הבטחת לעצמך שכשאת תהיי אמא תשתדלי להיות מקורית? למרות כל האוטומטיים החלופיים, מסתבר, אנחנו חוזרות בדיוק על אותם הדברים שאמא עשתה לנו

את לא תהיי כמוה?

ואיך, כשגדלת, כשכבר יכולת לראות קצת מהצד, אמרת לעצמך, לעולם. לעולם אני לא אהיה כמוה. כלומר, את החלקים הטובים, בשמחה. אבל לעולם אני לא אעשה בדיוק את הדברים האלה. אני הרי כבר יודעת מה הם עושים, האלה. לי זה לא יקרה. וגם, אני כבר בזבזתי על אלה את ההון שלי על כורסת הפסיכולוג. יבואו הילדים עם דברים משל עצמם, במחילה. חשוב להיות מקוריים

מתחילים בתרגיל. קצת הרפיה, ועכשיו עוצמים עיניים. מנסים להזכר איך פעם, באיזה גיל עלום, כשהזכרונות עוד היו בריח של טופי, אמא אמרה משהו, שגרם לבטן לצנוח. אני לא מדברת על משהו כמו: "את מסתובבת בנעליים של עוזרת בית", "ולמה את חושבת שמישהו יכול לרצות להתחתן איתך ככה". אפילו לא על איזה מכת ילדות חד פעמית ובלתי נשכחת כמו: "הלוואי שהיית נעלמת לי מהעיניים לתמיד", אני מדברת על משהו הרבה יותר פשוט. קטן. חוזר על עצמו בלי סוף בורסיות שונות.
למשל, איזה אמירה כוללת על דברים שבעצם עשית בטעות ופעם אחת. "למה את מוכרחה לאבד כל פעם את המפתחות?", "למה את תמיד מוכרחה עוד משהו בדיוק כשכבר יוצאים מהבית?". איך בתור ילדה קטנה היית חושבת, אבל למה את אומרת לי ככה. איך היית אומרת לעצמך, אף פעם אני לא אעשה את זה שוב. ואיך, בפעם הבאה, זה היה נופל עליך ממקום חדש לגמרי. "למה לכל הרוחות מבולגן כאן ככה כל הזמן?".
או למשל, איך כל עצב העולם היה נופל על כתפיה, ואולי עוד נופל עד היום, עם כל הבעה של חוסר שביעות רצון הכי קלה מצידך. איך אי אפשר היה אף פעם להגיד, "תעבירו את המלח" בלי להרגיש שאת באופן אישי אחראית לאישפוז המתקרב ובא (ולא מגיע לעולם) של אמא שלך בגלל עצב שאינו בר שליטה.
ואיך, כשגדלת, כשכבר יכולת לראות קצת מהצד, אמרת לעצמך, לעולם. לעולם אני לא אהיה כמוה. כלומר, את החלקים הטובים, בשמחה. אבל לעולם אני לא אעשה בדיוק את הדברים האלה. אני הרי כבר יודעת מה הם עושים,
האלה
. לי זה לא יקרה. וגם, אני כבר בזבזתי על
אלה
את ההון שלי על כורסת הפסיכולוג. יבואו הילדים עם דברים משל עצמם, במחילה. חשוב להיות מקוריים.
עכשיו פוקחים את העיניים בחזרה. אפשר לעשות סיבוב בבית, באותה הזדמנות. הנה, היא יושבת מול הטלויזיה. רואה פוקימון. ומישהי, בקול שאפשר לראות בעיניים את הגנים שהוא נבנה מהם, אומרת פתאום, "תגידי לי, כל היום טלויזיה? את בכלל ראית איך החדר שלך נראה?"
כשהמצב טוב, הילדה יודעת לענות. כלומר, היא אומרת, "זה לא כל היום. זאת התוכנית האחת שאני רואה ואחר כך אני חוזרת לצייר". במקרה הזה יסורי המצפון מכים מיד. ואתם עוד אפשר להסתדר. הקשים באמת הם מקרי הלילה. היא כבר הלכה לישון. פתאום את נזכרת שאמרת לה, ליד חברות שלה, מה את מתעצבנת מכל דבר, או שחייכת אליה את החיוך הזה, של נו, באמת, אחרי שהיא אמרה, לא צחצחתי שיניים כי יש בכיור ג'וק ענק ואז, כשבדקת, גילית בכיור את הג'וק הכי מחריד שנתקלת בו מעודך.
והחלק הנורא רק מתחיל. פתאום את מבינה, שאת עושה בדיוק את מה שכל כך לא אהבת שעשו לך. היא אולי ישנה בשלווה, הילדה שלך, אבל את רואה בה, בשנתה, את הילדה שהיתה את. את הפגיעה שנפגעת אז. הכאב שצף לא תלוי בעוצמת ההשפעה עליה. הוא יוצא מקצוות העצבים שלך.
על הרצון להיות אמא הכי טובה, והיכולת להיות אמא טובה מספיק אין צורך להכביר מילים. הרי בין האידיליה של איך מטפלים בילד ובין המציאות עומדות אינספור בעיות, מכשלות וצרות אחרות. ההחלטות הקשות, שעליהן אנחנו יכולות לבלות שעות של הרהור יכולות ליפול בגלל תחינה של ילד: "לכולם מרשים. לכולם יש". השחיקה והעייפות והבחירות האינסופיות של מה טוב לי ומה טוב להם. האמהות מלאה כאבי בטן וכאבי לב שכן עוברים דרך הראש. והם קושי גדול בפני עצמו.
אבל הדברים המוכרים האלה, שהכאיבו את ילדותנו, לא עוברים דרך הראש בכלל. הם באים בלי שקוראים להם. הקול, המילים, עווית הפנים הזאת, המוכרת. כשהתעייפת מספיק, או כבר היית רגוזה מספיק קודם על הילדים או בכלל על דבר אחר, או כשהתסכול הזה, של להיות אמא כל הזמן ומה יהיה עליך עצמך מילא כבר כל חלל פנוי. ולפעמים, הם מתחלקים, פשוט, כשתשומת הלב היא במקום אחר בדיוק, ואיך אפשר אחרת, כשצריך להספיק גם לעבוד ולעשות ולחיות, וגם לגדל ילד, ועוד יותר, כשהם ברבים.
וכל ההחלטות, זה שוב לא יקרה, אני לא ארשה לזה לקרות, וכל האוטומטים החלופיים, וההתארגנויות, והאימונים והטיפוחים, יכולים להפחית את הכמות, אולי, אבל באיזה שהוא מקום בפנים זה יושב. וברגעים קשים, פתאום פועל בתוכך מכבש שהולך רק קדימה. ויש לו מנטרה. תרצי או לא תרצי, תהיי כמוה.

124 תגובות

  1. השכנה שלא ישנה

    אני אהיה ב-ו-ל כמוה, אין בזה ספק, זה גם מאוד מפחיד. המשפט העכשוי של אמא שלי, אם כבר מדברים הוא:" את לא נורמלית!". לא משנה מתי אנחנו מדברות ומה אני מספרת לה, היא, באופן אוטומטי, פולטת: "את לא נורמלית…" כל כך מעצבן, אבל זה כבר מתחיל להיות חסר לי כשאנחנו לא מדברות.
    ההוכחה לזה שאני אצא בדיוק כמוה, היא סבתא. כן, כן, אותו מודל בהפרש גילאים של דור. משוואה שיש לה רק פיתרון אחד – גם אני אהיה ככה, אבל בדיוק ככה
    מצד שני, לפעמים אני מתנחמת בדבר אחד: אני אוהבת את עצמי, ומי שגרם לי לצאת כמו שיצאתי זאת היא. אז אולי בכ"ז יש דברים טובים בה? אולי זה לא יהיה כ"כ נורא אם אהיה כמוה, שכן אולי ייצאו לי תוצרים טובים (קוראים להם "מקררים" ב"בננות", לא?)

  2. מעניין תוך כמה זמן התגובות למאמר הזה תהפוכנה לדיון הקבוע על מציצות…

    • עכשיו ומייד!

    • מדהים איך כל כתבה הפכה להיות הדיון הזה.
      ככה, כשזה בא מדי פעם, זה עוד מצחיק, אבל לאחרונה, איך לומר, קצת נשבר הזין מזה.
      אולי תעברו לפורום באמת,
      או לבית של ג'ו?

      • אין כוונה לפתוח בדיון על מציצות. נשאלה השאלה והתשובה שעניתי היתה פשוט מתבקשת, בעיקר בשל הבדלי השעות הקצרים….
        שיהיה לילה טוב
        :-)))

        • באמת ג'וליה? וכשג'ו יופיע, תצליחי להתאפק?….. אולי תבקשי ממנו שיספר על יכולת הליקוק הפנומנלית שלו, לא יותר עדיף?

          • אם את רוצה שהוא יספר על יכולת הליקוק הפנומנלית שלו, תבקשי ממנו, אולי זה באמת עדיף.
            ולמה ההתקפה? עניתי לך (וגם לרן קודם) בחיוך. את יודעת, התחיל לרדת גשם וזה, הייתי מאושרת.
            מותר?

          • מותר ואף מומלץ….
            🙂

          • את בסדר…… 🙂

          • תספר לנו, ג'ו?

          • הוא כבר סיפר, בננות… הוא לא הפסיק לספר…

          • בדיוק ככה, אסתי, ולכן אני סותם עכשיו. כי כמו שאמר קהלת עת לכל ואין חדש תחת השמש ולמרות שזה לא נראה ככה, אני יודע איפה להשתולל ואיפה לא – ובמאמר הזה, לא

          • ג'ו אומר לא כי…
            יאמר לזכותם של המרוקאים שהם לא מערבבים שמחה בששון ובטח לא את אמא שלהם כי אמא מרוקאית יש רק אחת לא כך ג'ו?זה מה זה פשוט…ג'ו אוהב את אמא שלו בדיוק כמו שהיא ולא יגיד עליה מילה אחת אבל אחת בנשימה אחת עם…

        • ואיך חישבת את הבדלי השעות?

    • צודק, רן… ובכלל, אם שמעו של האתר יצא די הרבה בזכות מאמר כמו מדריך לצוללן- איך קרה, שבמקום שהבנים כאן יתחרו ביניהם בהתפארויות על כישורי הליקוק שלהם, דווקא הבנות לא יודעות את נפשן מרוב התלהבות לספר על כישורי המציצה שלהן…….
      לשמחת ליבם של כמה גברברים שדווקא באתר הזה מצאו לנכון לגלות שהדיבור הכי מצ'ואיסטי יוצא הכי משתלם…. מה פה קרה פה??

  3. כתבתי תגובה ארוכה מהרגיל
    והיא נימחקה לי…מזל בטח דיברתי שטויות
    רוני הכתבה שלך טובה והנושא כאוב
    אני חושבת שאנחנו כובשות שטחים חדשים של טעיות
    אני חושבת שיש סוג של טעיות שיש להם אבולוציה משפחתית
    אני רוצה להאמין כשאנחנו מישתפרים עם השנים
    רוצה להאמין…זה לא כמו לדעת את זה….
    {}

    • גם אני חושבת. יש שיפור בינדורי. ויש גם דברים חדשים מחורבנים. זה לא שחזור מלא.
      רציתי להגיד את הדבר הזה בדיוק גם לשכנה שלא ישנה למעלה.
      זה לא בדיוק. זה עם גוונים.
      אני מאמינה איתך ביחד.

  4. עצוב ונכון..
    מדהים, לפני כמה זמן יצא לי לדבר על זה איתה, כמו תמיד, עקיצות וצחוקים כשאנחנו מגיעות לדבר על זה. מי דומה למי, כמה ולמה.
    והיא אמרה לי, את, את כל התכונות הרעות שלי לקחת.
    אז אני אמרתי, תכונות תכונות, אבל אני העתק מאוד חיוור של המקור.
    והיא חייכה אלי.
    חיוור, אה?

    אוי, שלא נדע.

    • גדול…העתק חיוור של המקור
      צחקתי נורא זה מסוג ה"מחמאות"המפולפלות האלו
      וחוץ מזה ליאת אני שולחת חוזר שולחת חוזר
      משו נורא
      {}

      • ואני, פעם בלי לחשוב יותר מדי, באיזה אירוע משפחתי
        פלטתי שלקחתי גם את התכונות השליליות שלו וגם את התכונות השליליות שלה…
        היה פאדיחות 🙂

  5. בננות יקרות, בענין הזה בנים ובנות אותו הדבר.
    תודה על ההסתכלות פנימה. כל מילה זהב.

  6. יופי של מאמר. יופי של שפה. יופי.

    אני לא אמא, אבל אני בהחלט אבא. אבא גאה, שחושב על כך שמחר הבנות שלי נוחתות בארץ. זה מרגש אותי, מציף אותי.. משנה לי את הכל, את הקול, את החיוך.

    כבר עכשיו אני שואל את עצמי, האם אני אזכור, שלא לרדוף אחריהן, כפי שנרדפתי. האם אקפיד לא להטי את עצמי עליהן? לא להיות טרחן, לא להיות "זורק משפטים כאלה"?

    גם היום, שנים אחרי זה לא פשוט. אני זוכר את הימים הראשנים ואיך למרות כל מה שהבטחתי לעצמי, ראיתי את זה בא. ראיתי איך המלים שלך אמא שלי מטפסות לי לגרון. נלחמתי. כל יום. כל היום. לרוב הצלחתי, אבל תמיד, תמיד זה ישב שם למטה. ותמיד כמו גולום בהוביט זה איים לצאת החוצה ולהיות מכוער… רק תן לזה צ'אנס.

    אני אבא על פי המודל של עצמי. יצרתי אותו בעצמי. אני – לדעתי הקובעת מאד – האבא הכי בעולם. אבל כל גרגר מהאבא הזה הוא מלחמה שלמה במה שאתה מתחת, במה שהטביעו בך, במשפטים האלה… באיסורים המיותרים, בחיזוקים ובהדחקות..

    רוני, איך זה אצלך באמת?

    • ואיך הושפעת מאבא שלך?

      • חשבתי שגם זה רעיון מצויין לכתבה
        מערכת היכסים של בת עם אבא
        הייתי כותבת את זה אבל יש לי יותר מידיי מה להגיד
        ואין לי מושג איך להגיד את זה

        • אפרופו דיון אחר ממאמר קודם… "הורות כאחריות משותפת"…. האם אין חלק, אפילו קטן, מן הדברים שבהם אנחנו מאשימים את אמא- שאפשר לשאול לגביהם- "ואבא, מה החלק שלו?"
          יש משהו כל כך כפוי טובה באימהות… שלפעמים אני תוהה…

          • אצלי מעולם לא היה פיקפוק
            כבודו של אבא במטען הבעיות שהוריש לי
            במקומו מונח…
            חיוך

          • חיבוק
            וחיוך
            ועוד אחד…

          • יש משהו כפוי טובה בהורות. ללא ספק. במשפחות שבהן באמת המאמץ שעושה ההורה כנה. שהנכונות שלו לעשות היא גדולה. שהוא מדבר עם עצמו על טובת ילדיו. הרי ברור שהוא עושה כמיטב יכולתו, באותו רגע. ואז, מיטב יכולתו מתבררת תמיד, תמיד תמיד, כלא מספיקה. היה אפשר יותר. היה אפשר אחרת. זה נכון לגבי אמהות. זה נכון גם לגבי אבות, שמתוך תפיסתם את המציאות, מתוך ראייתם את מה שהם יכולים, הם עושים כמיטב יכולתם.
            אנחנו מאשימים את האמהות שלנו בעיקר עד שאנחנו חווים אמהות. אני. לא אנחנו. אני האשמתי. עד שראיתי מבפנים.
            אני חושבת שהנקודה של הזדהות שונה בין אמא-בת אמא-בן, אבא-בת ואבא-בן. וההזדהות היא נקודה מאד חשובה בראיית הבעיות. ביכולת לראות אותן.
            אני התייחסתי לשחזור בהורות, ואני עושה את השחזור הזה כאמא. כאבא אני לא אעשה אותו לעולם. באופן היותר כללי, אבא, על נוכחותו הנעדרת, או במשפחות אחרות נוכחותו כפי שהיתה שם, הוא גורם משפיע משמעותי.
            זה מאד אישי בשבילי, ואני כותבת מוחקת, אבל הנה, מאחר שדוקא המערכת שלי עם אמא שלי פתורה בשבילי יותר, ברורה בשבילי יותר, עליה אני יכולה בקלות רבה יותר לכתוב.

          • המערכת שלך עם אמא מבוררת יותר, מפני שהפכת לאמא בעצמך, את אומרת, ולעולם הרי לא תהיי אבא…….
            ואתם, בנים?
            והאמת היא, שלגבי שני המינים- כיוון שאמא היתה שם יותר, היא יוצאת אחראית ליותר טעויות….

            ואבא, על נוכחותו הנעדרת ,בהרבה משפחות, היחסים איתו יותר נינוחים, הגבולות יותר ברורים, הציפיות יותר מציאותיות…

      • אבא שלי היה אי של חום אנושי ונדיבות בתוך אוקיינוס של מסירות.

        גדלתי בבית דתי (קצת כמו חרדי). בבתים כאלה, המושגים שונים מאלה שמוכרים לרובכם. האמא בבית, מגדלת במסירות את מירב ילדיה (7). האבא הוא מחזה נפקד המופיע מחדש לעת ערב ולשעת הצהריים בה יש להיות שקטים שכן הוא נח עתה. האבא קיים בשבתות, בדרך לבית הכנסת, בבית הכנסת ובארוחת השבת שאחריה. אבי בגילי היה איש מבוגר, שאחריו כבר עשרות שנים של פרנסת משפחתו (תחילה אמו ואחיו ואחר כך אשתו ילדיו ושוב אמו). אבא שלי לא הכיר את המושגים של ד"ר ספוק.
        אמי הייתה אוקיינוס של מסירות. מסירות פירושה יש לעשות הכל למען ההשרדות. יש לבשל, לכבס, לתפור, להכין, לנקות, לוודא שהכל תקין, לקנות, לנהל את משק הבית בצמצום ההכרחי, לפנק את החולים (כי כשחולים פינוק וחיבוק הן חלק מחבילת המסירות), לחנך, לוודא שלומדים ושוב מסביב השעון להיות מסורה. באותה העת היא התמודדדה על תואר צדיקת השנה – גם כשמצבה הפיזי חייב מנוחה – אספה למען האחרים, חילקה, נתנה – בעיקר בסתר – אספה מצוות בשבילה ובשביל האחרים. ללא חמלה. ללא פשרה. ללא חולשה.

        לאבי היו חולשות, הוא חתך פינות, הוא החליק פשלות, הוא שלח מבטים, הוא קרא "עיתונים אסורים" כדי לספר בדיחות בבית הכנסת. הוא לא היה מושלם, בכלל לא. הוא היה בן אדם.

        מה שהיה באבי ולעולם לא אצליח להיות, שיהיה בי, זו היכולת לתת באופן שבו המקבל חש שהוא זה שעניק לאבי את ההנאה. אבי זרח בעיקר בעת שנתן, שהעניק. הייתה לו יד ענקית ושופעת, חמה ויבשה גם לעת חורף. לא קל היה להיות אמי ליד אבי. האחריות אצלה, הביקורת בידיה, התקציב על כתפיה ובעיקר אין סוף מטלות. את האהבה שלה העניקה אמי רק לאבי. כל הזמן אהבה אותו, העניקה לו אהבה. לא היה לה צורך להיות מסורה במקום שבו שכנה אצלה אהבה. כן, הוא גם אהב אותה.

        אמי דרשה מעצמה הכל, ללא גבול, ללא חולשת הרצון, ללא ויתור. את אותו הדבר היא דרשה גם מהאחרים. אבל הם, האחרים היו בני אדם ומכאן לא יכלה היא באמת לרוות נחת.

        וכי מה לה בתואר פרופסור של בנה, האם זה מביא יותר מצוות וחסד?
        וכי מה לה בהצלחה של כל ילדיה, האם הם יותר יראי שמיים?

        אז אני משתדל שלא לשאוף ל"מושלמות" לא ראוייה כפי שאמי
        אני משתדל לאהוב ולא להיות מסור.
        אני משתדל להיות חם ומעניק במקום צדיק ותמים.

        אני לעולם לא אהיה אבא שלי. אני לעולם לא אהיה אמא שלי.

        והערה נוספת:
        רוני כתבה את מאמרה הכל כך מדוייק ונוגע על האופן שבו תבניות ההורות של האם (וכן, האמא היא זו שבבית), מועתקות על הטוב ועל הרע שבהן.
        הטוב לאמץ, זה הרי ברור, ולכאורה גם הרע לנטרל. אבל לא. ממש לא.
        אנחנו שהיינו חולמים איך כשנגדל נתלה אותם על עץ גבוה על שעשו לנו ככה, וככה וזה וזה, מוצאים לעתים את עצמנו עושים את את מה שהיה שנוא כל כך עלינו, את מה שהבטחנו לעצמנו לא לעשות לידינו.
        זה לא קשור לקרבה ו/או ליחסים עם ההורים. זה קשור לתבניות של הורות…

        • נשים חרדיות… כן, כשאני מסתכלת מקרוב, תמיד נראה לי שמה שהן תובעות מעצמן, זה לא אנושי. אבל יש לי יראת כבוד עצומה אליהן.

        • תודה

        • פרחח, אתה לא תדע
          אתה לא תדע לעולם
          כמה ריגשת אותי במה שכתבת

        • דברים שחשבתי על מה שכתבת:

          אתה מספר
          שאבא שלך היה רק בן אדם
          ועל אמא שלך אתה אומר
          שדרשה מעצמה מסירות לא אנושית.
          אבל
          האם אתה יכול ללכת עוד צעד כדי לפגוש את האדם שבה?
          ולשאול את עצמך
          מדוע היא
          לא יכלה אולי להרשות לעצמה להיות רק בן אדם…
          ומדוע הוא
          כן….

          אתה יודע,
          האמא הפרטית שלי, אשה דתית אמנם גם היא
          היתה תמיד אנטיתיזה מוחלטת לדמות האמא החרדית שאתה מתאר.

          ואתה יודע מה? המיתוס המשפחתי הפרטי שלנו
          טען שנים
          שהיא לא היתה "אשה מספיק טובה"…
          אנחנו אוהבים אותה נורא, זה ברור
          היא אשה חמה ומלאת רגש ואהבה
          היא מקסימה
          היא יפה גם היום בגיל 67
          היא בן אדם עם כריזמה ושאר רוח ומעוף
          ודמיון ויצירתיות של ילדה.
          היא אשה מרגשת.
          אבל היא אף פעם לא התאימה למודלים המקובלים של "רעיה ואם" מן הדור שלה…
          היא היתה עקרת בית איומה
          כשהיא היתה עייפה או חולה היא פשוט הלכה לישון
          ודברים היו צריכים להסתדר בלעדיה
          כשבא לה ללכת ללמוד באוניברסיטה
          היא עשתה את זה אפילו שהיו לה שלושה ילדים קטנים מאד בבית
          ובאמת
          הם לא קיבלו את הטיפול האידאלי בשנים שבהם היא למדה
          ובכלל כל מה שהיא עשתה היה תמיד רחוק מלהיות אידאלי
          מפני שהיא תמיד היתה רק בן אדם
          בן אדם שדואג גם לעצמו בלי להרגיש אשם
          אז ככה יצא
          שהמיתוס המשפחתי אומר
          שהיא היתה אשה "לא כל כך טובה"
          ואבא שלי
          כביכול בכלל משהו יוצא דופן
          שהוא חי עם אשה כזאת…
          ובכלל, שלגבר מרשים כמוהו
          אינטלקטואל, יפה תואר,
          היה "מגיע" מישהי ש"תדאג לו" קצת יותר טוב…
          זה שהוא שטף כלים ועשה קניות ובישל והלך לאסיפות הורים ולקח אותנו לחוגים ולקופת חולים
          תמיד נתפס כהקרבה יוצאת דופן…
          גברים בדור שלו כמעט לא עשו את כל זה- ודאי לא על בסיס יומיומי
          ודאי לא כחובה פשוטה.
          הם אמרו שזה רק בגלל
          שהוא אוהב אותה כל כך…
          הוא באמת אוהב אותה מאד. גם היום.
          והיו צריכות לעבור הרבה שנים
          כדי שאני אוכל להסיר את המשקפיים האלה, של ההשוואה היחסית…
          "יחסית לגברים בדור שלו…"
          "יחסית למודלים המקובלים של רעיה ואם…"
          ולהבין שבכל זאת, היא הקריבה בשבילנו הרבה יותר ממנו
          עם כל הכבוד
          היום אני יודעת
          שהיא עשתה כמיטב יכלתה
          בהתחשב בעובדה שהיא ניצולת שואה
          ובעוד עובדות.
          היא חיה במקום שבו לא יכלה לממש כמעט אף אחת מן היכולות הכבירות שלה
          רק מפני שהיא התאימה את עצמה לסדר העדיפויות שהכתיבה העבודה שלו
          שלמרות קשיים רבים
          היא גידלה ארבעה ילדים באהבה, שכלה אחד
          אני מתה על אבא שלי.
          אבל גם הוא רק בן אדם
          ובחברה יותר מתוקנת
          הוא לא היה נחשב
          כל כך יוצא דופן.

          • אמא שלי הייתה טוטאלית. היא הייתה בעלת דרישות מוחלטות מעצמה וגם מהעולם. כאשה דתיה, שמרה קלה כבחמורה וציפתה שהכל יעשו כן. היא הייתה "צדיקה" וצדיקים כאלה הם פחות אנושיים. זה לא קשור לשום דבר שאליו כיוונת.

            אנשים מסויימים יש להם אמות מידה שאינן אנושיות, ללא חולשות, ללא ויתורים, ללא פשרות. כזו היא הייתה. זה היה בבית, זה היה גם כאשר בבגרותה לא היו לה מטלות כל שהן. זו הייתה היא.

            ככה מתנהלים אנשים שהם סגפנים (היא לא הייתה סגפנית) ככה מתנהלים "צדיקים".
            אני אישית אהב את החולשות האנושיות שבאדם. לא את השאלה של האם ביצעתי את מלאכתי כמצופה. זה בול שיט.

            את יודעת, יש ילדים שסוחבים מהמכולת… זה אנושי.

            ובעוד צורה של המחשה….

            מי שמשקר שלא לצורך, סתם, למען נוחיות פשוטה – הוא שקרן (די בזוי)
            מי שאומר רק את האמת ואת כולה – הוא רשע.
            מי שפה ושם מחליק את הדברים – הוא בן אדם.

            הטוטאליות, היא אם כל חטאת, לא השעמום!!!

          • אני חושבת שהשאלה של חלוקת התפקידים עושה כאן כיסוי לנושאים אחרים שאת מעלה כאן, אחד מהם מה שעלה אצל הפרחח, הנוקשות, ואחר, ההענות לקוד החברתי.
            קשה להיות אשה לא טובה.
            קשה להיות בעיני החברה אמא לא טובה.
            קשה לחיות כאדם נוקשה, וקשה מאד לחיות בסביבתו.
            הקבלה שלך את אמא שלך על המגבלות שלה היא משהו שנוגע יותר ישירות, בעיני, לעניין האמהות- ילדות.
            היכולת לראות, ילדים קטנים לא קבלו את הטיפול המלא שהגיע להם, ובכל זאת להגיד, בן אדם. זה בדיוק חוסר הטוטליות, זה העדר הנוקשות, זאת ההסתכלות האינדיבידואלית, וזה מה שמאפשר לנשים (בני אדם) להיות אמהות.
            ומשהו יותר אישי, זה לקח זמן, ואני משערת שזה הסתובב בבטן, וגם לך תודה.

          • כן רוני. הצלחת לזהות את הגרעין של הדברים, טוב ממני…
            ובאמת לקח לי הרבה זמן . אני חושבת, אגב, שזה לא שלב שמגיעים אליו וזהו. לפעמים אתה חושב שכבר קיבלת את ההורים שלך כמו שהם, ואז עולים בך רגשות אחרים.
            אני חושבת שתהליך הקבלה הזה הוא משהו שנמשך כל החיים. גם לפי או בעיקר לפי השלבים שאנחנו עוברים בעצמינו בסרט הפרטי שלנו. ותודה גם לך…

    • איך נעלמת לי לכל כך הרבה זמן. ואני נכנסתי לאתר על בסיס יומי רק כדי לחפש אותך, וקראתי כל כך הרבה שטויות.
      טוב לא חשוב, עכשיו שאתה פה אני הרבה יותר רגועה
      WELCOME BACK

    • את האמהות שלי אני מעצבת כל הזמן מחדש. הם משתנים. אני משתנה. הפחד שלי מפני כאב חוזר, בעצם הפחד שלי מלעשות אותה כמוני במקומות התפוסים שלי, מנגן ברקע בכל מיני נקודות, בעיקר של חיכוך. והוא עושה מצד אחד רגעים של, למה אמרתי ככה, ובאופן עוד יותר בולט אצלי, אני חוששת, הגזמה של התנהגות הפוכה.
      אני מוצאת את עצמי, למשל, עומדת איתה מול אנשים זרים, שומעת מחמאות עליה, היא באמת ילדה מופלאה, אני מוכרחה להודות, שביני לביני, אני מעריצה את האויר שהיא נושמת, אבל בחלק של להגיד מול אנשים, כן, תודה, היא נהדרת, מנגן הקושי שלי לקבל מחמאות, עם הרבה מאד רקע של איך לגבי היו שומרים תמיד על צדק עולמי, "כן, היא בסדר, לא מצויינת, בסדר", בפניה אל העולם, בתגובות לאנשים. ואז אני אומרת, הבטן רועדת לי אבל אני אומרת, נכון, היא נפלאה. ואחר כך עוד מגזימה עם זה קצת בשביל שיהיה ברור שלא נכנעתי. נהדרת. מציירת? מדהים. שרה? גאון מוזיקלי.
      זה קורה לי יותר עם הבת שלי, שהיא גם הבכורה, ואי לכך סופגת את התהיות יותר, וגם, היא בת. היא אני. זה מדהים איך אני רואה אותי בה. וכמה אני עושה מאמץ להמנע מלראות אותי בה. ולתת לה להיות היא. לשחרר. זה עוד הרבה מעבר ללא להתנהג כמו אמא שלי. זה הבלגן הזה של לרצות שתהיה כמוני, ולרצות שתהיה אחרת, ולדעת שהיא בכלל לא עומדת מולי, דומה או שונה. היא היא.
      אני חושבת שיש כאן נקודה של התחברות, של שני דברים מאד חזקים, לפחות אצלי. הרצון הכל כך עז לגדל ילדים מאושרים, להיות להם אמא נהדרת, לגלות את הדרך הכי טובה שאפשרית בשבילי, מצד אחד. מצד שני, הרצון שלי להיות כמוני. להיות יכולה לבחור את ההתנהגויות שלי, להתגבר על הדברים הטבועים, הנסתרים, מה שאני קוראת האוטומטים.
      הרבה פעמים, אני מוצאת את עצמי אומרת לי, את נשמעת בדיוק כמו אמא שלך, אבל בדיוק, לפעמים זה מצחיק, לפעמים אני גאה בזה, ולפעמים, זה בדיוק כמו שכתוב למעלה. כואב.
      אני יודעת משיחות עם חברות שלי, שבאמהות זה נורא בולט. זה מרוכז. הורות היא משהו נורא מבלהל, היא אמורה להיות כל כך טבעית, להתגלגל החוצה מאליה, והיא כל הזמן. אין הפסקות. אבל זה כמובן קיים גם במקומות אחרים. בתקופה האחרונה, גם בעקבות מה שקורה בכאן, באתר, אני מוצאת אותי מתעסקת עם חזרות דוקא בהקשר אחר, בהקשר של תפיסת שוויון בין המינים. פמיניזם. גם שם, הרי, דברים באים מהבית. ואת הטובים מאמצים. ואת אלה שעשו לא טוב מנסים לדחות. וגם שם אני מסתכלת למטה, אל הנמוכים בבית, וחושבת, מה, הם יהיו כמוני? שינוי. עכשיו.

  7. יודעת שבטוח אחזור על הרבה מהזבלים שנשתלו בי והוחדרו שוב ושוב, אחרי הכל – זה "הבלו פרינט" שלי. ועדיין תפילתי הגדולה ביותר היא שעל החטא הגדול שחטאו כלפי לא אחזור, עדיין מקווה שאוכל לתת לבת שלי את התחושה שאני שם בשבילה כדי להגן עליה מפני מוראות העולם, עד כמה שאוכל. שלא תגדל בתחושה שהיא קטנה, חלשה ופגיעה, ובעיקר לבדה, מול סכנות שאסור שילדה קטנה תחשף אליהן, לא בגיל כל כך קטן, ולא בלי שאמא ואבא יחלצו מייד לעזרתה ולהגנתה.
    עדיין מקווה ומאמינה שאוכל להעניק לה את הידיעה שאחרי כל הסערות, אחרי כל הכעסים, מונחת שם אהבה ענקית שאינה תלויה בדבר, שכל כולה פרי של עובדה ביולוגית מטופשת כזו. שתגדל עם ידיעה שגם אם כועסים, עדיין אוהבים, ושזה לא הכחדת האהבה והקבלה, אלא חלק ממכלול של רגשות שחווים בתוך מערכת יחסים.
    והלוואי שלא אשאל אף פעם את עצמי את השאלות שהפנה אלתרמן לבתו, תרצה אתר, בשיר משמר: "אמרי מדוע העולם כה זר עדיין ואש ומים מביטים בו מכל צד? אמרי מדוע בו מפרפרים חייך כמו צפור מבוהלה בתוך כף יד? אמרי מדוע את מעוף ורעד רב כמו צפור בחדר בחפשה אשנב?".
    האם יש לכך סיכוי? האם אפשר בכלל להשתחרר, אבל באמת להשתחרר, מהבלו פרינט?

    ואת מעט התקווה שעוד מקננת בי, אני שואבת דווקא מהאמא שיש לי היום, שלפעמים אני חושבת שהיא והאמא של ילדותי הן שתי נשים זרות לגמרי. כי היום היא הכי אוהבת בעולם, וחמה ומנשקת ומחבקת, ומקבלת אותי על כל כולי, גם כשאני מעצבנת (ומי כמוה יודע כמה שאני יכולה להיות כזו…). ויודעת תמיד להגיד את המילים הנכונות, של צורי ומרפא לכאב, לעלבון, לכעס. כל כך יודעת להרגיע, משהו שהכי קרוב לקחת אותי בין זרועותיה, לערסל אותי ולנדנד עד שארגע.
    אז כן, בהרבה דברים מקווה שאהיה כמוה, ובלא פחות הרבה דברים יודעת שחרף כל המאמצים, אהיה בדיוק כמוה, רק מקווה שאהיה גם קצת מעצמי.

    • מעניין. אני מרגישה כמוך אבל הפוך- האמא של ילדותי היתה הרבה יותר חמה ומקבלת ומגוננת ותומכת וגאה בי, מאד גאה, מהאמא של היום, ששום דבר שאני עושה לא נראה לה, שלא מקבלת את ההתרחקות הנורמלית של אדם בוגר, ורק רוצה לדעת מתי אני אתחתן כבר…

  8. ביום בו מלאן לו לי 18 עזבתי.

    סימנתי X אחרון על טבלת ההישרדות ונסעתי רחוק ככל שיכולתי.
    עוד שנים קודם חלמתי על הילדים שיהיו לי.

    איך יוכלו להיות הכל.
    כשנולדו בנותי הייתי משוכנעת שהשכינה בכבודה ובעצמה הביאה אותן מתוך רחמי.
    כל כך נזקקתי למשפחה.
    גדלה איתן בשנית.
    יודעת שלא אניח לזיק מעברי לחדור אל מעטפת הזך בה עטפתי אותן.
    אני זוכרת את עצמי ממציאה כל יום את עצמ ו.

    איך לא להיות ההורים שלי.
    איך להבין להכיל להעניק לאהוב לחייך לפרגן.
    קניתי את הצעצועים הכי והשמלות הכי.
    והכנתי את עוגות יום הולדת הכי בעולם.והתחפושות.
    ולפעמים שכחתי את עצמי מרוב שהן היו הכל.
    נורא קשה הי להזהר כל העת מהזכרונות.
    אל ה שזכרתי ואלה שלא.
    להמציא את הגלגל שוב ושוב מחדש.
    והרי אנחנו מחונכים להעתיק את תבנית הנוף שלנו אל ילדינו.

    הרבה שנים חלפו מאז.למדתי לחנך, להציב גבולות , להעניק אהבה לא מותנית בלי גבולות.

    אני גאה בי מאד.
    ממש פרס נובל -לאמהות הענקתי לי.
    בנותי.
    ברי שהן מגדלות אותי יפה כעת.
    גם הן ,לבסוף גאות בי.
    שלושתינו בגרנו.
    למדתי לזהות בתוכי את הורי,ולחבק את הזיהוי.
    עקרתי את רוב שיה צריך לעקור.
    ומה שנשאר.
    כן ,גם להם יש יד בזאת.
    את יכולתי ירשת יגם מהם.
    את מישאני,עשיתי בעצמי.
    אך מרכיבים??
    המרכבים באו מתבנית מורכבת והם בהחלט חלק ממנה.
    בנותי גדלו אחרת.
    לא מזמן הזמינה אות בכורתי להצטרף אליה לטיול לתאילנד.
    אחותה הצעירה ממנה.
    מחלקת לי מעת לעת "חיזוקים",או מטלות:סדרי החדר, על תצאי כך מהבית………………
    תחזרי הביתה בשעה סבירה.
    והנה ,להן אני דווקא מקשיבה.
    הן גדלו אחרת כשתלדנה את נכדי הן כבר תזכורנה משהו אחר.
    ובכל זאת בטח תבנינה להן תבנית משל עצמן.

    ואני ,אני אמשיך כל העת להמשיך לגדול בעצמי.
    ואני אהיה אחלה סבתא שבעולם………………….

  9. ורק עוד אחד קטן

    [לא שגו לא מסתדר בעצמו
    ]
    אבל כדי שיהיו ילדים יש גם את העניין ההוא.

    אתם יודעים.
    סתם
    חיוך אחד פרטי בתוך מרחב המיתרים
    ובאמת לא כאן .
    לא הפעם.
    הדיונים התכוונתי.
    חיוך.

    ושיהי השקט.
    שבת שלום.

  10. אני רוצה להיות. שום דבר אחר. באמת.

    לא האמנתי שאומר את המשפט הזה לעולם, בחיי. בילדותי היא מיררה את חיי (כך חשבתי בזמנו, בכל אופן), הרגשתי לא מוצלחת מספיק, תמיד בצלה המוחצן והמושלם. אובר פרוטקטד, אובר קריאטד, אובר אבריטינג. תמיד הביטה בי במבט עצוב כשנקראה שוב למנהל ביה"ס להתחנן שלא ישעו אותי (והשעו כמובן, חוף קרית חיים תמיד נראה לי קסום יותר מהמעבדה לביולוגיה וכימיה) וביקשה שאנצל את הפוטנציאל הגלום בי (בי?), שאסתובב בחברה טובה (רק אשכנזים, הגזענית הקטנה) ושאפסיק לעשן (ירדתי לקופסה וחצי). אחר כך היא רצתה שאשרת קל"ב ופרנציפ נסעתי הכי רחוק שיכול להיות.

    מאחור יותר עברתי להתגורר בעיר הגדולה, הרחק ממנה ופתאום, הבגרות קופצת בבת אחת. אין פינוקים כפי שהורגלתי. אין מי שיקריא לי סיפור ויכבה את האור ויבריח את השמן המניאק שמופיע לי בחלומות הזוועה. אין מי שיכין לי ארוחת צהרים חמה וינקה לי את החדר ואין מי שייחבק שעצוב ולבד.

    פתאום לא אכפת לי שהיא מצלצלת שלוש פעמים ביום לשאול אם אכלתי ואיך היה בעבודה ומתי אתחתן. אני מתחילה לקבל את המובן מאליו, שאהיה כמוה. באהבה.

    • כמה זמן שלא היית פה. חסרת לי.
      את כותבת שהבגרות קופצת בבת אחת ואין פינוקים, אין מי שיקריא סיפור ואין מי יכין ארוחת צהריים חמה, היום כשההתבגרות מתאחרת, זה לא מוזר שמישהי בת 23 גרה אצל ההורים, כשאמא שלה בגילה כבר גידלה בעצמה שני ילדים

      וזה בסדר, בניגוד לרבים אחרים אני לא חושב שזה רע למשוך את הילדות – למתוח אותה עד כמה שאפשר, כל עוד אפשר. הרי יהיה יום – אנחנו לא רוצים לחשוב על זה, אבל הוא יבוא – שבכלל נהיה לבדנו, וגם אם בנשמה נישאר הילדים שרוצים שיביאו לנו שוקו חם למיטה, על מגש, וילטפו לנו את הראש עד שנתעורר, הרי שיבוא היום שניאלץ, בשל נסיבות החיים, להפוך את כל זה לנוסטלגיה

      • אתה יודע ,בועז
        רציתי להגיד לך
        שזה שהאימהות שלנו היו אימהות בעצמן
        בגיל מאד צעיר
        במובנים מסויימים-
        זה לא קשור לבגרות
        כמו שאנחנו מבינים אותה היום.
        כלומר
        לא תמיד הן הפכו לאימהות מתוך בחירה מודעת ואחראית
        הרבה פעמים הן פשוט עשו מה שציפו מהן
        לא חשבו שאפשר אחרת
        שיעלה על הדעת אחרת
        הרבה פעמים- הן המשיכו לגור עם ההורים
        או מאד מאד מאד קרוב אליהם
        גם לאחר שהפכו לאימהות
        ויש מביניהן
        שהחליפו את האפוטרופסות של ההורים
        בזו של הבעל….
        ולפעמים גם בגיל שיבעים
        הן לא מעלות בדעתן
        שהיו יכולות
        – לבד…
        לבד בעיר זרה
        בגיל עשרים או שבעים…
        ושלפעמים היה להן כח להיות אמהות בגיל צעיר
        מפני שהיו מוקפות תמיכה- גם מעשית
        מן הסוג שהיום
        די נדיר למצוא……
        בקיצור,
        זה לא כל כך פשוט- לחשוב שפעם הן היו כאלה גיבורות
        והיום בנות גילן רק מושכות את הילדות….
        אולי הן פשוט רוצות להגיע-
        לבגרות מסוג אחר…

  11. רוני תודה על כתבה מצוינת.
    הבטן התערבלה לי ממחשבות.

    להיות כמו אבא שלי אני לא יכול. בקושי היה לי אבא. ילדים גרושים. זה בעצם הורים גרושים.
    נפגשים פעם בשבוע. הוא טייס נועז. כל פגישה זה מיני-מסדר המפקד. מה זה החור בחולצה? עוד פעם לא גזרת ציפורניים? למה אתה אוכל עם הידים? איך אימא שלך מזניחה אותך ככה?

    לא היה קל. כל הזמן לנסות לרצות אותו. ילד, מה הוא יודע?
    והיום הוא נשוי עם שלושה ילדים, וחומת הזרות קשה וקרה.

    וגם אימא לא ממש הייתה. סופרת. כותבת. עסוקה בנפש המיוסרת שלה.

    אז לבד. ילד קצת מוזר הייתי אני חושש. בעיקר ספרים. לקרוא ולקרוא. כל דבר שיש עליו אותיות.
    לקרוא ולא לשכוח. ואחר כך שחמט. עולם מדהים שאפשר לברוח לתוכו בשלמות. משכיחים את צרכי הגוף ושוקעים בעולם אינטלקטואלי גועש ורוגש. גם רגשות יש שם. ופסיכולוגיה. ורוח קרב.

    עד היום אחד הבעיות שלי, אחד היתרונות שלי, זה שאני לא יודע להפסיד.
    הראה לי מפסיד טוב ואראה לך מפסיד. הדחף לנצח. אין בעולם אני חושש הרבה אנשים תחרותים כמוני. זה הולך בסדר, כי לרוב אני מנצח. וכשלא, אני מייסר את עצמי בשבטים.

    ושחמט – הגעתי להיות אלוף פתח-תקווה ועוד כמה תחרויות ויום אחד הפסקתי בחטף.
    אפילו כתבתי על זה סיפור. אם יעמוד לי כוחי אולי אציג אותו.

    ובתחרות הכי חשובה – אני מפסיד.

    אני לא הורה. אין לי דגם, רוני, כמו שלך היה, שלפיו אני יכול ללכת או ממנו לסטות. לא דגם לזוגיות (או לפחות, דגם קלוקל ביותר) ולא דגם להורות.

    ויש לי שני ילדים. ילדה בת שנה וחודש וילד בן חודש.

    ואני זר להם. הם מתקרבים ואני כמו קיפוד, נסגר לתוך עצמי. בפחד.

    איזו תחושה נוראה. ועדיין לא יכול אחרת. אז טיפול כמובן, לא לגדל עוד דור של ילדים שיהיו מסובכים עם עצמם כמוני. כל כך לא רוצה את זה.

    כתבתי שיר על זה:

    אימא שלך רצתה לעשות הפלה
    כשתגדלי ותשנאי אותי דעי
    בזכותי את שונאת אותי

    אני חכם גדול בשירים. איזה כיף לך, רוני, שהייתה לך אימא. שהכניסה לך רעל יחד עם האהבה. שאת מודעת לעצמך. מודעת לביתך. מודעת למעשיך. רוצה טוב לך ולה.

    אני לא יכול להיות כמו הורי כי הם לא היו.
    אני לא יכול להיות כמוני, כי זה לא טוב.
    מה שבא לאנשים כל כך בטבעיות, להיות הורה, כל כך לא ברור לי.
    כל כך זר ומוזר ומורכב.

    הפגם הבסיסי הוא הפחד, חוסר הסבלנות. להיות נחמד לכל העולם חוץ מלמי שקרוב, למי שאליו באמת צריכים להיות נחמדים. למי שבאמת רוצים להיות נחמדים.

    אה, כן, ואני גם אקסהצביוניסט ריגשי, אם לא שמתם לב 🙂

    רוני המשיכי לגדל את ביתך המקסימה. יהיה לה טוב, זה בטוח. יש לך את היכולת להביט פנימה לתוכך, ופנימה לתוכה. זו התחלה של טוב. בטוח שהבעיות שיהיו לה שונות מהבעיות שיש לך.

    ובקשר אלי – גם כאן יהיה טוב. אני מאמין בזה וחותר לזה.

    ואנא, התאפקו מתגובות מעליבות. חתיכה מהחלקים היותר קשים בנפשי חשפתי כאן.

    • ענקית, להיות יכולה לבחור. להגיד, זה כן וזה לא. להיות עם כמה אוטומטים מתפקדים.
      לדעת שהבסיס חי וקיים, ושהורות היא באמת טבעית, למרות כל מה שמתחרבש ומתעקם ומייסר.

      שחר יקר שלי, תודה על התגובה הזאת.

    • יש בלוח שישים וארבע משבצות.
      אני יכול להרוג על כל אחת מהן. אני יכול לבחור משבצת.
      להתעלל ביריב. עד שימות במשבצת הזו.
      אני רע. אני אוהב להיות רע.
      אני מנצח. אני לא יכול אחרת.
      אני רק מנצח.
      אני שר שירי קטל בעולם הלא מוגבל הזה בן שישים וארבע המשבצות.
      אני חי בתוכו. אני חי בן קטילה לקטילה. כל אחת חסרת רחמים יותר מהקודמת.
      המזון שלי הוא מבט הכאב של היריב המושמד. מוכה. כואב.
      אין לי רחמים. לאיש. גם לא לעצמי.
      פעם היו מכים אותי. זה כאב. השאיר סימנים כחולים סגולים.
      היום אני מכה. מכה ברוח. במוח. ביצירה. אני מכונת הרג.
      אני נושם וחולם ואוכל שח-מט.
      שח מט.

      אני רואה רחוק. אני רואה ברוח ובחומר. אני חש את מי שמולי.
      מה תאוותיו. האם הוא ישר. האם רמאי. ישיר, עקיף.
      אני מתאים תשובה לכל זן של יצור אנושי שנקלע לדרכי.

      אני כל ערב במועדון השח. אני כל יום בבית הספר עם לוח השח.
      זה הכל. בוקר עד ליל. אני לא מדבר עם איש. רק עם עצמי.
      משחקים רצים לי בראש. ווריאנטים.

      אני אלוף פתח-תקווה בשחמט. בגיל חמש-עשרה.
      ללא הפסד.

      אני שח מט. לא יותר. לא פחות.
      אני רזה והוזה. אני נושם מסעים. אני חולם משחקים.
      אני לומד ולומד איך לנצח עוד ועוד.
      מנהלי המועדון מצמידים לי רב-אמן שילמד אותי.
      אני מנצח גם אותו.
      אני משחק שח-מט רק שנה.
      אני לא מוכן להפסיד.

      Show me a good loser and I will show you a loser.

      אני רזה. אני לא מתקלח הרבה. אני הולך עם אותם בגדים.
      בתוך העולם העשיר הזה, בזמן שאני משחק אני משחק עוד עשרה משחקים בראש.
      אני מתקן כל טעות שהקורבן מולי מבצע וממשיך את המשחק משם. ועוד אחד.
      אני משחזר משחקים של ענקי העולם, אני מכיר אותם כמו סופרים.
      כמו מוזיקאים. הם מתנגנים לי בראש.
      אני לא צריך לעצום עיניים כדי לראות משחקים מתגלגלים מולי.
      אני אף פעם לא לבד. אליוכין, קפאבלאנקה, שטייניץ, רובינשטיין.
      פתיחה סיציליאנית. פתיחה הודית של המלך, של המלכה. שני הפרשים.
      גמביט אוונס.
      אני חי את זה שוחה בזה נושם את זה.

      אין לי דבר פרט לזה.
      ואני לא צריך דבר.

      ויום אחד (כמו בכל האגדות)

      סיבוב שביעי באליפות חשובה. אם אני מנצח במשחק הזה היתרון המצטבר יבטיח את ניצחוני בתחרות כולה. עוד גביע.
      היריב מולי. צאן לטבח. אני משתעשע בו. כשתורו לחשוב אני נעמד מאחורי גבו, נושם בלחש.
      אני משחק עם כלי מלך שלקחתי מסט אחר, בצבע שלו, ומדי פעם מפיל אותו על הרצפה וקם להרים אותו מחויך. אני רושם מסע גרוע בלוח רישום המסעים, ומניח את הלוח כך שיוכל לראות מה אני מתעתד לשחק. רואה את עיניו נדלקות בציפייה. ואז משחק מסע אחר. טוב. חזק. אני שובר אותו בכל הדרכים. כל הדרכים כשרות בדרך להרוג את היריב.
      אני לא לוחץ לו את היד כשהמשחק מתחיל. למה להיות צבוע? אני כאן כדי להרוג אותו.
      זו המשימה היחידה. התפקיד שלי: להשמיד. התפקיד שלו: להיות מושמד ביעילות. מוטב שיראה את הכאב.

      אנחנו בעמדה מסובכת. חשבתי 40 דקות על המסע הקודם שלי. ראיתי הרחק לתוך האופק הלא נודע.
      יש כרגע רק מסע אחד שיכול להציל אותו מהתקפת יום הדין שלי. רק מסע אחד.
      רק מסע אחד.
      אני שומר על הבעה קפואה.
      הידיים מזיעות לי מתחת לשולחן. יש רק מסע אחד.
      הוא חושב. הוא מביט בי וחוזר לחשוב.
      אני מזיע ממש. אני מבין פתאום שאני מתוח ממש.
      זיעה. הדופק שלי הוא 140.

      אני נושם עמוק. להירגע. והכל תוך שמירה על פנים שלווים.

      מביט סביב. חבורה של אנשים לא צעירים. כולם תלושי חיים. יום וליל במועדון.
      מנסים את כוחם. לא מדברים על דבר פרט לשחמט. לא עושים דבר פרט לשחמט.

      פתאום אני נבהל. אני גם כבר לא חי. אני לא עושה דבר.
      אני מזיע ודופק לי הלב חזק בחזה מהמתח של איזה מסע יבחר היריב לבצע.

      אני בתהום. אני עומד להיות כזה בעצמי. לצלול לאין חיים האלה.

      בלי לחשוב. יש לי רגע של התבהרות.

      אני קם. מפיל את המלך שלי ועוצר את השעון.
      הוא מביט בי בתדהמה. אני לוחץ לו את היד.
      מסתובב והולך לאוטובוס שלי.

      ולא משחק שחמט בשש שנים הבאות.

      • נתן יונתן כתב פעם " חלק מהדברים נעשים קלים וחלקם כבדים וחלקם עוגן וחלקם מפרשים"
        וזה באמת כך. כולם כאן (ובכללם אני) סוחבים כאלו מסות של כאבים ובכל זאת ממשיכים.
        הקטנטן שלי בן 4 חודשים ועדיין ךא הספקתי לשחזר את אמא שלי, ו-כמה נדוש- אני מקווה לשחזר רק את הדברים הטובים. אולי זה מזל שהוא בן, וכל כך דומה לאבא שלו. אני מתפללת כל יום שלא אשכח להניח לו לחיות את חייו, ולא לחיות את חיי המתוקנים במקומו. וזה כולל גם להיות סלחנית כלפי עצמי, וכלפיה, ולדעת שאין דבר כזה "מושלם". וויניקוט (פסיכואנליטיקאי) דיבר על ggood enough mother. רובנו הרי מספיק טובות.

    • הו שחר
      לקחת אותי ביד ועשית לי סיבוב אצלך בבפנוכו
      תודה זה היה חזק מאוד
      כבר כתבתי לך במקום אחר שהשיר הזה מצויין ועצוב קורע
      לא ידעתי שזה אתה
      {}

      • תודה נעמי.

        ואני, במקום האחר, ישר ידעתי שזו את 🙂 בחיי.
        אני כותב שם בערך בחמישים שמות שונים, אבל הסגנון תמיד אותו דבר.

        יום נעים לך ולכולן.

        • אה אני ממש לא חזקה בלזהות סיגנונות
          בטח חשבתי שזה מישהו אחר כל פעם
          ואני את עצמי לא יכולה ממש להסתיר
          אבל עשיתי ניסיון חדש
          תגיד לי אם הצלחתי
          {}

    • לא יכול להראות אהבה". עליך נכתב?
      ויש שיר נהדר של יונה וולך ז"ל, שכל כך קפץ לי לראש כשקראתי את מה שכתבת, שבעיקרו מדבר על היכולת לתקן את החיים, וכדבריה: "תקן, כאחד שהבריא, כאחד שחלה".
      ואולי דוקא אלה שחלו, אלה שנפגעו, אלה שהורעלו, לאלה יש סיכוי לתקן, להסתכל על העבר, להיות מלאי חרדה מהעתיד, ומשם לנסות ולתקן.
      וילדים הם אפשרות כל כך גדולה לתקן, וסכנה כל כך גדולה לתלות עליהם ובהם את כל מכאובינו, תקוותינו, פחדינו ושאיפותינו. והרי זה בעצם מה שהורינו עשו לנו…
      מקווה שתדע לפסוע בדרך הקשה שבעצמך התווית בהודעה שלך, ואולי יש לך שם משענת בדרך שכזו, כי לבד – כל כך קשה.
      בהצלחה

      • טלילה תודה.
        השם שלך מייד מזכיר לי את עירית לינור.
        —-
        מישהי שאני מכיר (ניסוח עדין. יכולתי לכתוב – מישהי שנפשי מסתובבת סביבה, מישהי שאני הוגה בה יומם וליל, מישהי שאני רוצה בלהט האובססיות הפרועות שלי, אבל כמובן לא אגיד את כל זה)
        בחרה לפחות לפי שעה לא להביא את ילדיה לעולם. אני תוהה מה פשר הגישה הזו שלה.
        האם יש כאן יותר אומץ, פחות אומץ. האם זו הכרה אמיתית ביכולות וחוסר היכולות שלה או אולי פחד?
        אולי החלטה שהיא תשאר מרכז חייה בלא התחייבות מהן לא ניתן להתרחק בקלות?
        אולי זו החלטה שתחלוף לה?
        לא יודע. ברור לי שלו הייתי חושב באופן מודע גם המצב היה אצלי כך.
        אני התחתנתי בעקבות הריון. וגם ההריון השני לא היה מתוכנן ממש. כמובן, עד כמה שכשמזדיינים בלי קונדום וגומרים בפנים אפשר להמשיך ולצפות שזה לא יקרה. למרות שהגניקולוגית אמרה שבתקופת ההנקה כמעט שלא ניתן להכנס להריון. טוב, יש לי אחלה זרע מסתבר. מאוד פעיל 🙂

        יום ראשון. אני עייף. ומתגעגע. תלוש קצת.

        מי יודע מה ילד השבוע הזה. אני מניח שלא עוד ילד.

        אוף.

        • שכחתי לכתוב את השם.

          שיבוא לי כבר שיר
          כמו גשם ואוכל
          להרגיש את האבק
          ולהפרד מחלק מכאב הבוקר

        • כי טלילה של עירית לינור, היא אכן אלילה במלוא מובן המילה!!
          איכשהו, אצלי האקסיות המיתולוגיות גברו עלי, או שנח שלי טרם נולד…
          אבל, בהודעה הזו שלך יש צל של כאב, לא? ואולי יותר מצל בלבד. מה הולך פה?? ??

    • אני רוצה לומר כי השחמט עיצב לי דרך חיים ויכולת חשיבה שאין דומה לה בעיקר בתחום חלוקת עדיפויות ואופן טיפול בכל מצב אפשרי ובלתי אפשרי בחיי

    • אני רוצה לומר שאני גדלתי גם בחינוך ספרטני קר ומרוחק אבל משני הצדדים ומין חינוך לפרפקציוניסטיות חסרת פשרות שגם אם עשית משהו מסוים על הצד הטוב ביותר תמיד שמעתי על הפגמים הזעיריםולא מילה אחת טובה גדלתי והיום אני משמש בתפקידי ניהול בכירים ואומר לך זאת מתוך הבנה עמוקה עצם זה שאתה מבין ויודע היכן היו הטעויות משמע היא אחת שא.לעולם לא תחזור עליהן -ב.גם אם תגיע לסיטואציה דומה תדע כיצד לטפל נכון בכך אז כל הנותר הוא לומר אשרייך אחי שהבנת זאת ועל כן יייה ותדע להעריך חיים

  12. לא. אני בחיים, בחיים לא אהיה כמוה.

    • חבל שאת לא ראית את החיוך שחייכתי כשראיתי מה כתבת
      ג'וליה יקרה
      לא מדובר כאן על הטראומות והפצעים האיומים והכאב הבילתי ניסבל
      מדובר כאן על הקטן..על המחלחל..על מה שלא ראית עד שלא אמרת ושמעת את אמא שלך מהדהדת לך מהילדות
      את מבינה למה אני מתכוונת?
      חיבוק

      • זה לא שהיא מפלצת. זה לא שאני סוחבת איתי פצעים עמוקים, העניין הוא, שהיא איכשהו הצליחה תמיד לעשות לעצמה את החיים קשים, והיא עושה את זה כחובבת דרמות ובלי ראי מול העיניים, לא רואה מה משתקף.
        אני מאושרת, בטח יותר ממנה, וגם יותר ממה שהיא היתה בגילה, ואני לומדת ממנה כל יום איך *לא*, איך לא להישאר במקום עבודה שגומר אותך, איך לא להיכנע לשיגרה, איך לא לפחד לקחת סיכונים, איך לא להישאר במקום אחד.
        מעבר לזה, יש עוד כמה דברים, עצות שהיא חשבה שהיא נותנת לי ולמזלי אימצתי דווקא את ההיפך מהן. ההוכחה שלי היא שאני אדם בריא ומאושר, ואני לא אהיה כמוה.
        ותודה, נעמי, על החיוך/חיבוק

        • ברור שלא תהיי כמוה
          יש שיפור באבולציה
          אני רק מיתכוונת…יום אחד פתעם
          את שומעת את עצמך אומרת מישפטים
          שהיית בטוחה שלעולם לא יצאו מהפה שלך
          וזה בדרך כלל לא המישפטים שכל כך הכאיבו לך אלא
          אחרים לגמריי..כאלה שפחות שמת לב להם
          {}
          בדרך כלל זה קורה רק אחריי שיש לך ילדים

      • ג'וליה צודקת נעמי.
        אני יודעת היום מה בדיוק אני לא אוהבת בהתנהגות של אמא שלי
        ומיישמת בחיים שלי
        אני יכולה להסכים עם ג'וליה
        כי אני עם הפרטנרים שלי עושה דברים שונים ממה שהיא עשתה בזוגיות שלה
        ואם זה יכול להצביע על מה יהיה עם הילדים שלי אז הדברים יהיו אחרים

        • אני באמת חיה זוגיות אחרת משל הורי.(יותר טובה!). אבל עכשיו כשהילדה שלי בת שלוש אני מוצאת את עצמי מדקלמת את התפקידים של הורי… לצערי. כך שלפחות במקרה שלי, אין להסיק מהזוגיות לגבי ההורות העתידית…

          • שעד שזה לא קורה, עד שלא בעיניים רואים את זה קורה, נדמה שאפשר ויהיה אחרת.

  13. לא זוכרת איזה פסיכולוג אמר לי, היו כל כך הרבה: אנחנו נוטים לזכור, בעיקר לאמהות שלנו, את החלקים הפחות יפים בגידולינו. כשחשבתי על זה נמלאתי אשמה: כנראה שהיא הייתה כל כך נהדרת, הרי היא תמיד אומרת שאני חשובה יותר מהכל, ואני רק זוכרת לה את ההערות על המשקל העודף שצברתי בגיל ההתבגרות, את העקיצות על כך שאחי חכם יותר, תתלבשי אחרת. אלוהים, כמה אשמה – האמנם אני זוכרת לה רק את הרע?. אז עכשיו בנוסף על רגשות האשם שהיא הכניסה לי לכל אורך גיל ההתבגרות על כך שאני לא טובה אליה, היא מקבלת חיזוקים ממומחים לעת זיקנתה, שמעמיסים עלי עוד פקעלה אמוציונאלית של אשם. אני תמיד אשמה. היא תמיד הקורבן. אולי כשיהיו לי ילדים אוכל גם אני סופסוף כמוה – להיות נקייה מצפונית.

    • אוי כמה כמה שנים הסתובבתי ככה. מי אשם פה מי אשם. כל כך הרבה סבל.
      זה נשמע פלצני להפליא, אני יודעת, אבל באמת, יש איזה שלב, אפשר להגיע אליו, שהאשמה לא משנה כבר. ביחסים בין אמא לבת, בעניינים ההיסטוריים, נשארים לראות. ככה היה. ככה אני הרגשתי. כשהקשר נשאר ברמה שבוחרים אפשר גם לראות איתה, ככה היא ראתה, ככה היה בשבילה.
      ואפשר להיות עצוב על כאבים, ואפשר להיות זהיר עם העתיד, ואפשר הרבה דברים.
      אני לא חושבת שזה מתנקה לגמרי. אבל המטענים נהיים כל כך יותר קלים.

  14. יש לי כל כך הרבה מה לכתוב, ואין לי מילים להגיד…לא רק לכם, גם לי.
    אני עדיין ילדה קטנה. אני כמעט בת 23, ועברתי בחיי הרבה יותר ממה שאמא שלי עברה בחייה.
    אני אוהבת את אמא שלי עד השמים ובחזרה, וגם הפסיכולוג שהיה לי ועזר לי להאשים אותה ולפקוח עינים ולגלות את הריחוק האמיתי שמסתתר מאחורי הקרבה הגדולה שביננו, את הכאבים הגדולים והעלבונות הגדולים לא שינה ולא ערער דבר באהבה הזו. הוא לא ניסה. אבל אמא שלי לא רצתה שאני אלך לפסיכולוג ולא רצתה שאני אעזור לעצמי, כי היא פחדה שהיא תצא אשמה.

    אני מספרת לאמא שלי ה-כ-ללל. טוב, 99% מהכל. תמיד זה היה ככה. כשהייתי קטנה זה היה בשביל לזכות בהערכה, להתקרב אליה, להכניס אותה לחיי. כשגדלתי זה היה דוקא, בשביל להכאיב ולזעזע, בשביל להראות לה כל פעם מחדש את הפערים ביננו, את המרד שלי.

    אני הילדה הקטנה בבית, והילדה היחידה בין כל הבנים. אני גם נכדה יחידה. מפונקת ומוגנת וחנוקה כל חיי. כשאמא מתלוננת לפני שאני מתנהגת כמו נסיכה מפונקת אני אומרת לה: "אני לא פינקתי את עצמי, זוכרת?" ומעניין…אני מפונקת רק בבית, רק אצלה.

    אמא שלי תמימה. אמא שלי פאסיבית וותרנית. אבל אמא שלי אישה כל כך כל כך טובה. גם אני אישה טובה, אבל אני לא תמימה. ואני לא אסלח לאמא שלי על הרבה דברים קטנים, על כל הסיבוכים שלי, על כל חוסר הביטחון שלי. אמא אף פעם לא נלחמה את המלחמות שלי.
    לא בגיל חמש, כשהשכן הטריד אותי מינית, ועכשיו אחרי 17 שנים כשאני באה אליה עם זה היא משנה לי את הנושא,. לא בגיל 18 כשניפצו לי חלום, ואחרים נלחמו בשבילי בכל כוחם וגם ניצחו.

    אמא שלי חינכה אותי להיות אני, הכי אני שאני יכולה. בגלל שהיא טיפלה בהורים חולים הרבה שנים, היא תמייד אמרה לי:" אני מגדלת אותך כדי שתחיי את חייך על הצד הטוב ביותר, שתגשימי את חלומותיך, שתהיי כל מה שאת רוצה. אני הבאתי אותך לעולם בשביל שתחיי את חייך ותדאגי לעצמך, לא בשביל שתהיי המטפלת שלי ותגשימי את החלומות שלי". נכון נפלא??
    אבל איך מורדים באמא שרוצה שתעשי רק מה שטוב לך?

    היחסים שלי עם אמא שלי סבוכים ונפלאים. היא לא הרשתה לי לצאת לטיולים עם כולם, ותמיד דאגה לי יותר מדי, אז אני עצמאית ועומדת על שלי, אבל יודעת גם להתפנק אצלה. רק לאחרונה למדתי לדרוש ממנה את מה שמגיע לי, להתלונן בפניה ולהעביר עליה ביקורת. ואני אוהבת אותה. עד השמיים ובחזרה.

    מה שאני כותבת כאן מגרד בקושי את פני השטח. אני קצת כמוה כבר עכשיו – דאגנית קצת יותר מדי, מפנקת קצת יותר מדי… ואני ההיפך שלה: היא חולת ניקיון, אני מבולגנת. היא שקטה, אני לא סותמת את הפה. היא ויתרה על הרבה, אני נלחמת על מה ששלי.

    אמא שלי לא לחצה מעולם על חתונה. לא עליי, הקטנה, וגם לא על האחים הגדולים שלי. לאח הנשוי היא גם לא מנדנדת על נכדים. אולי בגלל שהיא ויתרה על הרבה בשביל הנישואים שלה. אני לא אסלח לה לעולם על זה ש"כשהילדים נולדו, ויתרתי על כל החלומות." על זה ש"בגלל הילדים לא עשיתי כלום עם עצמי".
    אני לא אשמה שבאתי לעולם. אני לא ביקשתי ממנה, לא אמרתי לה – "אז מה אם קיבלת 100 בבגרות ואת רוצה להיות רוקחת?יותר חשוב להתחתן ולהביא ילדים לעולם." גם ההורים שלה לא לחצו עליה. הלחץ היחיד היה שלה ושל אבא שלי, שכל החיים היו לפניהם, והם…שחיו בדור אחר ולא שכבו לפני הנישואים…התחתנו רק בשביל "לעשות את זה". הייתם מאמינים??

    לכן אני לא מוצאת מה לומר בכל הכתבות כאן שמדברות על לחץ חתונה. אני אוהבת את בן זוגי וטוב לי איתו, וטאני ארצה להתחתן איתו יום אחד ולהביא ילדים לעולם, אבל אני לא אעשה את זה לפני שאהיה אדם בפני עצמי, לפני שאמצא כיוון לחיי, לפחות זמני, לפני שאדע שאני מוכנה.
    וכשאני אהיה רעיה ואם – אני אקח ממנה הרבה: בישול, פינוק, ניקיון, אהבה ללא גבול. אבל אני אלחם ואגן על הילדים שלי כמו שהיא לא ידעה לעשות.

    מוטב שאפסיק עכשיו. מתערבבים לי כאן בליל של נושאים, ועוד היד נטויה…יש לי יותר מדי מה להגיד, ואני אפילו לא יודעת לחשוב על זה…

    רוני, עוררת בי מחשבות עמוקות. אני חושבת על הדברים האלה לעיתים, אבל לא לעומק, כי הם לא אקטואלים עדיין. רק אושר לך ולמשפחתך.

    אורני

    • אורני,
      מה אני אגיד? שוב? שאת מנסחת את הדברים הכי מדהים שאני מכירה?
      עוד יאשימו אותי בחנפנות, אבל אין עוד מילים, באמת שאין.

      • תודה, ענת. המילים האלה שלך חיזקו אותי מאוד.
        את מבינה, אחד החלומות הכי גדולים שלי היה – ועודנו – לפרסם שירים שלי. אני כותבת הרבה, בעיקר שירים. ואת אמא שלי זה אף פעם לא עניין. תקעתי לה ליד מחברת שירים והיא עשתה טובה כשקראה ואמרה איזה יופי, וביקשה ממני באיזה יום הולדת או אירוע לכתוב ברכה בחרוזים.
        בגיל 14 זכיתי בתחרות לפרסום ספר שירים, שהיה כרוך גם בתשלום מצד ההורים שלי. הם אמרו שזמני יגיע, שכשאני אתבגר – אז הם יתמכו בי בזה. כרגע נראה להם לא הגיוני להשקיע בי איזה שלושת אלפים שקל בשביל ספר בכריכה דקה עם 30 עמודים בחמש מאות עותקים.

        אז אם מישהו אומר משהו טוב על הניסוח שלי או על הכתיבה שלי…הוא קונה את עולמו ומחמם לי את הלב. כי לא האמינו בי, וזה כמובן גרם לי לא להאמין בעצמי.
        אז תודה, ענת! תודה!

        • אורני יקירה,
          את מדהימה אותי בכל פעם מחדש עם הפתיחות ויכולת השיתוף המדהימה שלך.
          בשירים אני לא מבינה כלום (חוץ ממה שמושמע ברדיו) אבל בכתיבה אני כן, ויקירה.. כמו שאת כבר יודעת (הרי זכית בפרס) יש לך את זה.
          ויש לך את זה בענק.
          אז בלי חששות ובלי התמהמהות מיותרת לכי על מה שעושה לך טוב.
          תעשי את זה בעצמך ואז התוצאה הרבה יותר מספקת.

          בהצלחה.
          תעדכני חופשי בהתפתחויות.

  15. אני אהיה כמוה ואני אהיה שונה 🙂
    בגיל ההתבגרות, אם מישהו היה רומז שאני מזכירה אותה הייתי מוכנה לחנוק בידיים חשופות.
    היום כבר לא.
    היא לא מושלמת, גם אני לא.
    אבל אני בת בכורה, והרבה אחריי נולדו שני הבנים שאני בקושי מכירה.
    והיא גידלה אותי להאמין בעצמי. לדעת שיש לי מספיק שכל בשביל לעשות מה שאני רוצה.
    לא מבינה עד היום איך בגיל 16 היא לקחה אותי לגניקולוג (אותו אחד שמכיר אותי מאז שני בקושי 1.8 ק"ג וצורחת) אבל לא הרשתה לי לבלות לילה שלם עם החבר הקבוע. מטריף אותי.
    השיוויון בבית היה מובנה, את הבית אבא מנקה כי היא עובדת בשישי, ואת הקניות היא עושה.
    ואני, אני יכולה להיות כל מה שאני רוצה.
    יצאתי מהבית בגיל 18 כי אני אוהבת אותה ולא יכולה לחיות איתה מתחת לאותו גג.
    אבל כולנו ככה, לא?
    אהבה ושנאה מעורבבים באותה כוס.
    תודה רוני על כתבה נפלאה.
    ותודה לאורני ושחר על טפח שיחשפו מנפשם פה 🙂

  16. א –
    לא לכל דבר שאמא אומרת צריך להתייחס.

    ב –
    לא כל פצע צריך להשאר פתוח לכל החיים.

    ג –
    הדרך הטובה ביותר לא להיות כמו ההורה שלך היא לחנך את הילד שלך לאסרטיביות. ילד צריך לדעת לפתוח את הפה על ההורים שלו, ולא להשאר חייב.
    עלי, בתור ילד, זה עבד.

    דיסקליימר: עדיין אין לי ילדים.

  17. שלום לכן אהובות צעירות.
    * מה קורה כשאמא עצמה היא עוזרת בית? איך היא תעיר לביתה ההולכת בנעליים בלויות?
    * אם אתן מרוצות מעצמכן, ודאי יש לאמהות שלכן חלק בזה, אז מה הבעיה להידמות להן במקצת?
    * הבעיה היא כשאתן באות לזוגיות. בני הזוג שלכן מצפים שתביאו אליה, לא את האמהות שלכן, אלא את האמהות שלהם. וזו כבר צרה צרורה.

  18. אקס קומיוניקייטד

    דבר אחד שהיה מובן מאליו לדור הורנו ומשום מה הוא גם מובן מאליו לכל מי שכותב כאן הוא עצם ההורות. השאלות הנשאלות מתחילות כבר מן האיך, ומשום מה לא מן הלמה? למה בכלל להיות כמוה לאמא? לא רק למה להטביע בעוללייך את מה שהוטבע בך, אם גם עם הטוויסטים המקוריים שלך, אלא למה לאמץ אופן אוטומטי כל כך את המודל המשפחתי של הורינו?

    • שאלה מצוינת.

      • "אין מי שמסוגל כל-כל לא להבין ילד כמו אמא שלו"
        (נורמן דאגלס)

        "האנשים הם יצורי כפיהן של אמהותיהם"
        (ראלף וולדו אמרסון)

        "השגיאה הנפוצה ביותר של נשים היא שללדת ילדים פירושו להיות אם.
        'דבר כה אבסורדי.
        הרי זה כמו להאמין שלהיות בעל פסנתר פירושו להיות מוזיקאי"
        (סידני האריס)

        ועם כל זאת: הן עשו טעויות, אנחנו נעשה טעויות ועל הכל תכפר האהבה. האהבה האמיתית, החובקת, שיש בה פירגון ורצון להעניק ולטפח – לא אהבה תלויה בדבר.

        וכן. גם היכולת שלנו לסלוח למי שנתן לנו חיים וגידל אותנו – למרות הטעויות – בהנחה שהכוונה היתה טובה כמו גם הרצון שלא לטעות.

        אבל מי שחי – טועה.

        • אמא שלי טעתה ה-מון, היא שונה מאיתנו (ממני ומאחותי) לחלוטין בכל דבר, כמעט, אבל הכעסים תמיד התפוגגו מהר ולא נותרו משקעים וטראומות, מכיוון שהיא תמיד הצליחה לשכנע במגע, בחיבוקים, בנשיקות, בליטופים, בהבעת עניין אמיתי – שהיא אוהבת אותנו מאוד. שאנחנו הדבר הכי יפה וטוב שקרה לה בחיים.

          פעם לא האמנתי, כשחברות אמרו לי שאמא שלהן מתחרה בהן, מקנאה להן. היום אני יודעת שזה נכון, וכשראיתי את הסרט המזעזע והנפלא כאחד "איחצ'י" ששודר בטלויזיה לפני שבועיים, הבנתי שיש מציאות אחרת – במשפחות אחרות. אמהות שלא בנויות להיות אמהות

          פעם לא חשבו על זה לא נתנו את הדעת לשאלות מהסוג "האם אני יכולה להיות אמא טובה לילדיי, או לא" – זו היתה מעין שליחות ברורה מראש של כל נערה ונערה, המטרה העליונה היתה בראש ובראשונה : למצוא בעל וללדת ילדים. זו היתה ההגשמה. היום זה שונה ולדעתי נשים צעירות יכולות וחייבות לבדוק את עצמן עם עצמן ועם הפסיכולוג(ית) שלהן האם יש עניין לא פתור עם אמא שלהן, שעלול לחבל ביכולתן שלהן להיות אמהות, במסוגלות שלהן להעניק אהבה ותמיכה לילדים שהן עומדות להביא לעולם

          כמו בדברים רבים אחרים, מניעה היא הפתרון הטוב יותר. השאלה צריכה להישאל והיא לגיטימית: האם אני יכולה להיות אמא טובה? האם אני מסוגלת לאהוב? האם אני באמת-באמת-באמת רוצה ללדת ילדים? לדעתי האישית, השאלות צריכות להישאל לפני שנעשה מעשה, כי את הנעשה אין להשיב

          • נכון מאוד. את השאלות צריך לשאול בטרם מעשה. זה נכון מאוד.

            מצד שני, צריך לדעת לסלוח, לוותר, להבליג, להתבגר לעבור הלאה
            גם אם ההורים שלנו לא היו מושלמים

    • כי אנחנו חיות גאוותניות שבטוחות
      ש
      אצלי זה יהיה אחרת
      ואנחנו צודקים בדרך כלל
      זה אחרת אף פעם לא אותה הטבעה מדוייקת
      השינויים קטנים או שינויים גדולים
      אבל הקטע הוא השינוי
      לצמוח וכזה…
      חיוך

      • ומעבר למילים ,מעבר להתנסחויות הנהדרות
        והאילוסטראציות של ההיסטוריה.
        אני רוצה להיות ישרה.
        דווקא בעבורך שהגבת.
        שיש גם זיכרונות אחרים.
        ביני לבינהן.
        על כאבים גדולים.
        ותחושת החמצה וקלקול.
        על שאיני ראויה לאמהות הזו.
        פחד מלווה בהרס.
        על איך אני מוצאת אותם דוברים
        מתוך גרוני,כמו שלט דיבוק בגופי.
        על המחילה שלא מוענקת את ידעתי שאני טועה.
        המחילה שאיני מעניקה לעצמי.
        החיבוק שהחסרתי
        הסיפור שלא קראתי.
        הגבול שלא שמתי בזמן .
        כי את עצמי עוד לא ידעתי.
        על ריבים איומים
        מהולים באהבה מיוסרת.
        נתקים ארוכים
        וקרבות גדולות.
        המחיר ששילמו על שנולדו לי.
        וכן בוודאי גם הרווח.
        חברי אומרים שהן נהדרות.יפות חכמות מוכשרות
        גאווה צרופה.
        והן מה תזכורנה?
        לו היו פה כעת מה היו כותבות הן?

        ואני יודעת
        שהן אוהבות
        וגאות
        וקרובות.
        וכבר לא מגישות חשבונות.
        והן יודעות שהן יכולות לסמוך עלי.
        ולאמר לי הכל.

        ואפילו שהיה שם פרס נובל,
        אפילו אני לא מושלמת.
        בחיי

        • יכול להאמר כאן
          לו היית מרגישה מושלמת
          לא היית יכולה להיות מושלמת

        • וגם לעצמי.
          מהצד השני.
          אמא שלי שזמנה הסופי.
          השאול האחרון.
          זה זמן שאני נוברת.

          שמעולם לא חשתי קרובה.
          לא לחשתי סוד, לא רצתי לקבל נחמה.
          האם אתגעגע לזמן בו הייתה כועסת על שאיני מתקשרת?
          האם אתגעגע?
          למה אתגעגע,אם?
          מה היה ביננו?-אף לא זהר.
          אני מנסה להזכר ברגעים אינטימיים שאינם.
          כאלה שזוכרים.
          אני זוכרת את היומן שהחביאה מאחורי דלת המטבח,טמון היטב מתחת לאוסף שקיות הניילון שלה.
          ואיך מצאתי וקראתי הכל.
          איך הכריחה אותי לחשוף את עירומי בפניה כשהייתי בת שלוש עשרה ואת ההשפלה והתיעוב.
          ואני זוכרת ,גם,איך היינו יושבות יחד בצהריים אחרי בית ספר,ופעם היא טיגנה סטיקים,ואנחנו שתינו במשובת חטא טבלנו לחם טרי בשומן ובלענו.
          צחוק?
          סוד?
          למה אני לא זוכרת?

          הרי לא יכול להיות שלא היה.מה אזכור אחרי מותה? איזה זיכרון טוב שכחתי?

          מעולם לא לקחה אותי לסרט.
          או לבית קפה.
          אני דווקא זוכרת פעם אחת אחרי שחלתה ,אבא שלי נסע,ואני לקחתי אותה לסינמטק.
          ביחד עם הלן.
          ואני זוכרת שהלכה איתי לעשות חורים באוזניים.
          כמה רציתי שנעשה יחד,אבל רק אני עשיתי.

          אחר כך הבנתי שדווקא פירגנה.

          אני זוכרת שהייתי גונבת לה כסף מהארנק.

          כי לא יכולתי יותר לא להיות שייכת.

          ושהייתה באה לאסוף אותי מהגן, ולעיתים נדירות קונה לי מקל סוכר.
          אני לא זוכרת שצחקנו.
          או קנינו משהו שלא צריך.
          ואיך הייתה מעירה אותי באמצע הלילה לנקות ולסדר.
          כעונש.
          והיהמצחיק אותה שאני סהרורית.
          ואת פחדה מאבא שלי.אם אהבה אותי ,מדוע לא אמרה שאני יפה?וטובה,ומוכשרת?
          ואני בטוחה שלעיתים,אפילו נדירות,כך חשבה.

          ובת שתיים עשרה הייתי-עלתה לבוידם,מפשפשת בשקיות,מוציאה פיסת בד.
          יריעה בעצם ,בד משי משובץ.
          היא תתפור לי חצאית.
          חצאית מקסי ארוכה ומהודרת.
          ומקדימה אבנט חרוטי הפוך.
          חצאית יפהפיה.
          רק שאני רציתי מכנסיים מתרחבים כמו לכל הבנות.
          אבל לא אמרתי כלום.
          מעולם לא אמרתי כלום.
          אסור להוציא הגה.
          ואת החצאית שמרתי.
          אפילו הסבתי אותה לתחפושת לבנותי

          [שיידעו שפורים זה בכלל כל השנה…..}
          והן היו מאושרות.
          דווקא אחרי שנים ,שוותה החצאית את ליבי.

          ומה חשבה היא?
          מה הירגישה?
          האם היה זה טבעי בעיניה,לא לשוחח?
          לא לקבל אותי?
          היא בכלל זוכרת היסטוריה אחרת.

          ואחרי שחלתה,ואני בת 16.
          החלפנו תפקידים.
          ולעולם לעולם לא אוכל לשאול,לברר אף לא לגעת.
          או לדעת מה היתה באמת.
          ואבא שלי.
          נו,כשל כוחי.
          דיי לפעם הזו.

          וכן
          כן
          עכשיו
          חיוך.
          גדול.
          באמת.

          כי,
          כי כלום אנחנו לא מבינים.
          כלום.

          ]

          • בקריאה, מהחשיפה, מהעדר הציניות מהנכונות
            מתרגשת כל הזמן
            ועכשיו עם האחד הזה
            כמה קשה להיות גלויה ככה
            אני יכולה לשער
            יוצאות לי שגיאות כתיב מהתרגשות
            שאמות

            תודה נורי

          • רוני.
            והרי זו את שפתחת את הדלת לכולנו.
            בהכרות הקצרה שלי עם בננות,
            תראי מה הוצאת פה .
            מכולם.
            הרי שתודה לך .

          • הזיכרון הראשון שלי הוא אמא עם המיספריים ביד תוקעת לעצמה בוריד
            וזאת לא היתה הפעם היחידה שראיתי אותה במצב כזה לפעמים אני חושבת
            מזל שהיא לא זוכרת את זה ואני גם לא מזכירה ,בשבילה מרגע שנולדתי
            הכל הסתדר,בשבילי הכל התחיל.
            עטופה כולי בחיתול צמוד,ידיים ורגליים מיקשה אחת,אני רואה את עצמי
            מונחת על המיטה,אני רואה את הבטן שיצאתי ממנה,אני רואה את השדיים
            שינקתי מהם,וכולה במחול מטורף,ואלס המיספריים
            מה רציתי להגיד? הכל מתבלגן לי בראש,זה קשור לכאב זה קשור לחוסר
            זה קשור לאהבה זה קשור לסליחה זה קשור לזה ולזה ולזה ולזה
            שנים כעסתי והרגשתי הקורבן הכי הכי בעולם [לא רק על זה]
            אני לא קורבן .אני סולחת. לא הייתי מסוגלת לסלוח אם לא הייתי מקבלת מאמא
            שלי גם הרבה דברים טובים.
            מה אני אגיד לכם…החיים מעניניים זה בטוח

          • את מתארת את אימך ואני רואה את עצמי, כאם. ואני חושבת, גם בנותיי בוודאי לא יזכרו הרבה רגעים של צחוק וקירבה, ולא יידעו שיש בי אהבה. יזכרו כעס וחוסר אונים שלי על כך שהן לא כפי שאני רוצה שיהיו. אבל את הכאב שלי, ואת העלבון שלי, מי רואה? מי יידע? אני כבר לא ממש יכולה לזכור את הכעס שלי על אמי, ולפעמים קשה לי להבין למה הוא חשוב. כל מה שאני יכולה להיות מודעת לו עכשיו הוא שאין בי מקום עבור בנותיי, שקשה לי להכיל אותן, שאני בטוחה שאין דבר כזה אמא מספיק טובה, שאני פשוט לא מספיקה, לא כאם ולא כבת. שאני לא יכולה למלא את התפקיד. שאיון לי את הביטחון הדרוש כדי לגדלן וכדי להעניק להן בטחון משל עצמן.
            ובכל התיאורים של כולכם את האימהות שלכם, ואת חוסר "המספיקות" שלהן, אני לא רואה את אמי, אני רואה רק אותי.

    • כי אולי יש בנו משהו שהוא קצת גדול מאיתנו.
      זו אחת השאלות הקיומיות הכי קשות שמעסיקות אותי: "ייעודי כאם- כן או לא?" ואולי אפילו "למה?"
      בשבילי אין אמת ברורה בנושא-אולי השאלה שלך משרתת את פחדיך לעמוד ב"מבחן" ההורות?
      אני יודעת שהדילמה הזו לעולם תטריד אותי וקשה יהיה לי למצוא לה תשובה שתספק אותי.

  19. כשטיילתי, עכשיו
    פגשתי איזו יפנית בגילי
    היא ספרה שהיא נשואה
    אבל נורא רצתה לטייל
    וכיוון שבעלה עובד ולא יכל להצטרף
    היא נסעה לטייל לבד.
    פגשתי אותה בסקוטלנד
    היא אמרה שקודם היתה חודש באלסקה…
    היא אמרה שבעלה נורא רוצה תינוק
    וההורים שלה נורא רוצים נכד
    אבל היא מרגישה
    שאם תלד תהיה נורא מוגבלת אחר כך
    ושהיא לא גמרה להינות מהחיים בתור בן אדם חופשי…
    היא אמרה שהיא לא רוצה ילד.
    פשוט
    לא רוצה.
    שהיא אמרה לבעלה ולהורים-
    אז אולי אני אלד ואתם תטפלו בו…
    אבל היא לא רוצה ילד
    היא אמרה
    בפשטות
    ואני השתאיתי
    את יודעת, אמרתי לה
    אני לא מכירה בישראל אף בחורה בגילך (29)
    שיכולה להגיד את זה ככה.
    למרות שאין לי ספק
    שיש לא מעט
    שמרגישות ככה
    כן, אפילו בגילך…

    • גם אני פשוט לא רציתי
      חשבתי…נו אני תיק כבד מידיי
      למה להעביר אותו לילדים
      פשוט לא רציתי עד
      שפשוט רציתי
      זה מאוד
      פשוט
      ומסובך לאללה
      {}

      • אח , נעמי….
        חיבוק
        אין לי מילים
        רק חיבוק

      • בת שלושים וחמש, ורק עכשיו למדתי לכעוס על אמא. לכעוס באמת, לא סתם אוף, אמא…
        כן, גם את זה צריך ללמוד.
        כי אמא שלי כל נהדרת. לא מושלמת- פשוט נהדרת. אשה שעברה את המלחמה ההיא, אבדה את כל המשפחה, אבל שרדה, ונשארה כל כך מלאת חיות, מרץ, תקווה. כל כך נותנת תמיד לכולם. איך אפשר שלא לאהוב אותה, להעריץ אותה, איך אפשר לכעוס עליה. היא הרי עברה כל כך הרבה. ולא שהיא אומרת את זה. זה פשוט היה ברור תמיד.
        כולם אוהבים אותה. מגוננים עליה. כעס לא בא בחשבון.
        במיוחד אצלי.
        אבל נמאס לי. נמאס לי להיות תמיד אשמה. כי ההפך מהכעס הוא אשמה. כי אם גרמתי לה צער – אני אשמה. ואם העלבתי או הכאבתי – אני אשמה. ואם הדאגתי אותה – אני אשמה. ובכלל, הדאגה שלה היא נשק בלתי קונבנציונלי שאין לו מענה בתורת הלחימה שלי.
        קשה לי אפילו לכתוב את זה: הדאגה שלה היא לא ממקום שחושב עלי. היא ממקום שחושב עליה.
        "כל כך דאגתי לך" א נ י דאגתי. את לא בסדר.
        אז הלכתי תמיד על קצות האצבעות סביבה. ולא כעסתי עליה. הייתי ילדה טובה.
        אבל אסור שילדה תשמור על אמא שלה. זה לא טבעי. אז את זה אני מנסה לחסוך מהבת שלי. לתת לה עצמאות. בטחון. שתגיד לי – אמא, את עושה לי רע. שתמרוד. שתתנגד. שלא תנסה לרצות אותי. שתעשה מה שטוב לה. לא מה שטוב לי.
        ולפעמים, יותר מדי פעמים, אמא שלי באה לי למילים, ועוצרת אותה, ולא נותנת לה, ומגבילה אותה. שתהיה ילדה טובה, שלא תדאיג את אמא ויותר מהכל – שלא תכעס עלי. זה הכי קשה לי. אני מיד רוצה לעצור אותה, להשתיק אותה. מה פתאום לכעוס על אמא?
        אבל אני מתקנת. מה שאני יכולה. אני אומרת לה שטעיתי, שכעסתי לא בצדק, שמותר היה לה לכעוס עלי. שמותר לצעוק. להתרגז. גם עלי.
        ורק שלא תהיה אשמה.
        אולי גם מזה משהו יקלט.
        שלא תחכה שלושים וחמש שנה…

        • כן..רגשות האשמה על לא משנה מה
          גם אני הייתי ככה [לפעמים זה עוד מבצבץ מתחת לכל ההבנות הגדולות]
          התחלתי לכעוס על אמא שלי בערך בגיל 13 עזבתי את הבית בגיל 15 וחצי
          סלחתי לה בגיל 26 כמובן שלפעמים היא מכעיסה אותי..ואני אותה אבל
          דיי
          כתבתי פעם

          אם מחר אמות או
          אולי עוד דקה
          דעו שאהבתי אותכם
          ובחרתי בכם
          ואת הכעס זנחתי מאחוריי
          כי הכעס הוא לא אני
          אהבה מזרימה הכל
          כעס עוצר הכל
          את הכעס שהיה לי על אבי
          אני זונחת
          ואת הכעס שהיה לי על אמי
          אני זונחת
          ואם לא יאוחד הכל בהבנת האהבה
          הכל יתפרד מעוצמת הכעס
          ואם לא יבדק הכעס לפניי שנזנח אותו
          לא תוכל האהבה להגיע ולזרום

          כל אחד עושה את הכי טוב שהוא מסוגל לו
          ולפעמים זה ממש קשה לקלוט את זה
          כי זה לא ניראה לנו הכי טוב שאפשר
          ובכל זאת

        • "אמא שעברה את המלחמה ההיא"…… "אסור שילדה תשמור על אמא (ועל אבא…)…"
          מוכר, עטרה. וטוב שהתחלת גם לכעוס, סוף סוף…

    • אסתי,
      הנה, מצאת בחורה בת (או-טו-טו) 29 בישראל שיכולה להגיד ככה.
      בקרוב פרטים נוספים.

      • אני רוצה לומר לכם שאחוז האנשים הכשרוניים והחכמים באתר הזה הוא מדהים. בחיים לא חשבתי שיש כל כך הרבה בנים ובנות שיודעים להתנסח באופן כל כך מרשים – כפי שזה בא לידי ביטוי במאמרים ובתגובות ב"בננות"

        זהו, הייתי חייבת להגיד את זה

  20. השושנה והאבן

    בהתחלה חשבתי לא להגיב, כי התקשיתי מאד להזדהות עם הדינמיקה שנוצרה כאן.
    אני, יש לי אמא סופרוומן. או לפחות ככה תמיד הרגשתי. או לפחות יחסית אלי. אין לי מלה רעה לומר עליה, רק להשפיל את ראשי ולהצטדק שאני לא כל כך מוצלחת, ולקוות שיאהבו אותי גם ככה – לא קרייריסטית, לא מתקשרת לכל הדודות הזקנות במשפחה לשמוע מה שלומן, לא מבינה בשוק ההון, לא סורגת סוודרים, לא מבשלת ממולאים, לא מסתובבת עם טעם מגובש ומנומק בריהוט וביגוד, לא משקיעה באיפור ולא מתקשרת לאמא כל יום.
    אולי כי לא הייתי אף פעם בטיפול אני לא יודעת לבחון באופן ביקורתי את הסיפורים של אמא שלי על הילדות שלי. על איך הייתי הכי יפה והכי חכמה, וכמה שעות בילינו ביחד וכמה היא השקיעה בי ואיזה חברות טובות היינו. אני רק יודעת שגדלתי להיות מישהי שמלאה ספקות לגבי עצמה ומסתייגת באופן קיצוני מקשרים עם אנשים. אבל להאשים אותה בזה? לא יודעת…
    בקיצור, אני לא דומה לה, לטוב ולרע, בכל מה שנוגע לאמהות ובהרבה תחומים אחרים, אבל אף אחד לא מבטיח לי שאני לא אעשה שגיאות איומות ונוראות שבכלל לא יהיה לי מושג מהן עד שהבן שלי יכתוב ב"בננות" תגובה למאמר של הבת של רוני…

    • ואולי העובדה שאימך היא סופרוומן, או מוטב לאמר-אולי תפיסתך את אימך ככזאת, לא הותירה מקום לצמיחתך שלך?
      אין מפלט מטעויות, העיקר הוא אופן ההתמודדות איתן. העיקר הוא התיקון. כשעוסקים באשמה ובעיקר בהאשמה, עיוורים לאפשרות התיקון, או אז נכונים לנו ימים ארוכים של תיסכול ולילות ארוכים אף יותר, עתירי חלומות, שבמקרה הטוב יעסיקו את הפסיכולוג שלך ימים רבים. (במקרה הרע- תצטרכי להתמודד איתם לבד).

    • גם אני לצערי לא אהיה כמו אמא שלי כי היא ממש נהדרת !!! ואוהבת ומפרגנת וגם סבתא נפלאה לילדים שלי ולכל האחרים . הילדים שלי כבר מצטערים שאני לא כמוה ….
      אין לי רגשי נחיתות אני אמא נהדרת בדרכי שלי ולמרות כל השגיאות …
      רק מי שלא עושה לא שוגה!
      נהנתי להיות איתכם במאמר הזה באמת היה מעניין ונעים לגלות שיש פה אנשים בעלי כושר כתיבה מדהים וגם כנות נדירה .
      לפעמים אני מצטערת שלא יושבים ומדברים פנים אל פנים אם כי כמובן זה היה יכול להיות שונה מאוד .
      שיהיה לכולם רק טוב !

  21. אחד המקרים הפרטיים של חוק חוסר השלמות הכללי, הוא חוק אי השלמות ההורית, או בשמו האחר, פרטרנליס קטסטרופליס אינהרנטיס. הרי לא חשוב, ממש לא חשוב עד כמה נתאמץ כהורים לעשות הכל נכון, הכל בדיוק, הכל שלם, הכל כליל, תמיד נהיה אשמים באי שלמות צאצינו, כשם שתמיד היינו אשמים באי שלמותם של הורינו.
    בשלב מסוים, כך אמרת, רוני, ידעת כבר שזה לא כך, ידעת שבעצם יש לענות, יש לדחות את ההאשמה, יש להבין שמקור האשמה אינו בך. הא םתדעי גם ביום מן הימים את אותו הדבר כאמא ולא רק כבת?

  22. אין מה לעשות,החיים זה גלגל מסתובב,יש לי ילדה בת שנתיים,והרבה פעמים אני מוצאת את עצמי אומרת לה משפטים שנשבעתי שלא אחזור עליהם,שהיו מעצבנים אותי כשהייתי ילדה.
    אבל כנראה שזה באמת עובר בגנים,ובכל אמא יש את האמא הפולניה הטיפוסית,אפילו שהיא לא פולניה.
    או שזה פשוט בא עם ההריון,כל הדאגות כל האמונות הטפלות,וגם כל הנודניקיות שלנו כלפי הילדים שלנו.
    בקיצור אל תיקחו את זה קשה,כי מתי שהוא הילדים שלנו יחזרו על אותם משפטים מעצבנים גם לילדים שלהם.

  23. sometimes i think about my mother
    she gave me live
    and she will take it back

  24. מה שנראה לי שצריך לשים אליו לב בככל הדפוסים האלה שעוברים בין הדורות הוא השליטה והכוח. יש לי תחושה שזה הדבר העיקרי שעובר ושמשאיר אחריו תחושה של טעם רע בפה. וכל פעם אנחנו שואלים, איך הצלחתי להעביר את זה הלאה, זה לא בדיוק אותו דבר, זה פולש בלי שחשבתי על זה בכלל, יש שם שליטה וכוח שעוברים בהרגשה, ומשנים כל פעם צורה.
    אני חושב שאני לא מדבר רק על הנסיון המשפחתי שלי אלא על כמעט כל הנושא של יחסי הורים וילדים, ואפשר להרחיב את זה ליחסים בכלל, רק שזה נורא בולט במשפחה, וזה אף פעם לא מנותק מאהבה, שהרבה פעמים היא מאד גדולה, אבל כוללת יחסי שליטה בתוכה, של שולט או נשלט.
    אמא שצופה בילד/ה ואומרת שזה יותר מדי טלויזיה, שכל הזמן הילדה שוכחת, שהיא לא אחראית, אנחנו מנסים לגדל ילדים שיהיו כמונו, בלי הרבה ידע מי אנחנו בכלל, ומנסים לכפות עליהם את ההגדרות שלנו לטוב ורע, הרבה פעמים על ידי שימוש בכוח, רגשי, מילולי, או פיסי, ולרוב אין צורך, ואף פעם אי אפשר להכריח מישהו להאמין ולאמץ ערכים. ואנחנו שוכחים שזה קורה בכל מקרה, מתוך בחירה של הילד, הוא יכול לבחור מה הוא רוצה לאמץ מההתנהגות של ההורים, והוא יכול לחקות את ההורים, אבל צריך להשאיר לו את הבחירה, ולא לכפות עליו אותה.

    ו.

  25. עכשיו השעה 02:45 במשך השעה וחצי האחרונות קראתי שקיקה כל הנאמר פה ואהבתי מאוד משום העומק ההבנה וההיתייחסות של כל אחד והניתוח הכירורגי שנעשה על ידי כל אחד לעוצמות השונות או לשדים הקיימים בו במילה אחת אהבתי . אוסיף ואומר רק למצטטי משפטים כי חוכמת אחרים הנאמרת על ידי שונים מהם לעולם תעיד על נסתר עמוק יותר במצטטיהם לילה טוב!!

  26. פשוט מדהים, המאמר והתגובות.
    מסע לתוך הנשמה ערכתם פה.

    אני לא יודעת אם זה שאני מעודדת אותה לצעוק ולצחוק בקול רם ולהשתולל ולהתבטא זה בזכות או למרות מה שקיבלתי בבית. כי קיבלתי המון, לטוב ולרע. פעם אחת יצא לי מהפה "למה כולם ככה ואת לא" ולא האמנתי שיצא, ולא זכרתי שנאמר לי. פעמים אחרות הרגשתי כך, וניסיתי להתעלות מעל ההרגשה, ובכל זאת להיות שם בשבילה.
    אני יודעת שהפגיעות שפגעו בי לא היו בזדון, ותמיד הרגשתי אהובה ומיוחדת, אבל גם "יותר מדי" כל מיני דברים. יותר מדי רגישה, יותר מדי פרועה, יותר מדי קולנית, יותר מדי. בזה אני עומדת בנתיים, אני לא חוזרת על זה. אני רוצה שתקבל ותאהב את עצמה כמו שהיא, שלא כמוני שהייתי צריכה לעבור טיפול כדי להגיע לזה. אני רוצה שתוכל לא להיות בסדר, ולחיות עם זה בשלום, שלא כמוני, אבל לא באמת יודעת איך לגרום לזה לקרות.
    בכל מקרה, אהבתי מאוד מאוד את מה שכתבת כאן. מקווה שתמשיכי להיות כאן, לפחות בפורום.

  27. אצלינו בבית, האישפוז הקרב ובא הגיע. כמה פעמים. הפעם הראשונה היתה בהיותי בת 16, הפעם האחרונה לפני חודשיים. בתור בת 16 את לוקחת קשה דברים שאמא אומרת, אפילו שברור עפ"י הגדרה שיש כאן בעיה נפשית/התמוטטות עצבים קשה וביטויים אף גרועים מאלה.
    ככה זה יותר מפחיד, לא לרצות להיות כמוה. כשיש סיבה טובה באמת.
    כל פעם שמשווים בינינו חיצונית בסגנון "את קופי אמא שלך" ואמא שלי אומרת "כן, אבל עם האופי של האבא" אני מחייכת לעצמי חיוך קטן מבפנים. אני לא כמוה. אני לא כמוה.

הגיבי

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*