אפשר עכשיו שנוריד מסיכות? אפשר לגלות את הקושי בלהפוך לאמא? מיה סלע, אמא צעירה, מהרהרת בקשר השתיקה של אלו שיודעות מה זה אומר להביא ילדים לעולם

איפה אני?

עכשיו אני אזמין הפוך קטן, אוציא סיגריה חגיגית. אני צריכה לעשן בשקט ולחשוב מחשבות של אנשים מבוגרים, לדבר בלי אינטונציה תינוקית. אני צריכה לקרוא ספר אמיתי ולשרוף את כל הספרות הפסיכולוגית שאני טובעת בה. אני צריכה להיות מה שאני. מה שהייתי קודם ומה שעודני

אתחיל מהסוף, מהטריוויאלי: הנה אני אמא. הנה יש לי ילדה. אני אוהבת אותה והיא הדבר הכי עוצר נשימה שקרה בחיי. איך מתוך אהבתי אליו ומתוך אהבתו אלי יצרנו את היהלום שבכתרנו. ועל אף שבמסע אליה מעולם לא חלמנו, לא הבנו את העוצמה הגדולה שבמעשה, הנה זה קרה גם לנו, מעשה בריאה. אבל זהו אינו שיר הלל לבתי, לאהובי, ולי עצמי. אני מנסה להפר את קשר השתיקה, לתאר את הבדידות, ואת אי ההבנה.

את רכה, את מוכרחה

בהתחלה היה ההריון. הרמז הראשון לסוד הגדול שנשים אוצרות בחובן, אותו קושי שנשים לא מחלקות בינן לבינן. הסוד השמור ביותר שלנו, שמי שאינה חולקת אותו אין סיכוי שנשתף אותה בקשיים שעוד יבואו. אשה בהריון זה הרי פלא, מחזה מקסים, לא? סוג של שלמות. כמו אשה שמוליכה עגלה ותינוק בתוכה. גם בדמיוני הוא הצטייר ככה: הריון שמתלוות אליו שמלות לבנות אוריריות, דמות מעוגלת מפזזת באחו, באווירת עליצות רומנטית שכזאת. איך את מתחברת לנימים עמוקים של איזו נשיות נסתרת. זה לא מה שמכרו לנו עד כה? זה לא מה שקנינו?
ובעצם, בהתקפת פתע, משתלט על הגוף שלך תהליך חדש, כמו בסרט בדיוני. ולא זאת בלבד שהתהליך הזה לא מחבר אותך לנשיות שלך אלא שהוא מבהיל וקשה לאין שיעור. הגוף שלך משתנה יחד עם ההבנה שהיית מספיק אישה קודם ועכשיו דווקא עכשיו את מין כלי קיבול. אישה בהריון. הנה כל הסביבה משתנה בגישתה אליך. הנה חודש שישי וכבר אי אפשר לטעות בך – ואישה אחת רזה קמה לכבודך באוטובוס קו חמש. והנה באים להם התענוגות האמורים לחבר אותך לנשיות שלך – בחילות, עצירות, בצקות, טחורים, ומשטרת ההריון; כל זב ומצורע וצרור העיצות שלו.
והנה אומרים לך שהריון זאת לא מחלה. ואת מבינה יום אחד שאת אמורה לחייך כי את אישה בהריון, והריון זה דבר כל כך יפה. ואת הרי מאושרת. ואם את מרגישה כמו היפופוטם בביצה אל תגלי לאף אחד בטח לא לאחיותייך שעוד לא היו שם. תגידי שהכל נפלא. מה את לא אמא טובה?
למעשה, את במכינה עכשיו, מכינה להורות, והדרך לשם היא להיות אישה בהריון טובה. ממושמעת. רכה. עגולה. את כבר לא מתבגרת. ומה אם הפינות שהיו לך עדיין חיות ובועטות. תסתירי. או שלא תסתירי וייחסו אותן להורמונים. קודם היית מלאת זיזים ולא משוייפת, אבל בין לילה הפכת עגולה. עכשיו את רכה את מוכרחה.

אימהות, היא המהות שלך, הבנת?

וביום שבת אחד בצהריים נולדה לך ילדה. ואיתה נולדה אמא של ילדה. ונולד עוד סט של שקרים שהיית אמורה לספר: בינינו לבין עצמנו, בינינו לבין ספרות ההורים וילדים שלנו, בינינו ובין אלה שעוד לא היו שם, בינינו לבין הורים אחרים. מיתולוגיה הורית שממשיכה להתקיים ביתר שאת. כמה זה נהדר להיות אמא. קחי שלל עצות על גזים ועקרון הרצף (המצאה אכזרית כשלעצמה שמתחרה נהדר עם הרשעויות של ד"ר ספוק). ואם לא היית היפית קודם ואת לא רוצה גם עכשיו? ואם את עדיין מלאת זיזים? ואם לא התעגלת והתמלאת רוך וחיוך קטן אמהי לא נסוך על פנייך? תסתירי מותק, תסתירי. כי טוב לך בעצם.
אמהות היא המהות שלך עכשיו. ואת הרי יודעת מה את אמורה לעשות. היא טבועה בך האמהות שלך. ואת ואהובך מגיעים הביתה ואין לכם מושג. ועכשיו אתם – שני אנשים שחיו ברווקות זוגית כל כך הרבה זמן – צריכים שמהותכם תשתנה. אתם מוכרחים. כי אחרת אתם לא הורים טובים. ולראשונה בחיי אני מוצאת את עצמי זועקת ומבקשת שבט. איפה נשות השבט שלי ולמה הן שומרות על הסוד הזה לעצמן? את הקושי. את החרדות. את הבדידות. את ההורות האחרת. כל אחת בביתה. יוצאות אחר הצהריים עם העגלה. מניחות על עצמן פרצוף מאושר. מחליפות מסיכה. עכשיו הן עם מסיכת האושר השליו.

להיות מה שאני, מה שהייתי קודם ומה שעודני

אז הנה לכל האמהות לבוא, שרואות אותי ושכמותי, דוחפות עגלה אחר הצהריים בדרך לאספרסו בר. חושבות אולי על הפסטורליה של חיי לעומת חייכן העירוניים ולוח הזמנים הטורדני שלכן. והנה אני וחיי הכה מושלמים. לו רק תגיעו לשם תהיו מאושרות באמת, לא? ובכן, הנה האמת: אני מחליטה לצאת אחר הצהריים כי אני מותשת, אני צריכה זמן לעצמי. מודה באשמה.
עכשיו אני אזמין הפוך קטן. אוציא סיגריה חגיגית. אני צריכה לעשן בשקט ולחשוב מחשבות של אנשים מבוגרים, לדבר בלי אינטונציה תינוקית. אני צריכה לקרוא ספר אמיתי ולשרוף את כל הספרות הפסיכולוגית שאני טובעת בה. אני צריכה להיות מה שאני. מה שהייתי קודם ומה שעודני.
אני צריכה להסביר לחברה שמתחילה בהיסוס לספר לי על לבטיה אם לעבור לגור איתו או לא ("מה זה מעניין אותך, זה שטויות בשבילך עכשיו" – היא אומרת) שאני די דומה למה שהייתי. הכל מעניין אותי. ואני מתלבטת אם לספר לה על מה שכל-כך קשה באמהות העירונית שלי. כי אני רואה איך היא מביטה בי בעיניים נוצצות. חושבת לעצמה איך מימשתי את הדבר האמיתי. איך אני עכשיו עושה את מה "שחשוב באמת".
אני אמא של מישהו עכשיו.
אני יוצאת אל המרפסת ורוצה לקרוא קריאות של טרזן אליכן בנות השבט שלי, אפשר עכשיו שנוריד מסיכות? אפשר לגלות שלא מעניין אותי חיתולים וגזים באופן בלעדי? אפשר לגלות את הקושי בלהפוך לאמא שלה? את הרצון להיות טובה מספיק? את הרצון להיות שלה אבל גם של עצמי?
אני מלאת פליאה מעצמי. אבל אני אכן קוראת לבנות השבט שלי. גם כי זה בודד כל כך, וגם כי צריך להפיל אולי את חומות המיתוס הזה שאנו כלואות בו. ואני רוצה להיות מסוגלת להגיד בלי רגשות אשמה שאני רוצה אותי בחזרה. ולא זה לא דיכאון אחרי לידה. אולי תוגה קלה.

על הכותבתמיה סלע

!

170 תגובות

  1. מקסימה. קום.

    גל של רגש גאה בי במהלך הקריאה.

    הייתי בטוחה שאחוות האימהות הטריה היא באמת צוק של גן עדן.
    האם הטריה פורמת לה את דרכה עם העגלה הבוהקת בחדשנותה.
    בתווי פניה חריצים של עייפות אבל פרצופה אומר שירה.
    כמה נסתרות הן דרכי הבריות.

    מקסימה.

    • מיתר, נסתרות גם דרכי האבות.
      כאבא טרי גם אני צובט את עצמי איך בכלל הגעתי לקן המשפחתי הזה.
      ואיפה הבירות, הפיצוחים והגלשן שלי. ויאללה איפה כל החבר'ה. שיביאו את הקרם שיזוף וקדימה למים. וכל היום אני עסוק בלראיין מטפלות. אבל בצד הבהלה יש גם הנאה.
      להחזיק את הילד שלי בן החודשיים וחצי שווה כל דבר אחר מרגש שחוויתי בשלושים שנות חיי.
      פשוטו כמשמעו.

      • נמרוד, חביבי, אתה צודק, גברים הנעשים לאבות – חייהם משתנים מהקצה אל הקצה וכמו שמאיה אומרת, גם הם לא מגלים את זה לשבט שלהם. אבל……
        וזה אבל ענק,

        אני חושש שלא הבנת את מיה עד הסוף.

        אין, ולא יכול להיות דמיון בין החויות שאנחנו עוברים לבין החוויות שעוברת אשה בדרכה להיות אם.
        השינויים ההורמונליים (שינויים הורמונליים מובילים תמיד לשינויים גם ברמת התודעה), השינו הפנוטיפי. היחס של הסביבה, הניכרות של התהליך רבל יותר מכל מפלס החשש.

        אין פה רק שאלה של אבדן פנאי, או של תוספת של מחוייבויות. אין פה רק עניין שלפתע יש משהו שאולי לראשונה בחייך אתה מוכן להקריב את עצמך למענו – ללא מרכאות כפולות – ובוודאי שלהרוג בשבילו.
        אין פה רק עניין של אובדן תחושת החופש והעצמאות.
        באלה גבר ואשה שותפים לחוויות דומות.
        בעולם עם אפליה מובנית של נשים, כמו שלנו, הקושי הזה מציק יותר לנשים.

        כל אלה דברים שנדמה לי שהם רק חלק מסך החוויה שמיה דיברה עליה.

        אשה, מתחילה את ההריון, מיד בראשיתו, כשהיא חווה שינויים ביולוגיים. היא נושמת שונה, היא מריחה שונה, היא טועמת שונה והיא נושמת שונה.
        היא מתחילה לשנות את גזרתה, מ"נחשקת" לאחרת. צבע הפטמות שלה משתנה, השדיים גדלות, הוורידים.. (לא לכולן יש טחורים), העייפות שכובשת מחוזות בקרבה, הכבדות שהולכת ונעשית דייר ראשי שמסלק מייד את החתולה של הקומה השלישית – למרות שהיא כושית.
        החברה מתחילה להכניס אותה לקטלוג חדש, מלא ציפיות. הקריירה שלה מתחילה להיות תחת סימן שאלה, ולפחות התמתנות, והיא עוד לא ילדה. היא רק בראשית דרכה.
        תיכף, היא תגלה שמה שבמרכז חייה, או שלא מעניין את חברותיה ואת היתר או שהם כבר יסבירו לה מה ולמה וכמה ושהיא בכלל יותר טוב תשתוק.
        והלידה עם חרדותיה, והשינויים ההורמונליים הבאים, והעייפות שלא עוזבת, לשנייה, ומה עם ההנקה?? ?? כן או לא ומה יגידו בשינקין? וגם הסבתות והשרה לאיכות הסביבה?
        ואח"כ, איך להתמודדד עם אימהות ועם החזרה לגזרה.. לאיזו גזרה?

        שלא לדבר על אלה שחוו את דיכאון הלידה….

        אז אצלי, היה לי חשוב לקחת חלק מלא, ולהוריד ממנה את נטל הלילות, ואת האמבטיות ואת טיפת חלב ואת רוב ההחלפות ועוד.. והבאתי מטפלת מיד אחרי שלושה חודשים.. ואמרתי לה, רוצה, תישארי בבית, רוצה תלכי לעבוד, רוצה תלכי לדיזנגוף, אבל לא תישארי בבית כי את מוכרחה!!!

        ועדיין, היא חוותה חוויות שלנו, לך נמרוד ולך בועז, וכמובן גם לי, אין מושג ירוק לגביהן.

        מה שנותן להן כל כך הרבה, החוויה של ההולדה, דורש מהן תשלום לא פחות גדול.

        להסיר את הכובע ולשתוק……

        ומיה, לאיש אין נוסחה. יש צורות שונות המתאימות לאנשים שונים.

        לדעתי את מחוייבת רק לדבר אחד. לאושר שלך. לעולם אל תוותרי על כך!!!

        • פרחח אני רק רוצה להגיד לך שאני מעריצה את הגישה הכל כך הומנית ומופלאה מצידך – כגבר
          אני עכשיו אחרי לידה שנייה והכל קצת יותר קל
          ה-אחרי לידה -בפעם הראשונה היה לי קשה ונורא ואם הייתי זוכה להבנה עמוקה כזו גם מבעלי אולי היה יותר קל
          אבל כל הזמן האשימו את ההורמונים שלי ואת זה שאני אמא לא מנוסה.
          למרות שמצב הרוח שלי לא נבע מחרדה שמא אני לא יודעת מה לעשות או איך לטפל אלא מהבדידות והתינוקת שהיתה בכיינית בצורה לא רגילה 18 שעות בכי ביממה!!!!

      • נמרוד,

        לא ידעתי שברגע שגבר חובק תינוק אין כניסה לפיצוחים ובירות הביתה.
        ותשים את הילד אצל אמא שלך כשאתה רוצה לצאת לגלוש.
        הורות היא לא נכות.

        אמא של שוקי.

    • מקסים. את תיארת את זה בצורה מדהימה, מוצאת המון דמיון בין מחשבות שלי למה שרשמת
      כי אני בכלל לא רוצה ילדים והנה הנימוקים פורטו.

    • בעוד חודש יגיע תורי להיות אימא של ילדה חדשה ואני מבטיחה לכתוב איך זה ומה אני מרגישה
      יש משהו במה שקראתי לגבי ההריון , צריך לקחת הכל בקלות ולהנות מכל רגע .

  2. מילה בסלע.
    באימבר במה שתרצו

  3. מרגישה שאת עושה בייבי סיטר
    ואף אחד לא בא להחליף אותך ?

    • פתאום בתוך איזה סרט שאין לך מושג איך הגעת אליו.
      ואז את חושבת, "מה? יכול להיות שזה עלי?"

    • בדיוק מה שמפחיד אותי (ואני מודה שמדובר הפחד טהור); אף אחד לא יבוא להחליף, הילד הזה יהיה שלי לתמיד. בלי הפסקה. אף פעם.
      ידעתי שלא הכל יין ושושנים, מעולם לא האמנתי לחיוכים ולעגלגלות. לא ידעתי על הספקות והבדידות.
      ושאלה שרציתי לשאול: איפה קונים סבלנות? אפשר בויזה קרדיט?

      • הבעיה אם סבלנות
        זה שכשצריך אותה
        היא בדיוק ניגמרה בחנות
        והויזה שלך לא מקבלת אישור מהבנק

  4. האמא הפולניה של בעלי תהרוג אותך. היא כבר כמעט הצליחה לשכנע אותי.

    • אוי ואבוי תמר. אני מקווה שהיא לא גולשת באתר הזה. אני בורחת מהארץ או מחליפה שם. חוץ מזה אני מבטיחה להיות שם בשבילך עם שלל עצות ובעיקר עם אהבה.

      • סחתיין מיה.
        אבל למה להפחיד?
        חברתי קראה בעיון והחליטה להסתפק בחתול (חתולים ליתר דיוק)
        אנשים אוהבים קצת אשליות (שתיקת "השבט")
        ובקיצור, רותי ומנחם מבני ברק לא לבד.

        • אורי, תשלח אותה אלי לשיחה. אני אסביר לה אז למה זה בכל זאת שווה.

          • מיה, את היית מדליקה לפני , והאמת, שעכשיו אפילו עוד יותר.
            אני מפחדת שאחרי שאני אהיה אמא, כבר לא יהיה לי סיכוי להיות "קולית".

          • הכל נכון.
            זה מפחיד, מבהיל, ומלחיץ במיוחד. האחריות האדירה, הכוחות הנפשיים שהיצור הקטן הזה מצליח להוציא ממך. ותמיד אני מופתעת מחדש, איך יצור כל כך קטן יכול להתיש אותי כל כך. וכשסוף סוף אני יכולה לצאת ולבלות – אני מעדיפה לישון.
            אני מתה לקבל את החיים הקודמים שלי בחזרה, רק לקצת. כי אני לא מוכנה לוותר על התינוק שלי להרבה. אתם מוכרחים להודות שהקטנטנים האלה מכניסים תוכן חדש ומדהים לחיים. החיוך הראשון, המילה הראשונה וההבנה שמה שהוא עושה עכשיו – זו הפעם הראשונה בחיים ! הראשונה אי פעם. והחידוש הזה מדהים. ואיך כל פעם כשהוא עושה משהו שמכעיס הוא מחייך אחר כך ומתחנחן עד שנשברים ומתחילים לצחוק איתו….
            נכון שכל ההורים מחייכים חיוך מטופש עכשיו?

  5. צרות של עשירים

  6. אז ככה: מרגש, נפלא!!!

    אבא של מאיה ושרון

    • הלילות נטולי השינה. החיים שנמשכים מחוץ לבית שבו את כלואה. הבעל שהולך לעבודה, ואת נשארת עם הזאטוט המקסים, שאת אוהבת, אבל הוא גם זה ששואב ממך כל טיפת כוח. הגיזרה שהשתנתה, ואולי לעולם לא תשוב להיות כשהיתה. החזה הכבד מחלב, ונופל, והפטמות שמכתימות את חזיית ההנקה, ואוי אוי אוי אם הוא יירדם ולא יינק, ואת תישארי עם הגודש בשדיים, מתהפכת מצד לצד במיטה הזוגית, מייסורי מצפון ומהשדיים התפוחים. הבעל שנראה מתוסכל, אבל עושה הכל כדי לא להראות את זה, ואת לא יכולה לעשות שום דבר, כי אין לך רצון וגם אין לך חשק לרצות ולספק עוד מישהו, חוץ מזה שאת מחוייבת לו, כי ילדת אותו.
      ולא פחות קשה לך עם החברות שלך שטרם התחתנו וטרם ילדו, שעדיין הולכות להצגה ראשונה אחרי העבודה, מעשנות סיגריה חופשי (ליד התינוק אסור!) ושותות קפה (גם אסור. את מניקה!) וקובעות לנסוע לאומן 17 בסוף השבוע, ואת נשרפת מבפנים – אבל מוכרחה לשמור על הפאסון.

    • מקסים, מרגש ו…קשה. מאוד.
      וקשר השתיקה קיים. סליחה, גרוע מכך: קשר השקר. נשים שחוו את המצוקה, הבדידות והשינוי שבעקבות הלידה – נוטות לשקר לאחיותיהן שטרם עברו את החוויה. לא ברור לי מדוע זה כך, אולי מתוך פחד היולי, קדמון, שאם נפחיד את אלה שטרם ילדו, נמנע את המשכיות הדור.
      ואולי יש היום פינוק-יתר. אולי.
      אין לי תשובות והסברים.
      וכן. זה אכן מקסים ומרגש, אבל לנו הגברים תמיד יותר קל.

      אבא של קארין

  7. חשוב לציין – אני עוד לפני החוויה, אם כי בגיל שבו חברותיי "נופלות"לשם בזו אחר זו (27)

    האמת? הסוד כבר דיי ידוע, אמנם רק לקומץ "המקורבות", אבל אנחנו מתחלות להפיץ את השמועה..

    שלא יהיו לך נקיפות מצפון, שלא תשכחי אותך..
    לפני שאת אמא, או לפחות לצד היותך אמא, את נשארת את, ומותר לך לשנוא את עצמך, את נמצב, את העולם שמחוץ לחלון חדר התינוקות..
    יש לי חברה שאמרה לי ברגע של גילוי לב, שנראה לה שאומרים לא לשים את המיטה של התינוק ליד
    החלון לא כדי להגן על התינוק, אלא כדי להגן על האמא מפני עצמה…

    אני חושבת שחלק מהעניין הוא לא לדעת הכל. יש דברים בחיים שלא בטוח שהיית נכנסת אליהם לו היית יודעת במה הם כרוכים. אבל אחרי שעשית אותם את לגמרי לא מתחרטת.
    ילדים בטח נופלים לקטגוריה הזאת.

    תמצאי לך את החברות שאיתן את יכולה לקטר (יש לי שתיים להכיר לך…) והכי חשוב, אל תשכחי את עצמך. קפה זה חשוב.
    וגם סיגריה.
    רק לא ליד הילדה, בשם אלוהים…
    🙂

    • ג'ו המבתק, ניו יורק

      היי, שכחתן את התפרים שאחרי הלידה, אחרי שגזרו לכן את הכוס במספריים.
      ושכחתן את הטחורים שיש אחרי הלידה, והעצירות, והפירות המיובשים שנותנים כדי שתוכלו להתפנות.
      ושכחתן את הצלוליטיס!
      ושכחתן את השקיות מתחת לעיניים, והצרחות בלילה, והריח המגעיל של הצואה המסריחה.
      ושכחתן להזכיר כמה עולה חבילת טיטולים. ים של כסף.
      וזה עוד כלום: המטפלת שתקחו תיכף, כי צריך לחזור לעבודה, תשאב לכן 3-4 אלף שקל לחודש
      מהמשכורת המצומקת במילא שלכן…

      תשמעו, בנות. יש לכן תחושה קשה – ובצדק! אתן לחצתן להתחייב. אתן רציתן להתחתן. אתן שמתן פול גז בירידה כדי להיכנס להריון, "לממש את עצמכן".

      אז תאכלו את החרא עכשיו!!! כי גברים יודעים בדיוק מאיזה צד של הלחם מרוחה החמאה, ומאיזה צד של החיתול מקבלים את החרא. אבל נשים אוהבים לשגות באשליות ופנטזיות ולזיין את המוח, ולא להסתכל לחיים בעיניים, ולהבין שהם לא בדיוק מה שסבתא סיפרה או לא סיפרה.

      מיה סלע, צר לי. לא מכיר אותך ואין לך דבר נגדך. אני אפילו מרחם עלייך, אבל אם היית מקשיבה קודם לגברים – לא לנשים השקרניות שסביבך – היית יודעת את האמת. גברים יודעים את האמת. באמת…

      וכדי לסיים במצב רוח טוב נסיים בשיר שמתאים ואני מזדהה איתו לאללה:

      אבל אני, אני בן אדם מאושר, אני.
      אני אוהב לשמח לבבות של אנשים של הבריות
      וגבירותיי וגבירותיי
      קבלו את החתן והכלה
      במחיאות כפיים סוערות!
      ["מליון דולר", רפי פרסקי 1989

      • יפה נפש ירושלמי

        הבט אחורה בזעם, הא, ג'ו? חשבתי שניו יורק תרגיע אותך.
        כנראה שטעיתי.

      • ג'ו יה מנייק כבר הצעתי לך חברות פעם אחת. ותגובה קיבלתי? לא!
        אתה ג-ד-ו-ל
        ההריונית

        • ג'ו המבתק, ניו יורק

          צ"ל: ג'ו, יא מניאק. ולא ג'ו יה מנייק.
          למרות שאני רחוק, והחום פה ממיס את המוח, ואני מאבד הרבה חלבונים ואנרגיה באינספור המשגלים, את העברית עוד לא שכחתי.
          ואני באמת מניאק.
          ואת הריונית? אשכרה? באיזה חודש? תתחילי את הספירה לאחור, מותק. תיכף לא יהיו לך חיים פרטיים. זה הרבה יותר גרוע ממה שגברת מיה סלע כתבה במאמרה. את תשלמי בגדול, בענק, בטירוף, על הפנטזיות המטופשות שמאכילים אתכן מגיל שנה. כמו החתונה, שהתגלתה כמסיבה נחמדה שאחריה פארש גדול, מדבר וציה, גם הלידה היא נקודת שיא, שאחריה…
          למה להקדים את המאוחר. תגלי לבד.
          ואל תנשמי! תצרחי! כל הסדנאות הכנה ללידה מיועדות רק לנוחותם של הרופאים והאחיות, שרוצים שקט באזניים בחדרי הלידה.
          תצרחי, תצעקי בלי חשבון. תרימי את התקרה בזעקות, ואל תתחשבי באף אחד. הנשימות לא עוזרות לכלום, לא להירגע, לא להפיג את הכאבים. זה עוד שקר!!!
          ותדרשי אפידורל.
          כי למה לסבול.
          באנו ליהנות.
          או לפחות לסבול
          כמה שפחות

          • ג'ויי (מרשה לי לקרוא לך ככה?) אני אכן אשכרה בהריון עוד שבוע בחודש שביעי. ואתה מה? מאיפה כל הידע? יצא לך להתנסות באבהות מבתקי דרלינג, או שכל הביתוקים נעשו בסקס בטוח? וגם כאן חם אש. במיוחד לי!
            אפידורל? איזו שאלה. אפילו בהגעות שווא למיון אני אדרוש אפידורל. מה שבטוח.
            אז שיהיה לך בכיף ואם כבר להזיע אז בניו יורק, לא?
            נשיקה חמה מתל אביב

          • ג'ו, זה לא יכול להיות שאתה גבר! זה לא ייתכן! מי את/ה?

          • ג'ו המבתק, ניו יורק

            גבר. גבר. תרגעו כבר עם תאוריות הקונספירציה שלכם. אחלה גבר. עם זין מאוד גדול בין הרגליים והמון אהבה בלב לבנות המין הנשי

          • אני רוצה לראות
            די נימעס לי שאתה כל הזמן מדבר עליו
            ואני לא ראיתי

          • אני מבין את תשוקתך לראות. הבעיה היא שזה מתחיל מצפיה ומיד מתחילות לשלוח ידיים, כי אי אפשר להתאפק מול אקזמפלר נדיר שכזה, שמורת טבע יפהפיה כל כך, עוצמה בוטה ואסתטית גם יחד, שמתקיימת במכנסיי התפוחים וגדושים כל טוב.
            ואני… אני הבטחתי זכות ראשונים לבננה. והיא בכלל בהריון ולבה ומחשבותיה נתונים לעובר שברחמה.
            ככה שעם כל הצער והסקרנות, ועם כל חיבתי אלייך, תאלצי בינתיים להסתפק בכך
            (האמת שרואים את האוצר היקר בסרט סטודנטים ישן שצולם בסוף שנות השמונים, אבל אם אצביע על אותו סרט, מיד ימות לו ג'ו המבתק, וייחשף האיש שמאחוריו. וג'ו כל כך הרבה יותר מרתק ומפתה מהאיש שמאחוריו…)
            חיוך
            וחיבוק
            ג'ו המבתק

          • טוב כבר הסכמנו בקשר ל
            סקרנות נכון?
            אני יודעת בדיוק על מה אתה מדבר
            בחזרה
            למה לא תציץ בפורום אם אתה עדיין לא שם?

          • הוא רדוד ושטחי ולא מעניין, הפורום. אני לא מוצא שם משהו שיכול לספק את מוחי הסקרן ואת חלציי הרעבים

          • ואני הכנתי לך שם קפה קפה קר תה קר
            ובסוף קרח
            לא רוצה לא צריך
            לא סקרן מספיק כנראה
            חיוך

          • דווקא יש לי תחושה טובה שניפגש בקרוב, נעמי. מאוד בקרוב

          • הו הגלגלים המיסכנים בראשי מיסתובבים מיסתובבים
            הוי עשית לי סחרחורת מרוב אפשרויות
            אהההההההההההההההההההההההההההההההה
            ווווואאאלללללללללללההההההההההההההההההה

          • נעעעעעעעעעעעמממי, שאני אבין:
            הוא הסכים להראות לך את שלו?!!!!!!!
            האם גירדת את חיש גד ג'ו?? ?? ??

          • להראות לי את מה שלו?
            אה לא לא זה הפנים
            אני חושבת
            ??.?

          • רגע, אני צריכה לשבת…אני רוצה להבין, נעמי:
            יש לך רומן עם המבתק?!
            וזאת הסיבה שהוא פרש מאיתנו?
            והוא לא בניו יורק??
            ומי זה? ??!!!
            ולמה יש לי כל כך הרבה שאלות
            ואף לא תשובה אחת?

          • הרסת אותי עם השאלות שלך
            חיוך
            אני אנסה כמיטב יכולתי
            לא
            לא ניראה לי שהוא עזב
            לא
            לא יודעת
            שאלות זה דבר מצויין
            הקריזה באה כשאין מי שיתן לי תשובה עליהם
            חיבוק מעודד

          • אז נכון,ישנים פחות בלילה וגם ביום אין הרבה זמן לעצמי,אז מה? רציתי ללדת כמו כולן,והיה לי הריון קשה ולידה קיסרית,אבל ברגע שראיתי אותה שחכתי מהכאבים ואהבתי אותה מהרגע הראשון.היום היא בת שנתיים וכמעט הולכת לגן ואז אני יוכל להתפנות קצת לעצמי.
            אז זה בעצם לא נורא,ובמקום לקטר תסתכלו על "הפרח" שצומח לכם בבית ותהנו ממנו כמה שאפשר,כי הם גודלים מהר וחבל להפסיד את הזמן בקיטורים.

      • אוף……למה אתה צודק?!……………..
        ע-צ-ו-בבבבבבבבבבבבבבבבבבבב
        מ-ח-ו-ר-ב-ןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן……החיים מחורבנים.
        טוב, לא תמיד אנחנו, כולנו, רוצות מה שאתם לא רוצים.למשל אני (29)עכשיו, בכלל לא רוצה ילדים. ממש לא . טוב לי ובטוח לי עם החופש שלי.
        אבל—-אתה תוכל להתחרט ולהביא אחד או שניים בגיל שאני כבר לא אוכל……
        עם בחורה צעירה ממך בהרבה, מה שלי יהיה קצת קשה………..
        בגלל זה, יקירי, מוטב לא להרים את האף יותר מדי….למה אתה כזה שוויצר? בעד השעון הביולוגי שלך שהוא אולי יותר סבלני משלי אלוהים לא נתן לך כמה תכונות מופלאות שהוא כן נתן לי ולבנות מיני. אז תירגע……אל תתנשא עלינו בגלל כמה תכונות מקריות שנפלו בחלקך ואנחנו לא נתנשא עליך בגלל כמה תכונות מקריות שאלוהים נתן לנו ולא לך. הפסקת אש, בסדר?
        אני בעד שאתה וכל הגברים תחזרו לתת לנו קצת רספקט בעד המשימה המדהימה הזו של לברוא חיים בתוך הגוף שלנו. כמו בעולם העתיק , שהאלילים העיקריים שלו היו אלות הפריון.
        בכל מקרה עדיף להיות אשה יולדת ולא חייל הורג, אמא ולא לוחם, להביא חיים ולא להרוס אותם.
        לכל הגברים הישראלים שהולכים לצבא יש חיים מחורבנים ומסוכנים- שלא תמיד יוצאים מהם שלמים או יוצאים מהם בכלל. אבל אנחנו תומכות בכם ומעריצות אתכם ולא יורדות עליכם. למה להיות חייל קרבי זו גבורה ולהיות אם זו לא גבורה ? באיזו מן תרבות אנחנו חיים?
        למה יולדת היא מסכנה אבל לוחם הוא דמות הירואית? גם אמא היא דמות הרואית, ולוחם הוא הרבה פעמים מסכן.

        • ג'ו המבתק, ניו יורק

          שימי לב!
          מעולם לא אמרתי שלוחמים נעלים על פני נשים

          • ג'ו המבתק, ניו יורק

            וחס וחלילה, מי מתנשא עליכן?! אני מעריץ אתכן, את נכונותכן להפקיר את גופכן למעשי הזימה החביבים עלי, את יכולתכן המופלאה לעמוד בכל תלאות ההריון והלידה.
            אני רק לא מבין מדוע אתן מתמכרות לשקרים, להכחשות, להדחקות. מדוע אתן טורחות לרמות אחת את השניה, לדבוק באמפתיה מזוייפת, להזדהות במקום לעזור באמת אחת לשניה.
            ועזרה היא שיתוף.
            שיתוף אמיתי.
            האמת היא דבר חשוב מאוד
            האמת היא הדבר הכי חשוב, אחרי מין אנאלי
            ולמרות שהייתי חייל לוחם ובאחת המגרות בירושלים, בבית ההורים, אפילו זרוק איזה עיטור,
            אני לא מתגאה ולא מתנשא.
            בהחלט לא.
            באמת.

          • יוסוף וואחד

            מין אנאלי…המממ… ג'ו, אני מקנא בך משהו פחד

          • אילנה יובל

            ג'ו, אחרי שקראתי את כל מה שכתבת, אני פשוט נדהמת מרמת הבקיאות המדהימה, ומיכולת האבחנה. אתה מלך. אני באמת סקרנית לדעת מאיפה הידע, כאמא לשני תינוקות אני יודעת שאתה יודע בדיוק על מה שאתה מדבר.
            ומהמטורפים למטה שהציעו לבתק לך אונה במוח פשוט תתעלם. ותמשיך להגיב. אני אקרא אותך תמיד בעניין, כי אתה כל כך מקורי

      • חמודי שלי, לא שכחנו, ולא נשכח גם,
        וגם לא נשכח את כל ההבטחות שלכם לקום בלילה, להחליף חיתולים ולעזור…
        אתם מגיעים הביתה אחרי העבודה, משחקים שעה , הילד הולך לישון ובזה נגמר תפקיד האבהות שלכם… נכון?
        ולמיטב ידיעתי להביא ילדים לעולם (במשפחות דו הוריות) היא החלטה משותפת כך שלכל סבל שלנו יש לכם יד בדבר…
        אבל יש לי חדשות בשבילך למרות קשר השתיקה (שאכן קיים) ולמרות כל הקשיים לא הייתי מחליפה את ההרגשה של להיות אמא בעד שום דבר בעולם, לא בכסף, לא בסקס טוב…
        אולי איבדנו קצת בדרך את האני שהיינו אבל מצאנו אני אחר לא פחות טוב…

  8. באמת מילה בסלע.
    אם יש משהו שחסר לי כגבר, זו העובדה שלא יכולתי לחוות הריון. זו בלעדיות של נשים. אפילו נקבות של בעלי-חיים עולות עלי ביכולת שלהן ליצור חיים חדשים ואני, שמחזיק מעצמי כזה חכם ויכול ויודע וכו' לא מסוגל .
    מה שמצער אותי מבחינת הגיל, זה שהקדמתי את התקופה של גבר נוכח בחדר לידה בזמן שילדו בא לעולם. אממה, בתקופה ההיא רק התחילו להרשות לאבא להיות נוכח וגם זה לא בכל בית-חולים. גם זה הפסד. ואפילו אראה לידהת מה שאני מאד רוצה, הרי שזה לא יהיה הילד שלי שנולד וזה שוב אחרת.
    סלעית, כולנו עברנו את הלבטים שלך. זה לא נהיה יותר קל בילד השני. כל-כך הרבה אנשים מגיבים קשה למטלה שנחתה בחייהם שהרצון להתנתק הוא לא נדיר.
    אני מרשה לעצמי לתת לך עצה, מנסיון: קחי לך לפעמים בייביסיטר, רק בשביל להיות קצת עם עצמך. לא קניות או פטפוט עם חברות, אלא ישיבה באיזה מקום שקט עם ספר טוב, נוף יפה או כל דבר אחר שאת רוצה לעשות לבד. ההוצאות על/בגלל תינוק הן כל-כך גדולות שניתן גם להוציא מפעם לפעם על עצמך. מגיע לך.
    זהו. המון מזל-טוב ושתזכי לעשות את כל הטעויות שאמא שלך עשתה, שכולם/ן עשו יעוד יעשו. העיקר שתהיי שלמה עם עצמך שעשית את המיטב למען צאצאך.

  9. כן כן כן
    מצויין
    סוף סוף
    אני אוהבת אותך
    תודה

    • תודה. הייתי צריכה חיבוק הגון, ולך שמתי לב יש דרך כל כך מקסימה לחבק. באמת תודה.

  10. 1. נפלא נפלא נפלא

  11. איזה יופי.
    היה לי נורא מעניין, למרות שאין לי שום כוונה להצטרף לשבט בזמן הקרוב. למען האמת, אני דוחקת את הרעיון רחוק רחוק לירכתי המוח פשוט כי זה יותר מדי מפחיד.
    איך אפשר לוותר על העצמאות האישית?

  12. אז זהו בטעות נשלחה תחילת תגובתי ולכן אמשיך

    בשניה הראשונה לאחר יציאת התינוק מהבטן נופלת עליך הרגשה חדשה שלא עוזבת אותך לשניה כל עוד את אמא – וזאת תחושת האשם…

    תמיד תמיד את מרגישה אשמה אם זה בגלל שאת רוצה גם את הזמן לעצמך או אחר כך בנושא "חינוך" ואם נותנת יותר מדי או חלילה פחות מדי…

    זה לקום עם זה בבוקר וללכת לישון עם זה בלילה…

    ולכן הזדהיתי מאוד והבנתי מאוד את מה שכתבת…

    ואין מה לעשות זה קורה לכולן רק שיש כאלה שלא מודות בזה אפילו לעצמן..

    ואולי בגלל שאנחנו דור המידבר- כבר לא מוכנות להיות רק נשים בבית ומצד שני עדיין לא נמצא פיתרון לאמא קרייריסטית שאולי יכולה לתת לילדים השגחה עם בייבי סיטר אבל רגשות האשמה תמיד יקוננו בה.

    מאיה יקרה – התחושות האלה לא עוזבות אבל הן תופסות להן נינוחות של קיים קבוע ואת תילמדי להסתדר עם זה ואחר כך כשיהיה עוד ילד אז בכלל תהיי כבר למודת ניסיון.

    עצה – הרעיון של קפה וסיגריה עם עצמך נפלא ועוזר מאוד – עשי לך הרגל כזה קבוע של פעם בשבוע אחר צהריים שלך עם עצמך או עם חברה טובה זה שווה המון המון…

    אז שוב פעם נהנתי והזדהיתי ותדעי לך שאת לא לבד – ממש ממש ממש לא.

  13. אמהות זה must?
    אולי לא חייבים. אולי לא כל אחת מתאימה.
    אולי אני אדם טוב וראוי ויש לי נפש ורגשות והרבה מאד מה לתת לעולם
    גם בלי להפוך לאמא?
    אני בת 29, עוד שלושה חדשים בת 30.
    יש לי חברות עם כמה ילדים.
    אולי המשימה הזו כבדה מדי עבורי? אולי לא אעמוד באבדן העצמאות, בנטל רגשי האשם.
    המצפון שלי ישחט אותי…….הלא אני אבין כל כך טוב את כל העוולות הקטנות והגדולות שאגרום לה/לו מבלי כוונות זדון……..
    עדיין לא מצאתי את הפרטנר המתאים. האם עלי להתאמץ למצוא אותו כדי לממש משהו שכל בחורה בגילי אמורה כבר להשתוקק אליו?ומה אם אני לא משתוקקת אליו? ומה אם אני שמחה וגאה בחופש שלי ובעובדה שעוד לא אמללתי אף אחד…….
    הלא אדם בקושי נושא את עצמו, בקושי שורד מצבים שמאיימים על האיזון הפנימי שלו.
    מצד שני יש בי איזה חשק עצום להעניק ולערסל ולחמם ולהגן ולאהוב…האם זה חייב להיות פרי בטני? האם זו בהכרח התשוקה לאמהות?

    • אני מסכימה איתך לחלוטין
      זה שיש לי רחם לא הופך אותי אוטומטית לאם פוטנציאלית
      לעשות ילדים זו אופציה¬ ומחויבות רבת עוצמה
      ולא כל אחת מתאימה
      אני למשל¬ חושבת שאני לא מתאימה להיות אם¬
      ולכן אין לי כל כוונה כזו.
      זכות הבחירה¬ זה מה שחשוב באמת
      והמאמר הקטן הזה חשוב¬ כי הוא מוסיף עוד קצת מידע
      לטובת אלה שמתלבטות.
      כי ילד אי אפשר להחזיר לחנות¬ וגם אין לו כפתור אוף כמו למערכת סטריאו
      וא כל החום והאהבה שי בתוכי ושאני רוצה להעניק¬
      אעניק אבל למישהו אחר.

      • אולי לי?

        כן. אני מסכים עם מה שאת אומרת. אבל מכיוון שונה. כמי שהוא כבר הורה אולי אני עקר מלהשתתף בסוגיית הילדים כאופציה או לא, אבל בכל זאת אעיז (ואולי בעצם יש לי נתונים כי אני כבר יודע איך זה בלי ואיך זה עם). וכמובן כגבר זה וודאי שונה.
        אני מרגיש שבאופן טבעי החברה מנרמלת אותנו לתחושה ששלב הכרחי בהתפתחות שלנו כבני-אדם הוא ילדים. בדרכים רבות המסר של הזדקנות בודדה ועצובה – ללא ילדים – משודר.
        בעוד דרכים רבות הנושא עצמו של שיקול הגיוני/רגשי של כן או לא ילדים אפילו לא קורה אצל רוב האנשים. צועדים בתלם. לא מלמדים אותנו בכלל לחשוב על הסוגיה. לכולם ברור שזה שלב טבעי.
        אני חושב שיחידי סגולה הם אלה ששאלו את עצמם בכנות האם כן או לא, ובחרו בחירה אחרי שהצליחו לשקול את המצב. אני למשל לא כזה. את המחשבות שיש לי נזכרתי לשאול הרבה לאחר מעשה.
        עוד הערה אחת למה שכתבת – אמרת שאת האהבה והחום שיש לך תעניקי למישהו אחר.
        אני חושב שמדובר בסוגים שונים של אהבה וחום. לפחות אצלי, כי אני לא יודע להרגיש סוגי תחושת אצל אנשים אחרים, אבל אצלי נוצרה קשת חדשה של תחושות שפשוט לא היו קיימות בתוכי קודם, והם (הרגשות) נוצרו לא על חשבון דברים שידעתי להרגיש קודם.
        זהו.

    • אולי באמת לא חייבים, ואין צורך לדחוק.
      כבר מזמן הפסקנו לקרוא את הספרים שאומרים שחייבים ללדת בגיל 22. לכל דבר יש זמן וגם זמנך יגיע. "ממרומי" נסיוני (בת 27 אם לילד בן 10 חודשים), זה מכניס תוכן חדש לחיים. תוכן שונה מכל מה שהכרנו קודם. שווה להיכנס לחוויה (אבל לא חובה), בזמנך החופשי…

  14. מיה אחות יקרה
    אני עוד לא שם אבל פשוט עם כל מילה שקראתי נדהמתי, כמה אני יודעת לנבא ואפילו ממש להרגיש את מה שמחכה לי אוטוטו. הבדידות מוקפת הרווקים, אני כבר לא שם אבל גם אין לי עוד אנשים במצבי, הפחד מלהיבלע בתוך האמהות, המשפחתיות, הפחד לא להיות שוב מה שהייתי, הפחד לא לסובב ראשים יותר, הפחד להיות מוגדרת אמא. אמא'לה. אני אמורה ללדת עוד 3 חודשים וכבר מתבכיינת על כל זה. מצד שני כמובן חולמת להניק חודשים ארוכים. מצד ראשון רוצה למצוא לי עבודה מגניבה יותר מהנוכחית (שבה אני נשארת רק בשביל לקבל את הביטוח לאומי), להכיר אנשים חדשים, לעשות דברים שירגשו אותי. לטוס לחו"ל. אני קולטת שלטוס לחו"ל סתם ככה, בפנאן, בלי תכנונים מוקדמים ולבד – זה חלום הולך ומתרחק..
    מה אני אגיד לך מקווה שיהיה טוב
    ואולי נפגש באספרסו בר (או בגינה עם הילדות. חכי לי, אני כבר שם…)

    • ג'ו המבתק, ניו יורק

      אוי, אומללות. הריון בקיץ. בשיא החום. בשיא ההריון.
      לנסוע לחו"ל? לבד? תשכחי מזה! אל תחשבי על זה אפילו. קפלי את החלום, ארזי יפה ושימי במגרה, ליד החלומות הדהויים האחרים שלא תממשי יותר.
      יהיה קשה מאוד, ואת תבכי הרבה מאוד. וגם יהיו רגעים של אושר עם הזאטוט, אבל שתביני שאת יותר לא תהיי רק כוסית, רק אשה שמסובבת ראשים, צעירה, חופשיה, מאווררת.
      לא.
      שלושה חודשים מהיום את תהיי אמא. וזה סטטוס שונה לגמרי. אמא. כבר לא תהיי הילדה של אבא ואמא, תהיי אמא בעצמך. חברה בועד ההורים של ילדי הפעוטון. אווזה מטופשת שמתפעלת מכל נאד של התינוק החדש. זה טבעי וזה מה שקורה לכולן. אבל את החלומות, אותם תאפסני כבר עכשיו.
      את הולכת לגלות שהחיים קשים.
      ואת הולכת להאשים את כל אלה שדחסו לראשך הנבון שקרים, קש וגבבה במשך השנים.
      זה הולך להיות מאוד קשה.
      מאוד מאוד מאוד קשה.
      בעוד 4 חודשים את תדעי בדיוק על מה אני מדבר, ותזכרי כמה ישר ואמיץ היה ג'ו המבתק, שנתן לך את כל האמת בפנים, לא שיקר ולא הסתיר.
      כי הדרך הטובה ביותר לעשות צדק, היא להוציא את הכל לאור השמש.

      • כן זה קשה עד אימה
        אבל גם מענג מאוד
        אנחנו לא עושים את אותם הטעויות שההורים שלנו עושים
        אנחנו כובשים שטחים חדשים של טעויות
        אי אפשר לחזור להיות מה שהיית לפניי זה
        חובה להבין שאם לא תתני לעצמך חופש כל שבוע לכמה שעות
        לא יהיה לך מה לתת
        לתינוק
        ולאהוב שעשה את זה איתך
        ולעצמך
        שחיקה היא האוייב
        סופר אישה הוא מושג שכדאי לוותר עליו
        מאוד מאוד כדאי
        גם לא ממולץ לשים עצמך אחרונה בתור
        מאוד מאוד לא ממולץ
        אז תגידי ג'ו
        כמה ילדים כבר עשית?

      • החוכמות שלך מצחיקות בדוחק אולי אחת מאיתנו.
        ואתה לא תורם כלום לדיון.
        אל תעשה ילדים, במילא חבל עליהם שיגדלו עם אבא כזה מאוס.
        ותסתום.
        תן לדבר פה בשקט על דברים שממש אין לך שום יכולת להבין.

        • אני מבינה שאני זו האחת שמבסוטה מג'ו (בדוחק). לא רוצות לא צריך. לי יהיה את ג'ו שלי רק לעצמי!

          • ג'ו המבתק, ניו יורק

            את היחידה שמבינה אותי. ג'ו אוהב את בננה ולעולם לא יתמנייק אליה. והפרחח הברברי יכול להצטרף לאחת המפלגות ההולמות את ביטוייו האלימים. ג'ו המבתק מעולם לא הרים יד על איש והוא מתנגד בחריפות לכל אלימות מילולית או פיזית (יפה נפש ירושלמי יכול להעיד)
            ג'ו רק אוהב לזיין ולהגיד את האמת. זה הכל.
            וג'ו אוהב את הבננה שמגנה על חירות הביטוי שלו.
            והוא מאחל לה הריון קל, עד כמה שאפשר, ולידה חוויתית ואושר גדול

          • ג'וי מתוק אחד…ריגשת את בננה עם האיחולים החמים. תודה! האם בנות ניו יורק יודעות כמה הן ברות מזל להלך לצידך אקראית ברחוב?
            אחות ואם
            בננה

          • ג'ו המבתק, ניו יורק

            את מתוקה, בננה שלי.. ולא, בנות ניו יורק אינן ברות מזל מפני שהן הולכות לידי.
            הן ברות מזל מפני שהן כורעות לפני, אוחזות את שרביט המלכים של ג'ו בפיהן, ומוליכות אותו
            אחר כבוד אל שערי גן עדן של אחוריהן.
            אוהב אותך
            ג'ו המבתק, ניו יורק

          • מה אני אעשה עם כל האהבה הזאת?
            ג'ו ובננה לנצח

          • ג'ו המבתק, ניו יורק

            שמרי את כל האהבה לרך הנולד. הוא יצטרך אותה, את כל האהבה הענקית שיש לך בלב.
            את בהריון, בננה יקרה שלי, אבירת התיקון הראשון לחוקה האמריקאית, "חופש הביטוי".
            אני מתכוון: את אמורה להיות מוצפת הורמונים, ולא מאוהבת בג'ו.
            את אמורה להיות שקועה בקריאה אובססיבית של המדריך עב הכרס ששכחתי את שמו של טלי רוזין, גוררת את בעלך האומלל, שעושה פנים של נלהב, ל"קורס הכנה ללידה" מטופש ומפגר, שבו מלמדים אותך לנשום. לנשום, אלוהים… לצרוח צריכים ללמד אותך! להיות אסרטיבית ולדרוש אפידורל צריכים ללמד אותך. להגיד לך את האמת צריכים, לא ללמד את בעלך לעשות לך מסאז', כאילו מדובר בטיול קליל לתאילנד ולא בפרוייקט הכי מורכב של החיים שלך.
            אוי, בננה יקרה שלי, הריונית תפוחת בטן ותמימה. נגעת ללבו של ג'ו המבתק הקשוח. המסת את הפאסון.
            הלוואי שיהיה לך תינוק מקסים כמוך..

          • זה חזק ממני, להיות מאוהבת בך. ככה אני – מזהה יהלום אמיתי כשאני נתקלת בו, אבל הלב של בננה גדול גדול. וגם את הילדה הקטנה ששוחה לה עכשיו בתוך הבטן היא מאוד מאוד אוהבת. ככה, על עיוור, בלי להכיר בכלל. ומתגעגעת אליה אש. מתה לחבק ולנשק ולמעוך אותה. ולהניק
            שתבוא כבר! הלילה אפילו חלמתי עליה. איזה חלום מתוק…
            אגב, את המדריך של דר' בר וטלי רוזין (הריוניות קוראות לו התנ"ך כשמבט מצועף בעיניהן, ומאיפה אתה בכלל מכיר אותו??) כבר קראתי, גם משמאל לימין. ואתה יודע מה? כל-כך הבנתי על מה מיה סלע מדברת כשהיא מפרטת את החשק העז לשרוף כבר את כל הספרים האלה ולקרוא איזה ספר אמיתי. בככל, הריון בימינו הוא תהליך אובר-מודע, שמלווה בעשרות בדיקות מסוגים שונים. כאילו שלפני שנת 2000 לא נולדו ילדים בעולם הזה.
            אז מה ג'ו, ירושלמי? אולי הלכנו לאותו הגן??
            הו ג'ו. זה לא ההורמונים. זה אתה!

          • תנסי גם את מדריך הבנות של ויקי יוביין. והעצה מספר אחת שלי להריוניות היא לא להקשיב לעצות. מבחינה לוגית זה אומר שאת צריכה להקשיב לכל העצות – או לעשות בדיוק אבל בדיוק מה שמתאים לך. גם ההיסטריה של הבדיקות הופכת אותנו לקורבנות של רופאים, אבל אנחנו לא מרשות לעצמנו לא לעשות אותן נכון ? ואני מסכימה עם ג'ו לגמרי בעניין האפידורל וחוץ מזה הוא מבין כה הרבה בהריון, לידה וילדים שאני חושדת שיש לו כמה צאצאים. פתאום הוא נעשה רך כזה ואמפטי. מה אתה מסתיר שם ידידי אשר מעבר לים (חוץ מזין ענק) ?? ?

          • ג'ו המבתק, ניו יורק

            אם את ילידת 1970 וגדלת ברחביה, אז אולי. מי יודע. אולי הלכנו לאותו גן.
            ולמה שלא תקראי ספר אחר, משעשע וכייפי, שיפיג את בחילות הבוקר? למשל "גברים" של וורוויק קולינס (עם עובד) שגם מצחיק וגם הומניסטי.
            או "סיפורה של או" (הספריה החדשה), שאני אישית מאוד אוהב, כי הוא מלא מלא זיונים

          • ג'ו, פרח יפה שלי, אני לא מוכנה, הפופולריות שלך בקרב הבנות הולכת וגואה. תזכור מי היה שם קודם, הא?
            לא הלכנו יחד לגן כי אתה גדול ממני
            ותסלח לי שככה שלפתי את הירושלמיות, התפלק. עוד שנייה הייתי שואלת על הצבא, רחמנא ליצלן. באמת לא מתאים לי

          • שמעון סגל היהודי

            איך את יכולה לאהוב כזה מפגר כמו הג'ו המבתק הזה? כל היום מזיין את המוח. אני בטוח שהוא לא מזיין אף בחורה. אולי הוא אפילו מתכופף במסווה. הומו לטנטי.
            בננה, הטעם שלך בבנים חרא, מה אני יגיד לך

          • אהובה לוי

            התגובה שלך מכוערת וגזענית. והיא מעידה על קנאה וצרות אופקים. זה הכל

          • חגית קורן

            מסכימה עם כל מלה שלך. אני נכנסת ל"בננות" בעיקר כדי לקרוא את ג'ו. וימותו הקנאים.
            אתה שומע, ג'ו?
            התשמע קולי, באשר הנך?
            אתה ג ד ו ל

          • ג'ו יזיין נשים רבות, אבל אהבה בלב תהיה לו רק לבננה. רק איתה הוא באמת יעשה אהבה (וירטואלית, אבל מה לעשות. החיים לא קלים).
            בננה היתה קודם, ולעולם ג'ו לא ישכח את עידודה הרוחני ולבה הרחום והאוהב, שהשכיל להבין מיהו באמת ג'ו המבתק
            נשיקות
            שלך
            ג'ו

          • הוא אשר אמרתי – ג'ו ובננה לנצח
            נשיקה

          • ג'ו המבתק מתרגש.
            באמת…

            ויש לי ציטוט שמצאתי, פרי עטו של הסופר הספרדי מיגל דה אונמונו (מחבר "ערפל")
            וככה הוא אמר:
            "מה זאת אהבה אפלטונית?
            העמדת פנים כאילו הרובה אינו טעון"

          • ג'ו שלי, איש ספר אמיתי. גם יפה וגם אופה
            וגם רחוק
            (מזל)

          • כזה הוא ג'ו. הכל ולא כלום. שובניסט חזיר ופמיניסט מבין ללב נשים, זיין אימתני וחולה אהבה, ירושלמי וניו יורקי ותל אביבי, יליד 1970 אבל לא, קצין ביחידה מובחרת ופציפיסט שמעולם לא נגע בנשק. אוהב ספרים רגישים, אבל גם דפיקות נמרצות כנגד הקיר.
            ג'ו הוא פיקציה, אבל פיקציה מרתקת כנראה ומעוררת רגשות. הוא החדר בסרט "סטאלקר" של טארקובסקי, החדר שבו כל אחד מצא את חלומו הכמוס, את כמיהתו החריפה ביותר, צובטת הלב.
            בננה התאהבה בו. הפרחח רצה לשפוך את מוחו. הבנים קינאו. הבנות מחו.
            אבל לא היה משעמם אפילו לרגע.

            ביי.

          • אמרת טרקובסקי?
            לא אני רוצה להבין
            אמרת טרקובסקי?
            קנית את ליבי במכה אחת
            ואכשיו אני יודעת שאנחנו כבר מכירים ולא יעזור לך כלום
            חיוך מתעקש
            ואני מחר נוסעת לשבועיים ואני שמחה שחזרת
            וסולחת לך על הקפה קפה קר תה תה קר וקרח
            שהתמלאו נמלים בפורום מעלייש נישוק

          • בננה, נולדו ילדים גם פעם, אבל שיעור התמותה….

            חוץ מזה, כמו כל דבר אחר, יש אובר דואינג בספריאדה הזו. אבל את יודעת, זה כמו שבמלחמה, כל הזמן, שומעים חדשות. בכל התחנות. כדי להיות בשליטה.
            יותר אינפורמציה מסייעת לבני אדם להיות במצב של שליטה ובעיקר להלחם בחרדה.

          • עמי ואהובה לוי

            נו, זהו, שאינפורמציה עוזרת. אתה מסכים עם זה. אז למה אתה תוקף את ג'ו המבתק שמנסה להסיט הצדה את וילון ההסתרה וההכחשה?
            אנחנו לא מבינים.

      • ג'ווקה מדוע תתמנייק אליי באכזריות כה מרובה? זה התחיל עם התיאור הגרפי למדי של מספריים חותכות כוס (כאילו אני לא באטרף מזה מראש בכלל) אבל להגיד לי שאני לא אחזור להיות כוסית? תגיד לי אתה השתגעת? ככה מדברים אל אשה בהריון? מישהו דיבר איתך פעם על הורמונים והשפעתם על היציבות המטלית? טוב ג'ו אין לי ברירה אלא לסלוח. יודעת שלא התכוונת. אבל תזהר פעם באה, הא?
        הריון בקיץ, מה אני אעשה. זה לא היה מתוכנן

        • ג'ו המבתק, ניו יורק

          בננה שלי, כפרה. תלכי לסטודיו סי, אחרי הלידה, ובמהרה שוב תהיי כוסית כמקודם.
          ואם תלדי ב"משגב לדך", אפשר ולא יחתכו לך כלום. תבקשי את הג'קוזי.
          ותעבדי בשיטת פאולה, סוד השרירים הטבעתיים וכאלה. תתחילי היום. יש לך זמן.
          ושתהיה לך לידה קלה ככל האפשר.
          ואני מצטער אם הפחדתי אותך. לא התכוונתי. רק רציתי לספר את האמת.
          לטמון את הראש בחול, את יודעת, זה לא ממש עוזר..

      • אבל איידס של הנשמה גרוע מאיידס של הגוף. אין לו מרפא ושום קוקטייל לא פותר אותו. אתה חולה ג'ו. אתה חולה ואתה לא יודע. אתה מת החי בתוכנו. אתה מין אורגניזם שמוכיח שיש מוטציות שהן רק לרעה.

        בתור ילד לא היית פלא, זה ברור ובתור מבוגר אין בך אפילו קסם של ילד. אתה דרעק שחי במיצי חירייה.

        אני מאמין שכשיבתקו את האונה הימנית שלך יגלו חלל ריק. בקרוב בימינו אמן!!

        • בואנ'ה פרחח איזו הגזמה! מה יש'ך תגיד לי? זו ממש הסתה לרצח. ירדת מהפסים או שהסובלנות והסבלנות שלך הם מותרים מתכלים השמורים רק לאלה שדעתם כדעתך וסגנונם כסגנונך??
          באמת

          • אולי נתלה את ג'ו בככר רבין, כשהוא יחזור?
            מה זה הלינץ' הזה?? השתגעתם כולכם? פרחח, אתה מגלה את פרצופך האמיתי בתגובותיך המבוהלות לג'ו. מברבר ומברבר על סובלנות, אבל כשזה מגיע למישהו שבאמת חושב אחרת, עפה הפתיחות דרך החלון. הוא הורס אותך, ג'ו, הא? זו הקינאה, תגיד את האמת?
            עצוב לגלות שגם פרחחים יכולים להיות אלימים.
            ונילי, מה איתך? דווקא קראתי עכשיו את הספר שלך. לא הבנתי ממנו שאת שמרנית כזאת.
            מה זה הפאשיזם הזה, ההתנפלות הקולקטיבית על ג'ו המבתק? ניו יורק או לא ניו יורק, הבנאדם מאתגר את צורת החשיבה השבלונית שלכם, ואתם לא קולטים ומגיבים כמו פרימיטיבים!
            ואם עוד פעם אני אקרא כאן פקודת גירוש כזאת למישהו, אני לא אחזור ל"בננות" לעולם. רק זה מה שהיה חסר לי. עוד קבוצת בנות שתוחמת את עצמה בגטו, ומסלקת כל מי שחושב אחרת
            ומלה אחרונה לג'ו המבתק: בתור אמא טריה אני יכולה להגיד לך שאתה מצטיין באבחנות מדהימות ובחשיבה מקורית, שכמובן מאוד מאוד מעצבנת את מי שלא יורדת לסוף דעתך. אתה בוטה, אבל אני קולטת את האנרכיזם שלך. תמשיך בדרכך, ואני אמשיך בדרכי. לי טוב להניק, עם הקשיים והיופי שבאמהות, ומן הסתם גם אעשה עוד ילד, למרות שזה כל כך קשה. ואתה תחיה את חייך בדרכך. וזה בסדר.
            הנקודה השחורה תירשם פה לחובת בננות, ולא לצד שמך.

          • סוף סוף תגובה ראויה לשמה, נשבעת לך כבר חשבתי שאולי אני לא בסדר פה (הורמונים וכו'). תגובות ממש אלימות וגם מצד נילי – וזו לא הפעם הראשונה. אמרת את הדברים בצורה החכמה והקולעת ביותר ולכן אין לי מה להוסיף. אנשים תתאפסו! ומי שלא קולט את ג'ו המדהים – בעייה שלו

          • תשמעי, אחותי. יש גבול באמת לפראות ולהתקפות על ג'ו.
            וגם אני חושבת שהוא מדהים, ואלמלא הייתי נשואה +
            הייתי מציעה לו
            הצעה שהוא לא יכול היה לסרב לה…

            איתך במאבקך הצודק!

          • חגית קורן

            בננה ושרית היקרות
            רק רציתי שתדעו שאני איתכן. והעובדה שיש כזאת התנגדות לג'ו נובעת מחוסר הבנה של מה שהוא מנסה להעביר לנוח.
            בננה ושרית, לא יודעת מי אתן, אבל אתן כותבות נפלא, מתנסחות הרבה יותר טוב ממני, אבל היה חשוב לי להביע את הזדהותי

            ומיה סלע, מחברת המאמר, דעי לך שאת לא לבד. והמאמר שלך מאוד חשוב וראוי לתפוצה נרחבת ככל האפשר.
            חגית קורן

          • יש צדק בתגובתך כלפי.
            אכן, כשאני קורא את תגובתי עכשיו. אני מיד רואה את הבעיתיות שבה, דבר שלא שמתי לב אליו כשכתבתי.

            לא התכוונתי חלילה שיש צורך לפגוע בג'ו, גם לא לצנזר אותו.

            הכוונה, הלא מוצלחת אני חייב לציין, הייתה לומר שלדעתי מוחו ריק מתוכן.
            ההתבטאות אכן הייתה מאד לא מוצלחת.

            מתנצל, גם בפני הקוראים האחרים.

          • אילנה יובל

            בהחלט יש על מה להתנצל. תגובה מתועבת שמעידה עליך – הרבה יותר מאשר על ג'ו המבתק (שאומר דברים יוצאי דופן, אני חייב לציין, ומאוד מקוריים!).
            ואני בהחלט ממליץ לך, אחרי שאתה מנסח תגובה כלשהי, לקרוא אותה. פשוט לעשות הגהה לפני שאתה משגר ל"בננות". לשתות כוס מים. לחשוב קצת.

          • נדמה לי שג'ו דרלינג, מארגן לעצמו נערות מקהלה מזוייפות.

            ג'ו אמר מעט דברים שיש בהם גרעין של אמת והיכרות עם חלק מהתופעות הקשות שנשים חוות אחרי לידה. הוא אמר את זה והוסיף דברים נוספים. מהם סרי טעם לדעתי, ולדעת בננה למשל או SARIT בלעי טעם או אף אנרכיסטיים.
            צר לי, אני לא שותף לכך. הדברים שג'ו אמר בתחילת הדרך, ובמיוחד כאשר הם מצטרפים להתבטאויות קודמות שלו במקומות אחרים בעיני מצביעות על שובניסט דוגמטי וגבר ממורמר.

            אז אני בתבטאתי התבטאות שלא במקומה, ומשהבחנתי בכך התנצלתי, את פרצופי ה"אמיתי" ואת זה שאינו "אמיתי" אני חושף וחשפתי. זהותי ידועה.

            לעומת זאת אילנה יובל שמתבטאת במקום אחד בלשון זכר ובמקום אחר בלשון נקבה, לא חשפה דבר פרט לאנדרוגיניות של תשובותיה.
            מי מתחבא מאחרי הכינוי אילנה יובל. האין זה אילן יובל, או אולי זה בכלל ג'ו המבתק?

            אז בננה יכולה לכתוב על עצי הרחוב שבו היא גרה, בננה וג'ו לנצח ולצייר לבבות ואף לאהוב את הרעיון רב ההומור והמרתק שלפיו נשים עומדות לפניה בתור יש לציין כמהות לאותו זין גדול ואחר כך רק מתות לשיזיין אותן בתחת – כלשונו – אולי למען הטחורים. מי יודע. אותי זה לא מרגש.

            אני חושב שג'ו הכמה כל כך לסימפטיה, ג'ו המתוסכל והממורמר המציץ כמעט מאחרי כל מילה שכתב, שולט לא רע בעברית וגם ההומור מתגנב לדבריו – אבל אני – אתן מבינות – הפסקתי לצחוק לבדיוחות גזעניות ולבדיחות שובניסטיות אחרות.

            אני לעתים חורג מדרכי התבטאותי ומפיק מלים קשות (ולצערי בתגובה לג'ו הפעם גם מאד ניתנת לפרשנות זרה), יחד עם זה אני אמשיך ללמוד להתאפק לנוכח בדיחות גזעניות וחף שכתוב עליו WHITES ONLY לא ייחשב יפה בעיני גם עם שבעה פלאי תבל יפרחו בתוכו.

            ג'ו הוא לא כוס התה שלי, ובעולם שנשים נהנות להקרא כוסיות, בעולם שנשים תהיינה מוכנות לצחוק ולתמוך באמירות כגון אלה של ג'ו (לא אלה המתארות את תופעות הלידה ), בעולם שבו גזענים צוחקים בקול רם, בעולם כזה המאבק שלי יהיה יותר קשה, אבל הוא לא ייפסק.

            אני אמשיך להתבטא כנגד שובניסטים וכנגד גזענים וכנגד מתחסדים גם כן. כי אני פרח.

            פרחח גאה אגב. (לא גיי, גאה)

            ובננה, אל תלכי למשגב לדך, אולי תתחמקי שם מתפרים (גם במקומות אחרים ניתן) אבל אם הלידה לא תהייה חלקה, דבר אפשרי, שם זה המקום הגרוע ביותר שבו תרצי להיות. ואפידורל לוקחים כבר בבית!!!

            שמוליק כהן

          • פרחח, קודם כל ג'ו ממש לא צריך ניערות מקהלה מזוייפות או אמיתיות שישירו בשמו. ברוך השם חוץ מזין גדול ברך אותו האל גם בפה לא קטן, והוא עושה בו שימוש לא רע בכלל. חוץ מזה, סליחה, אבל מה רע בלהיות מתוסכל? מה, העולם הוא כזה מקום מושלם ומגניב שעל הפנים של כולנו מרוח חיוך של נירוונה באופן קבוע? ממש לא, אם יורשה לי. קצת תסכול. קצת זעם. מה יש?
            ומעבר לכל – מה אתה מתבכיין על העולם האכזר, בו גזענים צוחקים, אבוי, בקול רם? בינתיים מי שהתפלקה לו אלימות פרימיטיבית מהמקלדת זה את ולא אף אחר.
            ועכשיו, שנעבור הלאה?

          • תשובתך אינטיליגנטית כמה חבל שהיא לא מדוייקת.

          • אהובה לוי

            אני קוראת את כל התגובות ופשוט לא יכולה יותר להתאפק.
            בננה, את צודקת בכל מלה.
            ופרחח, רד מזה. תפסיד בכבוד. אי אפשר יותר לשאת את ההתפתלויות שלך סביב ההתבטאות המאוד חמורה שלך. שום דבר שג'ו כתב לא מעיד על התנשאות, גזענות או אלימות. יש לו תפיסת עולם שונה והומור יוצא מן הכלל, שאולי אינו לטעמך. אז מה. לני ברוס גם היה שנוא על חלק מהאמריקאים.
            הפראות היחידה נוטפת מהמקלדת שלך. אתה מטיף לאנשים, אתה מתנשא עליהם. מסביר להם כל הזמן איפה הם טעו ואיפה לא. די עם זה. באמת. נראה שאתה נבון ביותר, אבל לחוץ.
            רד מזה. ואתה לא מוכרח לענות לי. וג'ו אכן לא זקוק לארגן לעצמו מקהלות. דבריו מדברים בעד עצמם.

          • חגית קורן

            מחיאות כפיים סוערות, אחותי! את גדולה

          • משגב לדך זה אחלה עברתי שם ניתוח קיסרי לא מתוכנן והיה נהדר לא כאב . בעלי היה איתי וצעדתי אחרי כמה שעות ,הנקתי ישר אחרי שעה -בקיצור מומלץ

        • אוי ואבוי, פרחחצ'יק. מה זה זה? התחרפנת לחלוטין? איזו ברוטאליות!!!!!!!!!!!!!!!!!

          • רונית בן שטח

            מאמר מעולה. תגובות מעניינות. ג'ו מצחיק ומקורי. זהו. תמשיכו לפרסם דברים כאלה בבננות ואמשיך לגלוש אליכן בקביעות

  15. יופי של דברים מיה.
    נורא מרגש, נורא אמיתי.
    אני מעריכה שגם מאוד נכון.
    באשר לדבריו של ג'ו, אולי לא הבנתי את חוש ההומור או שהוא עסוק מדי בלעשות חיים בעוד החיים בכלל עוברים לידו…

  16. מרגש ומצמרר
    למרות שאני קצת רחוקה מה"בום" הגדול, זוכרת את הכמיהה לשבט בקשיים של תחילת הדרך ובתסכולים שבהמשכה..

    ואולי מה שהיה חסר זה לדבר גם קצת על שקר ההנקה ועל המשוואה הנוראית שאנו גדלות אתה והתרבות שלנו מזרימה אותה חנימים הכי דקים, שלהניק זה להיות אמא טובה ומי שלא מצליחה (ידעתם? יש חיה כזאת) פוגעת במורשת התרבותית של נשיות אקסיומטית..
    במיוחד בעידן של חזרה לטבע ועקרון הרצף, שמה לעשות, לא ממש מתאימים לסגנון החיים של כל אחד.
    שמתן לב שהיו פתאום ילדים בתגובות של הגברים?
    הניחוש שלי הוא כי מעבר לכל הקושי והתסכול יש גם אושר גדול-גדול

  17. "כמוך-כמוני"
    אז..ככה גלשתי לי מאתר..לאתר..עד שהגעתי הלום!!!
    ועוד לכתבה שלך…ואני חייבת לומר…"שבלעתי " כל מילה..והזדהיתי עם כל אות..ואות..
    כי גם אני אמא לילדה מקסימה….אומנם כבר מעל גיל שנה..
    וכן, גם אני הרגשתי ועדיין מרגישה לפעמים..מעט "חנוקה"…
    רוצה לצעוק..:"שברו את הכלים ולא משחקים"..
    אך, כאמור שלא ניתן להפסיק את "משחק התפקידים"…ולנטוש את המערכה..

    מה שכן..אני מציעה לכל האמהות הצעירות..(טיפ שעוזר הרבה)..
    לדעת גם למצוא את הזמן לעצמך… שזה אומר
    *לבקש גם מהסבים והסבתות..דודים דודות..לשמור על הילד..
    ואת..באותה הזדמנות..תפנקי את עצמך…במה שלא עשית המון זמן לאחרונה..
    החל באמבטיה מפנקת..וכלה ביציאה לאנשהו עם חברות..
    *אין משפחה!!! יש בייביסיטר..נותנים כמה שקלים..ויוצאים….להתאוורר..שווה כל שקל..האמיני לי!!
    *חלוקת תפקידים בינך לבין בן זוגך..
    ולסיכום..אחותי, חובה פשוט חובה..לעצמך..לדעת למצוא את האיזון הנכון..
    למצוא גם את "המרחב" שלך..אחרת……תלכי לאי-בוד!!!

    בהצלחה לך…
    ממני :-))

    נ.ב
    אשמח לשמוע..אם חלו שינויים מאז…

  18. אני אמנם רחוקה מרחק שנות אור ממצבך, מיה, אבל אני כל כך מזדהה!
    לאחרונה מכרה שלי ילדה. יש לה תינוק מקסים בן שלושה שבועות, שלט נותן לה לישון בלילה, שלגוף הקטן שלו קשה להוציא את הפסולת, שבוכה כי קשה לו…הוא יצא מהרחם המוגן והחם אל העולם החם מדי ואל כל צרות האנושות…
    והיא ובעלה אוהבים אותו כל כך…וסובלים איתו כל כך…והם חיכו לו כל כך ועכשיו הם מבינים שהוא שם, וזהו. הוא הגיע, והוא נשאר!
    וכולם עוזרים – החברות, האחות, הסבתות… כולם מחתלים, מנענעים, מלטפים ומנשקים, משתגעים מהריח המתוק, ומנסים להתעלם מהבכי שנמשך שעות…אבל בסוף כולם הולכים, ובבית נשאר הזוג העייף, האמא המניקה והאבא שמביא לה הבורגר וצ'יפסכי למי יש כח לבשל?

    אוי, וזה קשה!
    אבל…הם רצו את הילד הזה, והם אוהבים את הילד הזה…וכולם מבטיחים להם שזה ישכח…יעבור. והם מאמינים.

    ואולי השבט שלנו לא משקר לנו…אולי בחודשיים שלושה הראשונים של ההסתגלות של ההורים אל התינוק והתינוק אל ההורים ואל העולם – הכל נראה רע או מוזר או מפחיד… אבל אחר כך באים הרגעים האחרים… כשהוא מתחיל לזחול, והוא מתחיל ללכת ומתחיל לדבר. כשהוא הולך פעם ראשונה לגן, פעם ראשונה לכיתה א', כשהוא הולך לצבא…אולי בנות השבט שלנו לא משקרות? אולי הן פשוט שכחו את כל הרע כי הטוב שווה הרבה יותר?

  19. היי..שוב אני…
    חייבת להגיב…לפני..שאתפוצצצץץ..
    ובכן..נכון שבשלוש החודשיים הראשונים בעיקר..הילד בוכה וסובל בשל כאבי הגזים "האוחזים" בו. ואח"כ…כאבי השיניים..חיסונים..שיקבל בין לבין..בהמשך..חום..ועוד ועוד..

    התיאור כאן..של אחדים מן המגיבים כלפיי "הוולד הרך" שנולד…ממש זה עתה,מצטייר..כ "יצור- מפלצתי"..
    לא..בכלל לא כך!!!

    רק..להביט בחיוכו הראשוני(הרפלקסיבי) ממש תענוג..מ-מ-י-ס!!!
    רק..לגעת בו..ולהריח אותו..פשוט תענוג..כדור הרגעה..!
    והאמינו לי שישנם "אנשים…עקרים" שמתים שיהיה להם "כזה יצור"..אך, לצערם אין זה בהישג ידם..
    לפיכך..צריך לדעת להנות ממה שיש..זו פשוט מ-ת-נ-ה..ובעיקר כשזה שלך..
    שאתה יצרת אותו…!

    ועוד..משהו..מה איתנו..שכחתם איך ההורים שלנו גידלו אותנו..כשהרפואה..הייתה עוד בתרדמה?! כשהמודעות לכל צורכי התינוק..עוד היו "בחיתוליה"?!

    חומר..למחשבה…

  20. אני כאן ממש מן ההתחלה
    בד"כ שותק
    אך לא הפעם:
    זה המאמר והתגובות הכי יפים שנכתבו כאן מעולם
    מקסים, מקסים ומרתק
    למרות המבתק

  21. אומנם אני רחוקה מאוד ממצבך, מפני שמבחינת גילי אני מוגדרת כבת עשרה,
    אבל ממה שקראתי כאן, נושא האימהות, שכפי שציינתי עדיין מאוד רחוק ממני,נראה לי קצת פחות מאיים ,מכניע ומגביל משחשבתי.
    כלומר, כשאשה יולדת אז הקריירה וכל השאר, מונחים בצד לתקופה מסויימת, שיכולה להיות חודשים ספורים ויכולה להיות הרבה יותר. הרבה זמן חשבתי שזה דבר עצוב, שצריך לוותר על קריירה וכביכל "חיים" בשביל יצור קטן ומתוק, שככל שיגדל יבקש יותר, ומנסיוני כשיגיע למצב בו זהותו העצמית תתחיל להתגבש,דהיינו גיל העשרה, כבר לא יהיה מתוק כזה, ודרישותיו רק יגדלו. אבל, חלק גדול מהתיאורים היפים כאן, הראה לי ושכנע אותי קצת שהעובדה שנולדתי אישה, ויש לי רחם ויכולת לגדל חיים קטנים בתוכי, היא משהו נפלא, ומיוחד.
    זה כל מה שרציתי להוסיף. ודרך אגב, אתר אדיר יש לכן. רק רציתי לאמר שאני מכירה הרבה קוראים , שגילם נמוך משמעותית מהגיל של המגיבים כאן בד"כ, ועדיין למרות שלא כל התיאורים כאן כמו לעבור לגור אצלו או לא, מהווים התלבטויות אישיות שלי,ואולי רוב המצבים והנושאים כאן נוגעים יותר לבני עשרים פלוס,אבל אני מרגישה שהן רלוונטיות ומעניינות בכל מקרה.
    אז תודה, ואל תשתנו.

  22. ליבי נחמץ כשקראתי, והבנתי הכל כל כך. כל הכבוד על הרכות שבה פתחת את עצמך וחשפת גם לעצמך וגם לנו מה את מרגישה. איך העולם השתנה פתאום, ומראש אף אחד לא הזהיר. ואיך זה שבאף ספר לא אומרים בגדול על הכריכה את זה?
    והכל מהול גם בתחושת אשמה, כי מה, כולם הורים, למה לי זה כל כך קשה?
    ואני גם אוהב אותה, את התינוקת המקסימה שלי, אז מה דפוק בי שאני מרגיש שמשהו גם נגזל?

    וזהו. תודה על היופי שכתבת. ואני מאחל לך אושר. השלמה. לי הכי קשה להכיר בזה שבניגוד לדברים אחרים זה משהו לא הפיך, ללא דרך חזרה. מאחל לך וגם לי השלמה וסיפוק – והיכולת לחיות עם התחושה הזו המוזרה של השינוי בלי תחושת אשמה וללא יותר מדי תוגה.
    תודה.
    שחרור

  23. אתר משגע לכם רק חבל שמקצת מן הנשים נאיביות כאן ולא מבינות את עצם העובדה ש
    שלהיות אמא זה שיעבוד לכל החיים התינוק שולט בך מהרגע שיוצא
    לאויר העולם ועד הרגע שאין לך כבר יותר מה לתת.

  24. מאגר הנתינה של רובנו הוא בלתי מוגבל. אמנם יש קושי במציאתו ושיחזורו של "האני" שהוא רק אני. אבל אל מול הקושי יש אושר גדול. ויש חיים בשלושה זמנים. זמן אני. זמן אני והוא. וזמן שלושתנו. (סכיזופרני משהו אבל אני מנסה ללמוד איך עושים את זה). לא היתה נאיביות בהבאת בתי לעולם. כמו שלא היתה נאיביות בעמידתי מתחת לחופה קבל עם ועולם. אני דווקא תופסת אותם (עדיין!!!) כאקטים רומנטיים שלפעמים נחבטים אל סלע המציאות. אבל האם הייתי מוותרת על זה ? לא. כמו שלא הייתי מוותרת על אף חברות שהיתה ואיננה, כי משהו ממנה נשאר בי. וכשמזקקים את המים העכורים של המציאות נשאר פלא גדול והוא אהבתנו ובתנו. בעיני, אחת הדרכים הכי טובות להתמודד עם המציאות היא האמת. להגיד את האמת . לא להתבייש. לא לעמוד נכלמים בפינה. לא לסבול, פולנים, בשקט. כשהבת שלי צורחת, אני אומרת לה שטוב ככה – שתצרח אל העולם. ואני צורחת איתה. ואז היא צוחקת לפתע. ומלמדת אותי שהומור הוא עוד דרך משובחת להיות אמא שלה. להיות אני. מה גם שבאמצעות אמירת האמת הרווחתי כמה מהתגובות הכי מרגשות שקיבלתי אי פעם, פתאום אתה לא היחיד שמרגיש….

  25. בראבו מיה. כמה שיותר נשים ידברו, יהיה יותר קל לאמהות שיבואו אחרינו.
    עכשיו קחי את כל מה שתיארת ותוסיפי לזה את החד הוריות. לגמרי חד הוריות.
    מבינה מה אני עברתי?
    בשם עצמי לפחות אני יכולה להגיד שלא הצטרפתי לקשר השתיקה הנלוז הזה.
    לכל מי ששואל אני מוכנה בשמחה להגיד: כן, זה שווה, מתה עליו, ההחלטה הכי חכמה שעשיתי בחיים. אבל רבותיי [ובעיקר גבירותיי] – זה קשה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
    עוברת את זה לבד כבר שלוש שנים, הילד המקסים שיצא גרם להרבה נשים שאני מכירה חשק לעשות ילד לבד, אבל האמת שיוצאת מהפה של האמא שלו, גורמת להן לחשוב על זה קצת יותר.
    מקווה שטוב לך, עם כל הקשה.

  26. כל מילה בסלע. כשהמתוקה שלי הייתה בבטן קראתי לי בשם חיבה "הנוסע השמיני", וכולם מסביב עצרו את נשימתם בהתפלצות כל פעם מחדש. והקטע הזה ש'אמא יודעת הכי טוב'. האמת היא שאימא פשוט נמצאת רוב הזמן ולומדת מטעויות. ואח"כ עושה לאבא רגשי אשם שהוא לא יודע, ושהוא לא בבית מספיק, וש… וש.. כך, מזוגיות אידאליות הפכנו ליחידה פונקציונלית עייפה במיוחד.
    האמת היא בצד ההתרגשות העצומה והפליאה הלא נגמרת מול העוצמה של החיים החדשים שיצאו ממני – חוויה אינטנסיבית לכשעצמה, לצד כל זה – יש גם תחושת פספוס וממש של אובדן. כי משהו הלך לאיבוד ולעולם לא יחזור יותר. משהו שאהבתי. החופש שלי, הזכות והיכולת להיעלם לפי החלטתי, האופציה לא להתפרץ ולא להכיל צרכים של אחרים.. ובמידה מסויימת – פינו אותי מהמקום של ה'ילדה' והכריחו אותי להתבגר. וזה אובדן שאני עדיין לא משלימה איתו.

  27. מיה סלע, גם אני אמא צעירה בגיל וטריה יחסית , ואני ממש לא מבינה על מה את מדברת ?!!
    ומה פתאום את ממנה את עצמך לדוברת השבט? איזה שבט בדיוק? שבט האמהות הלא מציאותיות, כמוך? על איזה קשר של שתיקה את מדברת ריבונו של עולם.. יש ספר שלם- ספר הבנות להריון -שדן באופן מעמיק ורציני בקיטורים ובקשיים וכל אמא שתפגשי מאחורי העגלה תספר לך בצ'יק צ'אק על הכאבים בלידה והטחורים בהריון ומה לא..
    כולן יודעות, מיה, כולנו יודעות שחופשת הלידה היא לא חופש ולא נעליים אלא שלושה חודשים של קריעת תחת בטירונות אמהית.. כולנו יודעות שמההריון הזה, ומההנקה, קרוב לוודאי שלא נחזור להיות גלית גוטמן..
    צר לי עלייך – על המרמור שאוכל אותך ואני מקווה מאוד שרוח הדברים שלך לא מרחפת מעל בתך..

    • פוליאנה,
      הנה את פולניה טובה שכמוך,מזועזעת מהאמת הנאמרת בקול.. את ודאי אמא כ"כ בסדר. אני רצינית, זו לא ציניות. את ידעת מיד להשתלט על ההנקה, אצלך הילד ישן טוב ומביא אחושילינג גרפץ אחרי ארוחה בת לפחות 20 דקותץ בגיל 5 הבת שלך כבר תלמד בלט,ואת ,יש לך עבודה נוחה ומסודרתץ ובכלל, הכל נורא מסודר אצלך. את אפילו לא רוצה להיראות כמו גלית גוטמן. את ממש מעדיפה את המראה הפולני. האורגזמות שלך היום מגיעות בקלות יותר מאי פעם (ואולי לראשונה): מספיק שבעלך יגיד לך:"איזו אמא נהדרת את" או "כ"כ תפורה עלייך האמהות" והנה את גומרת! מה זה גומרת . מולטי-אורגזמה. (ואני לא רוצה לחשוב מה קורה לשכנים המסכנים כשאת מקבלת מחמאות דומות מחמותך הפולניה).אבל את,פולניאנה, הרי תמיד היית כזאת. מסודרת. משעממת להחריד. .וזו בטוח הרוח המנשבת על ילדייך. ריסון של כל היצרים (כן, גם האהבה המטורפת- לא הזכרת מילת חיבה אחת בתגובתך).
      ואני חושבת על הבת של מיה. איזו בת מזל היא. איזו בריאות לחיות בבית שבו מותר להרגיש מסכן, עצוב, מאוכזב ועם זאת כ"כ אוהב ונאהב. .והכי חשוב :מותר להגיד, לצעוק. אז פולניאנה יקרה, תחזרי לחיים המיבשים שלך (עוד מעט את צריכה להערך לארוחת הערב)ואל תתערבבי בתוכנו. אנחנו רוצים לגדל אנשים חופשיים באמת.

  28. שלום לכן יקרות צעירות שלי.ועוד יותר לכן אמהות צעירות.
    שלושת החודשים הראשונים , ועוד עשר השנים הראשונות של המלאכים הקטנים הם אכן היפים ביותר שלכם ביחד. נצלו את השנים האלה. התשלום עבור רגעי האושר האלה, בעיקר לכן אמהות נפלאות, הוא זעום. הצרות יקרות שלי מתחילות אז. כשפתאום מתברר לכן שכל זב חוטם ומצורע, יש לו השפעה גדולה על "המלאך" המפונק שגידלתן. אז , ורק אז, אהובותי, תבינו את מה שלא סיפרו לכן. אז, חימה וחירוק שן יהיו נחלתכן.. ואם יש לכן מזל, או נכון יותר, אם הצלחתן בבחירת שותפכן לחיים, רק אז אולי תמצאו מעט נחמה.
    בינתיים שלום לכן.

  29. נורא סליחה אבל המסקנה היחידה מכאן היא שאת צריכה פסיכולוג או פשוט לשתוק עד שזה יעבור לך

    • אחרי שהכותבת חושפת ומשתפת אותך ברגשותיה, זה מה שיש לך להגיד. תתבייש.
      וסליחה, פסיכולוג זה רע?

    • יופי נחמה
      זה מה זה גרוע לבריאות לשפוט ככה אנשים
      מזיק מזיק מאוד
      כדאי לך להפסיק
      לא כולנו משטאנץ אחד

  30. הדיון אכן מעניין אבל יש איזשהי בעייתיות עם התחושה של מיה אי אפשר לומר שכולם
    מרגישים כמוהה אבל מדחיקים .כמובן שאת לא לבד בתחושות שלך אבל אולי זה יהיה לך שיעור בנתינה ומה זה השטויות של ההפוך והסיגריה קצת מוגזם לא?אם את מתוסכלת אל תאשימי אף אחד ובטח לא את התינוק שלך .אף אחד לא מאשים אותך אבל באמת זה נשמע נורא עצוב כל הניכור הזה צריך לקחת את זה הרבה יותר טבעי לא חייבים ללכת עם העגלה ברחוב בפנים זורחות פשוט ללכת עם העגלה ברחוב .

    • העיניין הוא
      למה לא להכיר הפשטות בזה שאנחנו כולנו
      מרגישות יותר מדבר אחד
      להיות אמא זה
      בליל של רגשות ותחושות שמיתחלפות זה בזו
      ולפעמים כולם באות ביחד
      ולדבר על זה עם אימהות אחרות זה מאוד עוזר
      כי את מגלה שאת לא לבד בתוך מה שניראה לפעמים כטירוף מוחלט
      מקווה שאני ברורה

    • פעם בצבא נכנסתי למשרדו של האימ אימ אמא של המפקדים שלי איזה אלוף משנה אחד והיתה שם כתובת ענקית: "הטל ספק בכל". שאלתי את עצמי מה לו ולמשפט הזה אבל הוא בהחלט קיבל נקודות השתדלות על רצונו להשתייך לאיזה משהו שהוא חשב אותו למתקדם ונאור.
      רגישה, מתלבטת, מתייאשת לעיתים, מתקשה, אבל אל תזלזלו ביכולת שלי להפוך ללביאה ששומרת על הגורים שלה. לג'ו המבתק בגירסתו הנשית, חובבת המין האנאלי.
      וסליחה אם הגזמתי עם ההפוך והסיגריה, יקירתי. אל תזלזלי בהם הם חלק מהנה של חיי ביחד עם אלכוהול רוקנרול ושחיתויות בלתי נסבלות ובלתי חוקיות אחרות. ובתי זעירה ככל שתהיה יודעת היטב שאמא שלה הרוסה עליה, והיא גם תדע שמותר לה להיות באיזה מצברוח שתחפוץ בו. היא תוכל ללכת עם אמא שלה אז ובזמנים אחרים לשוטט. הן ישבו בקפה ויסתכלו באנשים. אמא תשתה הפוך והיא תשתה שוקו. והיא תהיה חופשייה לקשקש או לשתוק. ולא לדבוק בתלם.

      • חגית קורן

        מצויינת. את מצויינת אחותי. וספקות הם חלק מחיינו. יופי של מאמר. כתבי עוד כאלה

  31. האושר הכי גדול מלווה בהרבה קשיים. הנתינה הטוטאלית, ההתמסרות. אבל ידעתי מראש. בתיאוריה. נכון, המציאות אחרת, אבל לא כי הסתירו, אלא כי אי אפשר להיות שם לפני שאתה שם. מאז שהם נולדו (ויש לי תאומים) היו לי הכי הרבה משברים, אבל גם אושר שלא ניתן לתאור. היו לא מעט רגעים שרצינו להחזיר לביה"ח. בלאי (יש שנת אחריות, לא?) אבל חיוך אחד בפה חסר שיניים, או לשמוע את המלה אמא ולדעת שמתכוונים אליך, ואת הכל בשבילו, בשבילה. בכנות, יותר זמן טוב לי ומאושר לי (אושר שעולה על גדותיו, ואין איך להכיל) מאשר קשה. שלושת החודשים הראשונים היו ממש ממש קשים. לא מסתירה. להיפך, אני חושבת שאם מתכוננים לקושי, זה הופך אותו ליותר נסבל. כן, צריך לקחת חופש מדי פעם. צריך מדי פעם לחזור לעולם של מבוגרים. אני מסרבת לסחוב איתי רגשי אשמה, ורק רוצה למצות את היופי הזה, והם הרי גדלים כל כך מהר…
    לא עשו לנו מבחני כניסה להורות, ולא היה בית ספר, אבל יש ממי ללמוד וממי לשמוע (יחי האינטרנט!) והרבה צרות הן משותפות ואפשר להעזר ולהתנחם.
    ויש לי שני אוצרות מדהימים, ולפעמים מעצבנים, לא מוותרת עליהם בשום אופן ופנים.

    • תאומים זה סיפור אחר ולו כי מתכוננים לקושי ואולי זה מה שעושה הבדל כל כך גדול. גם לי יש תאומים ועכשיו, אחרי שנה ושבע, אני מוצאת את עצמי עונה "זה יותר כיף מקשה" לפרצופים המרחמים ברחוב. כי עכשיו זה באמת כך. כי הם מבינים ויותר חשוב, הם מתחילים להביע את עצמם, ויודעים להראות מה מציק להם. אז חוסר האונים שלנו (בלהשקיט את בכיים) פוחת מעט.
      ההתחלה איומה ונוראית, אין ספק, אבל… זה הולך ונהיה יותר קל (פיזית, מבחינת הזמן הפנוי והשעבוד לעולל) ככל שהזמן עובר. וזאת הבטחה!!!

  32. אחת מהשבט השני

    אני חייבת לציין שיש גם אחרות…משהשבט השני שלא סיפרו שקשה כי לא היה להן קשה.
    ההריון היה קל מאד, הלידה חוויה לא מכאיבה ולא ארוכה ולא קשה.
    התינוק מרגע שנולד הביט אלי בעיניים כחולות (כמו לכל התינוקות נכון ?) גדולות ומתעניינות וגרם לי להתאהב בו מיידית. בבית החולים התינוק היה לידי וכל היום הסתכלתי על פלא היצירה הזה ולא רציתי יותר. ברחוב הלכתי זורחת מאושר ובהרגשה שאני המאושרת באדם שקרה לי הדבר הנפלא ביותר שהתינוק שלי היפה והמושלם ביותר ושלא יכול להיות לי טוב יותר.ההריון השני הגיע מהר מאד כי ההרגשה להיות בהריון היתה נהדרת. הרגשתי נפלא עם שמלות ההריון : נשית עגולה ויפה . ואני הייתי מוכנה להביא עוד ועוד תינוקות לעולם אם…
    אם בעלי היה מסכים … ואם הם לא היו גדלים והופכים לבני נוער שסוגרים את הדלת וחיים את חייהם בלי שתוכלי להתערב (אמא…די!)
    אז אני אולי באמת מהשבט השני השבט שלא מבין את התחושות שלכן, שלא שיקרו ובאמת חשות את האושר הזה ומצטערות שהתינוקיות הזאת לא נמשכת יותר זמן.

    • עוד אחת מהשבט השני

      גם אני כמוך

      • מיה לא ביקשה מאיש לומר שמה שהיא חוותה, זו החוויה היחידה האפשרית. מיה הצביעה – לדעתי – על כך שלצד כל הנפלא והידוע שבלהיות אמא, להביא ילדים, לגדל אותם וכו' – שהכל מדברים ושרים בשבחו, נחבאת לה מציאות אחרת. מציאות צללים שלעתים מאיימת להשתלט ולטרוף. ועל המציאות הזו, לרוב לא מדברים.

        אני אבא לשתי בנות. ערב לידתה של הראשונה, קראתי את כל מה שניתן לקרוא ושמעתי כל מה שהיו מוכנים לספר לי, וכך גם בת זוגי.

        אני אומר לכן באמונה שלמה: איש לא סיפר לה באמת, וגם לי לא. וודאי, היו שדיברו על עייפות – אבל עייפות כזו, שלא נוטשת ולא עוזבת וממשיכה וממשיכה?
        דיברו על שינויים, אבל בעדינות שלא להכביד.
        דיברו על הכל, אנחנו לא חיים בחברה של מאה שערים.

        אני יודע שמיה דיברה על כאב עמוק וקשה שמלווה רבות מהיולדות, כאב ומאמצים שגם הן מדחיקות ברוב הימים.

        אז לא כולן, יש לידות קלות והריונות "יפים" וקלים. לבת זוגי היה כזה – הראשון.
        אז מה, הפטמות לא שינו צבע? הגטוף לא השתנה? ההורמונים לא רקדו הורה? הנשימה לא כבדה והשלפוחית לא לחצה? החרדה והעייפות? ומה מותר ומה אסור ולמי לשמוע ולמי לא?

        לידה היא חוויה טראומתית והחיים משתנים לנצח עם בוא הילדים. וגברים לא יודעים את זה. ממש לא. רובם לא מבינים ולא שמים את ליבם לכך (למרות הטענות המופרכות והשרלטניות של הג'ו). נמרוד – ברגישותו דווקא – הראה עד כמה גברים לא ממש יודעים על מה מדובר.

        אז למי שקל יבושם ולמי שקשה, רק חוויה כמו הורות מפצה על הקשיים.

        כי הורות, רק אחריה מובהר, באמת, מושג ה"שלם".

        רק עם הילדות שלי אני שלם!!!

        • ולמה זה מכעיס את כל אלה שהן שלמות ועגולות ואמהותן נטולת קשיים, שאני כמו שאני… עוד מעט שולחים אחרי את יצחק קדמן….

          • הוא לא יכול לבא עכשיו… הוא עסוק בלרדוף אחרי ואחרי כל האמהות ה"רעות".
            אלה שלא ממש מצליחות להניק (למרות הכאבים, כן גם הפיזיים וגם הנפשיים) אלה שמתות לרגע שהילד ישתוק קצת (והוא כזה חמוד כשהוא בוכה…), ואלה שההורות לא ממש "שינתה להן את הפרופורציות" ו"עשתה להן רק טוב". אני מתה על הילדון שלי. הוא נפלא. ועכשיו הוא אצל סבתא (זה קשור איכשהוא לעקרון הרצף, לא?) כדי שלאמא יהיו כמה שעות של שקט, ושלווה ואינטרנט (גם).
            כנראה שלצד השני והשלישי והרביעי יותר קל להסתגר בעמדה שלהן ולהמנע מלהבין חויות קצת שונות משלהן. יש הרי איזו ברכה באי הידיעה או בהתעלמות.
            אבל אני לא, לא אני – אני מפיצה את "הבשורה" בכל מקום ועם כל חברה אפשרית. זה לא קל בהתחלה, זה ממשיך להיות לא קל גם בהמשך. זה אולי נפלא ומאושר וגורם ללב להחסיר פעימה – לפעמים. אבל זה בטח לא נטול קשיים.

          • כי אנחנו בכעס שלנו, הרבה פעמים מביעים התנגדויות, שהן ביטוי לחרדות וחששות.

            יש להן, כמו לשאר האמהות, חששות. לגדל ילדים, לחנך לא עסק פשוט.

            וחוץ מזה למה צועקים לנהג שחלף בן זונה? הוא אפילו לא שומע?

            למה? ככה. כי ככה אנחנו, לטוב ולרע

        • חגית קורן

          הטענות השרלטניות והמופרכות של ג'ו?! סליחה, אבל אם מישהו כתב כאן דברי טעם של ממש (חוץ מהמאמר של מיה סלע) זהו ג'ו המבתק. אז אולי אתה רוצה שלא יספרו את כל האמת, שיעדנו, שישחקו אותה כאילו הכל כרגיל. אני לא!!!
          ואת בעיות האגו שיש לך בשל ג'ו המבתק, אני ממליצה שתפתור בדרכים אחרות.

          • עמי ואהובה לוי

            אנחנו איתך. שנינו, ההורים של גיא ולירון. ג'ו המבתק בהחלט אמר דברים חריגים, אמיצים, שצריכים להישמע. לא שרלטנים. לא מופרכים. ממש לא.
            ולמרבה הפלא, הדברים שלו לא סותרים את האהבה והמסירות שהפרחח מדבר עליהם…
            אלה וגם אלה הם חלק מהעניין הסבוך, המורכב, הנפלא, הקשה שנקרא: "הורות".
            עמי ואהובה לוי

          • התגובה שלי, שבה ההחלקה הייתה לשונית. וניסתה לומר שמוחו של ג'ו חלול ותו לא. אלא מה. באמת כשקוראים אותה היא נשמעת אחרת ונוראה. על כך גם התנצלתי.

            אבל, וכאן הטעות הגדולה שלכן:

            את התגובה כתבתי לג'ו לאחר תגובתו הראשונה. ובתגובה זו 26/6 11:47 אומר ג'ו דברים שבחלקם הראשון בלבד הם נכונים ומבטאים מצוקות של אשה הרה אבל בחלקן השני אמירה מופרכת, שובניסטית וחסרת טעם ולפיה ההריון והלידה ומה שבעקבותיהם מהווים עונש לאשה הבורה וטפשה שדוחפת כל הזמן להורות ולא מקשיבה ל"גברים החכמים" שיודעים את האמת.

            אילו קראתן רק את החלק הזה הרי הייתן מזעדזעות גם אתן.

            אילו היו הדברים הראשונים של ג'ו במאמר זה שהצטר]פו לאמירות קשות נוספות במאמרה של אתי אברמוב על הגודל. שם הוא תאר את האופצייה של אנשי הסטארט אפ האשכנזים שבעודם עובדים ה"חומים" כמו ג'ו מזיינים את נשותיהם. וזו רק אמירה גזענית אחת מני רבות.

            על כך הגבתי. (עם התחלקות לשונית).

            לאחר התחלקותי, ולאחר שקיבל את תמיכתן של בננה ושרית החל ג'ו להגיב תגובות רבות נוספות, שהראו גם הבנה ורגישות -כאשר קוראים את כל התגובות האלה יחדיו ואת תגובתיי נוצר רושם שונה מכפי שהדברים היו בפועל.

            ולדעתי כפי שהבעתי למעלה, אילנה יובל היא ג'ו המבתק, לצערי אין דרך לוודא זאת אבל מי שישים לב לשפה לפיסוק לאמירות וגם לכך שלפעמים זה זכר ולפ]עמים נקבה יתהה איך זה שג'ו (אילנה) כותב דברים כאלה על עצמו….

            ג'ו, שדאג ל"תמיכה" שכזו לעצמו על ידי עצמו – כנראה – (פתטי הייתי אומר), גם דאג להצפה של דברים כתובים ברוח אחרת ובלשון אחרת מאשר קודם, ואף דאג להביע בדבריו המאוחרים אמפטיה. לפחות ההתבטאות שלי עם התמיכה לה הוא זכה הוציאה מהפה שלו דברים שיש בהם גם טעם. על אלה לא הייתי מגב.

            עדיין הייתי מגיב על דבריו הראשונים באמירה קשה על כך שהם שובניסטים וגזעניים. לא את אותה האמירה – אבל אמירה חדה.

            ולעצם טענתך, תגובתי הראשונה למיה, מהראשונות בכלל פה הייתה של תמיכה בדבריה, אמפטיה והערכה. לכך הוספתי מאוחר יותר אמירות נוספות.

            אני מאמין שתהליך ההריון, הלידה וגידול הילדים הוא תהליך קשה ומורכב קשה באופן מיוחד לנשים. אני מסכים עם מיה שיש קשר מסויים של שתיקה.
            אני עוד חושב, שרק ילדים וכל מה שכרוך בהם יכולים להיות סיבה לסבל רב כל כך. (אני יודע שיש גם כאלה שלא חוות סבל – לא עליהן מדובר)

            ואם אני לא הצלחתי להבהיר את זה היטב כאן. לא אצליח טוב יותר.

            ובכל זאת

          • חגית קורן

            הצלחת, פרחח.
            נו, די. בואו נרד מהעץ הזה יחד.
            אני חושבת שהצלחת הפעם יפה מאוד להבהיר את עצמך וכתבת דברים של טעם שבקונטקסט הזה אף נשמעים הגיוניים.
            לגבי הגברים החומים שמזיינים את נשות האשכנזים מהסטארט אפ", שג'ו כתב איפשהו (אני לא זוכרת איפה) אני צחקתי. פשוט צחקתי. כמו שצחקתי מהחמישיה הקאמרית בזמנו, או מאדי מרפי. אני לא פוליטיקלי קורקט. מה לעשות. ואולי חוש ההומור שלי לא הכי מעודן, אבל זה שיעשע אותי
            ואתם שניכם כותבים טובים מאוד, אז תמשיכו להשקיע אנרגיה בכתיבת תגובות (אתם מצטיינים בזה פי מאה יותר ממני..)
            וזהו
            חגית

          • את מתבקשת להפסיק לבטל את עצמך ואת כתיבתך!!! לאלתר!!!!
            התגובות שלך מצויינות ולעניין. וזהו

          • חגית קורן

            תודה. אני מבינה למה ג'ו דלוק עלייך.. את נדיבת לב

  33. אלה מה?
    אנחנו הגברים
    מואבסים בדימויי הרזון כמדד לאיכות נשית
    ובחופש ממחוייבות כמדד לאיכות חיים

    שכל מה שנותר לנו זה לעמוד ולהשתאות ולהרים את המוצץ שנפל
    בערך
    מה נגיד?
    ובכל זאת, הזדהתי לרגע מיה

  34. השושנה והאבן

    כולם דיברו המון על הקשיים, וזה נכון, באמת מאד קשה
    אבל מה שמפחיד ומטריד באמת (ומיה רמזה על זה במאמר) זה אובדן ה"אני".
    יש נשים שתמיד היו אמהיות ומשפחתיות, רכות וחמות. אבל יש כאלה, נגיד אני, שתמיד היו מסובכות ובעייתיות, ולא רצו לגדול ולא בנויות לקשר, ופתאום הן חייבות להיות אחרות. ולא רק זה, אלא שאני רוצה להישאר כמו שהייתי. אני רוצה להיראות כמו שנראיתי, ולחשוב כמו שחשבתי ולהתנהג כמו שהתנהגתי לפני שהפכתי לאמא.
    למזלי חזרתי לעבוד אחרי שלושה חודשים, וככה יש לי את הכמה שעות האלה ביום שבהן אני "מי שהייתי". אני גם מקווה שכשהילד שלי יגדל אני אוכל להיות מי שהייתי ליותר שעות ביום. אני מקווה שלא נגמר סופית הזמן של המסיבות ובתי הקפה והשיחות על נושאים שלא קשורים לילדים.
    אני לפחות נורא משתדלת.

  35. יקירתי, ליבי ליבי אלייך,
    אני יודעת בדיוק על מה את מדברת. הבן שלי כבר כמעט בן שנתיים, אבל בהחלט לא שכחתי את ההתחלה. תשעה חודשים תפחתי והשמנתי ו- 9 חודשים עד שזה ירד בחזרה, התיסכול כל פעם שיש ארוע וצריך לקנות בגדים… הבכי! היאוש לקום כל שעתיים בלילה, לדחוף לבעל מרפק כשהתינוק בוכה בלילה ולא לקבל תגובה ואז לגרור את עצמך בכח מחוץ למיטה.
    ואז בבוקר כשכולם יוצאים מהבית ואת אומרת לעצמך, טוב עכשיו הילד ישן אני גם אלך לישון קצת ואז כל ה"דודות" הטובות מתקשרות ורוצות לבקר את הנס הפרטי שלך. וכל יציאה מהבית עם הפעוט דורשת "אריזה" של לפחות שעתיים, ואם החלטת שלא לקחת את הזאטוט הרי מחפשים כבר שבוע בייבי סיטר כזאת שיכולה לטעת בך הרגשת ביטחון ושלא תצטרכי להתקשר כל שעה (כשתמצאי תגידי לי).
    ואז יוצאים עם חברים וכל החברות שלך (שטרם ילדו) נראות פשוט פצצה ואת מרגישה כמו חבית מהלכת… ופתאום גם אין לך כל כך מה לספר מלבד על חיתולים, חוסר שינה, גזים, פלטות , מטרנות וכו' ולאף אחד אין בדיוק סבלנות להקשיב לך כי זה לא מעניין אותך.
    יקירתי אני הייתי הראשונה שילדה אצלנו בחברה ובמשך כשנה וחצי הרגשתי הכי בודדה בעולם! תמיכה מבעלי לא קיבלתי כמצופה ממנו, לא יכולתי ללכת לכל מקום עם החברים כי יש לי אחריות אבל עכשיו כולן כמעט אמהות וחוות פחות או יותר את אותן תחושות… אילו היו מקשיבות לי קודם היו יודעות למה לצפות… (אני לא שתקתי, רציתי לספר… לא היה מי שיקשיב! וזאת הבעיה!) אז לא נותר לי אלא לנחם אותן (כמו גם אותך), לתת טיפים מנסיוני,ולהקשיב….
    בנות, תלמדו להקשיב…
    וביננו למרות הכל יש הרגשה טובה יותר מזה כשהם לומדים להגיד אמא, לחבק ולנשק אתכן ולראות בכן האלוהים הפרטי שלהם? זאת שמעלימה בנשיקה כל כאב, זאת שמפנקת כשחולים?
    אין, ולכן לסיכום, למרות הכל , למרות הקשיים המתוארים כאן והם נכונים אחד לאחד ומי שתגיד אחרת משקרת, למרות הכל – זה שווה!

    • שמעון סגל היהודי

      ואיפה אני בכל הסיפור הזה?
      אני, שמעון סגל, יהודי גאה ומניח תפילין, למה אני צריך לעשות ביד כבר 4 חודשים מאז הלידה של אשתי?
      על הכל דיברתן ודיברתם פה. רק לא על מצוקת הגברים שצריכים לעשות ביד.
      מתחרמנים כמו משוגעים מהפזזים של הנשים שלהם
      וצריכים לעשות ביד
      כי זיונים אין כבר
      ארבעה חודשים אני עושה ביד והעולם שותק

      • יהודי, חמוד שלי
        בזמן שאתה עושב ביד ועוד יש לך היכולת לענג את עצמך
        אנחנו נאבקות בתפרים, בצניחת רחם, בכאבים, לנו נשללה כל זכות לתענוגות פיזיות ושלא באשמתנו
        מעניין מה היה קורה לו היו תופרים לכם את הזין?

      • יהודי יקר ואמיץ
        סוף סוף יצא המרצע מן השק! חיכיתי וחיכיתי ודווקא גבר העלה נקודה כאובה זו. איפה הסקס, איפה? אמצעי המניעה היעיל ביותר הוא תינוק. לא סיפרו לכן? מתה (לפחות תאורטית) לזיון. אממה, החיים במשמרות (אני מ8 עד 2 הוא עד הבוקר, כמו בצבא). וכשכבר אנחנו ביחד, אז צונחים לישון באפיסת כוחות. או שהגוזל מתחיל לפעות. ואולי אהבת חיי כבר לא חושב שאני יפה (למרות הכחשותיו)? עם הכרס המשתפלת ועליה הפסים הסגלגלים, השיער המדובלל , ללא איפור ובטריינינג מהוה כי למי יש כח, וכשכבר נראים כמו בנאדם אז הוא חוזר מותש מהעבודה.
        בייביסיטר אפשר לקחת כשרוצים לשבת בבית קפה, אבל איך אפשר להזדיין כשהיא בבית?
        יה אללה. נהייתי פולניה זקנה ועייפה.
        עצות , משהו?

  36. דביל
    אתה ריכוז של כל הדברים (כמעט) שנשים שונאות בגברים.
    תמשיך עם פעילות הידיים לנצח
    אמן

  37. הי מאיה,
    אולי אוכל לעזור לך. הייתי רוצה לנסות. אני חושבת שאני יודעת איפה כמה מבנות השבט שאת מחפשת באופן נואש כל-כך: הן בקבוצות תמיכה לאמהות לתינוקות שאני מנחה. אנחנו שם בשבילך אם תרצי. אני ממליצה לך לנסות לפחות !
    דפנה.

  38. חיננית הבטא

    לשמעי' עם התפלין,נדמה לי שאתה מבזבז זמן יקר, בשביל מה להניח תפילין עם
    אתה שופך זרע לשוא?? כנראה שגם לך החיתולים עלו לראש…תקרא את השיר שליונה וולך ז"ל…
    ואתם כולכם, כולל מיה החביבה
    מה יש לכם מכל הפיזיות הזאת? כל הצ'את הזה נשמע כמו אוסף של אנשים מה זה שחשבים על עצמם בלבד,ואין להם עיניים לראות את מה שמעבר "לפיפי והקקי", תינוקות הם הרבה מעבר לתחנות קיבול למזון, בעיניי תינוקי בן ה3 חודשים הוא חוויה אינטלקטואלית מדהימה לא פחות מלקאן, החוכמה זה להתבונן . את האמת, נראה לי שתינוק ממוצא מפעיל יותר תאים במוח ממה שמרבית הכותבים בצ'את הזה הפעילו ביחד!
    ואגב, למבתק מניו יורק: אפידורל יכול גם להזיק ליולדת אז תמשיך לזיין עם קנדום!

  39. חיננית הבטא

    אגב, בפעם האחרונה שכתבתי – היתה לי מגרנה : מנת משכל ממוצעת של תינוק ולא ממוצאת!

  40. ילדים (ויש לי כבר שניים) זה המשימה הכי קשה בעולם.
    אבל…אבל…אבל – גם הדבר הכי מדהים והכי נפלא בעולם
    ורגע אחד שבו את רואה חיוך או שומעת "אמא, אותך אני אוהב הכי בעולם" –
    מיד משכיח ממך את כל הלילות הלבנים ואת הקילוגרמים המיותרים ואת כל הקשיים.
    ילדים – זה שמחה… לפעמים.
    לא הייתי מוותרת על זה… למרות כל הקושי הפיסי והנפשי.

  41. מדי פעם אנו מתיסרות בשאלה: איך האמהות שלנו הצליחו לגדל ילדים ללא עזרה, ללא וידאו, ללא סבתא צמודה ובלי מייבש כביסה – ואיך לא שמענו קיטורים ואיך הסתירו מאיתנו את הקשיים.
    אז זה העניין: פעם היה אסור לקטר בקול רם, כי הרי תינוקות זה דבר נפלא…
    אבל פעם האמהות לא עבדו מחוץ לבית ולא ניהלו את שתי ה"קריירות" במקביל…
    ופעם לא היה צריך להסיע ל- 5 חוגים בשבוע ו"להעשיר" את הילדים…
    והיום מותר לנו לקטר כמה שרק נרצה, כי אנחנו באמת "קורעות" את עצמנו ונותנות את כל כוחותנו ליצורים הקטנטנים האלה שאנחנו באמת אוהבות אותן.
    אבל לפחות שלא יפריעו לנו לקטר על הקושי העצום שלנו.
    לפחות נספר גם לאמהות הטריות ולאמהות שבדרך שללדת זה לא תענוג כל כך גדול כמו שמנסים למכור לנו, ולגדל תינוק וילד זה המון קשיים והמון לילות ללא שינה
    והשקר הגדול הזה שנקרא: חופשת לידה ?? ??
    חופשה למי? חופשה ממה? הרי זו תקופה כל כך מתישה….
    בנות, לא להפסיק לשתף את החברות בקושי ובדכאון.
    ולא לתת לאף אחד לקחת מאיתנו את הזכות המינימלית : ל ק ט ר !!!

  42. מאיה,
    את כותבת יפה מאוד
    תמשיכי לכתוב!
    אני מקווה שתרבי נחת מילדתך
    שלך
    נון

  43. כבר כל כך הרבה זמן עבר מאז שמיה כתבה את זה, ובטח כבר אין מי שמחפש תגובות אפילו, אבל בכל זאת. ולמה לקח לי זמן – יש לי סיבה ממש רלוונטית. כשהקטנה הזאת נולדה היא השתלטה על החדר שבו היה המחשב קודם (היא לא ישנה שם לבד, אבל שם השידה שלה וכל זה), והמחשב נאלץ לנדוד לחדר בלי קו טלפון. לקח לי כמעט חודשיים לעשות משהו בקשר לזה. אז ככה, רק באה וכבר ניתקה אותי מהעולם. האמת, עוד קודם ניתקה אותי – הייתי בשמירת הריון בשכיבה מוחלטת משבוע 18 עד שבוע 34. היא אמרה לי: תעזבי עבודה, תעזבי את התואר שני הזה, תתמקדי בך ובי. ואני נשמעתי.

    וגם אני מחפשת שבט, כפר, משהו כזה שישתתף ויאפשר ויעזור. חברות רווקות נעלמות לי – אפרת אמרה לפני כמה ימים בטלפון שבטח אני לא פנויה רגשית לדבר איתה ולהשתתף בשאלות ובהתלבטויות שלה בקשר לדברים. מה פתאום "לא פנויה רגשית", רק מעשית אני לא פנויה (כי כל הזמן להניק, להחליף, לשחק, להרדים, לישון וקצת לסדר את הבית בין לבין); חברות נשואות עם ילדים גדולים עסוקות בעניינים אחרים; חברות שנמצאות בדיוק איפה שאני עכשיו אני לא מוצאת. דווקא כמה חברים-בנים איכשהו מבינים די טוב מה קורה. רק עכשיו כשאני כותבת ומעבירה אנשים בראש, אני שמה לב לזה.
    אולי אני אלך לקבוצת אמהות בדרך אם או משהו, ושם יהיו עוד כמוני?
    [נראה לי שזה גם קשור (אצלי) בכלל לרצון להיות יותר חלק משבט ופחות לבד, לא רק בתור אם מתלמדת.]

    וזה לא פשוט, האמהות החדשה הזאת. להיות נותנת (=מעניקה, לא "נותנת" כמו בסרטי אסקימו לימון וכאלו) כל היום. והלילה. והשותף שלי הזה לחיים ולהורות שבדיוק עכשיו חייב לעבוד עד מאוחר נורא. וחם בחוץ ואיך אפשר לצאת בכלל. לא רואה איך לשנות את זה. לפחות לדבר עם אנשים שנמצאים באותו מקום קצת מאוורר, ככה נדמה לי. ולא לקרוא יותר דניאל שטרן, מספיק לי מזה.

    קצת איבדתי את חוט המחשבה, אז זמן טוב להפסיק.
    יום טוב,
    ר.
    (קראתי עוד פעם ויצא שאני מה-זה מרוכזת בעצמי. טוב, שיהיה. בלי צנזורה)
    נ פ ל ל י ה מ ו צ ץ !!

  44. היי מיה,
    קראתי את מה שכתבת ולא יכולתי להפסיק לחייך – אנו (אני וכמה חברות) כבר הקמנו כזה "ארגון" ששם לו למטרה לנפץ אחת ולתמיד את כל המיתוסים הקשורים להריון לידה ואימהות. מדובר במיתוסים שהחברה הפטריכלית יצרה וממשיכה לטפח במטרה לשמור את האישה במקומה הטבעי כמכונת רביה אנושית. תראי לך מה היה קורה אילו הכרזנו כל נשות העולם על שביתת רחם!!!
    הארגון שלנו מתמקד בשיחות מפי לאוזן בו נחשפות כל האמיתות לגבי הטבעיות שבהריון, חדוות הלידה והאושר באמהות. חלומי הוא לכתוב ספר שיקרא "המדריך השלם להריון ולידה". בספר תחת כל חודש וחודש של הריון במקומם לתאר את התפתחות העובר אציין את המיחושים והכאבים שיש באותו חודש וכיצד להתמודד עמן. זה יהיה ללא ספק ספר מבחיל שכל היפוכונדר יישמח לקרוא וכל אמא של הבעל תסתיר מכלתה.
    השיחות שלנו הניבו עד כה שתי הצלתות מסחררות – חברה טובה שלי שכלואה מאז הלידה, שנה וחצי, בבית עם הילד "בגלל שהכי בריא לילד לגדול עם האמא" אפילו שהאמא במצב קטטטוני מתפתח. החליטה סוף-סוף להכניסו לגן ולסיים את התואר הראשון. את חברה אחרת שלנו שכנענו שאפשר להביא ילדים לעולם גם בגיל 30 למרות "שהכי טוב להביא ילדים שאת צעירה ויש לך סבלנות, וחוץ מזה הריון לפני גיל 30 מונע את סרטן השד". כך שהיא מתמקדת עכשיו בקריירה שלה שמימלא תחרב אחרי שתתחיל ללדת, אבל את זה טרם ספרנו לה. נו טוב, שאני אפגע בסיכויי המין האנושי לשמר את עצמו….

    לימור

  45. משהו זע בתוכי זה יתפח
    וימלא את כולי ויוציאו
    את זה מתוכי בקריעה
    אלימה הם יוציאו את
    זה אחר כך הם יותירו
    לי גוף לא שלי ולידו עוד
    גוף אפרוחי ולא אדע מה

    • בקעת מתוכי והייתי אני וברקע
      היתה טלנובלה שלמה של יום
      שבת בצהריים, וציפורים ופרפרים
      צמחו על ראשי על גופי שהיה
      את, שהיית אני, ובקעת מתוכי
      והיית את ואני הייתי אני

  46. אנחנו אנשי האתמול
    לוכדים נערות בכחול
    קונים אהבה בחינם
    מביאים ילדים לעולם

    אך איזה עולם מסובך
    הכנו לילד הרך?
    עולם של פושעים ושרפים
    ושל מלאכים ורוצחים

    התער של אי השויון
    חותך בלבבות ההמון
    האם הוא יצליח לבד
    להקהות את התער החד?

    • אתה מחתל את תינוקך
      מקדיש אהבה וזמן
      ממש תענוג להביט בך
      אתה כל כך מיומן

      מצקצק בלשון מדגדג מחייך
      עובד ברצינות ­ יודע איך

      אתה מסיים  ­ התינוק מרוצה
      עכשיו אלי אתה יוצא

      האם גם איתי במיטה
      תנקוט באותה שיטה?

  47. אכן השאלה במקומה
    לגבר אשר בחרת בו
    וכן,התגובה היא דממה
    מגודל תדהמתו

    אולי אם נחשוב שנשים
    הנן תינוקות מתוקים
    נסלח על כל המעשים
    אשר את שנתנו טורפים

  48. תשמעי יקירה באת לי בזמן. אני מצפה לבילתי צפוי ואני משלה את עצמי שזה יעזור לי להתמודד. ואני עוד עם תאומים בדרך. מה שבטוח הוא שמי שמחייך אלי בסיפוק על זה שהוא לא בנעלי ונד בראשו ואומר "הו הו את לא יודעת לבכלל לקראת מה את הולכת זה הולך להיות קשה" בהחלט יכול להעלות לי את הסעיף בשניה. בכל מקרה אפשר רק לדמיין את מה שהולך לקרות וכשזה יקרה אני בטוחה שזה לא יהיה דומה לשום דבר כי הרי כל אחת מאיתנו ממציאה את הגלגל לא?

  49. למיה ראשית מה שכולם אמרו לך וזה "מזל טוב" לא סתם אומרים מזל טוב … כי ילדים זה באמת … מזל.
    כאחת שקיבלה את המזל רק לאחר זריקות ולקיחת דם כל יומיים ולבסוף בהפריה שלמזלי הצליחה בפעם הראשונה אני רוצה לכתוב ולומר לכולם בשביל מה אנחנו פה כדי "לזיין את המוח
    מאמריקה (לך גו') סתם לצאת לבתי קפה … לא אנחנו פה במטרה אחת וזה "יצירה" יצירת חיים חדשים וללכת מפה, בסך הכל תחנה. וכל החיים שלנו זה בעצם מה שאנחנו עושים בזמן שאנחנו מתכננים…. אז צאו מבועת הבילויים .. חברים .. זיונים.. לכל דבר יש זמן בחיים וגם בסופו של דבר לילדים.
    אז אפשר להבין שרוצים חזרה למצב יחיד לפעמים אבל אחרי המחשבה ומבט אחד באוצר שנוצר את דעתנו משנים…
    אז מזל טוב … וילדים זה שמחה ילדים זה ברכה..

  50. you're mine, Joe

  51. מיה – אני מגיבה למאמר די מאוחר – בעקבות התוכנית (-;

    וזאת היתה גם הרגשתי – אמנם היתי בהריון במקביל לגיסתי ואחותי – ידעתי שזה לא קל (ואיך אחותי כח הזמן אמרה לי "תשני כמה שאת יכולה..") אבל לא תארתי את הנחיתה שאצלי היתה פתאומית..
    בתי נולדה פג ולא משנה שעוד לא הספקת להכין את התיק לביה"ח.. אתה פשוט לא מוכן נפשית לזה.. ואצלי זה לא היה סתם פתאם את הופכת לאמא אלא פתאם פתאומי ומוקדם קצת..

    ביחוד כשלחת את ההורים לנפוש בחו"ל אחרי טיפול מסור עם התינוקות האחרים במשפחה.. והלידה מתוכננת רק בעוד 6 שבועות..

  52. הכל שאלה של מוכנות נפשית אווי כמה שהיתי רוצה להיות בהריון להרגיש משהו זז בבטן.ולא מלהניח את היד על בטן של אשה אחרת.ולצפות ולראות את מה שנבט והתפתח בתוכי במשך 41 שבועת במקרה הטוב….:-).אני בת 33 ורווקה ורגש האמהות אצלי מפותח מקטנות ותמיד אמרתי כשהיתי צעירה {בת 20 לדוגמא} עם אני יגיע לגיל 35 ויהיה לבד אני עושה ילד מחוץ למסגרת זוגית….. אבל ככל שגדלתי והתברגתי הרגש האמהי שלי לא קטן לו בכלל ואולי גם ההפך.אבל לבד?? ? זה נראה לי כל כך קשה.אני יודעת דבר אחד שאני על החוויה הזו לא יפסיד גם עם לבסוף יהיה לבד.אני מתמוגגת מכל תינוק קטן שיוצא לי להחזיק והרגש ההוא עולה וצץ ואז אני חוזרת הביתה לחתול שלי………….וללבד

  53. אני מאמינה שהכותבת הינה אישה בוגרת עם נסיון בחיים ולא ידונת שילדה בגיל צעיר. מה בעצם את מחדשת כאן- כל אחד יודע שהולדת ילד זה מחויבות טוטאלית, שינוי דרסטי בחיים התמודדות חדשה וכו' וכו'…
    השאלה האמיתית שבה באמת אין דיון אמיתי ושם באמת קיימת הסתרה היא האם זה מתאים לכל אחד? האם כל אחד מסוגל להתמודד עם זה? אין כאן באמת בחירה, הולדת ילדים היא מעין מטלה שאין לברוח ממנה.
    לא שמעתי משהו/י מודה על כך שמבחינתו/ה הולדה היתה טעות. האם אין הורים כאלו?
    הקשיים קיימים כל אחד מודע להם ברמה זו או אחרת, אבל מעבר לכך יש מקום לשאול האם אני רוצה בתפקיד הזה של להיות הורה, האם זה מתאים לי והאם אני מתאים לזה.

  54. מאמר מקסים, מאוד נהניתי.

    יש ספר, שגם תורגם לעברית (ע"י כרמית גיא), שנכתב בשנות השישים ע"י המשוררת והחוקרת האמריקנית אדריאן ריץ'. הוא נקרא "ילוד אשה" (במקור – of woman born).
    בשילוב מוצלח וקריא להפליא של מחקר עם מסה אישית היא בוחנת את ההיסטוריה של האמהות, ובעצם את ההיסטוריה של הסמל, הדימוי, המושג המחייב כל כך של "אמהות" בתרבות – עד ימינו אנו. יש שם הרבה חומר למחשבה על היחס שבין האמהות כמו שאנחנו "אמורות" להרגיש אותה לבין איך שהיא עוברת כהתנסות אישית. הכל על הזעם, האשמה, האהבה – כל הצבעים שיש בחוויית האמהות ובמפגש שלה עם התרבות, הפוליטיקה, האמנות והחברה. (ורואים שהספר נכתב בשנים שבהן פמיניזם היה פמיניזם – חי ונהדר).
    זה ספר נפלא, גורף הזדהות, שאי אפשר להניח מהידיים ברגע שמתחילים אותו. חשוב להזכיר אותו, כי בד"כ יכירו אותו רק מי שלמד קורס רלוונטי באוניברסיטה, אבל הוא ממש נוגע, ורחוק מכל יובש אקדמי.

  55. זוהי הילדה הראשונה, לא נעים להכשיל אותך, אבל הילד השני זה אפילו גרוע יותר. ואת עוד לא ציינת את כל הבוסים שלא אוהבים נשים שמנות, למרות שהן רק בהריון, ולא הזכרת אפילו בציוץ את החשק המיני של בן הזוג, כששלך נמצא איפה שהוא בדרך לטימבוקטו, ועוד לא ציינת את הורידים שאחר כך צריך טרקטור כדי להוריד אותם, ואת הבדידות שבאחריות הבלבדית שלך, את האמא ואת אחראית. בן הזוג הוא המפרנס ברוב המקרים, אז בבקשה אל תפריעי לו.
    ועוד לא הזכרת את חופשות הלידה, שאת מגלה שאין לך למעשה לאן לחזור, ואת הבוסים ששואלים אותך בלי להתבייש אם יש לך סידור לילדים, למרות שאת יודעת שאת האופציה הכי טובה שהם יכולים היו לדמיין. עוד לא תיארת את המלחמות בין הילד הראשון והשני שכל מה שאת רוצה זה לתלות את עצמך בחדר המדרגות, כי אולי שם סופסוף יהיה לך שקט, ואת החוגים ואת הגננות שנותנות לך שיעורי בית, כאילו לא היה לך מספיק כשהיית בבית הספר, או את המטפלות שאי אפשר למצוא אחת נורמאלית באמת.
    ולא ציינת את העובדה שאם את יוצאת לעבוד אז פתאום עלות החזקת הילדים נמדדת מול ההכנסה שלך, ורק שלך, כי מה פתאום זה יהיה שלו, ולא הזכרת את העובדה שעדיין את אחראית על נקיון הבית, עכשיו אפילו יותר מתמיד, כי למחרת, את נמצאת שם בתוך הביצה.
    בקיצור, אל תביאו ילדים. תעשו לעצמכן טובה.

    • זאת כתבה כל כך ישנה. אני למשל התגרשתי מאז. בעטתי בכל הדברים האלה שאת מתארת.
      אז בנוסף להמלצתך שלא לעשות ילדים, אני רוצה להוסיף המלצה על לבעוט בכל זה.
      בכל העיסקה הזעיר בורגנית שקנינו כמו מפגרות.

  56. נטע-לי אבידן

    שלום לך אמא יקרה !
    אני כמוך אמא צעירה בת 26 ,,,יש לי ילדה מתוקה בת שנה ותשעה חודשים ותינוקת בת חודשיים ,, אני מטורפת על שתיהן אך ההקרבה גדולה עד מאוד . במיוחד כשבן זוגך לא מבין מדוע אני מקטרת כל הזמן על כמה שקשה לי .
    המאמר שלך נפלא וקלע בול לתחושות שלי ,,רק שעם שתי בנות אני אפילו לא יוצאת אחר הצהריים לשתות קפה עם העגלה בקניון .
    בכל מקרה – אומרים שזה ישתלם בעוד כמה שנים !
    (לא שעכשיו זה לא משתלם , כי גם כשעצוב לי הכי בעולם חיוך קטן מהן גורם לאושר גדול – ושווה ) .
    בכל מקרה – בהצלחה!

הגיבי

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*