סיפור קצר: "היא צחקה. כמעט אמרתי לה בטעות, שהיא צריכה לצחוק יותר ככה, בדיוק ככה. שזה חסר לי."

התלמידה

"אני עוד זוכר את המחשבות העייפות שחלפו בי, על אשתי שפעם אמרה שדברים כאלה, כמו אנשים זרים שעושים סקס, דווקא מעודדים אותה. חשבתי גם על זה שהיא באמת לא כתבה כבר הרבה זמן"

בסוף היאוש מצאנו לנו דירה בתל אביב במחיר שהיה מתאים גם לאמנים כמונו. קיבלנו מיד את ההצעה מבעלת הבית שגרה בדלת ממול, מפיקת טלוויזיה עסוקה, לקחת את הדירה במחיר הנמוך ההוא. בתמורה הבטחנו לדאוג לשני הכלבים שלה, לארי ודיוויד, להוציא אותם שלוש פעמים ביום ולקחת לוטרינרית כשצריך.
"חוץ מזה אתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים," היא אמרה כשישבנו מסביב לשולחן צהוב כדי לחתום על החוזה. אחרי שאשתי סיפרה לה שאני מנגן היא כתבה בכתב ידה על הדף: 'סעיף מיוחד, השוכרים לא יעשו לי קונצרטים באמצע הלילה.' והוסיפה סמיילי קטן ליד.

"היא נחמדה," אמרתי מיד כשהיינו שוב למטה ברחוב.
"למה ברחת לי? לא הספקתי להגיד לה שלום," האישה הקטנה שלי אמרה.
"לא רציתי שהיא תתחרט," אמרתי. "זה הכול היה כמו חלום."
"אתה יודע מה גיליתי בדרך למטה? מזל שאני לא אוהבת להשתמש במעליות."
"מה?"
"אתגר קרת גר פה. קומה אחת מתחת לקומה שבה אנחנו נגור."
"אתגר קרת שלך?"
"אני לא חושבת שיש עוד אחד כזה."

עצרנו בגינה בין ארלוזרוב ובזל כדי לעשן. שנינו לא מעשנים כבר שבע שנים, פחות או יותר מאז שהתחלנו לצאת. זאת היתה אחת ההחלטות הראשונות שלנו, אחרי להתאהב ואחרי לעבור לגור ביחד אבל בזמן האחרון, עניין של חודש או חודשיים, היא נשברה ופה ושם הייתה מוציאה סיגריה ומדליקה.
"אני מאבדת את זה, הא?" היא אמרה כשהסיגריה בערה לה בקצה הפה.
לקחתי ממנה סיגריה. "את זוכרת שהיית מקריאה לי ממנו?"
"ממי?"
"מאתגר. מאתגר קרת. בשנה הראשונה שלנו ביחד. עוד היית אז בחוג לספרות. שנה שנייה? שלישית?"
"לא, לא. רק התחלתי אז. שנה ראשונה."
"שנה ראשונה, בחיי… אני הייתי מנגן ג'אז, מנסה להפוך לבני גודמן הגדול ואת החלטת שאת מקריאה את הסיפורים ההם תוך כדי."
פתאום היא חייכה והקצה של הסיגריה נצבע אדום לוהט.
"ככה גילינו שהסיפור ההוא… איך קראו לו… היה סיפור של אתגר שהלך יופי עם אקר בילק כשהוא מנגן את 'איש זר על החוף'."
"לשבור את החזיר. זה היה הסיפור לשבור את החזיר."
"כן… בדיוק. ואני זוכר שגם הקראת סיפורים על רקע מוסיקה שלי. זה החמיא לי אז כשזה היה מצליח. כשזה היה מתלבש. הרגשתי כאילו מה שאני עושה… את יודעת… כאילו אני ואתגר עושים אמנות ביחד."
ראיתי דמעה בזווית העין שלה.
"מה קרה?"
"כלום," היא אמרה. "כל כך הרבה זמן לא כתבתי. אני מרגישה שאני מתחבאת לעצמי."
"את לא מתחבאת. את כאן. איתי."
היא לא הסתכלה עלי ואמרה, "פעם הייתי כותבת. כל הזמן כותבת. בבוקר, בצהריים, לפעמים בערב. ובלילה…"
"זאת רק תקופה," ניסיתי לעודד. הנחתי את היד שלי על הכתף שלה, כאילו אנחנו חברים, אבל כאלה שעוד לא מכירים מספיק זמן.
היא כיבתה את הסיגריה, חטפה גם את זאת שהיתה בפה שלי ולא הודלקה וזרקה את שתיהן.
"בוא נלך מפה," היא אמרה. "מהר. לפני שיתחשק לי להדליק עוד אחת."

בלילה, במיטה, עירומים כבליל חתונתנו, כמו שאשתי כתבה פעם באחד הסיפורים הקצרים שלה, גילינו שאנחנו לא לבד. מהחלון הגיעו האנחות ההן, של זוג שעושה אהבה.
לרגע האטנו כי חשבנו, קודם היא ומיד אחריה אני, שאולי זה לא נכון, זאת אומרת לא מגניב בכלל לעשות את זה בזמן שאנשים אחרים עושים את זה, כל כך קרוב.
"אולי נסגור את החלון?" היא הציעה.
"למה?" שאלתי.
"לא יודעת. אני לא מרגישה שאני יכולה ככה להיות איתך… רק איתך."
"זה גבר ואישה, כמונו. עכשיו כמה… אחת וחצי בלילה. מה לא הגיוני בסיפור הזה?"
"מה אם זה אתגר?"
העיניים שלה נצצו. לרגע נדמה לי שהיא מחפשת שוב את חפיסת הסיגריות המשותפת שלנו. הבודדה. זאת שהיינו מוציאים ממנה זוגות זוגות אבל מדליקים רק אחת בכל פעם.
"גם סופרים עושים את זה לפעמים, לא?"
"כן, ברור, אבל זה מוזר לי," היא אמרה.
האנחות מבחוץ התגברו. לזוג ההוא היה קצב והיתה נחישות.
"את רוצה להמשיך אחר כך?" אמרתי וניסיתי לצחוק תוך כדי. הצחוק שלי נשמע כמו שיעול מכוער.
"לא נראה לך מוזר?" היא אמרה. "כמו להודות שזה מפריע."
חיכינו עד שהקולות התפוגגו ואז נרדמנו בעצמנו. אני עוד זוכר את המחשבות העייפות שחלפו בי, על אשתי שפעם אמרה שדברים כאלה, כמו אנשים זרים שעושים סקס, דווקא מעודדים אותה. חשבתי גם על זה שהיא באמת לא כתבה כבר הרבה זמן.

בבוקר, בחדר המדרגות ראינו אותו. שנינו ירדנו כדי לקחת את לארי ודיייויד לגינה והוא עמד שם עם הילד שלו ועם עוד אדם שלא היכרנו והם דיברו על גן ילדים חדש שפתחו בשכונה.
"שלום," האישה שלי אמרה.
"היי," הוא אמר.
"אנחנו השכנים החדשים," אמרתי.
"נעים מאוד, שיהיה בהצלחה."
הכלבים שלנו כישכשו בזנב ובדרך לגינה אשתי שאלה אותי פעמיים אם אני בטוח שהבאתי את הסיגריות.
"הוא לא זכר אותך מימי הלימודים בגילמן?" שאלתי.
"זה לא היה בגילמן, זה היה במכסיקו, בחוג לקולנוע. לא הייתי מצטיינת או משהו. ישבתי בשורה האחרונה. התביישתי להקריא סיפורים שכתבתי."
"אני לא מכיר אותך ככה. בשבילי תמיד היית זאת עם הביטחון המופרז."
"זה לא אותו דבר?"
"מה?"
"יותר מדי ביטחון או פחות מדי, זה לא אותו דבר בדיוק?"
משכתי בכתפיי. לארי החליט להתאהב בדיוויד ולא הפסיק לנסות ולעלות עליו מאחורה. אשתי ניסתה בהתחלה להפריד ביניהם אבל אחרי כמה ניסיונות כאלה ויתרה ונתנה ללארי ולדיוויד לעשות מה שבא להם.
"ממילא הם לא שלנו," אמרתי.
היא צחקה. כמעט אמרתי לה בטעות, שהיא צריכה לצחוק יותר ככה, בדיוק ככה. שזה חסר לי. במקום זה הצעתי ללכת לקנות עוד חפיסת סיגריות. לא רציתי להציע את זה, אבל ידעתי שזה מה שהיא רוצה עכשיו.

כשחזרתי מהעבודה בחנות לכלי נגינה, מאוחר מדי כרגיל, מצאתי אותה על הספה הלבנה שעדיין היתה עטופה בניילונים מהמעבר. היא קראה את אחד הספרים שלו. של הסופר מהקומה למטה.
"התגעגעתי אלייך," זרקתי מיד כשתליתי את המעיל בכניסה.
"גם אני," היא אמרה. "כבר אני מסיימת פה."
"היה יום מסריח בעבודה. משלוח של גיטרות סדוקות. אבל כמו שלילך אומרת אין מה לדאוג. תמיד יש עוד ימים כאלה בדרך."
"כן, הא?" היא אמרה. "מה שלום לילך היפה? היא עוד מנסה לגנוב אותך ממני?"
הלב שלי נצבט.
"לא ראיתי אותה כבר שבועיים," שיקרתי. "כשאני בא היא בחוץ כשאני בחוץ, היא באה."
זה היה שקר עבה במיוחד.
כשישבנו לאכול ארוחת ערב היא שאלה אותי את השאלה ההיא. לא ידעתי מה להגיד בהתחלה אבל אחרי שחשבתי על זה, ואחרי המקלחת, ניסחתי מה שנראה כמו תשובה. "כן, אני מאמין בזה. למה לא? בגלל זה קוראים לזה השפעות ספרותיות, לא? כי הן משפיעות. אם הספרות לא היתה משפיעה לא היה את הביטוי הזה."
אחר כך היא הודתה בעצמה שהלילה האחרון שלנו לא היה מוצלח מאוד מבחינת רכיב הסקס שבו. שלא תחשוב שאני לא נהנית ממך. או מעצמי כשאני איתך. היא רצתה אולי לומר אבל לא הצליחה לנסח.
ואולי זה אפילו לא עבר במחשבות שלה.
אולי זה הייתי רק אני שהמצאתי לה מחשבות. כמו הסופר מלמטה שהיה עושה את זה בטח יום יום או לילה לילה.
"מעניין מה הוא כותב עכשיו שם למטה," אמרתי תוך כדי פינוי הכלים לכיור.
"בלילות הוא לא עובד, אתה זוכר?" היא אמרה.
"אלא אם זה מישהו אחר," אמרתי. "יכול להיות גם השכן מהקומה הראשונה או זה שמעלינו. אפילו אלה ממול, עם החלון הבלגי. כזה חלון גדול… אני חושב שזה החדר שינה שלהם."
"זה מוכרח להיות הוא," היא אמרה. "אני יודעת."

בשתיים בלילה שוב עלו האנחות. אני יודע להגיד מה היתה השעה כי לא הצלחתי להירדם. שכבתי לידה והבטתי בה.
לארי ודיוויד הצטרפו לקולות.
היא התעוררה.
התיישבנו זה לצד זה על המיטה והתחלנו לדבר.
החלטתי להתוודות על הפחד שיש לי ממעבר דירות. פיתחתי אותו אחרי ששתי חברות שחייתי איתן הפכו לנשים אחרות בעקבות מעברי דירה. הראשונה גילתה שהיא לסבית שאוהבת נשים מבוגרות במיוחד והשנייה הפסיקה לעבוד כי הדירה היתה לה חשוכה מדי ולא היה חשק לקום בבוקר לעבודה.
"אז אתה פוחד שאשתנה לך?" היא קטעה אותי לפני סוף הסיפור.
"או שאני סתם במצב רוח כזה, של וידויים," אמרתי.
"אתה רוצה אולי לשחק את המשחק ההוא שלך?" היא אמרה פתאום.
"איזה משחק?"
"אתה יודע. המשחק הגס. המשחק המלוכלך. המשחק האסור. מורה ותלמידה. לא עשינו את זה מאה שנה." היא תפסה את היד שלי מתחת לשמיכה ולחצה.
היא היתה זאת בעלת הידיים החמות, תמיד.
"שיחקנו רק פעם אחת," אמרתי תוך כדי מישוש הכוננית ליד המיטה. חיפשתי את חפיסת הסיגריות שלנו.
"רק פעם אחת?" היא חזרה. "אתה בטוח?"
"זה היה בדייט השלישי," אמרתי.
"כן," היא אמרה ופיהקה אחד גדול. "יכול להיות. אז אתה רוצה? בא לך?"
בחושך, היא קמה אל השידה שבאותו הבוקר הרכבנו יחד והוציאה מתוך המגירה האמצעית את מה שהפך להיות בן רגע מדי בית הספר של התלמידה הרעה.
"מה דעתך, אדוני המורה?" היא שאלה.
פתאום חלפה בי מחשבה על לילך. לילך מהקומה של הפסנתרים. כמה הייתי רוצה לראות אותה בבגדים האלה.
"ועכשיו המורה יבחן אותי על הסיפור הזה," היא אמרה והגישה לי את הספר של הסופר מהקומה למטה. "אתה יכול לשאול מה שאתה רוצה, בתנאי שאתה מחזיק מעמד."
היא הורידה לי את המכנסיים ובתוך רגע יכולתי להרגיש את החום של הפה שלה.
האנחות מבחוץ לא פסקו.
באוזניים התחלתי לשמוע את ארטי שואו עושה את 'סטארדאסט'. איזה קטע חלומי.
החזקתי את הספר והתחלתי להקריא, "לשבור את החזיר. אבא לא הסכים לקנות לי בובה של בארט סימפסון. אמא דווקא כן רצתה, אבל אבא לא הסכים. אמר שאני מפונק…"
אחרי רבע שעה או משהו כזה מצאנו את עצמנו שוכבים, אני למעלה והיא, מתפתלת מעונג מתחתיי.
ככה לפחות אני הייתי מתאר את הדברים.

כשבחוץ כבר היה אור, שוב היינו בעל ואישה ולא מורה ותלמידה.
אני זוכר ששמעתי אותה אומרת, "זה היה טוב, הפעם זה היה טוב. אנחנו נעשה את זה שוב בבוקר, בסדר? הפעם אני רוצה להיות למטה. לא איכפת לך?"
אני לא זוכר מה עניתי. בטח מילמלתי משהו. משהו על החיים שלי או על החיים שלה או על אלה שלנו. החיים המשותפים שלנו.
הייתי כל כך עייף.

על הכותבת צבי יוליס

כותב מחזות וסיפורים קצרים. ספרו ''לכל שודדי הים'' יצא בהוצאת זמורה-ביתן

1 תגובות

  1. סיפור נחמד, אבל יש בו יותר מדי מוטיבים של אתגר קרת

הגיבי

Your email address will not be published. Required fields are marked *