאטי מדי (כמה שזה בטח היה קשה) והזדהיתי עם כל מילה כולל עם האמירה של google – תכתבי על זה ספר, בבקשה ממך. אין מספיק ספרים בעברית על התנסות אישית כזו. דבר ראשון זה יכול לעזור לסגור מעגל (לי זה עוזר) וחוץ מזה זה הולך להיות להיט (סליחה על החומרנות).

    • אריאלה רביב

      לא יהיה ספר כזה. לא יודעת אם זה יהיה להיט או לא, אבל זה עבר. מת. גם הסיפורים שנכתבו בהשראת אותה תקופה נגנזו להם, כשפעם חשבתי שהם יהיו ספר.

      לא בא לי להיות מזוהה עם דיכאון. זה רק עוד משהו שעברתי בחיים, אני ממש מנסה שזה לא יגדיר את המהות שלי.

      • עוד נתון סטטיסטי

        אחד פרוזה – "שישים מיליגרם פרוזאק" של עידן רבי (זמורה ביתן)
        והשני יותר תיעודי – "חשכה נראית, זיכרון של שיגעון – מאת ויליאם סטיירון (ידיעות אחרונות)

        שניהם ממולצים

        • ספר.
          אחד הקטעים שהכי זכורים לי הם כשהמספר הלך לפסיכיאטר, שיתן לו תרופה נגד דיכאון, והפסיכיאטר אמר שהתרופה עלולה לפגוע לו בחיי המין.

          הרי ידוע שלאנשים דכאוניים יש חיי מין *מדהימים*.

          אבל באמת? לכתוב על דיכאון נראה לי נורא לא לעניין, הרי באופן בסיסי, אנשים מדוכאים הם דבר
          כל כך משעמם.

  18. ariela, i dont know if this is the place to write this, but it seems as if you know what it's like… i didn't try your plan, but i did try drinking a bottle of pills, my stupid friend came in the last second and took me to the hospital, and now i'm being forced to go to a shrink, he is such an idiot and no one (my parents that is) believe me, they say i'm just saying that as an excuse not to go, please if you can give me an advise because i DONT want to live my life as i live them, which is more or less(more more then less)as you described them…thank you)

  19. להתעורר בבוקר ולא לדעת איך זה יתפוס אותי ואם אני אהיה מלאת מרץ אופטימית ושמחה מחייכת מסונוורת מהשמש שומעת רק ציפורים או בבור עמוק שחור ריקה צל של מישהי שהיכרתי…
    כן ואומרים לי שזה רק בראש ובתקופות שאני בסדר אפילו לי קשה להאמין שלא מזמן פעלתי על אוטומט פינטזתי על סופיות על להיעלם להיכנס לארון להתרכבל ולא לצאת…
    והכאב – כאב פיזי שתמיד נמצא ולא נעלם
    ופחד עצום
    אני מתמודדת בלא לתכנן תוכניות לטווח רחוק ואני מנסה לעבור כל יום בקטנות לעשות דברים שאני אוהבת ולחייך (גם שהעיניים כבויות).
    התגובה שלי השאירה אותי חסרת כוחות אני מתארת לעצמי, שלך אריאלה זה לקח הרבה יותר, יישר כוח

  20. לא ממש יודע אם הדיכאונות שלי הם מהסוג שתואר. היו תקופות קשות, תקופות של התנתקות ,מחשבות על סוף, אבל עדיין, אני קורא וחש שיש אנשים שסבלו הרבה יותר. אצלי בכל אופן, הכאב מגיע רק עד מקום מסוים שמעבר לו איזו ליבה פנימית לה הוא לא יכול. מקום של אנרגיה ואופטימיות, ובעיקר, מקום שבו תהיות בסיסיות של משמעות, ו-"למה" קיומי מאבדות מכוחן מול איזושהי ודאות גמורה. מעין "ככה" קיומי מסנוור ואטומי. מוכר למישהו?
    את נטיותיי הדכאוניות ירשתי כנראה מאימי. המאבק שלה כבר כלל טיפולים ותרופות. לגדול על יד דיכאון זה לא תענוג גדול. כמובן שמעולם לא דיברנו על זה בבית הלא פולני שלי. אולי בגלל זה המאמר מעלה אצלי כל כך הרבה מחשבות חדשות, ומכיוונים חדשים, על הילדות, ועל חוסר הרגישות שעד היום מפגינים בבית הורי. אז תודה אריאלה, על הכתיבה הנוגעת שגם גרמה לי לחשוב.

  21. לפעמים נדמה לי שהמחיר על הפנית הגב לתהום הוא איבוד גם של הקצה השני.
    היום אני הרבה יותר יציב,חזק,עובד,ומצליח (יחסית).
    אני לא שוקע,ולא מתרסק .
    אבל גם הפסגות נעלמו בערפל.
    תחושות שאני מוקיר וזוכר הפכו לגעגוע.
    חלק מהזהות העצמית שלי התפוגג.
    אז אולי אין ברירה, וזה חלק מהתהליך , אבל קשה לי לאללה עם הקהות היחסית הזאת.
    גם אצלך התהליך דומה ?

    • אריאלה רביב

      שמעתי על התופעה הזאת. לא חוויתי אותה. אני הייתי כל כך שמחה בגלל שכבר לא כואב לי, שלא שמתי לב לשום דבר אחר.

      האמת היא שהחיים מתחלקים ללפני ואחרי, כשהעבר קצת מודחק, והפחד שלי מהדיכאון כל כך גדול, שעצם זה שהוא לא חלק ממני מהווה, עד היום מקור לאושר גדול.

    • בלגאניסטית

      אם ראית איך מסתיים "חלום אריזונה"של אמיר קוסטוריצה , הגיבור והדוד שלו דגים מתוך חור בקרח. הדוד מתאר לו את תהליך ההתבגרות של דג הליבוט, איך עין אחת מצטרפת לעין השניה. אז נכון, אתה מפסיד צד אחד של העולם, כי שתי העיניים שלך נמצאות בצד אחד,אבל אתה רואה הרבה יותר טוב את הצד השני. לשאלת הגיבור מה מפריד בין ילדות לבגרות, עונה הדוד שזה "החלום הרע".
      השאלה עד כמה אנחנו מבינים שמדובר בחלום? אבל השאלה (הקרטזיאנית משהו) שמסבכת את העניינים היא מה פה חלום ומה מציאות?
      לא הייתי מגדירה את הנפש במונחים של קצוות,אנושיות לפחות בעיניי היא מורכבות, וכבר אמר ר' נחמן מברסלב :"אין שלם יותר מלב שבור" זאת לא קלישאה , אני מותצאת באימרה הזאת המון חכמה.

  22. אריאלה, יש לך אחוזים באתר?
    כל כתבה שלישית פה היא שלך!
    תרגיעי!

  23. קצת אחרי סיום התיכון, קצת לפני הגיוס לצבא, חסכתי קצת כסף וטסתי לחודש באירופה (הולנד,אנגליה,גרמניה) לחבר שהיה מבוגר ממני בכמה שנים וחי שם תקופה בחייו. איך שנחתתי בהיטרו, קיבלתי כדור אקסטזי קטן ובהיסוס מה הכנסתי אותו לקנה הבליעה. מפה היה זה חודש טירוף,צבעים, מוסיקה, אהבה,שיטוטים,אנשים גדולים ומענינים יותר ועוד כמה כדורים קטנים. החזרה לארץ היתה קשה מנשוא, הסתגרתי בבית הוריי עצובה ,נמסה ויותר מכל מפוחדת
    ושלושה שבועות לפני הגיוס. מבחינתי האופציה להתגייס ירדה מהפרק הייתי בטוחה שהשתגעתי, שפרחה לה ממני הדעת. התוודעתי בפני אמי (המסכנה) על "חוויותי" וניסיתי לשכנעה לאשפז אותי. היא מצידה עשתה טלפונים והתיעצויות עם כל החברות שלה שבסופן נסענו היא ואני לפסיכולוגית "אחרת" ומאד מומלצת. אני אצלה ואמי מחכה בבית הקפה למטה. סיפרתי לה על כל הזיותיי,פחדיי ובעיותיי והיא אמרה שבסה"כ אני סובלת ממשבר זהות קטן שמאד אופייני לבני גילי. שאני אחזור עוד שבוע ואם התחושות ימשיכו כך יש לה פתרון קטנטן וקל בשבילי. שמחה ורגועה יותר חזרתי לזרועות אימי , אולי אני לא משוגעת ואולי אפילו אצליח להתגיס לצה"ל. אך
    עדיין מבועתת כללית ומוצפת פחדים. שבוע אחרי על אותה ספה היא הציעה לי את אותו פתרון קל וקטן – פרוזאק! הפסיכולוגית המהוללת מציעה לילדב בת 18 שכל פחדייה הם הפחד משיגעון
    כדור. בכיתי ובכיתי , זה היה האישור מצדי לפחדיי. איכשהו בדרך הביתה התעשתתי,מצאתי כוחות נפש והכרזתי שהפסיכולוגית משוגעת בעצמה ושאצלי הכל בסדר. התגיסתי,עשיתי אחלה שרות בתפקיד הדרכתי, נעזרתי במטפלת אחרת בחלק מהשרות ולאט לאט הנפש והגוף התנקו מהפחדים ומהחומרים. מאז היו מהמורות לכאן ולכאן ודכאונות מכאן ומכאן, מצאתי לי דרכי טיפול אלטרנטיביות. אני מזהה את ה"התקפים" שנייה לפני שהם באים (הם באים פחות ופחות) ואני מתמודדת איתם היום אחרת.

    אני מחזקת את אריאלה על הכתבה ואני ממש לא חושבת שמי שנעזר בכדורים הוא משוגע או "פסיכי" ,זה מאד אינדוידואלי, כל אחד עשוי מהרכב מוחי,כימי,נפשי אחר. אני רק אומרת שיש עוד הרבה דרכים ושכדאי להיות שקולים , מצד הממליצים המוסמכים ומצד הממומלצים המסוכסכים לפני שמתחילים לקחת כי זה מאד מאד עדין. (כל ההרכב הזה, כל הבן אדם הזה).

    לצערי הרב ואני לא אנקוב בשמה, אותה פסיכולוגית הפכה לסוג של מותג רדיופוני טלויזיוני
    כך שאת העצות ה"מופלאות" שלה יכולים לשמוע כולם. גם אילו שלא תמיד יש להם כסף לגשת לטיפול פרטי.

    הרבה אהבה והצלחה לכל המדוכאים באשר הם וחמלה לכל האטומים שפוחדים מהצל של עצמם.

    • אריאלה רביב

      באמת קצת קלה על פנקס המרשמים, או על לשלוח אנשים לקבל תרופות.

      אצלי זה היה בסיבוב הטיפולי השלישי, ואחרי בערך שנה היא המליצה להפסיק, אני המשכתי עוד שנה כי פחדתי לבד.
      אבל באמת לכל אחד יש דרך התמודדות אחרת, וכל דרך שמועילה, מבורכת לגמרי, כולל קריסטלים, מגידי עתידות, טיולים בטבע או גידול אפרוחים.

      • הפסיכיאטר פתר את הדברים במרשם – כי נורא קל ובטח עוברים אצלו המון אנשים ביום.
        יש פשוט זן של מטפלים שחושבים שאם הם נותנים מרשם, עבודתם נעשתה.

        ודבר נוסף וסילחו לי על הטון המתחסד-
        כימיקלים למיניהם בנוסף לתרופות, או אצל מי שממילא קצת סדוקה לו הקופסה, לא עושים ממש טוב, לפעמים התוצאות הופכות להרסניות יותר, הדיכאונות אחרי לקשים יותר, והפארנויות לשולטות בחיים.
        וכך גם אלכוהול – שאיתו היה לי רומן ארוך ומושקע יותר מאשר עם כל הגברים גם יחד.
        (למי יש זמן ליחסים כשאפשר לשתות חצי בקבוק ג'יימסון?).

  24. פעיל תנזים מהר גריזים

    מכירים את הכותרת?
    זה של נושאי המגבעת , מתוך "לייב אין בית שמש" , והרבה מכם מכירים אולי את התחושה הזו מתחילת השבועות של שירותכם הצבאי – התחושה המכונה "שביזות יום א'" , למען "תומכי הלחימה" שכאן , או האנשים הנדירים שלא חוו את התעניין הזה אף פעם , על קצה המזלג-

    כל רגע עובר כמו שעה , כל שעה כמו שבוע . אפשר להביט בשעון על פרק היד , ולראות את השניות מתחלפות , מתוך התרסה ברורה , במרווחי זמן שיהיו אשר יהיו , הם הרבה יותר משניה. המחשבה סובבת רק סביב כמה שניות נותרו לדקה הבאה , כמה דקות לשעה הבאה ,כמה עד השבת וכמה עד סוף השבוע , עם נדודים קצרים לכיוון איך לעזזל אני גורם לשעון להפסיק לעבוד כל כך לאט , או אולי עוצר את הזמן , בכלל.

    אני אולי צעיר , ולעדת המלהגים זה ישמע מלא רחמים עצמיים ומטופש , אבל הסיפור שאריאלה מספרת מוכר לי כמו לעוד רבים ממקור ראשון. המחלה הנפוצה ל כך הזו , שכופה עליך שיתוק , שגורמת לך להתמלא בים של ריקנות , שכל הקלה בה מהולה בהדרדרות , שכל שביב שמחה הוא גם בהכרח עצב וקדורנות ,שמאיבה בצילה על העבר ומציבה מסך שחור איפה שאמור להיות עתיד.

    עצם המחשבה מחזירה אותי למקומות שאני לא רוצה כל כך לחזור אליהם , אז אני אקצר , ואומר רק שהבחור שדיבר על "פרוזק שיק" לא רק מנותק בצורה עלובה למדי מרכבת הטרנדים הנוכחיים , הוא מוכיח מעל לכל ספק סביר שהוא פשוט אדיוט, ומאידך , כל אותן נערות מתבגרות ונשים בוגניות שנחשפו באופרות הסבון ובדרמות הנעורים למושג של "מאניה דיפרסיה" ונהנות להתפאר ב"מחלה" על מנת לסחוט את מנת חלקן בתשומת הלב הכללית , גם היא לא עושה עם אף אחד כבוד.

    אריאלה- בסוף נמות , ואם לא יהיה יותר רע,
    כל הסיוכיים שיהיה הרבה יותר טוב 🙂

    תנזים-בירה-וסיגריה

    • פעיל תנזים יקר,
      אותן נערות מתבגרות שמתפארות ב"מחלות" שאתה המצאת כבר מזמן לא מתבגרות.
      וכדאי שתתיחס לעיקרי הדברים שמאחורי הסיפורים שאתה קורא פה .
      התחלת דוקא טוב המשכת סתם- כמו שכבר אמרת אתה אולי צעיר.
      ומי בכלל שם אותך לחלק פה תארי כבוד,תגיד לי?!

  25. לאריאלה,
    סתם, רק להגיד לך כמה אני נהנה לקרוא את מה שאת כותבת, וכמה אני שמח שאת כבר לא בדיכאון ושאת יכולה לחלוק אתנו ולהעשיר.

    ושלא תגיעי לשם עוד אף פעם. אמן.

  26. לפני שבוע קיבלתי מכתב תיזכורת ממד"א. במכתב הם מציינים ביובש (אני לא מתלוננת) כי
    טרם פרעתי את חובי עס"כ 200 ומשהו שקלים עבור הזמנה ונסיעה בניידת שלהם לביה"ח איכילוב. עברו שנתיים מאז ואני, כאמור, טרם פרעתי את החוב.

    זכרונות הקיץ ההוא לעולם ישמרו אצלי כאפלים וחמים במיוחד.
    מלבד העובדה שבאותה תקופה זכיתי במשקל רצוי ובהיקפים עוד יותר, מדובר בטראומה אמיתית שתלווה אותי כל חיי.
    לכאורה, לא ניראו רמזים לנפילה העתידה לבוא. נפילה אמרתי? סליחה, התרסקות…
    היה לי חבר מצליח, חכם, רגיש מעניין ויפה תואר, היה לי אוקינוס של חברים, אגמים קטנים של ידידים ומכרים, אחות נהדרת, הייתי בדרך ללימודים שמאוד רציתי…אבל הסדקים בעטיפה הזאת רק הלכו והתרחבו.
    את רשימת המכולת הבאה, נדמה שכולכם כבר מכירים בעל-פה: חוסר שינה, התפרצויות בכי,
    חוסר תיאבון, תוקפנות מפתיעה, כעס עצום ועצב דק וארוך. ככל שאלו התגברו ככה גם התגברה
    לה הידיעה המטרידה במיוחד- החיים האלה כנראה לא בשבילי.
    ואני, תמיד הייתי ידועה בסימון המטרות והשגתן.
    כשחזרתי מאיכילוב, חזרתי גם לטיפול ולריקנות עצומה. הפסיכולוגית סיפרה לי שאני בדיכאון והציעה טיפול תרופתי. סירבתי. בדיוק מהסיבות התדמיתיות שהזכרתם למעלה.
    יצאתי מזה בעיקר כי חבק אותי מעגל קרוב של חברים שגרם לי למצוא את הכוח כל יום מחדש.
    הפחד ש"הנה זה חוזר" כבר לא מבקר אצלי לעיתים תכופות מידי. גם אם הוא מפתיע ומגיע ללא התראה..אני מתנצלת בנימוס ומודיעה "מצטערת..קבעתי עם חברים/לסרט/לקפה"…אז אין לו
    ברירה, אלא ללכת.

    צריכה לא לשכוח לשלם למד"א…

    • אריאלה רביב

      נראה לי שיש משהו נחמד בחוב הזה למד"א, לא? בעצם זה שאת פה כדי לשלם אותו.
      אני אוהבת את הרגשת הבחירה. את הידיעה שיש שתי אופציות, לחיות או לא. ואם מגיעים למצב שבוחרים באופציה הראשונה, אז זה קצת משנה פרופורציות. ככה זה אצלי לפחות. מרגע שהתקבלה ההחלטה שאני רוצה לחיות, דברים נראים אחרת. ולא, אני לא חיה באינטנסיביות מדהימה ואני ממש לא מאלה שמתייחסים לכל יום כאילו זה היום האחרון של שארית חייהם וכאלה, פשוט, בחרתי.

  27. אני פשוט חייבת לומר שהמאמר הזה מדהים – גם לי היתה תקופה כזאת בקיץ הזה וזה בה לידי ביטוי עם התקפי חרדה לא מובנים וממש ממש לא רציונלייים ומפחידים פחד מוות כי הייתי בטוחה שאני גמורה. ופחדתי וחשבתי לעצמי "יה אללה, מה אני מתה?? " אבל לא – עוברים חרא בחיים מה לעשות? מתמודדים. ומסתכלים על החרא מול הפרתוף ומוצאים כוח או לא, בעצם את החולשה להתחיל לטפל בו כמו שצריך ולהתעלות מעל הכל בלי לברוח – שום סם, שום גבר, שום חופש לא יעזור. אלה הם החיים והם אכן יפים אבל כמו בסרטים, יש גם עננים לפעמים, מה לעשות?……..תמשיכו לחייך

  28. בתיזמון מושלם, אחרי שכבר כמה שבועות אני דנה ביני לביני, שוב, על האפשרויות שמציעות הגלולות "מאפשרות החיים" הללו – הגיע המאמר הרגיש הזה. תודה אריאלה שהצלחת לפרק את המוקש הזה בהתנסחות בהירה ורגישה שלא רק מתארת בכבוד את התחושות של הסובלים מדיכאון אלא גם מצליחה להגיע לאלו שלא חוו מבלי להפוך את ה"מדוכאים" למצורעים של המאה ה-21.

    המטפלת שלי הצליחה להסיר (אצלי) מכשולים רגשיים רבים בהגדירה את הטיפול התרופתי כ"אפידורל לנפש". כי באמת, כשקשה כל כך (ומי שחווה יודע שזה ממש לא "דיכי" שעובר אחרי צפיה ב"דוסון'ס") אפשר קצת לעזור לסימפטומים, כדי לעבור את זה, כדי ללמוד ולעבד. ובעיקר כדי לחיות.

    זו כבר לא חובה לסבול כל כך.

    נ.ב
    אני מקווה שזו לא הפרדת זכויות לתת קישורים למאמר מקהילת "נפגעי גילוי עריות/תקיפה מינית" בוואלה-יואל – מאוד הייתי רוצה שיקראו גם צדדים אחרים של התמודדות עם דיכאון.

    תודה,
    מוארת
    (מנהלת הקהילות הנ"ל)

  29. מוזר לי לומר שהזדהיתי, כי בסה"כ כמה צרות יש בעולם לילדה מפונקת בת 17? אז הרבה צרות אין לי אבל גם אני נתקלתי בכמה תקופות לא טובות בחיי (אם אפשר לקרוא להם תקופות). קיבלתי ואני עדיין מקבלת טיפול פסיכולוגי, אחרי 3 איבחונים מ3 פסיכיאטרים שונים הוחלט סופית על תחילת תקופה חדשה בחיי בה אתנסה בתרופת הפלא פרוזאק. לצערי הרב, התרופה לא עזרה במיוחד ואפילו גרמה להרעה במצב. במשך כ4 חודשים לא ישנתי בלילות יותר משעתיים רצופות. אכן, באסה.
    הפסקתי את הטיפול התרופתי, החלטה שהתקבלה על-ידי, הפסיכולוגית המהוללת שלי והפסכיאטרית החמודה שלי, אבל אני עדיין מטופלת אצלה ואני חייבת לומר שאני מרגישה הרבה יותר טוב, ושום תרופה לא גרמה לזה. רק הרבה רצון טוב וגישה הרבה יותר קלילה לחיים. כן, אני מפגרת בלימודים. כן, כבר שבועות שלא יצאתי ביום שישי בערב עם חברי. כן, בילוי סופשבוע מול הטלוויזיה הוא שיא הפראות בשבילי, אבל טוב לי!
    ושכולם יהיו בריאים, ושכולם יהיו אופטימים. ועצה טובה לחיים – אין כמו שוקו, מיטה רכה והרבה שקט כדי לעודד את הנפש.
    נ.ב כל הסימפטומים העידו על מחלת היאפים, תשישות כרונית, למרות שזה לא וודאי. ולדעת שיש למצב שלי שם, ושזאת מחלה (פחות או יותר) מוכרת ודי שכיחה, קצת מעודד.
    טוב לדעת שיש עוד כמה מדוכאים בעולם. קבוצת תמיכה אניבדי?

  30. אגב, רוב התרופות נוגדות הדיכאון רק מחמירות את המצב בשלושת השבועות הראשונים ועד שהגוף מסתגל אליהן. זו הסיבה שהרבה אנשים מפסיקים לקחת אותן בהתחלה.

    … כמובן *שלהפסיק* לקחת אותן זה גם בכלל לא קל…..

  31. לא שאני רוצה לזרות מלח על הפצעים אבל אולי בגלל גילי הצעיר או סתם אופי בריא תמיד כשאני הולכת על הקצה אני מפסיקה מספיק זמן לפני הנפילה וכיף לראות שיש הפרעה נפשית שהואילה בטובה לפסוח עלי' וחלילה לי לזלזל בדיכאון אבל אני שמחה שהמבנה הנפשי שלי מאפשר לי לא לשקוע ואני מקווה שיהיה לך טוב ותודה על השיתוף.

  32. העיתוי של המאמר הזה מבחינתי….תודה.

    הפרוזאק מקל מאוד וכבר 3 שבועות שאני בוכה הרבה פחות אבל יש תופעות לואי לא נעימות: כאבי ראש שלא נגמרים, סחרחורות ובחילות. עדיין, במשוואה הכללית זה עדיף מלשכב כל היום במיטה ולתכנן את המוות שאמור להפסיק את הכאב.

  33. ערב שישי אחד בלתי נגמר (למעשה 2 בלילה) אני יושבת לבדי, קוראת את המאמר ומבינה שזה בדיוק מה שהייתי צריכה עכשיו.
    יש לי רגעים איומים של דיכאונות ועד היום לא העלתי בדעתי שזו עלולה להיות מחלה. הייתי מטופלת אצל פסיכולוג תקופה קצרה וממש לפני שבוע התחלתי שוב והפעם אצל פסיכולוגית. בכל אופן אחד הסימפטומים להתנהגותי: חוסר יציבות. ישנן "תקופות רגועות", בהן אני מרוצה בחלקי, חברותית, מכירה בחורים ולא ממהרת להסתבך איתם- רק מתענגת על סרטים ומסעדות שהם מזמינים אותי ומעשנת קצת גראס במידה שלא מוציאה אותי מאיזון.
    ואז באות ה"תקופות המטורפות" שהן הקשות להתמודדות וכמו שטן קטן שיושב לי על הכתף, אני יודעת שהן יחזרו במתכונת זהה. בתקופות האלו אני מתנהלת בחיי השיגרה במיאוס כללי ומרגישה באופן עקרוני כמו חיה-מתה. ואז אני מייחלת לכל דבר, כל דבר! שיוציא אותי מהשיגרה. קשה לי לקום בבוקר, אני נוסעת לעבודה בשינאה וייאוש, אני לוקחת אקסטזי בסופי שבוע, אני מזדיינת הרבה עם בחורים מזדמנים בלי אמצעי הגנה, אני מעשנת בכמויות, אני רוצה למות או לפחות לעבור לחיפה. בתקופות האלו אנ מרגישה שאני מחזיקה את שפיות דעתי בציפורניים, נתלית בכל דבר קטן שיעזור לי להעביר את היום. בצעדים קטנים- תוכנית הרדיו של שי ודרור עוזרת לי לקום בבוקר, השיטוט ב"בננות" עוזר לי להירדם וכל תשומת לב חיצונית (רצוי מגברים) עוזר לי לשיפור מצב הרוח. בגלל שההתנהגות של אנשים אחרים אינה בשליטתי והפכפכה, קל לי מאוד להתאכזב מהם ולחזור למרה השחורה. אני מדברת לא רק על גברים, אלא גם על סתם תוכיונת משותפות עם חברות שמתבטלות.
    לכן כ"כ דיבר אלי המאמר של אריאלה, את פשוט ענקית! גם ההתייחסות שלך לאקסטזי. משום שלא מזמן הייתה לי את החוויה של ההידלקות והדאון שאח"כ הכי חזקים (אני חדשה בקטע) וכמובן מיד רצתי לאינטרנט לחפש מאמרים על אקסטזי כדי לבדוק, בלי הצביעות וההתייפיפות של הסביבה, מהי ההשפעה על הנפש האנושית הבלתי יציבה. לא מצאתי! (אולי כי לא חיפשתי בגוגל). אז הנה, נתת לי את הפיתרון.את התחושה שהאקסטזי נותן לך אושר כ"כ זמני, ואם זאת את ההרגשה שהוא כ"כ הרסני ולגיטימי בעולם אורבני, מודרני ומנוכר (נראה לי שקרל מרקס בעצם ניבא את האקסטזי).
    האם כל מי שהגיע לשם עבר את מה שאנחנו עברנו? מי יודע. בכל אופן אני מסכימה עם הקביעה שהדיכאון נוטה לדבוק באנשים אנטיליגנטים בעלי מודעות עצמית גבוהה, כי כל החברות "השיטחיות" שלי לא הגיעו למקומות כאלו, למיטב ידיעתי.
    בכל אופן אימצתי עכשיו חתול ואני משתדלת לא לחשוב על הדברים האלו. ייתכן שכרגע אני בתקופה הרגועה שלי ועדיין- לא מסוגלת ללכת לישון לבד.

  34. אריאלה, כל הכבוד על האומץ! נגעת בנושא רגיש, מאוד רגיש,אבל…
    בתור אחת ש"בילתה" בסרט הזה כמעט את כל שנות התבגרותה, ועדיין לא לגמר'ה בחוץ, תרשי לי לשאול- כשכואבת לך השן, את לוקחת אקמול ושוכחת מהעיניין? אם כן , בטח כבר לא נשארו לך הרבה שיניים בפה,אבל משום מה ,נראה לי שלא זה המצב.
    כשכואבת לך השן , את רצה לרופא,כי את יודעת שכאב מאותת על בעיה כלשהי שדורשת טיפול.
    אז למה כשאת חשה כאב נפשי-רוחני , את פשוט "מכבה" אותו עם כדור?!
    דיכאון( כן, קליני, ולא סתם מצב רוח רע) הוא לא הבעיה, הוא האות שיש לנו בעיה שאנחנו מפחדים להתמודד איתה, ומנסים להדחיק.
    כן,ל"חולי דיכאון" באמת יש רמה נמוכה של סרטונין, אבל זוהי רק השתקפות של רוחני בפיזי, ואם נטפל רק באחרון,הכאב יפרוץ בדרכים אחרות (ראה לואיזה הי).
    אנחנו חיים בעולם מלא סתירות, עולם מוצף באינפורמציה שאותה עדיין לא למדנו לעכל, עולם שסוגד לערכי זבל , חומרני ומנוכר."תהייה מוצלח, תחייך את חיוך מליון הדולר שלך! מה, לא בא לך לחייך?-גש לבית מרקחת וקנה את גלולת העושר."
    רק מה, עושר לא קונים בבית מרקחת! כשאת לוקחת פרוזק, את מחליפה את הכאב הכל כך אמיתי שלך באושר בדוי. פרוזק הוא סם לכל דבר. פעם הדת הייתה "סם להמונים" ועכשיו זה פרוזק. אז מה עשינו בזה שירדנו מהאקסטזי- הפסקנו לפרנס כמה סוחרים ג'אנקואים לטובת הממסד!
    כואב לך -תשאלי למה!
    הגברים חרא- אולי זה בגלל שיחסייך איתם עד כה הסתכמו ב"תן וקח"-תן תשומת לב-קבל סקס.
    הנשמה לא מקבלת "תן וקח", כשמנסים לחנוק אותה בחומר, היא מתמרדת!
    לי הדיכאון גורם להתחיל לשאול שאלות אקזיסטנציאליות- מי אני , מה אני, האם "אני" זו אכן אני? כמה ממני הוא היענות לדרישות החברה , כמה הוא מסכה, ומהו האני האמיתי שלי?
    היציאה היא לא תמיד דרך הכניסה, כך שאם בעזרת פרוזק הפכנו אדם מדוכא לחייכן(חייכן-כי מאושר הוא לא),לא עזרנו לו בכלום. החיוך הוא כימי למדיי, והבעיה הודחקה שוב לתת- מודע, שם תסתתר עד להתפרצות הבאה, ואז -מה,שוב פרוזק?
    את בטח תגידי שפרוזק הוא פיתרון זמני, רק בשביל להיפטר מן הסמפטומים, ובנוסף יש גם טיפול פסיכולוגי, אבל עם יד על הלב-את בטוחה שאותה פסיכולוגית ראויה להיות גם מורה רוחנית שלך (ואל תלכי על פחות מזה)? משום מה, עד עכשיו לא נתקלתי במורי רוח שרושמים פרוזק!

    ולסיום -שיר של ברי סחרוף,כולו-כי כל מילה זהב.

    על נהר אספירין ישבנו
    במקומות המוכרים
    לא שומעים לא רואים
    כאילו אנחנו אוויר
    עוד מעט יגמר הסרט
    בקרוב המציאות
    התמונה מטושטשת
    והצליל לא ברור

    כי כולנו עבדים אפילו
    שיש לנו כזה כאילו
    פותחים פה גדול
    ומחכים לעונג הבא
    כולנו מכורים של מישהו
    שמבקש עכשיו תרגישו
    פותחים פה גדול
    ומחכים למנה הבאה

    חלונות ראווה יפים פה
    זה הכל למכירה
    גם אנחנו תלויים
    עם פתקי החלפה
    אז מה נעשה עם הכעס הזה
    מה יהיה עם הקנאה
    כולנו רוצים להיות חופשיים
    אבל ממה אלוהים ממה

    תהי שמחה, אבל לא בכל מחיר!
    "נתראה" על המסך!

    • חבל שעדיין יש דעות קדומות סביב הנושא של שימוש בפרוזאק. הוא לא עושה אותי מאושרת וגם, למרבה הצער, לא גורם לי לחייך. כרגע הוא פשוט מחזיק אותי בחיים, מוחק את הנטיות האובדניות ומאפשר לי לתפקד לפחות באופן חלקי. כמובן שהטיפול התרופתי צריך להיות מלווה בטיפול פסיכולוגי, אבל….הפתעה ! טיפול פסיכולוגי אורך זמן רב במקרים מסויימים, לפעמים שנה שנתיים, ולכן הטיפול התרופתי כה הכרחי בד בבד. הכרחי כדי שאני ושכמותי יצליחו בכלל לקום מהמטה כדי ללכת לטיפול פסיכולוגי ו"להתמודד" כדברייך. כל מקרה לגופו.

      • הפתעה הפתעה…זה שהטיפול הפסיכולוגי לוקח שנתיים, בשבילי זו לא הפתעה! אני עצמי כבר החלפתי כרוב לתשעה פסיכולוגים! כמובן שעם אף אחד לא היה לי רומן שנתיים, אני לא עד כדי כך זקנה אחותי, אבל הספקתי לתפוס את הפרינציפ. אקדים את התגובה הצפויה-ברוב המקרים הפסקנו מיוזמתם,לעיתים רחוקות אפילו יצאתי מהם "מאושרת", אבל לא לאורך זמן. ד"א,הפסיכולוג היחיד כלפיו אני רוכשת כבוד היה בוגר החוג לפילוסופיה, והוא זה שלימד אותי לשאול שאולות קיומיות. מאז קראתי המון ספרים בנושא ושיכללתי את השיטה.
        הדיכאון האחרון שלי ( שממנו יצאתי בדיוק אתמול, אז גם אם את לא מסכימה איתי, לפחות תגידי לי "מזל טוב"-זו הרגשה נהדרת תהיות יום אחרי, מאחלת אותו דבר גם לך (: ) הגיע בעקבות טיפולי רייקי. המטפל דרש שאעשה הרבה מדיתציה בזמני הפנוי,ו"כאן בדיוק היה קבור הכלב"…
        בזמן המדיטציה כל המחסומים נעלמים, כל אשר הודחק עד כה בתת-מודע צף, ואני נותרתי לבד
        עם המון שאלות שהציפו אותי ולא נתנו לי להמשיך לחיות…פתאום קלטתי שאני זו בעצם לא אני,שכל מה שבאמת רציתי-לעולם לא העזתי …ואז באו הבחילות, וה"אני לא רוצה לקום בבוקר",
        וחוסר התאבון והטלפונים הבהולים בשתיים בלילה לחברים (עכשיו יש לי פחות (: ) , והשתפכויות הלב לאנשים שבמצבי הרגיל לא הייתי נותנת להם להתקרב אליי אפילו למרחק ירייה (: וכו,וכו…
        כמובן שגם חשבתי למות, אבל זוהי מחשבה לגיטימית בעיניי, זוהי פשוט עוד שאלה אקזיסטנציאלית אחת, ואני מתה על עצמי שיש לי את האומץ לשאול אותה. מבחינתי , האופציה ההפוכה פתוחה תמיד,אבל אני עדיין חיה , פשוט כי החיים מסקרנים אותי.
        פריזמה יקרה,לידיעתך ולידיעת כל הקוראים, יצר המוות-הטאנטוס הוא חלק מן המהות האנושית, ואם לפעמים בא לך "לעוף לצד האחורי של הירח"- את פשוט אדם אמיץ שמודע לדחפיו. רק מה-לא משתלם לעשות את זה, כי בגלגול הבא (יש דבר כזה!!!!! ) את שוב תחזרי לאותה הנקודה.
        ועכשיו לעיניין! את לא הבנתי אותי!!! אני לא מציאה להתמודד, וגם לא לגרור את עצמך לפסיכולוג, כי בסיבוב האחרון שלי ניסו לדחוף אותי בכח לתבנית המסריחה של מירוץ "אחרי ציונים- צבא-אוניברסיטה-מקצוע שווה-קריירה-בעל-שניים וחצי ילדים וגדר לבנה מסביב לבית". ולזה המכשפה קראה אושר. כשאמרתי שבביה"ס קוראים לי זונה (זה היה לפני כמה שנים – אז עוד למדתי בבי"ס), פקצע טענה שלה זה לעולם לא קרא כי היא למדה בבי"ס יוקרתי במיוחד( ואני ,מה לעשות -לא) ,ושאולי זה מה שאני משדרת ( בעודי לומדת בכיתה ט' ולובשת חצאית עד הריצפה-תוך כדאי חיפוש עצמי הספקתי לעשות מסע אל אלוקים-ובחזרה, כמובן.) כמו שאמרה חברה שלי- לקרוא לי זונה אפשר גם בחינם, וכמובן לא במאה שקל לשעת טיפול.
        מה שניסיתי להגיד הוא שהדיכאון הוא לא הבעיה- כל המדוכאים נא לצאת מן הארון-, והמטרה היא לא לצאת ממנו אלה להבין מה הכניס אותך לזה , ואז באמת תצאי מחוזקת, אבל לא בגלל שניצחת את השד הנורא, אלה בגלל שלמדת שיעור ועלית כיתה בדרגה הרוחנית. וכן דיכאון קל (אם הוא באמת קל ) הוא לגיטימי-אי אפשר לחגוג כל החיים, לא בשביל זה באנו לכאן, צריך גם לעצור מדיי פעם ולחשוב,אנשים!
        בא לך לכחת פרוזק-כחי, אבל תזכרי שאלה רק קביים,כן , גם הטיפול הפסיכולוגי. דיכאון הוא רק אות שסטית מדרך החיפוש, ולפעמים הוא פשוט תופעת לווי של תהליכים רוחניים ושל בקיעת האני האמיתי-ואז אלה כבר כאבי גדילה.
        מי קבע שדיכאון זה רע, ושימחה תמידית ושטחית על לא דבר היא טוב? בחיים לא באמת יש שחור ולבן, טוב ורע, אלה זה נמצא בתוך זה-הם מעורבבים! הדיכאון הוא חלק ממך , בדיוק כמו השימחה, ואנשים שלעולם לא חווים אותו, פשוט מפחדים לגעת בחלק זה של מהותם.

        • אריאלה רביב

          קודם הגבתי ורק עכשיו קראתי את התשובה השניה שלך.
          יקירתי, אף אחד מאיתנו לא רוצה להיות מאושר כל הזמן. כאילו, אני רוצה, אבל זה בלתי אפשרי. בעצם, אולי גם לא הייתי רוצה, כי אז אותם רגעים היו הרבה פחות זוהרים. אין ספק שדיכאון זה סמפטום לדברים עמוקים יותר (אלא במקרה של דיכאון לא סיבתי, ויש די הרבה מקרים כאלה, שהמוח סתם מתחרפן בלי סיבה, כמו שיש מחלות אחרות שפורצות בלי סיבה).
          כנראה הפסיכלוגית שבחרת הייתה מטומטמת אמיתית, כן, יש גם כאלה. הראשון שלי היה כזה. במקרה כזה צריך לאסוף כוח להגיד תודה ושלום (ואני לא משחקת אותה אמיצה, אני עזבתי עיר כדי לעזוב פסיכולוג, לא טובה בפרידות) ואם צריך, לעבור למישהו אחר.
          אבל רובנו לא נמצאים במצב של חיפוש עצמי מתמיד, כי מתישהו, לי זה קרה, קמתי בבוקר, ואמרתי, ואללה, זה מה יש, זה דווקא נחמד, תודה, די.
          החיטוט המתמיד הזה בבפנוכו נורא מתיש. עוד דבר שלמדתי, כנראה בשל גילי המופלג, הוא שהחיים מורכבים רק משאלות, שאין שום דבר במחוץ שיוכל לתת לי תשובות, לא דת, לא פילוסופיה ולא סמים. והאמת? אני לא רוצה תשובות.
          ובנוגע לפחד לגעת בחלק זה של המהות, זה לא שהדיכאון בא, דופק בנימוס על הדלת ושואל אם הוא יכול להיכנס לביקור קטן ומחכים, הוא מתפרץ, מתיישב בכורסא הכי נוחה בבית, שם רגליים על הספה בסלון ודורש שתעלי לו מנחות. אני באופן אישי לא מצאתי שום דבר טוב או מחכים בדיכאון, מעבר לעובדה שהוא הכריח אותי לנקז המון פצעים מוגלתיים כדי להיפטר ממנו. אבל אם הפצעים האלה לא היו שם, הוא מלכתחילה לא היה בא.

    • אריאלה רביב

      בואי נראה, מה כתוב בטור? כתוב גם שזה לא כדור פלא ושהוא רק עוזר לתפקד. וכן, דווקא אותה אישה הייתה האישה הנכונה ביותר כדי לטפל בי. ואני מאוד מעריכה בעל מקצוע שמודע לגמרי למגבלות המקצוע שלו, והייתה לה את היכולת להגיד, *אחרי* שהיא כבר הכירה אותי "אני לא מספיקה, את צריכה עוד מקור כוח". אותי דווקא מאוד מפחידים "מורים רוחניים", בדרך כלל הם אומרים לך מה לעשות, איך לחשוב ובסופו של דבר, מי להיות.

      ואני מכירה מספיק "מורי רוח" שישמחו להרים איתך צ'ילום, או לקחת איתך טריפ, "כדי להגיע למעמקי התודעה".

  35. אותי הדיכאון תפס במהלך טיפול פסיכולוגי, בגלל שסוף סוף נגעתי בכל הדברים שתמיד הדחקתי.
    וכשהפסיכולוגית הציעה טיפול תרופתי, פתאום זה הפך ללגיטימי (לבד בחיים לא הייתי חושבת על זה). והכדורים פשוט גירדו אותי מהרצפה.

    ובלי התקפי הבכי המתישים, שגרמו לי פיזית להתקפל, כאילו מישהו בעט לי בבטן, יכולתי להמשיך בטיפול, ועכשיו אני מרגישה הרבה יותר טוב, בדרך הנכונה לפתור את כל הבעיות שלי. ואני זו שלוחצת על הפסיכיאטר להפסיק את הכדורים (כי גם לי יש תופעות לוואי מיניות, וזה די באסה לחיות כבר 8 חודשים בלי אורגזמות), אבל הוא מעדיף להמשיך עוד קצת.

    אז מזל שיש כדורים, שיכולים למחוק את הכאב ולתת למוח לחשוב בצורה רציונלית.

    ורציתי להוסיף – לא חייבים להוציא מאות שקלים על כל פגישה עם פסיכיאטר, יש גם בקופות החולים, והמרפאה ברמת חן (של הכללית) מצוינת, ומלאה ברופאים נחמדים ומתעניינים ודואגים.

  36. היה לי דיכאון אחד כזה, עמוק, מתמשך שלא עזב אותי הרבה זמן. האמת – לא יודעת איך בדיוק יצאתי ממנו, אבל יום אחד זה קרה, בלי כדורים ובלי טיפול. גם לי היו מחשבות אובדניות וירידה במשקל (הדיאטה שלי התבססה על סיגריות ומים) והאמת? נס שיצאתי משם חיה. אריאלה יקירתי – לא משנה איך יצאת מזה, כל אחד ודרכו הוא. וכמי שהיתה שם אני יכולה להגיד שהחווייה רק מחזקת, כי אחרי שהיית שם פעם אחת קורים שני דברים נפלאים: 1. את לומדת לזהות את הסימנים של זה ממש בהתחלה. 2. גם אם זה כבר קורה לך, את כבר יודעת שאת יותר חזקה מהדיכאון ושאת יכולה לנצח אותו. ורק לידיעה – האמהות היא זו שהצליחה לגרש ממני באופן מוחלט את הנטייה לדיכאון. בהצלחה אריאלה

  37. ובכן
    אני חייב לציין (בתור אחד שגם היה ונמצא בטיפול אצל פסיכולוג וגם נוטל סרוקסט):
    יש אחוז מסויים באוכלוסייה, שאין לו בעיה נפשית זו או אחרת – פשוט יש לו מחסור בסרטונין בדם. זה הכל. ובא הכדור, וגורם למוח לייצר את החומר – הופ – יש סרטונין = אין דיכאון, אין חרדה, אין חוסר שעות שינה אין כלום.
    אז כן,
    הסרוקסט עזר לי לצאת מהחרדה.
    בזכותו אני היום חי כמו בן-אדם.
    ולא חשבתי להתאבד, אלא פשוט לא הצלחתי ללמוד, החרדות הרגו אותי. בצורה בלתי תאומן, ושום פסיכולוג לא הצליח לעזור וניסיתי כמה וכמה, טובי זייני השכל (או הפסיכואנליטקאים – איך שתרצו) התל-אביבים טיפלו בי. ומה לעשות – רק הכדור המזדרגג הצליח לעזור לי.

    • מעוניין לשמוע על תופעות לוואי של הכדורים

      • אני לא נמרוד, אבל אני יכולה לענות.
        במקרה שלי, למרבה המזל, הבעיה היחידה הייתה אבדן מוחלט של חשק מיני. אח"כ התעוררו לי קצת בעיות הורמונליות, אבל לא ברור אם זה קשור או לא.
        תופעות ידועות אחרות הן, בשבועות הראשונים תחושת anxiety בלתי פוסקת, עצבנות, חרדות, אולי אפילו התגברות של הדיכאון.
        יש אנשים שמרגישים עם הכדורים כאילו הם בתוך אקוואריום, כאילו נוצרה חציצה בינם ובין העולם, אבל צריך לזכור שאנשים דכאוניים רגילים לטווח רגשות די מוגזם, אז אולי משם זה נובע.
        כמובן שקיימת מעין התמכרות, קיים פחד מאוד גדול מפני הפסקת השימוש.
        בעיתונים ניתן למצוא דיווחים על אנשים שהתאבדו או הפכו אלימים בגלל התרופות האלה, אבל לא כתוב כמה זמן הם לקחו אותן, אם הן לקחו אותן בקביעות, ואם הם השתמשו בסמים אחרים תוך כדי.
        השילוב עם אלכוהול הוא די נבזי, מאוד לא מומלץ.

      • תודה לך על שכתבת מאמר כל כך חושף מצד אחד וכל כך תומך מצד שני
        וביום רע במיוחד נאי יודעת שאחפש לקרוא אותו שנית אולי אתעודד מעט כמו שהיתעודדתי כעת
        כי אני לוקחת כדורים כבר שנים ומחליפה סוגים ומטופלת אצל טובי המטפלים ומאומה לא ממש עוזר
        אבל אני לא מתייאשת ותופעות הלוואי נגיד הרעידות ברגל מצחיקות אותי ביחס לגודל העצב הנורא שבו אני שרויה
        בכל אופן בהצלחה לך

      • ובכן,
        המידע שאני מוסר לך הוא מאנשים שנטלו סרוקסט ופרוזאק (לא בבת אחת כמובן), מהפסיכאטר שלי ומספר תרופות שנדמה לי שזה גם שמו ("ספר התרופות).

        תופעות הלוואי הן בד"כ לשבוע הראשון, סביר להניח שבשבוע הראשון יהיו לך קצת בחילות.
        כמו כן יש אצל אחוז מסויים מנוטלי התרופה (בד"כ לתקופה הראשונית של השימוש – חודש, חודשיים גגגגגג) יש תופעות לוואי במה שנוגע לשינה ואכילה, אך אין לחשוש יותר מדי. בקשר לחשק מיני – אצל רוב נוטלי התרופה, אין שום בעיה בבחשק מיני. זאת תופעות לוואי מפחידה, שגורמת לאובדן חשק מיני ואו הרחבת משך הזמן עוד אורגמה – אומנם אריאלה איבדה חשק מינני בכלל, ואצלי לא הייתה שום בעיה ואפילו חודש וחצי לאחר נטילת התרופה הייתי בתקופת חרמנות מוגברת מאוד.
        אלכהול – אם שותים יותר מדי, יש תופעות של בחילות, הקאות וכ'. אני עד היום שתיתי כמה שרציתי, ולא קרה כלום. פשוט צריך לדאוג לא להפריז ולא להתשכר.
        התמכרות – הסיכויים שתתמכר לסרוקסט מבחינה פיזית, הן כמו שתתמכר לאקמול מבחינה פיזית. ואת זה קראתי בספר התרופות השלם או איך שלא יקראו לו, בקשר לאנשים שהתאבדו בגלל זה – מוזר מאוד, לא שמעתי על אף אחד מכל האנשים שדיברתי איתם – יכול להיות, אבל לא שידוע לי.
        אצלי הכדור עזר מאוד מאוד מאוד, ואין שום תופעות לוואי. מה שכן – (ואריאלה הזכירה) יש מעין אדישות, בועה אני אוהב לקרוא לזה, סביב התודעה, שאם תוך כדי נטילת התרופה יש עבודה עם פסיכולוג ויודעים מה עושים – אפשר לנתב אותה, נוצרת אדישות מסויימת, במידה מספקת – לא היסטרית. לא שצריכה להפחיד אותך.

        יום טוב
        Long live Seroxat!¡!

  38. אני מכירה את הנושא מהצד המשפחתי……לפעמים , כשזה תוקף אותה מאוד קשה לי להתמודד עם זה, היא לא מעוניינת ללכת לפסיכולוג – והאמת שאצלה זה רק תקופתי. עם זאת, לא מילים, לא חיבוקים ולא כל דבר אחר – יעזרו כשהיא בהתקפה הייאוש והדכאון –

  39. למקרים דחופים, נראה שיש סיוע באייסי:
    http://www.sahar.org.il
    גם פורום יש שם.

    ובאותה הזדמנות עוד אתר רלוונטי, אינפורמטיבי, גם הוא בעברית:
    http://www.psagot.com/home.html

  40. אריאלה: את כותבת "…(הדיכאון) הכריח אותי לנקז המון פצעים מוגלתיים כדי להפטר ממנו. אבל אם הפצעים האלה לא היו שם, הוא מלכתחילה לא היה בא."
    ניראה לי כמשפט חשוב בהקשר של הדיון, ולא היתה התיחסות אליו. חסר של חומר כימי במוח, או "פצעים של הנפש"? מה הסיבה האמיתית? מה הסיבה ומה התוצאה? את יכולה ומוכנה לפרט? חשוב עקרונית על מנת לראות אם הסיבה האמיתית היא ביולוגית או נפשית.

    • אריאלה רביב

      זו שאלה מאוד קשה.
      יש אנשים שאצלם הדיכאון ממש לא סיבתי, אבל ממש. חוסר איזון כימי במוח והמחלה מתפרצת. אצל אנשים שאצלם יש סיבתיות מסוימת, ואז יש לנו דילמת ביצה ותרנגולת. דיכאון מייצר עוד דיכאון. הכוונה היא שבזמן דיכאון, מופרשים כנראה כימיקלים למוח (אני לא ביולוגית או רופאה או כל דבר אחר, כל המידע שלי הוא מהאינטרנט) שגורמים לדיכאון להימשך.
      במקרה שלי, הפרטי, ואני שוב מדגישה שרק על עצמי וכו', היה רקע מתאים לדיכאון, משפחתי ואישי, וכל מה שהיה צריך היה טריגר מספיק חזק כדי לעורר אותו, אבל מרגע שהוא התעורר, הטיפול היה משולב.
      מקווה שעניתי.

  41. תודה על תשובתך זוהי כניראה התשובה הנכונה להיום, עדיין רב הסתום על הניגלה בשטח הזה (של תיפקודי המוח והכימיה שלו). אגב, בדקת את ההתיחסות לתופעה בתרבויות אחרות (הודו, הבודהיזם לסוגיו למשל)? מישהו מכיר או מוכן לבדוק?
    ועוד תודה על ההעזה, החשיפה, התמיכה באחרים, התובנות החדות….מדבר גם לאלו שלא נגועים בדיכאון, ואכפת להם מאחרים, באשר הם… את אדם טוב.

    • יש קבוצה באפריקה שנקראת קבוצה ה"זאר", הם מאמינים שישנם שדים ורוחות הנכנסים לתוך גוף אנושי (בעיקר נשי) וגורמים לאותה אישה להתנהגות לא אופיינית לה.
      נשים נתקפות ב"זאר" בעיקר לאחר אירוע טראומטי שאותו עברו, משבר נפשי שגרם להן לדיכאון קליני. הדרך שלהן "להודיע" לחברה שבה היא חיה שהיא במצוקה, היא על ידי התנהגות לא נורמאלית המוגדרת כתקיפה של "זאר". דרך הריפוי היא על ידי טקס, שדרכו החברה אומרת לאישה שהם מבינים אותה, הם איתה, הם מורידים ממנה את הלחץ ואת הצורך להסביר את התופעות שלה, כל האנשים בכפר בעדה וסביבה ועוזרים לה בתהליך הריפוי. לאחר טקס כזה האישה בדר"כ חוזרת לתפקוד רגיל, אך הם שומרים את האופציה לכך שהדיכאון יחזור פתוחה, שכן רוח יכולה לתקוף אותה אישה כמה פעמים במשך חייה, בהתאם למשברים הנפשיים בהם היא נמצאת.
      נכתבו על זה כמה מחקרים מרתקים, כדאי לקרוא על זה סתם בשביל להחכים ולהבין את הדינמיקה של המשברים הנפשיים והדיבוקים כתרופה.
      דרך אגב, כשעשיתי את העבודה על הזאר, נתקלתי במאמר שסיפר על תופעה דומה בהודו. כך שזה אוניברסלי.

  42. זה טוב שמדברים. הבדידות יכולה להרוג…
    תודה לכולם

  43. תסלחו לי כולם אבל אני לא יכול להסכים אם כל מה שנאמר פה.אני חושב שדיכאון זה סוג של התמכרות אומנם יותר חריפה מאוכל סיגריות ואפילו סמים אך זו ללא ספק התמכרות.התמכרות להרגשה שממשיכה באקט ונגמרת בתוצאה שחוזרת על עצמה במאין לופ כזה של up&down.
    אני חוויתי דיכאון אצל אחד מבני משפחתי שנמשך לחמש שנים ונגמר בסופו באבדון אומנם הייתי יותר צעיר ממה שאני היום אך מילה אחת משקפת את אופי הטיפול שעבר בבית החולים בו היה מאושפז והמילה היא בולשיט!!!!.אני לא מוסמך לשפוט את דרכי הטיפול שרופאים נותנים למטופלים כאלה אך אני חושב שלטיפול בסמים כימים ישנה השפעה תמידית במוח כמו שלוקחים טריפ לא יודעים מתי הפלאשבק שלו יצוץ(במידה ויצוץ)אני בעד תקשורת והרפייה טרפיה הקרוכה במינימום תרופות אני יודע שהשימוש בהם החרכי אך התרומה שלהם כעתבאה על חשבון משהו.הטיפול הנכון הוא כמו שמטפלים בכל סוג אחר של היתמכרות בכוח רצון לחיות!!!
    אני לא חושב שפרוזק מחזק את כוח הרצון לחיים הוא אולי משפר את ההרגשה התורמת לאיזון בחיים אך אסור לשכוח אף פעם שהמיהה לחיים עצמם זה הטיפול הכי טוב שיש נגד התמכרויות אלו או אחרות.
    ולך אריאלה מאוד נהנתי לקרוא משהוא אישי כמו שכתבת צריך המון אומץ לחשוף את הצד האפל (ותאמיני לי אני יודע כמה הדיכאון אפל)ואני ממש שמח וגאה שיכולת לכתוב את מה שכתבת שזה אומר שאת בהחלט נמצאת במקום אחר ממה שהיית בו וקחי את קמסימום החיזוק שמכתב זה יכול לתת לך.
    כל הכבוד לאריאלה!!!

  44. הזדיינת עם הרגשות של עצמך בכיכר העיר, ונתת לעצמך מכות קטנות של רצון לעילוי, כדי שנבכה ולא נגחך אל מול המסכנות.
    ועכשיו את גם רוצה שנסתנוור מול ההרגשה של המאסה העצומה של הבעיות?
    עשית בנאליזציה איומה של מצבך על ידי דיבור בשפה נמוכה, אי פיתוח של כל מה שעבר עלייך,
    מה שמראה כמה אין השפעה למצב ההוא, שהוא על סף פגיעה טוטאלית בעצמך.
    אני משוכנע שאת מאחד האנשים האלו, שבזמן שיחה עם אדם, או אחת מחברותיך, שידבר על כמה שרע לו, תנצלי את האופציה להגיד – "אני הייתי שם, וגם בחזרה"
    כל זה, כל ההרגשה העלובה שקיבלתי מהאימפרסיה שלך על המצב של עצמך, שאולי מקורה בהחלמה ובתחושה שאת מרגישה עכשיו, שאני אנחש שזה אושר. אין מנוס מלהגיד ששוב, "כל זה" מקורו הוא טיפשות.
    אבל, וזאת אולי הנקודה האמיתית של המאמר, הבעייתיות שבחוסר-אונים שבו אדם עם מצב נפשי כזה או אחר, ואיננו יכול למצוא דרך לטפל בעצמו, כשהצבת את המייצגים העיקריים בנסיון האנושי הזה – הליכה לפסיכולוג, הדחקה כימיקלית, פורקן על ידי התמכרות, ובריחה מהסביבה של בני האדם שמסביבך, בנסיון לבודד גורמים שאולי פוגעים בך.
    אכן חוסר האונים הזה מומחש ואפשר שאחד ירגיש הזדההות עימו, אבל בין זה לבין התיאור העלוב של מצבך, שעדיף היה אם היית ממציאה דמות ספרותית שתקבל עליה את התכונות האלו עם לידתה, ולו בשביל הסיכוי שהן ייטפלו עליה, ולא עלייך, בעקבות תגובת ההמונים, ושאז אולי תצליחי להבין את הגיחוך שאני מוצא בך, ואז יהיה לך בעוד דבר לטפל, אחרי שהצלחת לצאת מה"דיכי".

    • יקירי, נשמתי, חיי.
      אתה יודע מה? אני אכתוב את זה, במודע, בשפה תיקנית לחלוטין, כדי שתראה שאולי אני טיפשה, אבל לפחות איני עילגת.
      ואם כבר עילגות ורושם לשוני, אחד הדברים הראשונים שלמדתי היה לא להשתמש במילים לועזיות כשאר קיימת מקבילה תקנית והולמת לחלוטין בעברית, לכן, אנא, השימוש ב- "אימפרסיה" יוצר רושם כה קרתני.
      יש משהו שמאוד מפחיד אותי באנשים אשר פוחדים לחשוף את עצמם (כמעט כתבתי "שפוחדים", אבל חששתי שזה עלול לצרום לך). לא, איני מצפה שכולם יחשפו את עצמם כמוני, זו בחירה מאוד מודעת שלי, בדיוק כמו בחירת השפה שאני כותבת בה. תמיד מסקרן אותי מה יש לחשיפובים להסתיר (מילה לא תקנית, התסלח לי?). או למה החשיפה של אנשים אחרים כה מאיימת עליהם.
      איני צריכה להמציא דמות ספרותית (הכתיבה הזו מתחילה ממש לייגע אותי), כי *אני* אריאלה רביב עברתי כל מה שאני כותבת עליו; ו*אני*, אריאלה רביב, החלטתי, עוד החלטה מודעת, לא להתבייש בדברים שעברתי.
      רוצה שאגלה לך סוד? סודות מאיימים כל עוד הם סודות, ברגע שהם יוצאים החוצה, הם הופכים לסתם משהו שאינו יכול להפחיד יותר.
      אה, ועוד משהו, הגיחוך שאתה מוצא בי; אהובי, נראה לך שהגיחוך ש*אתה* מוציא בי מספיק חשוב כדי לטפל בעצמי בגללו? הו תמימות קדושה, הו יוהרה אווילית.

      • אבוי.
        מנימת דברייך אני מבין שלקחת את ההצעה כאילו היא אכן ריאליסטית, ובכן היא לא יותר ריאליסטיות מהצעות גי א' דבור וחבריו לשיפורה של פריז.
        למעשה, מה שעשיתי הוא שימוש במעין – "עדיף היה הכל ולא זה", ובכן במקום להגיד זאת, הלכתי להקצנה של יצירת דמות, דבר שהיה, בוולגאריות שלו, מחפה מצויין על האובך שהיה לפני שהצלחתי אכן להרגיש את ההזדהות שציינתי עם האובדן.
        אני מבין שאת מדברת על מה שעבר עלייך, ועל נושא כזה מדברים באוטו-ביוגרפית מלאה ולא מעורערת, אך נראה כי המבט מאחור עושה את הכל, וסלחי לי שוב, עילג ומגוחך, כזה ש*מפחית* מאד מהדברים ומהחוויות, ואכן גרם לי לפקפק בכל הנושא.

        • אריאלה רביב

          אם היית כותב את הדברים בעברית, יכול להיות שהייתי מבינה אותם.
          תנסה לתרגל משפטים במבנה קצת פשוט והגיוני.

  45. מפני שנאמר כבר הכול, ואין לי מה להוסיף לזה,
    אשתף אתכם בשיחת ה- "רצוי שתהיי מודעת לתופעות הלוואי של פרוזאק"
    עם הפסיכיאטר שלי (ותודה שהביאני עד הלום) ,
    שהתגובה היחידה שיכולתי לגייס ,
    ממעמקי הדיכדוך בו הייתי שרויה ,
    לאפשרות הפגיעה בחשק המיני, הייתה:
    טוב, לפחות אני לא אכנס לדיכאון מזה.

  46. אני אמא לתינוק בן שנה ומזה חודשיים בדיכאון . אצלי הדיכאון מתבטא בשינה מרובה עצבים ודוקא אכילה מוגברת .
    הגראס עושה אותי מקסימה לכמה שעות ואחר כך הכל נגמר .הייתי רוצה לשמוע נסיונות של פרוקסטין אצל אמא והאם ניתן לשלב עם גראס.
    מודה מראש

    • לי ממש ממש אין מושג בתחום, אבל לדעתי את יכולה לשאול בפורום בריאות נפש בוואלה. או נענע. מה שאני כן יודעת הוא שלא כדאי לערבב תרופות פסיכיאטריות עם סמים מכל סוג שהוא.

  47. דבר ראשון – אריאלה, את מ-ק-ס-י-מ-ה!!!!!
    די החזיר אותי למחוזות לא רצויים הדיון המעמיק במיוחד הזה, הזדהיתי עם כ"כ הרבה מילים…
    בקשר לסמים, זה די אינדבידואלי אבל מנסיון אישי (רק מגראס אמנם) זה לא נראה לי מומלץ..
    אצלי הכל התחיל מזה…
    שיהיו ימים שמחים ורגועים לכווווווווולם!

  48. אתם מה שנקרא תרבות השיעמום, ועצם העובדה שאני עונה לכן עושה אותי חלק קטן מזה. אבל רציתי לאמר שלדבר על דיכאון זה לא לעניין, אלא על הגורמים לו, ואם זה לא מחלה כרונית או מוות- אין על מה להיות בדיכאון, כל דבר אחר הוא תרבות השיעמום והפינוק.

    • אבל הפיהוק הפריע לי להתרכז.

      יאללה יאללה.

    • אבל קרן, שאני אבין, את בלונדינית?

    • רוב המגיבים כמו גם הכותבת מיעטו להתייחס לגורמים לדיכאון, מה שחסר לי להזדהות שלמה עם הדברים. ועדיין רוב הדברים שנאמרו כאן מחזקים מאוד, גם אם לא חוויתי התרסקות נפשית, אלא 'רק' מעידות אל תוך העצב הגדול.
      אז אמנם יש צורך לדבר על הגורמים ועל ה – insights של הענין, אבל עדיין אין מקום לתגובה כ"כ סטרילית ופוגעת

  49. תוספת קטנה למאגר היוצרים הגאוניים שסבלו מדכאון- המחזאי האמריקאי טנסי וויליאמס. לצורך ענייננו כדאי במיוחד "ליל האיגואנה" שלו (The Night of the Iguana) הדן בנושא בצורה עדינה, מבינה, מרגשת ומלמדת (למרות שכל כתביו מומלצים בכלל).
    ולאריאלה- אוכל רק להצטרף לכל המחזקים ומעודדים- כל הכבוד על הפתיחות והרגישות, כתבה אמיתית ונוגעת, ושרק יהיה לך טוב. באמת.

  50. זה הגורם לדכאון שהיה לך
    מנסיון.. מר.

  51. כמה שילמו לך בגוגל?

  52. טירונית מבולבלת

    מה קורה?
    חודשיים ואף אחד לא חיפש את המילה פרוזק במנוע חיפוש? איך לא הגיבו כאן כ"כ הרבה זמן?
    בכל מקרה, אני משתמשת טריה – יומיים (כאמור, טירונית מבולבלת) ולפני שאני ממש מתחילה עם העניין של הפרוזק, אני מאוד מעוניינת לדעת מה קורה איתך (אריאלה) היום? אני נורא פוחדת להתמכר.
    דווקא טוב שהמאמר נכתב לפני כ"כ הרבה זמן. זה נותן לכל העניין פרספקטיבה טובה ונכונה יותר.
    חוץ מזה, אני נורא אשמח לדעת, במיוחד ממי שלקחה והפסיקה, מה באמת זה עושה? מעין מיני-גראס? אני לא מעוניינת בסם שינתק אותי מהמציאות או שישנה לי את האופי, רק שיפסיק את התחושה הנקודתית, שאין תקווה ועל כן אין למה לחיות ומה שלא פחות גרוע, זה שעל פי כל התפיסות הדתיות/רוחניות וכו', סביר להניח שאם אמשיך לנסות לגרום לאי-חיים המצב בהמשך (לאחר האי-חיים) יהיה רק גרוע יותר.
    ועוד שאלה. אני אשמח לחוות דעתך הבלתי מקצועית, אך ידידותית: בהנחה שלא הולכים לטיפול (ולא הולכים!) שווה בכלל להתחיל עם הפרוזק או שבאמת מדובר במעין סם שללא טיפול סתם יגרור התמכרות?

    פרוזק או לא פרוזק? זו השאלה!

    • אני אתחיל דווקא מהסוף – למה ההתנגדות הכל כך נחרצת לטיפול? זה לאו דווקא חיוני, אבל השילוב של טיפול ותרופות הוא היעיל ביותר.

      עכשיו אחזור להתחלה: התרופה מתחילה להשפיע אחרי בערך שלושה שבועות, לפעמים לפני, לפעמים קצת אחרי.
      התרופה לא ממכרת, לא במובן של כשמפסיקים יש קריז. יש המון גורמים משפיעים, באיזה גיל התחלת לקחת, איזה מינון מקבלים, בלה בלה בלה.
      זה לא דומה לסמים, לאף סם שאני מכירה לפחות. ההבדל היחיד הוא שאפשר לנשום, שכבר לא כואב. בהתחלה עצם העדר הדיכאון גורם המון אושר, אחר כך מתרגלים ללא להיות בדיכאון ומתחילים לחיות כמו בני אדם.
      לי הפרוזק לא לא שינה את האופי, לא פגע ביצירתיות, פשוט איפשר לי לתפקד.
      תנסי, לא יהיה לך טוב, תפסיקי.
      בהצלחה.

      • היי חוה,
        נראה לי שקטונתי, אבל אני בכ"ז רוצה להתייחס:
        חלק מהענין שגורם למעוד לצד הלא טוב של השאלה (ציפורים או בור עמוק) הוא עצם הגדרת השאלה. ברגע ששתי האופציות שאת מגדירה לעצמך הן כ"כ קיצוניות – את מועדת לפורענות:
        כי ברגע שהציפורים לא יצייצו, אלא רק יתעופף לו איזה פרפר, אז נפסלת לך האופציה הראשונה, וכך את נותרת עם האופציה היחידה שהשארת לעצמך: "בור עמוק שחור ריקה צל של מישהי שהיכרתי".
        אם מראש לא תצפי לגדולות ולנצורות, ולא תגדירי את האופציות כשחור ולבן, אלא גם כמה רמות אפור באמצע, אז הנפילה תהיה נסבלת יותר.
        לעניות דעתי (שוב, יכול להיות שאני מפספסת פה), הרבה מהענין הוא חוסר תאום צפיות עם החיים. ובגלל זה ההתרסקות קשה כ"כ

        • שלושים ומשהו

          רואים שלא עברת דיכאון. זה משהו בלתי נשלט ונשאבים לזה, ויש גם צד גנטי

          • מה לגבי נסיון להבין מאיפה זה מגיע, או שזה מגיע ממקום עמוק כמו השקפה על החיים?
            אני מבינה שאין מקום ליצור רשת מגן בדמות רמת אפור נוספת?

  53. אני לא מתווכחת איתך,
    גוגל הכי טוב בלחפש!

  54. אריאלה,
    תודה על האומץ לחשוף – שוב – חוויות אישיות, שקורות כנראה ללא מעטים מאיתנו,
    ובכך להרגיש שאנחנו לא לבד.
    כן, גם אני השתמשתי בסרוקסט, ואפילו במשך מספר שנים, לאחר מאבק פנימי לא מבוטל, בסופו הפנמתי שהבעייה שלי היא (גם) כימית, כך שטיפול פסיכותרפי לא יכול למצות את הפיתרון. אם כי, טיפול נפשי הינו בהחלט חשוב כשלעצמו, ורצוי לשלב בניהם, ובכלל – לדעתי, עבודה רוחנית על פיתוח המודעות האישית, הכרחית להתפתחות העצמית ולריפוי;
    לעומת זאת, התרופות נועדו למי שבאמת סובל גם מבעיה כימית, וכל מי שלא מבין את הנקודה הקריטית הזו, והשתלח בכל "הדיכאוניים הפאתטיים שמרחמים על עצמם" – חבל על הזמן, ואין טעם בכלל לטרוח ולהתייחס אליו. רק מי שחווה את זה ממש – מבין.
    הסרוסקט בהחלט עזר לי, למרות שגם אני סבלתי מתופעת הלוואי של אובדן חשק מיני (וכנראה שרוב המשתמשים בסרוקסאט סובלים ממנה, בניגוד מוחלט למה שנאמר כאן ע"י אחד המגיבים).
    וגם לי יש את הפחד שאולי אצטרך להיזקק לה כל החיים.
    מכיוון שאני – בניגוד לאומץ של אריאלה – מתביישת לחשוף בפני אנשים שאני נוטלת סרוקסט, ורק 2 אנשים בלבד ביקום יודעים על כך, אני מאד סקרנית לשמוע מעוד אנשים שהשתמשו בסרוקסט על ההשפעה של התרופה עליהם, כולל תופעות לוואי (אם היו) ויש לי גם 2 שאלות לציבור המשמשים מביננו:
    1) האם יש מי שמכיר, מנסיון אישי, תרופות שעוזרות כמו הסרוקסט,רק מבלי לפגוע בחשק המיני?
    2) מה ורה כשמפסיקים לקחת סרוקסט בבת אחת? האם זה מסוכן ?איך מפסיקים בהדרגה?

    תודה…

  55. הנטיה לדיכאון כנראה היתה תמיד, אבל בזמן האחרון היא הציפה אותי, ריקנות, חוסר רצון לעשות כלום, עצב תמידי, חוסר יכולת להירדם, חוסר תיאבון, לפעמים זה תוקף אותי יחד עם עצבנות קשה. כמובן שיש את הטריגר לכך, תמיד. התחלתי את הטיפול בכדורים, אמנם רק זמן קצר יחסית אבל חשבתי שאולי זה יתן לי מקום לנשום, אבל לא, זה רק פוער עוד יותר את החור בבטן.
    לבעלי לא ספרתי על הטיפול, קצת מתביישת, אבל אפשר להבחין, והוא מבחין שאני שוקעת ושוקעת, קצת נאחזת בתקווה כשאני קוראת אותך שאולי זה בכל זאת יעזור, ועדיין מפחדת, אולי אין שום סיכוי לעזור לי?

  56. אני פעם לקחתי אפקסור ועדיף למות מאשר לעבור את ייסורי הגמילה שעברתי כשהפסקתי לקחת את זה, בסה"כ אחרי ארבעה חודשים…. היום אני לוקחת כמוסות של אומגה שלוש ותתפלאו לשמוע שזה ממש עוזר לדכאון. אני נגד הכדורים האנטי דכאוניים כי יש לזה תופעות לוואי איומות ותופעות גמילה קשות. חוץ מזה שלי זה גם לא עזר. אבל מי שעוזר לו שיהיה לו לבריאות.

    • עשיתי את זה בלית ברירה, דחיתי הרבה זמן את הטיפול בכדורים, אבל באיזשהו מקום החור בבטן היה כל כך צורב ואיום והריקנות הקיפה אותי מכל עבר. באמת קיוויתי שזה יעזור, ניסיתי סרוסקט וזה לא עזר, עכשיו מנסה רסיטל. אני עושה את זה להציל את חיי נישואיי ואת עצמי בכלל, אבל בינתיים זה בכלל לא עוזר ואני מקנאה בכל מי שמספר שזה הציל אותו.

הגיבי

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*