הנזר של ישוע

"חלם על הרגע שבו ייצא מהחנות ויפריח את עלומיו בבתי הקפה בטיילת של תל אביב, על רחבת הריקודים בימק"א, או עם איזו עלמה על ערמת שחת בחורשות הכרמל, כשהחבר שלו פפו, שהיום הוא עשיר גדול בוונצואלה, היה מוציא אקורדיון, חבר אחר היה שולף מפוחית מהכיס האחורי, והשמחה הייתה מתחילה, מוחה כהרף עין את הדאגות למשפחה"

שבע ועשרה, כשאחרון הקליינטים יצא, וגם אדון לבנון ארז בנקישה את תיק הג'יימס בונד שלו וזרק לעברו, "ציון, אתה סוגר, כן?" הוא הלך לשבת בחדרון האחורי של החנות, היכן שאכל כל יום צהריים (כריכי ענק של לחם אחיד עם קציצות ירק שטיגן בבוקר, אחרי שחזר מבית הכנסת, ולפעמים גם בקבוק בירה נשר לבנה), ושבר את הראש בנוגע לתשלומים על הדירה בארלוזורוב.
הם קנו אותה כי מינה אמרה שהיא לא יכולה לגור יותר בשבזי. היא אמרה שהיא פוחדת על הילדות שייצאו פושטקיות, שאי אפשר יותר לסבול את השכנות ומוכרחים לעבור לשכונה טובה. הוא הפך והפך בניירות, חובט בהם מכל הכיוונים כאילו שמניעורם תצמח הישועה, מנסה לחשב מאיפה לקצץ כמה גרושים, אולי משיעורי האקורדיון של שולה, אולי מהשיעורים הפרטיים של לאה, שעוד מעט תהיה בת מצווה ועדיין לא יודעת קרוא וכתוב. אבל המספרים רק הלכו ופערו אליו עיניים מורעבות, והאותיות השמנות על המסמכים התבלבלו כמו האותיות בסידור, כשהוא מתפלל ערבית אחרי יום ארוך של עבודה, והעיניים נעצמות לו והדאגות לשולה ולאה ורחל מכרסמות את הלב והנשמה.
את מינה כל זה לא עניין בכלל. כאילו רק הוא מנהל כאן את המשפחה. היא חזרה מבית ההבראה עם רחל הקטנה, צרור רטוב ופעור עיניים ופרונקלים על הראש, והיניקה אותה כמו פרה, טופחת על גבה ביד אחת ובשנייה מגששת לכיוון הרדיו הגדול לחפש תחנה. הוא בכלל לא רצה עוד ילד אבל מינה התעקשה. כאילו אין לו שום תפקיד בבית הזה, כאילו אין לו מילה. עכשיו הביט בערמת הניירות ההולכות ומשמינה על השולחן בחנות, ניירות שאיימו להחריב את מראית העין הקטנה של משפחה – בית, אישה, ילדים, משכנתה – ולא ידע איך יעמוד בתשלום הבא. אם לא ישלם, הודיע לו הקבלן, הוא מייד מוכר את הדירה, "רק תגיד מילה, אני מוצא מישהו שיחטוף לי אותה מהיידים ועוד ינשק לי את הרגליים בתמורה." אם יגיד למינה שאין לו מאיפה לגרד את הכסף ושבגללו הם יפסידו את הדירה מול הים, היכן שהבריזה תרגיע לה את העצבים ותסדר לה את החיים – היא עצמה אמרה לו את זה לא פעם אחת ולא פעמיים – הוא כבר יכול לארוז את המזוודות ולקבוע תור ברבנות. במו פיה אמרה לו שאם הוא לא קונה את הדירה הזאת, היא חוזרת לירושלים ולוקחת איתה את הילדות.
הוא שב ובדק את החשבונות והמאזנים של החנות, מחשב שוב ושוב, כאילו תצמח לו פתאום יתרה חיובית, איזה עשרים-שלושים אלף לירות יקפצו מתוך הדפים וינחתו בארנק, ובבוקר הוא ילך לבנק במקום אדון לבנון, יפקיד בוחטה של מזומנים והפקידים יעשו לו כבוד: "הנה אדון ציון, המליין. עשה את ההון שלו מאקספורט-אימפורט. קיבל תעודת יצואן מצטיין משר האוצר ספיר בכבודו ובעצמו!"
המחשבות האלה היו כל כך נעימות, לכן מאוד לא נעם לו, בעצם גם הפתיעה אותו הנקישה החרישית על דלת הוויטרינה. לפתע נזכר ששכח להגיף את תריס הברזל עד הסוף, ומישהו באמת עלול להיכנס בלי הזמנה. השעה הייתה חמש דקות לשמונה כשהוא כשל אל הדלת, פתח לרווחה את תריס הברזל הסגור למחצה והביט בזר ששאל במבטא פרסי כבד: "אדון סיון?"
בבית הכנסת הספרדי בנחלת ציון היו הרבה גברים כאלה, שזימרו את התפילות בעברית במבטא פרסי, אבל לדבר עברית לא ידעו. גם אבא שלו לא ידע עברית, והוא נאלץ לתרגם עבורו את מה שאמרו הקליינטים שבאו לקנות שרפרפים למטבח ולעיתים הרבה יותר רחוקות גם ארון לחדר השינה. הוא אהב ללכת אל בית הכנסת בגלל הריח המיוחד של המושבים, קטיפה אדומה דהויה ושנצים מוזהבים, "כיסאות הכבוד" קרא להם אביו, כשהושיב אותו על ברכיו ונדנד אותו בזמן התפילה. אבל כשמלאו לו שלוש עשרה, זמן קצר לאחר הבר מצווה, בטרם יספיק ללמוד מקצוע או אפילו לצמח זקן, נפטר אביו מצהבת, הנגרייה הכושלת נמסרה לכונס נכסים, והוא ואמו ואחיו הקטנים נותרו לבדם בצריף הזעיר בנחלת ציון, רעבים ללחם ולאהבה. לבית הכנסת המשיך ללכת כדי להגיד תפילה על המת, אבל לא פחות מכך בשביל להריח את טחב המושבים.
"אדון סיון, נכון?" אמר הזר בפרסית מתובלת בעברית. הוא ניסה לתרגם לעצמו את דברי הזר, בשפה שקצת שכח במשך השנים, שניסה למחות אותה מהחלק הפעיל של מוחו, החלק שהיה אחראי על התערותו המהירה בעולם הרחב, תחילה בירושלים ולימים גם בארצות שמסביב. אחרי השבעה, כשהמקוננות חזרו לבתיהן ואמו שקעה לתוך עצמה על המיטה הזוגית הרעועה, שוכחת להחליף חיתול למרים, אחותו הקטנה בת החצי שנה, הוא מצא את עצמו על לוח מבקשי העבודה. בשוק של מחנה יהודה נמצא צדיק אחד בעל עגלת רוכלות זעירה שזרק לו קצת פרנסה. בבקרים הלך ברגל את כל הדרך מנחלת ציון לשוק של מחנה יהודה, שם רכל בכפתורים ובמיני שנצים. בצהריים היה מתחמק הביתה כדי להכין אורז ועדשים, קציצות של חוביזה או במיה במיץ עגבניות לאמו ולאחיו הקטנים, ובערב היה קורא קצת תלמוד וגמרא בשביל הנפש, וגם בשביל הזיכרון של אבא: מה נעלם פתאום ואני אפילו שערות על החזה עוד אין לי?
ביום שלמחרת שוב אותו הסיפור. וכך במשך שלוש שנים. משם עשה חיל ועבר לשמש בתור זבן בחנות הבגדים של אדון הירש. הייקה משולל חוש ההומור אך בעל טביעת העין, הבין שהצעיר הפרענקי יפה העיניים ודק הגזרה ימשוך קונות פוטנציאליות. בטרם מלאו לו שמונה עשרה נסע בכל רחבי המרחב הערבי: קנה ומכר כפתורים ובדים מובחרים, שנצים ומיני סרטים, אפילו עד לחצרו של המלך עבדאללה הגיע עם מזוודת הדוגמאות שלו, והמלך פארוק בכלל היה קליינט קבוע. מקץ חמש שנים היה לו מספיק כסף לרכוש חנות קטנה ומחסן עם פתחי אוורור לשמירת הסחורה. אל בית הכנסת הלך רק בשבתות ובחגים, ובערבים העדיף את השבאב של השכונה. עוד לפני שפגש את מינה, אהב להסתובב עם "השבאב" במרכז העיר, ללכת לסינמה ולמועדוני לילה, לנסות את מטעמי החירות והעלומים שיש לעירו להציע. בשבתות, אחרי בית הכנסת, הם כבשו ביחד את הכבישים הרעועים בפאתי העיר, רכובים על אופנועים ישנים וכבדים שיצאו משימוש אצל הצבא הבריטי. לפעמים נסעו לטיולים מחוץ לעיר, לגלות אתרים לא ידועים להם: עתיקות קיסריה, חמי טבריה, עכו העתיקה, ופעם אפילו הרחיקו עד ביירות, להמר קצת בקזינו המפורסם.
הוא אהב את שעות הבטלה האלה, שהמתיקו עוד יותר את ימי העמל הארוכים והבלתי נגמרים, מזיע בחולצת הבד שאמו תפרה, מתדיין עם הנודניקים שבקליינטים על עוד חצי גרוש הנחה. שעות שבהן חלם על הרגע שבו ייצא מהחנות ויפריח את עלומיו בבתי הקפה בטיילת של תל אביב, על רחבת הריקודים בימק"א, או עם איזו עלמה על ערמת שחת בחורשות הכרמל, כשהחבר שלו פפו, שהיום הוא עשיר גדול בוונצואלה, היה מוציא אקורדיון, חבר אחר היה שולף מפוחית מהכיס האחורי, והשמחה הייתה מתחילה, מוחה כהרף עין את הדאגות למשפחה: למרים, למשה ולאמו התמיד-עייפה. לטיולים עם ה"שבאב" התגעגע במיוחד; לטיולים ולחופשות ולחלומות על ארצות ניכר, שיום אחד יבקר בהן ויכבוש כל אישה וכל חלקה טובה. אל בית הכנסת הלך לעיתים רחוקות יותר ויותר, בעיקר ביום השנה לאביו, וגם זה רק כי אמו לחצה.
היום, כשהוא נזכר בפלירט הקצר שלו עם האתיאיזם, שחלף מעל ראשו כמו ענני נוצה של ראשית הקיץ, הוא זוכר בעיקר בילויים ותקוות, המוני תקוות של נעורים חמומים, נערות בשמלות פליסה, נעלי רוקי ומגבעות קש ילדותיות, ואת אמו בוכה ומתחננת שילך לקבר להגיד קדיש על אביו. כל הזיכרונות הללו נראו לו עכשיו, מתוך פינתו המחניקה בחדר האחורי, כמו סיפורי אלף לילה ולילה שאינם קשורים אליו כלל, לו, שיושב מול ערמות שמנמנות ההולכות ותופחות של חשבונות ותשלומים אינסופיים. אל הנקישה בדלת ואל פני הזר המאירים במבטא הפרסי הכבד, הוא התרומם מתוך שרעפי כבדותו המלאים בזיכרונות ילדות ונעורים, שנדמו לו עתה מתוקים משהיו באמת, ואף כי ידע כי כך הם פני הדברים, סירב לוותר על האשליה.
גם מינה הייתה אשליה. הוא ידע את זה מהרגע הראשון שצפה בה בלכתה עם חברותיה מביתה בשכונת שערי-חסד לבית הספר הדתי לבנות. השדכן שהובא בסוד העניין הודיע שמשפחתה דורשת סכום נכבד בכתובה; אמו אמרה: "אשכנוזים-פיך-פיך, רק לנצל הם יודעים," אבל הסכימה לכל התנאים. החופה הועמדה: התגשמות חלומה של כל בתולה כשרה ברובע היהודי, קול חתן וקול כלה, הללויה. רק מקץ ירח של תפנוקים, כששב לחנות הגלנטריה המחניקה, קלט פתאום שתמו ימי הרווקות ההוללים: לא קזינו ביירות, לא פיקניקים על הכרמל, לא שירי אהבה על ערמות חציר ושחת, תמו ימי השירים והריקודים. הכבדות החדשה החזירה אותו גם אל ספסליו הטחובים של בית הכנסת בנחלת ציון, עם המעבר לתל אביב הומר בבית כנסת חדש ומפואר ברחוב אלנבי, אל היכל שבנייתו הסתייעה הודות לתרומת אחד "מר דוויד לניאדו מיוהנסבורג, לזכר אמו אדלה בת לונה ואיזק", אל הכיסאות האדומים מקטיפה חדשה ובוהקת, שהזכירו לו את המושבים הטחובים בנחלת ציון וציערו אותו על שום שהיו כל כך חדשים ויפים, יותר מדי יפים. אביו היה לבטח מתלהב מזה: מהנוחות המובהקת של המושבים ומפאר ההיכל, מכל הוויטראז'ים הנוצצים ומהשנדליירות שהשתלשלו מהתקרה, כאילו מה זה פה, כנסייה?
אל חיק בית הכנסת, כמו אל חיק הנישואים, נאסף בטבעיות משונה, כאילו מובן מאליו שגבר נשוי ובעל בעמיו, מטופל ברעיה ובכמה זיתים קטנים-השתולים-על-שולחנו, יכבד מצוות בורא עולם ביחד עם מצוות פרו ורבו. כאילו זה מין שידוך כזה, של הגוף והנשמה, שצריך להיות יהודי כשר כשנכנסים מתחת לחופה, ועוד יותר מכך, מתחת לסדינים. החיים בבית ובבית הכנסת החזיר אותו לשגרה הזכורה לו מילדותו הרחוקה בנחלת ציון: מהנגרייה האפופה ריחות נסורתחנות הגלנטריה הקטנה, אל אימארעיה שיושבת אצל הסירים, ומשם אל בית הכנסת הישן והמטולאהחדש והנפלא. הזיכרונות התערבבו עם חיי היומיום, עד שלא ידע אם הוא יושב על ברכי אביו, נושם לתוכו את הבל המתפללים המסריח ואת ריחות הטחב האהובים, או על הכיסא החדש שעדיין חורק מרוב התלהבות נעורים, שתרם "אדון ג'ק בביוף, פלורידה, ארצות הברית של אמריקה".
שגרת האמונה, שאולי לא הייתה כלל אמונה אלא סתם שגרת אכזבה מן החיים, שאין להם להציע לך יותר ממה שהם מציעים במשורה, התחפרה בסדר יומו, גם בשנים שהיטיבה עמו לכאורה ונתנה לו מנעמים כמו הצלחה כלכלית ושלוש בנות טובות, בלי עין הרע, גם כשהמיר את חנות הגלנטריה בחנות תכשיטים, זכה בשותף עשיר שהכניס קצת כסף לחנות והרחיב את העסקים. כי גם כשכל זה קרה, לא ידע אם יש לזה קשר אל התפילות המכניות שהתפלל בבית הכנסת, תחילה בזה המהוה ואחר כך בזה המהודר, תפילות שבעיניו של מתבונן מן הצד ודאי נראות חסרות פשר, כמו מלמולים. לפעמים אפילו לא ידע אם הוא מתפלל באמת או רק ממלמל, עד כדי כך טשטשה אותו החדגוניות של התפילה. בפרט קוממה אותו שגרת התפילה למראית עין ביום כיפור, כל אותם רוכשי כיסאות במאה לירות, ששאפו למקום טוב בהיכל כאילו בכך יתקרבו לאלוהיהם, אף שגם הוא, זאת ידע היטב, נמנה עם אותו סוג של ספסרי אמונה.
לפני שנקש הזר על חלון הוויטרינה, ולפני שהוא עצמו כשל לדלת ופתח את תריס הברזל לרווחה, לראות מיהו הבא בשעה כל כך מאוחרת, עוד מעט לילה וכבר צריך להתקפל הביתה, לטגן חביתות ולחתוך סלט דק-דק לבנות, שאל את עצמו מניין באות תעצומות הנפש של המתפללים הקבועים באגף, כל אותם זקנים שיושבים לידו בבית הכנסת ונראים כאילו הם מחלים את פני אלוהיהם בשירה פנימית לוהטת ובלי שום מלמולים. לצערו, הודה בפני עצמו שאת אלוהים לא יצא לו להכיר, לאלוהים בכבודו ובעצמו, האיש הזר הזה, ששמו אלוהים, לא יצא לו ללחוץ יד, והוא, בעזרת השם, כבר לחץ יד ללא מעט אישים חשובים.
אבל עכשיו הוא רצה לשמוע מה יש בפי הזר, ולא להתייסר עוד בענייני מספרים וחישובי קיצים. הוא פתח את הדלת לרווחה, הכניס אותו פנימה והתיישב מולו בחדרון האחורי, המחניק מאידי בירה. הזר היה איש מוזר, וכשהביט בו נדמה היה לו שמשערותיו הקוצניות צומח נזר. את מבטאו הפרסי התקשה להבין, כאילו היה מלאך שבא מארץ זרה לבשר בשורות לעם המייחל לישועה. הוא נזכר בסיפור שקרא פעם, בתקופת האתיאיזם שלו, שהייתה גם תקופה של חיפוש תחלופת אמונה. באותם ימים קרא גם בקוראן ובברית החדשה, כחלק מתוכנית ההעשרה הרוחנית הפרטית שלו, משום שהחשיב עצמו כמי שמתייסר בייסורי אמונה, כמו "הכוזרי", שאותו קרא בשקיקה. עכשיו נזכר בסיפור ההוא מהברית החדשה, על המלאך שבא לספר למרים, ששמה כשם אחותו הקטנה, על הולדת בנה שטרם נהרה. הוא הביט בפני הזר, והזר החזיר לו נהרה. הוא סיפר שהוא בא מפרס, שם יש לו עסק קטן של שטיחים. לישראל הגיע כדי להכשיר את עלייתו ארצה, מתי הוא לא יודע, אבל בוודאי ביום מן הימים. בינתיים הוא רוצה להפקיד סכום כסף בידיו של אדם הגון, ומקרובים שמע שהוא איש הגון, והוא מעוניין לתת לו את הכסף. כשיעשה עלייה, יחזיר לו אותו, ובינתיים יעשה בו כרצונו. בעודו מדבר פתח צרור כרוך במטפחת והוציא דולרים על גבי דולרים, ובספירה מהירה: שלושים אלף דולר!
עיניו ניטשטשו כשהביט בשטרות, אם לא מן ההלם אז מדמעות. הוא לא ידע את נפשו מרוב שמחה – הנה נענו התפילות להן ייחל חודשים ושנים. אחרי שנרגע קצת, ניסה לחקור מיהו הקרוב ששלח אותו אליו, אך הזר לא ידע להשיב, רק חזר שוב ושוב על אותם הדברים. מה יעשה עם האיש המוזר היושב בקיטונו? הוא הציע לו חצי בקבוק בירה, וגם כריכים שנשארו מארוחת הצהריים, והזר קיבל הכול בחן ובנימוס והתפלל את ברכת המזון לפני ששתה ואכל. הוא הביט בזר כשקינח את שולי פיו בממחטה ישנה שהוציא מכיס מעילו הכבד, ולרגע חשב שהוא רואה הילה. ואולי רק נדמה לי, נזף בעצמו, והרים כוס בירה לכבוד האורח.


מתוך האנתולוגיה "אחד אלוהינו", סיפורי אמונה וכפירה, בעריכת ירון אביטוב ורן יגיל, שראתה אור זה עתה בהוצאת כרמל. בין המשתתפים: דרור בורשטיין, אדם ברוך, זלדה, אהרון מגד, דוד אבידן, לאה גולדברג, מאיר שלו, לאה איני, דן בן אמוץ ועוד ועוד.

על הכותבת יעל ישראל

סופרת, עורכת, מבקרת ספרות וקולנוע, מנחת סדנאות כתיבה. פועלת בספרות העברית מאז שנת 1983. פרסמה עד כה קובץ סיפורים בשם "יצאתי לחפש מחסה" (עם עובד), וכן שלושה רומנים ביניהם: "רואות מכאן את כל העולם" (הקיבוץ המאוחד), "סוף סוף רומן" (חרגול). מנהלת את "בננות blogs"

8 תגובות

  1. מברוק! לבנה

  2. יופי של סיפור, יעל, ברכותי,
    רק חבל שיש עכשיו באתר פרסומות אגרסיביות שממש עולות על המילים בצד שמאל של הדף וגם יורדות למטה עם הדפדוף כך שאי אפשר להיפטר מהן והן ממש מפריעות לקריאה…
    שמת לב?
    חג שמח,
    עדנה

    • כאן בבננות? או בבלוגים? כי רק הבלוגים זה הממלכה שלי. כאן בבננות זה הממלכה של שירלי.

  3. עדנה גור אריה

    יופי של סיפור. כתיבה קולחת וממש מעבירה את הדברים, אני ממש מרגישה כאילו אני מריחה את הריחות ושומעת את הדברים.

    עדנה

  4. תודה יואל.

    ובאמת צפוי הסוף? זה סיפןר אמיתי, קרה לאבא שלי, מילה במילה כמעט. לא מכירה הרבה אנשים שהגיע אליהם מישהו שהם לא מכירים ונתן להן שלושים אלף דולר. אגב, כעבור עשור, ב-78, הפרסי הזה עלה לארץ בעקבות מהפכת חומייני, וביקש מאבי את ההפקדה. סיפור די מוזר הייתי אומרת. לא יודעת לגבי ספרות, אבל בטח מבחינת החיים.

  5. סיפור יפהפה ונוגע מאוד ללב.

הגיבי

Your email address will not be published. Required fields are marked *