איפה יצחק קדמן?

איכותו של החסד כמו הגשם, היא יורדת מן הרקיע והיא מבורכת פעמיים. היא מברכת את זה שנותן ומברכת את זה שמקבל.

המושג "אהבת אם" הוא מושג אקסיומטי. בתודעה הקולקטיבית המערבית טבוע מוסד האמהות כסמל הבלתי מעורער להגנת העולל.
לא מעט פעמים משולה אם ללביאה לוחמת. המושג הישראלי השחוק "אמא פולניה" (גם אם הגיעה ממקום אחר) וה- jewish mother העולמי מתארים את אלה שילדן חשוב להן גם מחייהן עצמן.
מאז הזאבה של רומוס ורומולוס רצופה ההיסטוריה האנושית בסיפורי גבורה אימהיים. בטרמינולגיה המקומית זכו לכבוד "אם הבנים" וגם להבדיל "אם המושבות או אם הקבוצות".
אישה הסובלת מדיכאון שאחרי לידה ומתנכרת לרך הנולד, או להבדיל זו המסוגלת (מסיבות שונות) לוותר על פרי בטנה לטובת אימוץ, נחשבות לסובלות מ"קלקול" שהרי האינסטינקט האימהי, לאורו אנו גדלים, דורש התאהבות מיידית וצורך אמיתי לשמור ולהגן על הילד עד סוף ימיו, ללא תנאי.
מובן מאליו כי אותו אינסטינקט טבעי לכאורה, הוא בעצם פרי תרבות ותו לא.
במצריים העתיקה היו נשות הארמון מוסרות את הוולד למיינקות ומטפלות שהיו משיבות אותו לזרועותיהן רק בגיל 3. הרבה יותר קרובה הוא התנהגותן של חלק מן האמהות רוסיות למשל, השולחות את ילדיהם לארץ הקודש שנים רבות לפניהן. הילדים נשלחים, לעיתים, בגיל שרובנו לא היינו מעלים על הדעת להיפרד ליותר משבוע, אך בתפיסה המקומית לא נחשבות אלה לאמהות מתנכרות.
גם הפיליפיניות, היוצאות לעבוד במרחקים ולא פוגשות את פרי בטנן משך שנים, לא רק שאיש אינו בא בטענות, אלא שבארצן -שלהן הן זוכות לאות "אם השנה" הוירטואלי.
השבוע, בעודי צופה בטלביזיה חשתי כי הנושא הקרוי "אהבת אם" עומד למבחן קשה.
עד לרגע זה צצות ועולות לנגד עיני אותן תמונות של מתנחלות צעירות (למעט דניאלה וייס המקשישה, הן תמיד נורא צעירות, הבנות המופיעות על המרקע), המטלטלות בזרוע אמיצה אחת תינוק בכייני ובזרוע השנייה עסוקות בעצירת חייל המנסה לבצע את תפקידו.
למי ששכח: מדובר בסצנת פינויו של מאחז בלתי חוקי במהלכה נעמדו, בין היתר, אמהות על עולליהן כדי לעצור בגופן (ואלי נכון יותר יהיה להגיד בגופם) את מה שמלכתחילה לא צריך היה להיבנות.
ביושבי מול המסך, צופה בזעזוע בתמונות שאלתי את עצמי איפה יצחק קדמן כשצריך אותו. מדוע נדמה לאמא באשר היא כי מותר לה לערב את עוללה חסר הישע באופן וולונטרי לחלוטין בסיטואציה כה קשה?
האם אין אותה אישה מסוגלת להבדיל בין מחויבותה האידיאולוגית לחובותיה האמהיות? האם אין היא יודעת כי ילדים יש להרחיק ממקום סכנה ולא להכניסם לשם כמגן אנושי?
ואם אינה יודעת זאת בעצמה, עקב עיוורון אידיאולוגי קשה, מדוע לא קם מישהו ומסביר לה שהילד, איך נגיד את זה, ממש לא אשם? שהוא, מתוקף גילו, פשוט לא צריך להיות שם?
העובדה שאותה מתנחלת-מתיישבת (תלוי מאיזה צד מסתכלים) בוחרת לגרור את עוללה למלחמה בחיילים, הופכת אותה דומה מאוד לפלסטינאים (כן כן, לאלה הנחשבים בעיניה , כידוע, לחיות השדה ואלוי גם פחות).
גם הם עושים שימוש באוכלוסייה אזרחית תוך ניסיון למצוא מחבוא מפני כוחות צה"ל , גם הם מפתים ילדים בכל גיל להוות מגן אנושי סביל ופעיל כאחד.
שימוש בילדים צריך להיות תמיד, אבל תמיד, מחוץ לתחום.
לא פעם ולא פעמיים נאמר כי ממשלות שהיו מנוהלות על ידי נשים לא היו יוצאות למלחמה, שהרי נשים אינן מוכנות הקריב את ילדיהן על מזבח הכוח, אלא שמסתבר שלא כך הוא.
יותר ויותר פעמים אנו פוגשים באמהות בנות כל הדתות המוכנות להשתמש בילדיהם חסרי הישע למען..מה?
כולנו מזעזעים למשמע אם פלסטינית שאינה בוכה על בנה, אלא מעודדת שמהעובדה שהפך לשהיד.
משהו התקלקל אצל האם הזו במהלך השנים, משהו התקלקל גם אצל אותן המתנחלות הבוחרות שלא להשאיר תינוקות רכים במיטותיהן החמימות, אלא גורפות אותם איתן אל הקור, הרעש, הדחיפות המכות, הסכנה.
איפה יצחק קדמן שיסביר לאם הזו את זכויותיהם של ילדיה, שיסביר שאסור בתכלית האיסור להתייחס לתינוק בשר ודם כאל עוד כלי במאבק אידיאולוגי שאין לו סוף.
עד לילדים, הוא צריך להגיד להן, די לטירוף.

על הכותבתטלי חרותי-סובר

מתחזקת 2 ילדים, חיה בקיסריה וכותבת (ynet, מסע עולמי, חדשות קיסריה)

5 תגובות

  1. כתבת, ציטוט: ^"מובן מאליו כי אותו אינסטינקט טבעי לכאורה,
    הוא בעצם פרי תרבות ותו לא"^ וכן כתבת לפני כן, שוב ציטוט:
    ^"… האינסטינקט האמהי, לאורו אנו גדלים…"^.

    מצד אחד, אינסטינקט – עד כמה שאני מבין הוא קו מחשבה/פעולה
    _מולד_ לצורך השרדותי, אז איך ניתן לדבר כאן על אינסטינקט
    (בציטוט השני) אם הוא תלוי תרבות? – אולי היה צורך, לשיטתך,
    להשתמש במרכאות ("אינסטינקט").

    מצד שני, ממה שאני, ההדיוט, שמעתי/קראתי אינסטינקטים
    אמהיים אכן קיימים בממלכת החי. מדוע (מבלי להמעיט
    ב"מותר האדם" וכו') לא תיתכן כאן אקסטרפולציה?
    לא הצלחתי להבין איפה הביסוס שלך לטענה.

    הדוגמאות שנתת, להבנתי, לא בהכרח מראות שאין
    אינסטינקט אמהי והוא, לכאורה, רק תלוי תרבות,
    אלא, אולי, כמה דברים:
    א. ייתכן שיש שוני מפרט לפרט.
    ב. כנראה שיש השפעה תרבותית.
    ג. אולי יש גורמים נוספים (תלויי השפעות
    סביבתיות אחרות, לאו דווקא תרבותיות).

    לעצם העניין, באופן כללי, אני מסכים, כמובן, שצריך להגן
    על ילדים חסרי ישע עד כמה שאפשר ולא לסכן אותם.

  2. לוויתן ורוד

    מסכימה עם כל מילה!
    ילדים הם בהחלט מחוץ לתחום ואסור בתכלית האיסור לערב אותם!!

  3. נתחיל מזה שגם אני חושב שהמאחזים הלא חוקיים צריכים לרדת. יותר מזה, אין לנו מה לחפש באיו"ש ולכולנו יטב כשהפלשתינים יקחו אחריות על עצמם בארץ משלהם (במילים אחרות אני תומך בהקמת מדינה פלשתינית).
    אבל מכאן ועד להשוואה שאת עושה נראה לי שיש מרחק גדול מאוד.
    האם להוציא ילד לגשם ולקור כשהוא לבוש הייטב שקול לעידודו להתאבד?
    ההשוואה הזאת ללא שום נסיון להסביר מה דומה בין השניים מעורר חששות קשים לגבי היכולת שלך לכתוב כתיבת שכנוע ובוודאי שלא ישכנע את מי שחושב אחרת ממך.

    2 הערות טכניות:
    1. מובן מאליו שלא צריך לכתוב 'מובן מאליו'. כי משהו מובן מאליו לא צריך לכתוב אותו וקל וחומר שלא צריך לומר לקורא שהוא מובן מאליו, אחרת מובן מאליו שאת מזלזלת באינטילגנציה של הקורא.
    2. מי זה הקדמן הזה?

  4. מצטער, הוא כנראה עסוק בתביעה נגד אב שסטר לבנו בן ה-16 אחרי שמצא אצלו סמים.
    הערה קטנה לגבי ה"אמהות הרוסיות". את כנראה מתכוונת לפרויקט נעל"ה שבו נערים ונערות בנות 16 עולים לארץ לפני ההורים. ברוסיה מקובל היה לשלוח את הנוער בגיל הזה למחנות קיץ של חודשיים שלושה כדי לקבל קצת משמעת עצמית וחינוך לעצמאות, כך שדבר כמו הפרויקט הוא די מקובל. ההורים ששולחים את ילדיהם לכאן בגיל 16, לא רק שלא מפקירים אותם, אלא תורמים נדבך חשוב בחינוכם, בכך שמונעים מהם להפוך למפונקים ותלותיים. בוגרי הפרויקט שיש לי הכבוד להכיר מתאפיינים באופי חזק, פיקחות ומעשיות.

הגיבי

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*