הו, מטרופולין שלי

זה כבר זמן מה שאיני מתגוררת בעיר המטרופולין האגדית. עקרתי עצמי מן התופת לטובת הפריפריה לפני כך וכך שנים, ומאז דרכי אל האבדון סוגה בשושנים … מיד לאחר שנפלה בחיקי ההכרה בכך שלא אוכל להתגורר בעיר הגדולה מבלי שהדבר יהיה כרוך ברעב, ומבלי שאהיה מפגע סביבתי מהלך בכל אשר אפנה, פיניתי עצמי בבושת פנים מן העיר.
כבר בשירותי הצבאי החלו הפנטזיות צובאות על מוחי הזעיר. הציפיות והחלומות על מה שטומן בחובו העתיד עבורי היו נאיביות ופתטיות להפליא.. בייחוד אלו הקשורות לעיר הנכספת- תל אביב. לא פעם משכתי ידי בעת הסופרים בכותבי שירים וסיפורים על העיר. הו, מטרופולין שלי..
מיד עם סיום השירות הצבאי שאגב היה מן העלובים ביותר שנרשמו בתולדות צה"ל כשאני מדדה מבסיס לבסיס מבלי שיימצא לי אף לא תפקיד ראוי אחד, עקרתי לעיר הדרומית –אילת. שם למעשה החלה שרשרת מפחי הנפש הגדולה בהיסטוריה האזרחית (שכן אל לנו לשכוח את זו הצבאית..). אין מה לומר- עשיתי חייל במשך עשור, בצבירת כישלונות, וצבירת פדיחות מהאיומות והביזריות שידעה האנושות עד אז,כמו גם שבירת שיאי הטימטום של כל הזמנים. ובהמשך לסיפורינו, בעיר הכבשן שמתי לי למטרה להשתלב באחד מצוותי הבידור שנראו אז בעיני כדבר הזוהר והמבטיח ביותר. הדבר הקרוב ביותר שעלה בידי להשיג בתחילת דרכי המפוקפקת היה משרה כגננת בגן ילדים של בית המלון, דבר שיכול היה להיות נחמד מאד אלמלא סלידתי הקשה מילדים בגיל הרך. אולם, ברגע שנאמר לי כי גננת המלון היא חלק מצוות הבידור פשוט לא יכולתי לסרב.. אך מה אוכל לומר על חוויתי זו.. בטוחני שעד ליום זה סובלים אותם ילדים אומללים אשר בתמימותם נכנסו לגן האימה- מפוסט טראומה בשל המפגש עם הגננת הנוירוטית הקפריזאית..
אך כאמור, עיני היו נשואות לעבר מטרה אחת, ועבורה לא היה מחיר גבוה מדי עבורי לשלם.. אפילו את המחיר הכבד של המצאותי בקרבת ילדים, או שמה צריכה אני לכנותם- מפלצות קטנות,הייתי מוכנה לשלם, והאמינו לי הדבר לא היה קל עבורי… ועבור הילדים כמובן.. אבל למי אכפת מהם.. בקיצור,לאחר מספר מעשי חתרנות מצידי,אשר לא היו מביישים את מיטב הפוליטיקאים מהנחלוליים והשפלים ביותר שידעה מדינתינו, וזאת בנוסף לעובדת היותי מסוכנת לילדים לאלתר, הסכימו האחראים בדבר לשבץ אותי בתפקיד בהצגה שהעלתה אז צוות הבידור תוך כדי אנחת רווחה מפטירתם מעונשה של גננת זו..
הופעה ראשונה: הנמבר מסתיים באווירה דרמטית במיוחד. עשן מתפזר בחלל אולם המלון,דממה במקום. אנו יורדים בדרמטיות מהבמה, למדרגות צדדיות שמוסתרות ע"י פרגוד עץ. זה קרה כנראה במדרגה השניה או השלישית, לא אכביר במילים,פשוט מעדתי והתרסקתי על המדרגות. בעודי חושבת לעצמי כמה מועיל לי הפרגוד .. לא עמד כוחו של זה, וכמובן נפל בעוצמה על הקרקע כשהוא מותיר אותי חשופה לעיני כל, מרוחה על המדרגות בפיזור איברים מרשים למדי. אין ספק שבגמישות איברי הבחינו כל אורחי המלון ללא יוצא מן הכלל.
הופעה שניה: באחת הפעמים בהן החלפתי תלבושת במהירות אור קולית מאחורי הבמה נתקלה רגלי בכוס עם נוזל כלשהו וכל תכולתו התרוקנה על רגלי. לכאורה –שום דבר שאיני יכולה להתגבר עליו..הנורה האדומה נדלקה במוחי המבריק כשניחוח חריף ומוכר עלה באפי.. מבירור קצר נתגלה לי הנורא מכל.. אחד השחקנים בצוות נאלץ להטיל מימיו באין אפשרות אחרת בנמצא בתוך הכוס שכמובן מצאה דרכה דווקא אל רגלי. את שאר ההופעה נאלצו חבריי לסיים בלעדי, ומשסיימו מצאו אותי מקופלת בפינת החדר, ראשי כפוף בין ברכי, רועדת ,כשכל יכולת ווקלית נעלמת ממני כמו גם כל יכולת אחרת להגיב לסביבה.
כפי שתוכלו לדמיין אירוע זה ציין את סוף הקריירה המפוארת שלי בצוות הבידור.
אם כן, לאן עכשיו? ובכן, בטיפשותי האינסופית החלטתי להיצמד לתוכנית המקורית על פיה, לאחר כיבוש העיר אילת, אתפנה לכיבוש העיר הגדולה. הוכחה אמפירית לדבר היותי מטומטמת ולוקה בהסקת מסקנות שאפילו ילד בן 4 יכול להסיק בנקל- שהרי אם לא עלה בידי להשתלב אף לא בעבודה פשוטה אחת בעיר אילת אשר ידועה כעיר שריכוז הנחשלים והאפסים בה עולה על כל דמיון, מה יכל לגרום לי לחשוב שבעיר הגדולה התחרותית והמתוחכמת- אצליח? אלוקים יודע.
תל אביב, אוטובוס דן. אני בדרכי לראות עוד דירת חדר מעופשת ותחובה, כזו שתחושת כבס עולה בך מיד עם היכנסך לחלל המחניק, כזו שאת רק רוצה לברוח ממנה ולהקיא את כל תכולת קיבתך, כזו שלא אוכל להשכיר כי היא פשוט יקרה מדי. לידי יושב טיפוס בעל רגליים ארוכות באופן מטריד , שיער ארוך מוחלק לחרדתי בצורה שאינה טבעית (או החלקה ברזילאית או פשוט פן), וחף משיניים צדדיות עליונות. ואם כל זה לא מספיק קוראים לו מיקו והוא תקליטן. על מנת המשכל המינורית (או ליתר דיוק הנעדרת) אין צורך לפרט. הוא פונה אלי ומתפתחת שיחה. למעשה-לומר שהתפתחה שיחה יהיה יומרני מדי.. אולי משהו שדומה יותר לחילופי הברות וליהוגים חסרי פשר ותכלית..בנקודה זו לא נותר לי אלא לטבוע מחדש את המושג- "שפל המדרגה"-הבחור שהוא עצמו אשפה אנושית מהלכת אוסף אותי מהאשפתות ומציע לי מגורים עד שאמצא לי מקום משלי. וכאן,עליתי על עובדת היותי מניה-דיפרסיבית, וזאת לאור העובדה שבפרק זמן לא ארוך של כ- 3 שניות לערך, גם צהלתי משמחה וגם ובכיתי מעצב עמוק. צהלתי משמחה נוכח החלצות האדון הנלוז חסר השיניים והקרוב לוודאי נרקוטי לעזרתי, ובכיתי שניה אחרי שהבנתי שזה עתה צהלתי משמחה נוכח החלצות האדון הנלוז חסר השיניים והקרוב לוודאי נרקוטי לעזרתי..
מסובך משהו..ועם זאת זוהי תמצית חיי-מסובכתרדודה, עליזהשטופת יגון, קלילהשוקלת מאה טון, ובאמתחתי עוד שלל פרדוקסים מעין אלו. מה שנשאר אניגמטי בעיני עד ליום זה הוא שאף על פי שנשארה בי עוד הכרה רופפת קלושה לכך שאני נמצאת בשפל המדרגה ,עדיין מצאתי עצמי מחייכת אליו חיוך רופס ומכותתת רגלי לכיוון בית מגורי היצור שדבר היותו בן אנוש היתה מוטלת על ידי בספק רב. הסקפטיות סירבה להתפוגג עת חזו עיני במבצרו של היצור שדמה יותר למכון ליווי מאשר לבית. (לא שראיתי חלילה מימי אחד כזה) . לא חלפה דקה ויצאתי את בית היצור בטענה כי אני הולכת לקנות משהו בקיוסק, מרגע יציאתי מטווח ראייתו של היצור, נסתי משם כל עוד נפשי בי.
בחלוף שעה קלה,מצאתי עצמי בפארק הירקון יושבת בגפי, ובעודי טובעת בייאושי בנסיונות להבין כיצד זה לא עלה בידי לצלוח אף לא ראיון עבודה אחד מתוך העשרות שפקדתי עד כה, נפלו עיני על מודעה בעיתון -"דרושים רקדנים לאירועים". התקשרתי, הגעתי לראיון, ולמרבה פליאתי התקבלתי לאחר אודישן קצר ולחלוטין לא מקצועי. הרגשתי שעליתי על הגל. מה כבר יכול להשתבש??? חשבתי לעצמי . הזמינו אותי למדידות. במדידות התברר כי רוב התלבושות קטנות עלי באזור החזה שהיה פעם שופע למדי. או ליתר דיוק-יותר מדי. הבגדים נשלחו לתופרת והבעיה נפתרה.
הופעה ראשונה:אולם חתונות. יצאנו לבמה לביצוע הנמבר שחותם את ההופעה. ממש בדקה האחרונה להופעה חשתי התרופפות באיזור החזה. התפרים החדשים בתלבושת שאמורה היתה לענות על מידותי החריגות לא עמדו בלחץ ונפרמו. לא ידעתי בדיוק לאמוד עד כמה חמור המצב ויצאתי מנקודת הנחה שאשרוד עד סוף ההופעה. אלא שבפועל באחת מהנפות הידיים בכוריאוגרפיה ההזויה משהו יש לומר, קרה מה שחשפניות ונערות גוגו נוהגות לעשות במיומנות רבה וחשוב מכך-בכוונה תחילה. ציץ אחד פשוט נשלף החוצה ממקומו, עליז מתמיד כאסיר שזה עתה יצא לחופשי,מפגין יכולות תנועתיות מרשימות, בעיקר בשל מימדיו הבלתי שגרתיים בעליל,וזאת לעיני כל הילדים, נשים, גברים, זקנים וטף.. מחזה הביעותים המתואר תועד מן הסתם במצלמות וידאו וסטילס כנהוג באירועים מעין אלו. עד היום, כשאני נזכרת בתרחיש ההזוי, עולה מול עיני התמונה הקשה של הרקדנית עלק, גמדה עם שדי ענק, מניפה ידיים לעיל כשעל פניה מרוח חיוך אדיוטי כמתבקש מרקדניות באירועים זולים ועממיים שכאלו. את שעבר עלי באותו ערב, אין לתאר במילים. זה היה אז שהחלה לחלחל בי ההבנה ששלומיאלית נשארת שלומיאלית, ואם כבר זה המצב הרי שכדאי להמנע מקהל צופים שיחזה בי בכשלוני כל אימת שזה מתרחש.. וזה מתרחש חזור ורחוש..(לא,אין מילה כזו-רחוש),
שברון הלב והקלון יחד עם עובדת היותי הומלסית ענייה ומרודה, לא הותירו בי כוחות. ארזתי את חפצי הדלים ואת שאריות כבודי האחרונות ועזבתי את העיר לאלתר. ומאז, על אף שהותי הקצרה הרבה יותר מכפי שייחלתי בעיר תל אביב, געגועי למקום הייחודי, תחושת ההחמצה המנקרת וחוסר המיצוי, לא מרפים, ואני נאלצת להסתפק בגיחות קצרות תכופות יותר ופחות, בהן אני שואפת את ריחות העיר המדהימה ,שאין דומה לה בכל העולם. העיר תל אביב. הו, מטרופולין שלי..

הגיבי

Your email address will not be published. Required fields are marked *