הפואטיקה של הכאפה

כמו אצל אלמודובר ב"הכל אודות אמא", השפעת המחזה של טנסי ויליאמס, "חשמלית ושמה תשוקה" נכרת אצל בויאין

טולסטוי, בפתיח ל"אנה קארנינה," טען: "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה – אומללה לפי דרכה". באופן אישי, הייתי הופכת משפט זה לצדו השני. פניו של האושר כה רבות, כולן יפות ונעימות ואילו לאומללות אך כמה מלבושים דלים. העיקרי שבהם, מלבד העוני, כך תוכל להעיד כל אישה שביעית בארץ, הוא בעל אלים. אותה אומללות הנוצרת כשהכוח נכנס לחיק המשפחה במכות, השפלות ואיומים הוצגה בקולנוע, בדרך כלל, באופן חד ממדי בצבעי שחור-לבן. לא כך הוא הדבר ביצירת המופת של הבימאית הספרדייה איסיאר בויאין, קח את עיניי, המציגה סיפור של אלימות משפחתית בצורה מבריקה ונוגעת ללב.

הסרט מהווה סיפור מסע הנפתח כשהגיבורה, פילאר, אורזת בחופזה את חפציה ואת חפצי בנה הקטן ועוזבת במנוסה את דירת המשפחה. רק לאחר שהיא מרגישה בטוחה באוטובוס, היא נדהמת לגלות שיצאה למסעה כשנעלי הבית לרגליה. דבר שבא ללמד שלפעמים אנחנו לוקחים עמנו את הדבר ממנו אנו מבקשים להימלט.
כמו אצל אלמודובר ב"הכל אודות אמא", השפעת המחזה של טנסי ויליאמס, "חשמלית ושמה תשוקה" נכרת אצל בויאין. כך, התחנה הראשונה במסע של פילאר הנו בית אחותה הצעירה ובן זוגה הסקוטי שמייצגים ערכים של שוויוניות המנוגדים לאלו אותם אימצה פילאר.
שתי תחנות חשובות ומהותיות נוספות שעוזרות לפילאר לגלות את כוחה ועצמיותה הם המוזיאון לאמנות מקומית בו היא מתחילה לעבוד, וחברותיה לעבודה, שמערכות היחסים שלהן משמשות עבורה מראה ליחסיה שלה.
עלילת הסרט מתפתחת בנתיב מפוצל שיכול להוביל לזוגיות מחודשת ושוויונית, או לניתוק סופי ומוחלט של הקשר הזוגי. כך שהמסלול שעושה פילאר כשהיא מגשימה את חרותה לעבוד ולהצליח תוך גילוי הקסם והיופי שבאמנות, וזה שעושה אנטוניו, המתעמת עם רגשות הזעם והנחיתות שבו באמצעות סדנה לבעלים אלימים, יכולים להתחבר ולהוביל לדרך משותפת, או שהם יכולים להוביל את הגיבורה לפקוח את עיניה למה שעומד מאחורי האהבה, התשוקה והמסורת.

הופעה קולנועית ומשחק בלתי נשכח של השחקנית הראשית לאיה מארול, תסריט מרגש וסצנות בלתי נשכחות המטביעות את חותמם. סרט שפורט על נימים רכים ומזמן חוויה קולנועית החוקרת את מוטיב הבחירה בבן הזוג האלים.

על הכותבת מירנדה לב

שם העט של שלומית ליר כמבקרת הסרטים של "בננות"

18 תגובות

  1. אחת מהסטיסטיקה

    לקח יום שלם להרגע מהסרט

  2. נכון מאוד
    האומללות לעיתים נראית כל-כך דומה וחוזרת על עצמה.
    ולאור הסטטיסטיקות האיומות של רצח נשים בארץ הסרט הזה ככל שהוא אישי יותר ואינטימי יותר ככה הוא מיצג את התופעת באור כואב יותר.

    • הבעיה היא שהסרט לא ממש מזהיר מפני רצח. בגרסה הזאת האישה רוצה לעזוב והגבר מחזר אחריה ומבקש שתחזור. במציאות התגובה לעזיבה היא למרבה הצער מכות עד רצח.

  3. לדעתי, תחושת האמפתיה לגיבור היא זאת שגורמת לאדם לראות בסיפור של הגיבור סיפור יחודי (וסליחה משני הלבבות, טולסטוי ומירנדה, שאני לא מסכים עם אף אחד מכם). הסטטוס הכלכלי של הגיבור נראה לי זניח לצורך העניין.
    אני מניח שדמות עגולה עם חסרונות ומעלות נוחה יותר לגילוי אמפתיה מאשר דמות סטריאוטיפית.
    הבימאית (בכישרונה, על פי מירנדה) השכילה לבנות דמות עגולה ומכאן כנראה תחושת ההזדהות של המחברת.

    • אני מסכים איתך לגבי זה שדמות עגולה יותר מעניינת ושניתן לחוש כלפיה אמפתיה.
      אבל אתה לא חושב שלב בעצם מדבר על האומללות ולא על היכולת לתאר אותה?

      • במידה מסויימת אני מסכים עם טולסטוי שיותר קל להזדהות עם המסכן מאשר עם העשיר, אבל זה לדעתי גורם משני ל'עגלוליות' של הדמות.

        פעם דנתי עם שותפי לחדר בשנה בי"ת, בחור עמוק וחד הבחנה, על כך ששירי הדיכאון של יום הזיכרון עושים טוב להרבה אנשים (כן, כבר בימים ההם היו שירי דכאון וימי זיכרון). הבחור אמר שאנחנו מרגישים יותר בנוח עם צרות של האחר מאשר עם השמחה שלו.

        אני חושב שהסיבה לכך היא התחרותיות המוטבעת בגנים שלנו.
        כאשר אנחנו נחשפים לקשיים של האחר אנחנו מרגישים כמה שאנחנו במצב טוב, פשוט בגלל שהערכתנו העצמית נובעת במידה רבה מהשוואתנו לאחר.

        • אני לא מבינה את הקטע של יום הזיכרון. אבל מה סרטים על נושאים עצובים גם משמחים ומעודדים אותך?

        • יום הזכרון נוגע בנימי הנשמה.
          כשאנחנו זוכרים את הנופלים , אנחנו חשים עצב אבל גם טוב שהנה לא שכחנו הם איתנו.

        • הי צחי,
          לא הבנתי אתה מזדהה עם המסכנות, או שהצרות של האחר גורמת לך להרגיש טוב יותר עם עצמך?

  4. ומה קורה בסוף?

  5. אהבתי את כותרת המאמר "הפואטיקה של הכאפה" ניגוד מרנין.
    מזכיר לי את "צחות הלשון של הגברים האלימים:
    "אוהב אותך בלה…בלה…"
    והכאפה שנוחתת 'כשבא לו העצבים.'..
    ההשוואות לאנה קרנינה ולחשמלית ושמה תשוקה מעוררות מחשבה.
    אגב מה קורה לגיבורה בהמשך?

  6. אני זוכרת שלילה אחד היתה לי שיחה עם עוד שתי חברות כל אחת נורא יפה מוכשרת וחכמה וכל אחת סיפרה לי איך היא הייתה מאוהבת באיזה דביל לאורך שנים. זה היה לא יאומן. הקטע היה שגם אני הייתי תקועה באותו שלב עם הדביל שלי ולא קלטתי את זה.

  7. שמות הגיבורים, פילאר ואנטוניו, לא נבחרו ככה סתם. יש כאן התייחסות היסטורית לתנועה שהקימה אשת השליט הראשון, שעשתה יד אחת עם פרנקו והקימה תנועה שמרנית, הקוראת לנשים לחזור לערכים הישנים. לבעלה של אותה אישה קראו אנטוניו, ממש כמו הדמות הגברית המרכזית בסרט, שחוזר ואומר:"אני רוצה שתהיה לי משפחה נורמלית", אך לא מצליח להגדיר נורמליות מהי.
    עד לפני שנים ספורות, לא היה חוק בספרד נגד הכאת נשים, כך שזה נושא רלוונטי במיוחד למדינה זו.
    שמתי לב גם, שבהצגה הראשונה של פילאר במוזיאון, היא מסבירה ציור 'קלאסי', אך לקראת סוף הסרט היא בוחרת להציג אמנות מודרנית, דבר שמעיד על ההתקדמות וההתפתחות של הדמות.

    • מעניין. זה גם מסביר את הספרדיות המודגשת של המכים לעומת בן הזוג הסקוטי בו בחרה האחות. ומה משמעות השם פילר?

  8. פמיניסטית בשם אירית רושין כתבה פעם כך: "כשאישה מאמינה שהבית היחיד שקיים עבורה בעולם הנו הבית שבן זוגה יעניק לה, היא הופכת בת ערובה בידיו ומאפשרת לו להתעלל בה."
    מה שאני למדתי מזה לחיי זה שהתחלתי להיות מוקפת אנשים. כשיש לי חבר אז תמיד יש לי גם כמה ידידים לשעת צורך, אם המעסיק שאני עובדת אצלו מראה סימני רודנות אני ישר מתחילה לברר על מקומות תעסוקה חלופיים כרזרבה ואני תמיד דואגת שתהיה לי יותר מחברה אחת. כי יש אנשים שתופסים עלינו תחת ותחושת בלעדיות כשנדמה להם שהם עשו לנו איזו טובה בזה שהם חלק מחיינו.

  9. יופי מירנדה תכתבי את הכתבות הפמינסטיות שלך באתר שמפרסם את עולם האישה הסקסיסטי

הגיבי

Your email address will not be published. Required fields are marked *