הודעת טקסט חדשה

הפלאפון עשה איזה קול מוזר כזה. מן קרקור לא ברור, לא ממש צלצול. משהו כמו. הסתכלתי עליו מופתע. מה זה אומר? הסתכלתי במסך ומול עיניי הייתה הודעה סתומה. "יש לך הודעת טקסט חדשה". הודעת טקסט, מה עושים עם זה? ומי שולח לי הודעות? ועוד לפלאפון הזה?
זה הרי מספר חדש שקיבלתי רק השבוע.
לחצתי על איזה מקש עם מעטפה עליו, והופיעה ההודעה: "19:30 , מספר טלפון חסום, הודעה: אתה צודק."
רגע, כבר זה לא הגיוני. אני לא צודק באופן עקרוני. זה מן פגם כזה. כמו אנשים שלא יודעים לרקוד. וחוץ מזה, אני לא זוכר שהתווכחתי עם מישהו לאחרונה. אני לא אוהב להתווכח. ואני גם לא ממש אוהב להסכים, מה שאומר שבאופן כללי אני משתדל לא לבוא במגע עם אנשים.
אז מי שולח לי הודעה שאני צודק? האדם האחרון שהתווכחתי אתו היה אני. אני משוחח אתו הרבה, למרות שלרוב הוא מדבר שטויות. אז מה? אולי זה באמת אני ששלחתי לעצמי הודעה?
אבל אני לא יודע הרי אפילו איך שולחים הודעות. ואני לא חושב שהמצב הנפשי שלי הגיע עד כדי כך שאני שולח לעצמי הודעות טקסט ולא זוכר. זה עוד לא. לזה יש לי עוד שנה שנתיים של הידרדרות מתונה.
אז מי? ומה זה בכלל מספר חסום? ניסיתי לשלוח הודעת תשובה, ולהפתעתי הרבה, למרות חסימות המספר ומוגבלות היכולת הטכנולוגית שלי, ההודעה עברה. ההודעה ששלחתי הייתה די לקונית. זה לא נוח לכתוב הרבה בפלאפון. רק "מי אתה?" וזהו.
חיכיתי כמה דקות. חצי שעה. שעה. כלום. אולי בכל זאת דמיינתי. ואז, רגע לפני שביקשתי את החשבון, כשהסיגריות כבר חזרו לתיק והמחברת האדומה נסגרה, הפלאפון חזר על טקס הקרקור שלו. הודעה חדשה. "אלוהים". יופי, עוד אחד מהחברים הטמבלים שלי.
דבר אחד כן הרגיע אותי. אם זה רק מישהו שעובד עלי אז כנראה שאני בכל זאת לא צודק. לא רוצה להיות צודק. נראה לי נורא מלחיץ. שלחתי תשובה. נו מה, אני לא אשלח? נשחק את המשחק עד הסוף.
"אני לא מאמין לך"
לא היה לי כוח להתאמץ ולחשוב על משהו שנון. ניתן להם להזיע קצת. ההודעה הבאה כבר הגיעה מהר, תוך כמה דקות. "תסתכל על הכוס שלך".
הסתכלתי. נו? מה? כוס תה רגילה, עם נענע ותיון שנקרע ממנו הריבוע הלבן הזה שאמור להיות גלגל ההצלה שלו ולהחזיק אותו מחוץ לכוס. התה עם נענע הכי נורמלי שאתם מסוגלים לתאר.
הדבר היחידי שהיה מוזר, זה שהכוס הזאת נמצאת בדיוק במקום שבו, שניה לפני שנשאתי את מבטי לראות את ההודעה בפלאפון, עמדה כוס של קפה הפוך חצי ריקה שהשארתי.
מתחילים בטריקים. אוקיי.
התחלתי לאבד את הסבלנות. להטוטים זה לא ממש הקטע שלי.
"יופי. מה עוד?"
הפעם כבר חיכיתי בקוצר רוח לתשובה.
נראה מה החברים המתחכמים שלי חשבו עליו עכשיו.
הם בטח סתם מנסים לגרום לי לחשוב שהשתגעתי. אופייני.
ושוב הודעה.
"מה אתה רוצה? סנה בוער? תסתכל מסביב"
הרמתי את המבט מהפלאפון.
בית קפה רגיל, עם אנשים שיושבים, מלצריות עם כוסות ביד, ברמן מכין קפה קצר.
רק כלום לא זז.
כאילו אתה מסתכל על תמונה.
הרגע שקפא נראה כל כך חי, שלרגע אתה לא קולט שהוא קפוא.
עכשיו כבר עברה בי צמרמורת. זהו. יצאתי מדעתי סופית. אולי כן הייתי צריך לדבר עם מישהו.
זה לא בריא למשוך ככה חודשים בלי לתקשר.
אבל מה לעשות שאין לי מה להגיד?
ובנתיים , אני תקוע במה שמתחיל להראות יותר ויותר כמו סיוט.
הפלאפון צלצל. לפחות זה לא הקרקור הזה.
לא עוד הודעה.
"הלו?"
"שלום ,זה אני."
"סליחה?"
"תירגע, זה לא חלום. זה אני"
"אלוהים?"
"אפשר לקרוא לי ככה. אתה יכול לקרוא לי אלי."

משהו באופן שהוא ביטא את השם נשמע מוזר. לא אלי במלעיל כמו שם של מישהו שאתה מכיר, אבל גם לא במלרע כמו של חנה סנש.
משהו באמצע. משהו שהדגש הוא על כולו. שהוא בעצמו הדגש.
"מה…"
"ככה."
לא ממש יכולתי לחשוב בבהירות. אם יש ולו סיכוי קטן שזה באמת הוא, מה אומרים? איך לא לעשות פדיחות? ואולי זאת שיחה כזאת שילמדו אותה פעם בשיעורי תנ"ך? איזה לחץ.
"אבל למה ככה? בפלאפון?"
אני יודע שזה לא הדבר הראשון שהייתם שואלים את אלוהים, אם הייתה לכם ההזדמנות, אבל ניסיתי להרוויח זמן. לחשוב על משהו ראוי.
"אתה לא עונה לאי-מיילים"
ניסיתי לשחזר בראש. רגע. היו כמה אי מיילים שהכתובת של השולח הייתה god.com …הייתי בטוח שזה בדיחה, או איזה וירוס חדש.
"סליחה, לא…"
"עזוב, לא נורא. מה שחשוב זה שהשגתי אותך."
"כן…אז במה אני צודק בדיוק?"
הייתי חייב לשאול, לא? זה יושב לי על המוח. כמו הלחץ של אלה שזוכים בלוטו ומשתגעים מזה.
במה לעזאזל הצלחתי להיות צודק?
"דבר ראשון. אל תגיד לעזאזל. אתם משתמשים בשם הזה הרבה יותר מדי.
ואתה רוצה לדעת במה אתה צודק? בהכל."
"סליחה?! מה זאת אומרת?"
עכשיו כבר ידעתי שיצאתי מדעתי. הרעיונות שלי הם במקרה הטוב לא רגילים, ובמקרה הקיצוני חולניים ממש, אז אם אני הוא זה שצודק, חבל על המין האנושי כולו.
"אני לא מסכים אתך"
יופי, אלוהים לא מסכים איתי, נפלא.
"לא, אני לא מסכים. הרעיונות שלך דווקא בסדר גמור. זה הניסוח. זה מה שיוצא לא טוב."
לך תתווכח עם אלוהים. אבל עכשיו כשאני חושב על זה, הוא דווקא קלע בול לנקודה, תמיד היו לי בעיות ניסוח. פעם חשבתי שאנשים לא מבינים אותי, אבל לאט לאט קלטתי שזה לא הם. זה אני שלא מובן.
"אז החלטתי לעזור לך קצת. ולא….אתה לא זוכה בלוטו."
איך? מה? את זה אפילו לא הספקתי לחשוב אפילו! לא שזה לא היה עוזר.
"אתה לא באמת חושב שאני צריך לחכות עד שתחשוב את המחשבות, נכון? אני כבר איזה יום יומיים בתפקיד אתה יודע. טוב, נעבור לעיקר. החלטתי לעזור לך להתנסח. אני שולח לך מוזה."
"מוזה?"
"לא שמעת על מוזות? מיכאלאנג'לו? המינגווי? אתה חושב שזה לבד הכל?"
"לא ידעתי שהן עוד קיימות…חשבתי…"
"כן, אני יודע. מה אתה חושב? לא רואים? גם פה יש כבלים."

הברמן סובב את הידית של מכונת הקפה. האיש בפינה הדליק את הסיגריה שלו. כל הדברים שקורים בבית קפה רגיל. מאלה שלא קופאים פתאום וגורמים לך לחשוב שהשתגעת. הפלאפון ביד שלי היה מכובה. הדלקתי אותו ובדקתי אם ההודעות נשמרו בזיכרון. כלום. כנראה כן יצאתי מדעתי באופן מוחלט.
ואז ניגשה אלי המלצרית. "עוד משהו? חשבון?"
היו לה עיניים נורא מוזרות, חומות אפורות כאלה, ומשהו בחיוך שלה נראה לי נורא מוכר.
"אה. עוד תה עם נענע, בבקשה."
הסתכלתי עליה פוסעת באיטיות לבר, כאילו מרחפת טיפה מעל הרצפה. הוצאתי את המחברת מהתיק, הדלקתי עוד סיגריה והתחלתי לכתוב.

על הכותבת נמרוד לורא

בטלן כרוני עם נטיה לגרפומניות שמנסה להעביר את תפיסת המציאות המעוותת שלו למילים, בתקווה שאולי הוא יבין אותה. נאו-רומנטיקן וציניקן בארון. בעל חיבה לעצי אשכוליות, אקליפטוסים ובתי קפה. מקווה למצוא את עצמו ולהכניס לו מכות. מחפש בנרות את אהבת חייו (אבל רק בשביל שתחזיר לו את הטישרט שהיא לקחה בבוקר)

הגיבי

Your email address will not be published. Required fields are marked *