הבננה השבועית

השבוע של נטשה מוזגוביה, מגישת מהדורת "חדשות בחמש" יחד עם דני קושמרו בערוץ 2, עיתונאית ומתרגמת. לומדת לתואר שני באוניברסיטת תל אביב


יום ראשון: יחסי עם ריכרד פון מיזס

אני לא שונאת אנשים. בדרך כלל. בטח לא ברמה של לאחל להם משהו רע. ובוודאי שזה לא מגיע לדרגה שאני מוכנה להוציא את המשהו רע הזה לפועל במו ידי. אבל לעולם אל תגיד (הציבי קלישאה מתאימה) – היום נמצא האיש. קוראים לו ריכרד פון מיזס, ויש לו מזל שהוא כבר מזמן מת.
בבוקר, אחרי שקמתי בחמש וחצי לטפל בשובל ההרס היומי שהותירה אחריה המפלצת הדו-ראשית שנוצרה מחיבור של ילד וחתול פעילים במיוחד, ואחרי שקשקשנו קצת עם פוליטיקאים בתוכנית הבוקר של מירב מיכאלי ברדיו, זה עוד לא היה כל כך אישי – הכוונה ליחסי עם פון-מיזס, כמובן.
בשעה 12, באולפנים של חברת החדשות בנווה-אילן, כשהתוכנית של היום הייתה כבר די מגובשת, החיים עוד נראו יפים. ואז לקחתי הפסקה בחדר ההמתנה לאורחים בשביל להשתלט על מאמרו של הפוזיטיביסט המהולל. בערב, אחרי התוכנית, אני צריכה להגיש שני רפרטים באוניברסיטה. עם קרל פופר אנחנו די מיודדים, למרות שגם הוא במקרה מת נכון לכתיבת שורות אלה. אבל הפון-מיזס הזה.
מרוב קנאה באחד הצלמים השרוע על הספה שליד עם ספרו של מורקמי, אני מתעקשת להקריא לו כמה פסקאות פונמיזיסיות. כמעט שקע בתרדמת.
אחרי התוכנית יש לי בדיוק 45 דקות להגיע מנווה-אילן לאוניברסיטת תל-אביב. בסערה אני פורצת לכיתה באיחור קל. המרצה שואל בנימוס אם הכנתי. תואר שני, בכל זאת, אמורים לקחת קצת אחריות. "קצת הסתבכתי עם פון-מיזס", אני מתוודה ומתחילה להרגיש שלא בנוח על מה שאיחלתי לו במשך היום. בסופו של דבר זה לא שפון-מיזס לא בסדר. סתם נפגשנו ביום לא טוב. אתה מבין, בסוף השבוע כתבתי כמה כתבות לחו"ל על הכנות לבחירות. מעט מדי שינה. ועוד הרבה תירוצים. אצטרך להיות מקורית יותר, כי שבוע הבחירות רק מתחיל. פון-מיזס, אני בטוחה, יסלח לי. מה גם שהוא, כאמור, כבר אינו אתנו ולא ממש מזיז לו.


יום שני: המטפלת מצאה עבודה

כאילו לא מספיק הבחירות, המטפלת מודיעה לי שהיא מצאה עבודה בתור מזכירה או משהו. "אלף סליחות", היא אומרת, "אני כל-כך נהניתי" (כי אין ברירה, אם לא נהנים בעבודה הזאת עם ילד היפראקטיבי, זה כמו לצאת להאבקות יומית מול טרקטור). "זה בסיידר", אני אומרת לה, "אני הראשונה לברך אותך שמצאת עבודה שהולמת יותר את הכישורים שלך". הבעיה היא שעכשיו אני צריכה להתחיל הכל מהתחלה. לא נורא, רבים וטובים ממני עברו את המסלול הזה לפני. סיזיפוס, למשל.
השאר רגיל. עבודה (הפעם מגישות יחד עם דנה וייס, מרוב בלונד המסך נשרף, אבל מעניין. אחרת. עם קצת דז'ה-וו מתוכנית התרבות שהגשנו עם דפנה שפיגלמן).
עוד ספר על אל-קאעידה, לא רע דווקא. אוסאמה, מתברר, היה הילד ה-17 של אביו, ואמו הייתה האישה ה-11 של אביו – אין כמו מתמטיקה רכילותית מתובלת קלות בטי.אן.טי.
השבוע, ורק השבוע, אני מוותרת בחגיגיות על משימות ה"בונוס". לא עוד תרגומים וחארטה. הגיע הזמן להודות שאת את גלגלי ההיסטוריה מניעה עצלנות, אחרת מי היה טורח להמציא מכונת כביסה ו"פמפרס"?


יום שלישי: בחירות

התוכנית היום שעה במקום חצי שעה. באולפן החדש יפה אבל קפוא, והרבה המולה במסדרונות היום. הדבר היחיד שמנחם במעין שמחה לאיד – שאלה שלא הלכו להצביע, וגם לא לעבוד היום, בטח לא הצליחו גם לעשות מנגל – מזג האוויר לא משהו.
אחרי התוכנית יש לי רבע שעה להגיע לעמדת שידור במטה של ליברמן, יחד עם ארז רותם כתבנו. בחצי האוזן כבר שומעת בדיחות שמתרוצצות על חשבוננו, "למה שלחו את מוזגוביה ורותם למטה של ליברמן? כי זה דימוי של המפלגה, רוסיה ופלילית".
עד שנמצאה החניה, מגיעה פחות מ-5 דקות לפני השידור. לא נעים להודות, אבל זהו הסטנד-אפ הראשון שלי עם מיקרופון ביד מול המצלמה בשידור חי. אבל שעיתונאי יבקש תדרוך לפני דבר כזה? זה כמו שחתול שלוהק לתפקיד של חתול בסרט ישאל פתאום מה עליו לעשות. לפחות את ליברמן אני מכירה מזמן, דא. המיקרופון די כבד, ואני, כמו שרנסקי בעת ראיון לאיזו רשת זרה, צריכה לעמוד על שני ארגזים צמודים בגלל גובהי הצנוע. ואני טורחת להזכיר את זה כי נראה אתכן עומדות על דבר כזה על עקבים.
יאללה, עברנו את זה, אבל נהיה חם יותר ויותר. מלא אנשים מגיעים, מתחילה ההמולה, והופה!בגלל הרעש, בגלל האוזניים העקומות שלי, או איזו תקלה אני פשוט מפסיקה לשמוע את השידור מהאולפן ומאז אני לא בדיוק יודעת מתי אני באוויר ומתי לא, רוב הזמן כנראה לא (פרסומות! ועכשיו עוברים לעבודה – לליכוד – לקדימה – וגם לפרשנים יש מה להגיד). בזמן שכן היה שידור, בדיוק הייתי מאוד עסוקה בלהידרס על-ידי פעילים מתלהבים מתוצאות המדגם (סליחה, אמרנו לפני חצי שעה שתהיה הפתעה, אז ממה אתם מופתעים בדיוק??). כהרגלי מהעיתון, התחלתי לראיין פחות או יותר את כולם. פספסתי כנראה רק את הראיון הבלעדי עם הכלב של ליברמן. אם יש לו בכלל כלב. משהו כמו ליברמן-פינצ'ר?
בסביבות 2 בלילה, בדרך הביתה לתל-אביב, מתקשרת לדני קושמרו להתבכיין שלא שמעתי כלום ושאין סיכוי שדווקא הרגעים היותר מעניינים שתפסנו שם יזכו אי פעם לשידור.
"זה בסדר, אצלי התרסק כמעט מעל הראש מנוף שנשא מצלמה", דני מרגיע אותי בחן האופייני, וכרגיל, מנצח בנוק-אאוט בתחרות מניין הצרות היומיות שלנו.


יום רביעי: לפתח עור של פיל

כבר יום רביעי, כמעט בוקר, אבל עדיין קשה להירדם. איך לעזאזל לומדים אדישות? להאמין לקולגות שמספרים שהם "פיתחו עם הזמן עור של פיל" זה בערך כמו להאמין שלטוקסידו יש שתי כנפיים כדי להשאיר מקום לזנב.
בקיצור, אני לוקחת עוד מנת בין-לאדן, זה מספיק עד הבוקר – הספר נגמר, והגיע הזמן לצאת לעבודה. התוצאות – טוב נו. ובדרך על אחד הגשרים מעל הכביש שלטים של "שינוי" המנוח: "יש שינוי – אין ש"ס". מעניין אם ש"ס ישקיעו בהחלפת המקומות של חלקי המשפט. כרגיל בדרך, שומעת קצת שיעורי ערבית מוקלטים וקצת רדיו – לכל כך הרבה אנשים יש מה להגיד היום.


יום חמישי: בלונים צבעוניים על המסך

מהבוקר כותבת עוד כתבה ל"ניוזוויק" ברוסיה עם סיכום הבחירות. נוסעת לאולפנים. עוד תוכנית.
דבורה עומר מקבלת פרס ישראל, באה להתראיין, ואני מתמוגגת – אחרי כל האסונות, בלוני הגז שהתפוצצו, כאילו חסר לנו 6 רקטות קסאם וקטיושה אחת – קצת תרבות. חבל שזה לא קורה כל יום. הבעיה היא שההיסטוריה נכתבת בעיקר בזכות אסונות למיניהם. את התקופות השלוות כותבי תולדות משהו לא מעטים ציינו בעבר במילה אחת, "שקט".
בערב מחלצת את ניק ממלתעותיה של הסבתא (היא דווקא נחמדה, אבל יש לה דעות מוצקות לגבי הדרך הנכונה לחנך ילדים). השבוע אני מוותרת לעצמי גם על בישולים מושקעים. ידיד מזמין לארוחת ערב, וניק מכסח לו את הפלייסטיישן. זה לא חינוכי, אני אומרת לעצמי. לא מרשה, אני אומרת לו. בסוף הערב איכשהו גם אני, גמורה מעייפות, מוצאת את עצמי משחקת איזה משחק דבילי במחשב, בפעם הראשונה מאז שהייתי בת 15. ועוד באובססיביות, כאילו בחיסולם של הבלונים הצבעוניים שעל המסך תלוי גורלה של ארץ ישראל. נו שוין, שבוע מעייף. ממחר אפשר לחזור לשגרה. את ההחלטות הקשות ממילא דחיתי עד אחרי הבחירות. עיתון או טלוויזיה, או אולי איזה חודשיים של עבודת שטח לקראת הדוקטורט בצפון קווקאז ובמרכז אסיה? טוב נו, זה יכול לחכות עד יום ראשון. הרי בסוף השבוע, כרגיל, יש מלא עבודה. קצת טניס באמצע. ואולי קפיצה קטנה לצפון. ולצייר. ולנגן. ולקרוא עם ניק. והופ, הלך לו עוד שבוע.

7 תגובות

  1. יפה ומוכשרת.
    דא

  2. בעניי את מדהימה!
    דמות להעריץ. אימא חד הורית שעושה המוןןן, מוכשרת (ראיתי אותך גם בתוכנית ראיונות "גברים בשחור"- שרת וניגנת מדהים).
    את פשוט כובשת
    תמשיכי כך
    טנית.

  3. רציתי לברר מה נטשה לומדת לתואר שני ומה היא למדה לתואר ראשון?
    מעניין איך היא מספיקה לפי ידוע לי לימודים מתקיימים במשך כל היום..

    • לומדת אתי מדע המדינה וגם ערבית, נדמה לי. אבל יש לה שלושה או ארבעה תארים ראשונים, לא יודעת במה.

הגיבי

Your email address will not be published. Required fields are marked *