האבולוציה

הגברים בקניון מבוהלים, הם רוצים לטבע, הם לא זוכרים מאיפה הם נכנסו והיכן הם החנו

משל המערה

בתקופות עבר הגברים שבחבורה יצאו להם להרפתקאות צייד ומשחקי מלחמה תוך כדי ניסיון שכנוע שמדובר בעול הפרנסה, בעוד שהנשים נאלצו להישאר במערה המאובקת, ועליהן היו מוטלים התפקידים ה"מקסימים" כמו: ארגון המערה, התמודדות עם המחלות, חינוך, פליית הכינים, הרגעת הרוחות, בישול האוכל, סירוק השערות, הגנה על השטח, שיחות עם השכנים, שמירת המראה, יצירת בסיס קבע רגוע לגברים ותפירת הבגדים.

הקניון: ממלכת הנשים

יום אחד חזרו הגברים ממסע צייד מפרך ולהפתעתם במקום המערה המעופשת והמסריחה חיכה להם בניין מאורגן ומסודר עם מקומות חניה, שילוט מאורגן, אזורים לילדים, לקפה ולקניה.
המהות היא עדיין אותה מהות: מקום מוגן מפגעי מזג האוויר שנותן שירותי לבוש, סירוק, הנעלה, רפואה, אוכל, ביביסיטר וחומרי ניקוי. אבל דרך הביצוע…
הקניון, ממלכתן הקסומה של הנשים, התגלה לגברים כמבוך מפותל, מסוכן ומפתה.
הגברים בקניון מבוהלים, הם רוצים לטבע, הם לא זוכרים מאיפה הם נכנסו והיכן הם החנו, מנורות הפלורסנט מסנוורות אותם, הנשים מבלבלות אותם, ילדים שהם לא מכירים מנגבים עליהם את האף ומערכת הכריזה צועקת הכרזות מלחמה שהם לא מבינים. וכשהם פונים לקבל דקה של הזדהות הם מגלים שדווקא הנשים, בצורה מרגיזה שכזו, מפגינות פתאום את כל אותם תכונות שהן נחשדו בחסרונם: היכולת לתמרן בין שני מבצעים שונים בחלקים הקוטביים של הקניון – חלוקת קשב וקואורדינציה. הן יודעות להפעיל נהדר את המוכרים בחנות – כושר מנהיגות. בקלות בלתי נסבלת הן יודעות לחשב את מחיר החולצהחצאיתטבעת אחרי הנחה של 27.5% – ראש מתמטי וראלי, והן יודעות בדיוק רב היכן נמצאת כל חנות וחנות – חוש כיוון.

התוצאות

התוצאות לא איחרו להגיע. חלק מן הגברים ברחו זה לזרועות זה והפנו לנו את הגב לעד, חלקם פיתחו אלינו כזאת עוינות שעדיף היה אם היו נותנים להם כבישים משלהם לנהוג בהם. וחלק מאותם הגברים (החלק האמיץ והידידותי למשתמש) מנסה, לא בהצלחה גדולה, להבין ולהיות חלק מתרבות הקניונים – אותם אתם פוגשים משווים קופונים וכרטיסי מועדון תוך כדי שמירה על הילד בטרמפולינה ורכישת מוצרי היגיינה לאישה.


שרשרת מזהב עם שם

על הכותבת מיכל פוקס

ילידת 1971, מזל קשת, סטודנטית לתקשורת באוניברסיטת חיפה ומעצבת גראפית מובטלת. גרה בתל-אביב, חולמת על ניו-יורק והגוף, תשוש, נוסע שלוש פעמים בשבוע לחיפה. מאמינה בגמדים ובמכשפות, סוגדת לאמונות תפלות וחיה ליד מגן דוד אדום (ליתר ביטחון). בנוסף גם פולניה (רק רבע) וחוקרת שירותים מדופלמת.

51 תגובות

  1. באמת שאני לא מבין מה יש לכן לחפש בקניונים (מלבד היותו בניין ממוזג). לפי הנהירה ההמונית והטורים המשתרכים אפשר לרגע לטעות ולחשוב שמחלקים שם דברים בחינם.
    בפעמים הספורות שבחורה הטריחה אותי למקום שכזה, התיישבתי לי על ספסל ובהיתי בהולכות ושבות. חגיגה אמיתית לעיניים.

    • אני מתה על קניונים, ואם אני רואה קניון פתוח בסביבה – אני חייבת להכנס..
      אין כמו קניון חביב עם מבצעי סוף העונה, כדי לשמח לב אשה.
      להכנס למנגו זארה סופרפארם, למדוד, לנסות בושם חדש..פשוט תענוג.
      ובאמת – לא מומלץ להביא גברים לשם, כי אחרי חנות המחשבים ואופיס דיפו הם פשוט משתעממים שם פחד..

  2. גבירת הטירה

    אויה, עוד קטע מלא סטריאוטיפים וחצאי תובנות שעלינו להפריך, להצדיק, לשמר או לקעקע. אין כוח לזה.

    ולמה שיהיה? היום בבוקר קמתי בישוב גלילי שמקבל את המים שלו מבאר מקומית ולא מחברת מקורות. לא מחובר לרשת החשמל, ורק כמה תושבים מתקדמים מפעילים גנרטורים. היציאה לצומת הקרוב כרוכה בהליכה של שעה דרך יער. בכל היישוב יש טלפון ציבורי אחד, שפועל על סלולר. יותר מזה, אנשים נהנים לגור שם. שאלתי אותם.

    מודה, ישבתי שם וחשבתי על העיר ועל החיים, אבל אף מחשבה שחלפה בראשי לא היתה קשורה בשום פנים ואופן בדיזנגוף סנטר ("ממלכתן הקסומה של הנשים"). אז מה אני אומרת? שאולי כבר נשאיר את זה ככה. כל טוף.

  3. אולי קלישאה אולי סטריטוטיפ אבל בכל מה שזה קשור לבעלי (שיחייה) המאמר פשוט קולע בול.
    אין בעבורו מקום יותר מפחיד, מרתיע ומשעמם עד אימה כקניון או סופרמרקט.
    מיד בכניסה עיניו מסונוורות כליל מבליל הצבעים, האורות וקולות הנשים והילדים שברקע,
    הוא מעולם לא הצליח להבין מה כך-כך מהנה בלטייל הלוך ושוב במתחם של 1000 מ"ר עם מוזיקת מעליות וצעקות ברמקול "ב20 דקות הקרובות בלבד הנחות מדהימות במיס לגוט" (תמיד יש שם הנחות ותמיד נורא יקר), הוא לא מבין לכמה חנויות אני מסוגלת להיכנס ולצאת כשראשי עוד לא סחרחר עלי.
    אם הוא כבר נסחב איתי לקניון לאחר תחנונים ולא לפני שהוא מוציא לי את המיץ "אבל מותק מה יש לי לעשות שם? להסתכל עליך? לסחוב לך את החבילות?"( אני: "כן!!!") בנוסף לכך הוא גם נותן לי את ההרגשה שהוא השקיע בי כל כך הרבה, שאין ספק שאאלץ לגמול לו בארוחת ערב מושקעת וסקס סוער.
    נו טוף, לפחות יש לנו הנשים מקום משלנו להנות בו אחרי שגם על הקוסמטיקאיות ומכוני השעווה הגברים השתלטו.

  4. אני מוכרח לחזור על דברי שירי בתגובתה למאמר הקודם (וכן, יש פה ירידה עקבית ומתמשכת באיכות המאמרים) :
    מה זה פה? מעריב לנוער?

    למה כל שטות הגיגית צריכה להתפרסם, כשכל קיומה
    הוא לאפשר להמוני התגובות (שחלקן מעניינות הרבה
    יותר ממנה) זכות קיום? פעם גם המאמרים עצמם היו
    מעניינים.
    וגם, כמה תגובות בנוסח "כן גם בעלי ככה, איזו
    חכמה הכותבת" אפשר לקרוא??

  5. אני תמיד הולכת לאיבוד בקניונים.
    והחלק שאני באמת מסמפטת הוא המיזוג. מממ.

    • אריאלה רביב

      אבל ממש. אני יכולה להעביר בהם שעות. יש לי אלפי שעות דיזנגוף סנטר. חבל שאין חוג לתואר שקשור לבילוי בקניונים, הייתי מסיימת בהצטיינות יתרה.

      • נקרא קניון עדה
        אי שם בדרום החם
        היו זמנים
        היום אני אפילו מתעצלת לטפס ברגל קומה אחת
        מעדיפה מעלית
        קניון הוא מכשיר הכושר של הארנק
        פחד אלוהים איך שזולגים המזומנים מיד עם הכניסה לארץ הפלאות של הקפיטליזם.

  6. לאור מה שקראתי את הכתבה אני אישית חושב שאתן הנשים לא יצאתן מן האבולוציה האישית שלכן אם אתן אוהבות מבנים עם כל מיני כוכים קטנים שאפשר למצא שם מציאות אני אין בעיה. לי אישית אין בעיה להכנס לקניון ואני אמצא את הדרך שלי פנימה או את הדרך שלי החוצה אבל זאת לא השאלה השאלה האמיתית למה אנחנו צריכים את זה כי כמה יזמים המציאו כמה חניות כמה בתי קפה שולחים על כוס קפה מחירים מופקעים אני לא יודע אני אישית מעדיף את החנויות של העיר ואת השווקים הישנים שאתה יכול למשש כל פרי ומדי פעם אתה יכול למצא כמה מציאות שם…. אז יהיו שלום ותודה על הדגים (כן הם נקנו בשוק).

    • ?!-,:;….()"/'
      מלאך, אנא שבץ את הנ"ל בכל תגובה.
      תודה.

      • אריאלה רביב

        כתבתי לו אותו דבר בתגובה קודמת

        great minds think alike?

        • שתי טמבליות.
          פיסוק, פישוק, אחת שתיים- זוגותיים.

          • אריאלה רביב

            פיסוק = לשים פסיקים
            פישוק = לפתוח רגליים
            ומה לעשות, סימני פיסוק הם חלק בלתי נפרד מכתיבה, הם מבהירים כוונות. כולנו בטח זוכרים משיעורי לשון איך הם יכולים לשנות לגמרי את משמעות הכתוב.

          • תגובה למדעניות הטילים שברוב טובן החליטו ללמד אותי לכתוב אני אקח את זה לצומת
            ליבי את הבקשות שלכן שניה אני מפנים את זה ………. לא זה לא הולך זה פוגע לי בשטף הכתיבה

            אז יהיו שלום ותודה על הדגים …….

          • אם בתיקוני לשון עסקינן
            מוטב כי תקח את העניין לתשומת לבך ולא לצומת לבך
            יען כי צומת עניינה פרשת דרכים

          • והפסיקים החסרים ו"יהיו שלום" זה יותר טוב?

            כבר מזמן הפסקתי לתקן את העברית של הכותבים. המלחמה אבודה.

  7. לוכד עריקים במיל'

    יום אחד נערת הלוכד התורנית אומרת : לוכדוש, אני צריכה חולצה חדשה, אתה בא איתי לקניון? (שאלה רטורית לחלוטין כי הרי ברור מה יקרה אם אני אגיד לא. רמז: סגירת שערים כללית…)
    או קיי, אז הולכים.
    אני מוציא את ציוד הניווט וההשרדות מהקיטבג הכולל:
    1) מפה אחד למאה של הקניון.
    2) מצפן מיקצועי.
    3) ג'י. פי.ס.
    4) מקל ארוך להרחקת מטרידים למיניהם בצורת ילדים מעצבנים בני 6.
    אני נכנס אם האוטו לחניה (או יותר נכון מנסה) ויוצא אל החום בחזרה. ("לוכדוש ,אמרתי לך שצריך לבוא יותר מוקדם, נכון?"). אחרי הליכה של כמה מאות מטרים ("אוף, בגללך הלכו לי הרגליים!") אנחנו נכנסים לקניון ומתחילים (או יותר נכון *מתחיל*) לנווט.
    אחרי שהג'י.פי.ס. נישבר , המקל נחטף עלידי אחד המטרידים והמפה נקרעת מעצבים, אנחנו מוצאים חנות בגדים.
    או כך לפחות חשבנו. אחרי מספר דקות בהן המוכרת שיכנעה אתנו לקנות את "האפגני" התברר שזו חנות שטיחים עם קישוטים בצורת חולצות.
    יכולנו לשוטט עוד כמה שעות אך מה שהצילה אותי היתה העובדה שנערת הלוכד שכחה לתכנת את הקלטת אחת הסדרות האמריקאיות המפגרות האהובות עליה ולכן דהרנו לביתה על מנת לצפות בסדרה.
    תודה לקולומבוס:)

    • בובי של דובי

      למה הכתבות התקשרו למימדים של לוש פסקאות?
      זה לא יותר שנון ככה.
      איפה הילי שרון שתכתוב מאמר שיצחיק אותי עד דמעות??

    • קולח העט תחת ידך.
      הו הו הו
      כן יירבו

      במיוחד הקטע עם האותיות הלועזיות.

    • מרגרינה רכה

      ואחרי כל זה בטח גם יש לך החוצפה להגיד ש*נשים לא יודעות לנהוג כי אין להן התמצאות במרחב*.

    • אחי תמיד אמרתי לך קח מערכת גיבוי לכל מערכת שאתה מעלה איתך, לא למדת את זה בקורס השרדות one on one ? ואחי למציקים יש פיתרון חדיש שכגרע נמצא בשלבי פיתוח אני יעדכן אותך בתאם ….

  8. איזה קישטוט….

  9. גם אני כבר מרייר תגובה מתוך רפלכס, אפילו שזה אחד המאמרים היותר סתמיים שהתפרסמו כאן לאחרונה.
    אני לא נכנס לקניונים, אלא לשם מטרה אחת, מוגדרת, תחומה בזמן ובמקום. סרט, חנות מסוימת, וזהו.
    חווית הכניסה לקניון לעולם מזכירה לי את ארול האחד והיחיד, ש –
    "…כל מיני צורות, מראות, ריחות ולחשים
    ניגנו עליו, כמו היה אורגאן חשמל.
    הוא נתן לשמש, לרוחות, לאנשים,
    אבוד כל כך, כמו תינוק שלא נגמל…"
    (ט.מ. מ.א. ז.ל.)
    קשה לתאר את המועקה, את הסבל הכמעט פיזי, שכרוך מבחינתי לכניסה למקום הרועש, הצפוף, המפגיז את החושים ומטמטם את השכל הזה. ים הפרצופים החולף על פניך, החנויות שלעולם נראות אותו הדבר בדיוק, הרעש המסנוור והאורות מחרישי האזניים –
    ככה אולי מרגיש לוויתן שנקלע לתמרון של הצי השישי מול חופי אוסטרליה, המום ומטומטם מחבטות הסונאר וטרטור מנועי ענק.
    אז איך לא יזרוק את עצמו על החוף?
    ואפשר רק להתפלא על הפליאה, אם ישנה, של נשים לגבי התופעה הזו.
    אם כבר נידרשים לשורשים אבולציוניים, יש בהם גם כדי להסביר את התופעה באופן פשוט:
    גברים צריכים היו להתמקד במטרה, להנעל, לרדוף, להשיג ולחזור.
    נשים היו צריכות להעביר את היום במקום שבו לא קורה שום דבר מעניין, על פני עשרה מטרים מרובעים. במצב כזה, כל אבן עגולה שמישהי מצאה כשיצאה להשתין רגע, הפכה להיות נושא לשיחת היום, ומכאן ועד חיבה יתרה לחפצים, קצרה הדרך. שלבו את זה עם היכולת לרחף, לא לשים לב, לא להתמקד בכלום (על נהיגה כבר דיברנו?), והרי לכם חוויה קניונית נשית מאוד.
    ונכון, גם בסופרים וברשתות הפארם, התמונה דומה.
    אין לך הרבה דברים נוגעים ללב מאותו גבר הבוהה ביאוש במדף עמוס תכשירי הגיינה נשית, מנסה נואשות לזכור מה אמרו לו להביא: כנפונים, טמפונים, תחבושות, מברשות, או שמא נרות?
    ואיזה צבע, ואיזה גודל, וכמה בקופסה, עם מוליך? עם קרם? עם חוט?
    בנות, עזבו. זה לא בשבילנו. אל תאתגרו אותנו, אל תתחילו עם התחרויות המרושעות האלה, למי יש גבר יותר מחובר לצד הנשי הזה. ובתמורה, אנחנו לא נבקש מכן להביא חוט לקומקום מחנות החשמל הקרובה.

    • אפילו על מאמר כה קלוש ועלוב אתה מתרמנט לי.
      כמה טוב שאתה צץ בקטנות
      (:

    • גבירת הטירה

      איך "מישהי יצאה להשתין רגע", אם בנות תמיד הולכות להשתין בחברותא?

      • לי תמיד אמרו בנות אף פעם לא משתינות. לא בחברותה ולא במטותא.
        מקסימום מפדרות את האף, וגם זה, לא כי צריכות, כדי לעמעם את הזוהר.

        • אריאלה רביב

          אלא עושות פיפי, וגם זה רק בזוגות. מה שאנחנו *לא* עושות זה מחרבנות, מפליצות או תוקעות גרעפסים. אני לא יודעת איך להגיד לך את זה, אבל תפיסת הנשיות שלך? בטעות יסודה.

          • קטונתי מאזובי הקיר.
            התפיסה שלי מוגבלת כל כך, שהמכסימום שאני מצליח לתפוס מדי פעם זה את הגב,
            ופעם מישהו טען שתפסתי תחת. לא בהכרח במובן הנשי, למרות שהוא יכול להתקשר לכך, במובנים מסויימים.
            ואם אפילו קהלת הגדול אמר ש-"אחד מאלף מצאתי, ואשה בכל אלה לא מצאתי"
            מה יגיד ומה יתפוש פרעוש סייבר שכמוני?
            אנא, האירי את עיני, לא בשבילי, אלא בשביל הדורות הבאים של זכרים מאותגרים מנטאלית, שלא ידעו את יוסף ולא את אשת פוטיפר.

          • אריאלה רביב

            התגובה שלי הייתה לטרילי מאמי.

            לך תעמיד סיר ממולאים, יותר יפה לך.

          • שאפילו למלא אותו כבר אי אפשר, מכסימום לעשות סלט חצילים, עם הרבה שום ובלי טיפת אהבה?
            ולהגיש עם *אורז לבן לבן*, כמובן.

      • וזו תופעה לדעתי ראויה למאמר משלה, הרבה יותר מהנושאים האחרונים שהיו כאן.
        זה מתחיל בעדכון קולני של כל הנוכחים באזור, בסגנון של *"אני מתה לפיפי"* (שאולי, רק לאזני הערלות והמכוסות תדיר בכובע לבד ירוק, מתפרש לעיתים כצורך שאינו בהכרח מטאבולי, אלא יותר קשור לסיפוק צרכים אחרים), ונמשך בהסתגרות ממושכת, שאינה מוסברת, באזור שרותי הנשים האסורים לנו מאז ומעולם.
        היתכן שמקור התופעה קשור גם הוא לאותה מערה, ממנה צריך היה לצאת רק בזוגות, על מנת שהאחת תכרע לה בעוד השניה אוחזת בנאבוט אבן ונלחמת בדינוזאורים ובזכרים נאנדרטלים, לבל יתקרבו אל המשתינה בקיר?
        או, שמא, דואגת תמיד האחת לזמן איתה את השניה, על מנת למנוע ממנה להשחיר את פניה ברבים בהעדרה מהפורום החברתי שבו הן שוהות?
        אנא, האירו את עיני. אם נגזר עלי לספוג את המקלחת הזהובה, פה ושם ברחבי הפורום, לפחות שאדע מאיפה ולמה משתינות הברקודות.

        • פשוט.

          נעים להיות ביחד.
          חבל על כל טיפה.

          (ובמחשבה שניה, אולי זה זכרון שלושת הרגעים מאחורי מנעול שלא נפתח, והמחשבה על קריאות קולניות מתוך השרותים, שרותים, למען השם, איפה שבנות לא נמצאות בכלל, כי גם הפיפי הוא תרוץ, כידוע, למי יודע מי, שישמע. אבל זה ברמת הסתם לגמרי. הראשון תופס לדעתי.)

        • לוכד עריקים במיל'

          מה גורם לבחורה אינטלגנטית ועדינה לבשר לכל העולם על עניני הנזילות שלה? למה זה צריך לעניין אותי?

          • לא נעים, אבל אתה צודק, נראה לי שבאמת עליתי כאן על משהו, ועכשיו יום שלם להסתובב עם זה דבוק לסוליה, לא נעים.
            מצד שני, כבר נדבקו לי כאן דברים עוד פחות סימפטיים מזה, אז מה אכפת לי עוד סמיכטה סטריאוטיפית קטנה?
            ההכרזה הקולנית, כמדומני, נשמעת בדרך כלל על ידי נשים שגילן אינו עובר, בהכללה, נגיד, את הארבעים.
            אז מה משותף להן, בעצם? אולי הן מייצגות מין גישה מודרנית, משוחררת, מודעת לעצמה ולגופניותה, וששות להצהיר על כך בקולי קולות?
            אולי זה קשור, בעקיפין, לאאוטינג האינטנסיבי ששוטף אותנו מכל מסך, לגבי מוצרי הגיינה אינטימית נשית, בצבעי כחול תכול?
            בנות, קדימה. הבמה שלכן.

          • גבירת הטירה

            צריך לשחרר לחצים, לא? פשוט לא מבינה על מה אתה תוהה.

            וכמוני, אני בטוחה, סבורה כל אחות לג'נדר שמזילה מי ורדים מפעם לפעם, מבין עלי כותרת אדמדמים.

          • סלחו נא לי עלי לגשת לכמה רגעים לפדר את אפי.

            (לא ואני לא אשכח להוריד את המים כשאסיים)

          • היפיפייה הנוחרת

            הו מי היה מאמין שבמאמר נלוז שכזה נגיע לפנינה שכזו: סוגיית "יש לי פיפי/חייבת להשתין/הולכת לפדר את אפי", כל אחת והקיק שלה.
            ובכן יקירי ויקירותי, הכרזה זו על שום מה? על שום אורך התהליך. נשים ופיפי זה חיבור שלוקח לו זמן להתבשל. אצלכם זה קוויקי אצלנו זו מערכת יחסים. קודם כל חיפוש השירותים. שלב שני התור. ועוד איזה תור! כל אישה לחוצה על מקומה ושומרת עליו באדיקות כמעט כמו על בתוליה. אתם נלחמים בשדה הקרב אנחנו בשדה האסלות. אם וכשעברנו את התור ונכנסנו דרך שער הרחמים אנו שולפות את חומרי הניקוי, המטליות הלחות,קיי 700, סנו-די, שמפו נגד כינים ועוד ועוד. זה שלב ניקוי האסלה, שלב הכרחי ליושבות שבינינו. ועכשיו את רשאית לשחרר את מימייך.
            אם הגעת עד לפה מפה זה כבר פשוט.
            עכשיו חוזרים לאותו פלוני שחיכה, ציפה, והתייבש בסבלנות עד שנסיים את הפיפי המיוחל.
            ההכרזה על בוא הפיפי היא בעצם מעין הכרזה של I'LL BE BACK רק בסגנון הנשי. ללא הינו מודיעות על כך הייתם דואגים לשלומינו במקרה הרע או עוזבים אותנו לאנחות בקניון שופע נשים ונטולי גברים (אם נאמין לכתבה) במקרה היותר רע. אז בפעם הבאה שנשמעת באוזניכם הכרזה זו על תתרעמו. תבינו זה רק מאהבה (ומפחד נטישה…)

            אופציה שניה היא שהכרזה זו מופנית בעצם למין הנשי בחבורה. לאותן חברות לעת צרה שילוו אותנו במלחמתנו על זכותינו להשתין. איך אומרים "יש מכבי יש חברים", אצלנו הנשים הנוזל הצהוב מתפרש קצת אחרת. אותה גברת בשינוי אדרת. יש פיפי יש חברות! לחיים חברים !!! לרוויה…

          • חן חן לך, יפהפיה נוחרת.
            עכשיו מתחברות להן כל הפיסות יחדיו, לתמונה שלמה, אפשר לומר אפילו הרמונית.
            ההקבלה שעשית בין בירה מכבי לבין שתן נשי, סוגרת למעשה את כל הקצוות.
            מזה כמה שנים שאני תוהה, מפעם לפעם, לפשר הנוזל הצהבהב, הדלוח, החמצמץ, חסר הפשר והתוחלת, המשווק בבקבוקי זכוכית בעלי תוית מכוערת באופן כה בולט.
            רק עכשיו, ובזכותך, הבנתי סוף סוף במה המדובר.
            הרי לא יעלה על הדעת, פשוט לא יתכן, שכימאי או מהנדס מזון כלשהו יוכלו לרקוח מחומרי הגלם של בירה (מים, שמרים, חיטה קלויה וכישות. מה הסיפור?) משהו שכל כך דומה בטעמו ובמרקמו לשתן נשי, ולא להתאבד באמצעות האזנה ממושכת לריטה.
            בירה מכבי, ללא ספק, מהווה את הליווי המושלם לסטייקים של יום העצמאות, מעין פיסות מעובות של קרטון ממוחזר, רווי בפוספטים מן הטבע, ומשלימה את קשת הטעמים וההעדפות הברורות של הציבור הצורך אותה.
            באופן אישי, אם אלו שתי הברירות העומדות בפני, אעדיף תמיד את השתן הנשי הגולמי, על פני המוצר הנורא המופק ממנו בישראל.

          • היפיפייה הנוחרת

            אם כבר בבירה עסקינן, האם השמועה שהוגנבה לאוזני נכונה? האם הגברברים פיתחו איתורית לנשים עם תאבון בריא ולא לבירה? האם בירה היא לפעמים לא רק בירה? האם מוניקות למיניהן יכולות להתגלות באמצעות הזמנתן לבקבוק בירה טוב (או רע, לרוב רע…)? האם ידיעותי בלשון עברית וזיונית יכולות להיוודע ליושבים לצידי דרך צורת החזקתי את בקבוק הבירה/קולה/ספרייט ושאר משקאות?? ?

        • לסנופ המוטרד
          ניראה אותך מתאפק
          לאחר שיטוט ממושך בפריזר הענקי הזה שנקרא קניון.
          תמיד חשה שם כמו גלידת שטראוס.
          חוץ מזה שאין שם שיחים שדורשים רק הרמת חצאית קלה,
          אז כול שנותר לנו הוא להתנצל בנימוס ולדלג ברגלים מעונבות למישעי ושיניים חשוקות
          לקודש הקודשים.
          שם יש לעבור את מחסום המנקה שרוצה כסף בתמורה לפיסת נייר מיקרובית, לחכות בתור, להשתין בעמידה ברברס וגם לקלוע ולבסוף להחלץ בשן ועין כשפיסת נייר טואלט דבוקה לעקב ואחורי החצאית , איך לא, תקועים להם בחוטיני האופנתי.
          ואם נחשוב על זה שנייה , זאת הזדמנות פז בשבילכם להרגע לרגע ולאגור כוחות להתקפה הבאה.
          אז הבה נפיפה בשמחה ונמשיך ,כמו תמיד, לקנא בכם.

    • בסוף מצאו אותו זרוק מתחת עץ אשכוליות אחד
      זצ"ל לא לשכוח את ה צ'
      ותודה על התזכורת

  10. ובכן אני, נקבה בישראל חושבת שהקניונים,מרכזי הקניות או איך שלא תקראו לגושי הבטון הומי
    האדם,דחוסי האויר בעלי התאורה הגרועה שהופכת את כולם לדומי מפלצת נוהרת ,מבולבלת ורעשנית, נוטפת שאריות מקדונלדס וריחות מזויעים הם גועל נפש אחד גדול. ויותר מכל
    – מ ס ו כ ן!

    אם במקום כל קניון, ויש יותר מדי היו משקיעים בגינה ציבורת יפה אז אולי אמהות צעירות היו מתלוננות פחות על בזבוז כספים ועייפות רגלים ונותנות לילדים שלהן להשתולל עם ילדים אחרים ולעצמן לנוח קצת יותר בשקט ולא לצרוח כל הזמן ואז אולי גם הבעלים שלהן היו מצטרפים
    בסבבה.

    אבל מה , אתם רוצים אמריקה.

    בקיצור, יושמדו הקניונים (ולא ע"י החמאס).

  11. אם אין לכם, עורכי "בננות" היקרים/ות, או לך אריאלה רביב מספיק מאמרים חדשים קצת יותר
    מרעננים/מענינים/מצחיקים… במלאי אנחנו נמתין בסבלנות עד שיהיו כאלו.
    למרות שהיה כיף "להפציץ" קניונים.

    • וואו – כמה עויינות
      תאוריה קטנה ולדעתי די מוצלחת, על קניון, ובובית מטעינה את העוזי (שלא נדבר על מפזרת את הרימונים – מין הלצה לראש השנה).
      אין ספק דרך אגב, ולדעתי בשום מקום בתאוריה הקטנה שלי לא הכחשתי זאת
      שאין כמו גינה, שפת הים או הטבע.
      מצד שני אין כמו יום חמסין ולחות איומה כדי לרצות להעביר את אחר הצהרים במקום מוצל וממוזג
      לרכוש ולקנות, להשוות מחירים ולקנח בסרט – מופקרת שכמותי.

  12. התנצלותי הרשמית בפני אריאלה רביב, הכוונה היתה לכותבת המאמר מיכל פוקס.

  13. תאמינו לי או לא אני גם אוהב קניונים וגם………נשים
    וזה הולך לי יופי ביחד
    מה רע שיש במקום אחד את הדברים שאתה אוהב?!!!?

הגיבי

Your email address will not be published. Required fields are marked *