התקליף

סיפור קצר מתוך קובץ הסיפורים הראשון של אורלי קסטל-בלום "לא רחוק ממרכז העיר" במהדורה מחודשת של "הספריה הקטנה". בספר מופיעים כל סיפורי הקובץ בסדר אחר ובנוסח חדש ומתוקן, שונה במעט. הקובץ המקורי ראה אור בשנת 1987

הימים היו ימי מלחמה. חיילי הסדיר והמילואים לא ליקקו דבש. לעתים נדירות קיבלו הכוחות הלוחמים חופשה של יום או יומיים. החופשות היו קצרות. קצרות מדי. התקופה שמדובר בה היתה קצת אחרי אמצע המלחמה, ואף-על-פי שהמלחמה עוד נמשכה, היתה בציבור אווירה של עייפות ושובע, כאילו כבר הסתיימה. החלו להישמע קולות רמים של התנגדות למלחמה, ומנגד, עשרות נימוקים בעדה. היו גם אנשים שהמלחמה לא עניינה אותם כהוא זה, עד כדי כך שלא ידעו להחליט מי מובס ומי מנצח. ליבם נטה לכיוונים אחרים לגמרי.

כשיצאה סמדר מבית-הקולנוע עוד היה אור באוויר. הסומק שכיסה את פניה התמזג עם קרני השמש האדומות, שעמדו להסתלק בכל רגע אל מאחורי בניין המשרדים המכוער. במוחה שוטטה פרא מלה אחת ויחידה: התקליף. היא היתה בת ארבע-עשרה – וזה לא פלא ואפילו די מובן-מאליו.
ידיה היו רטובות מהדמעות שמחתה במהירות כשטיפסה במדרגות אל היציאה, והן גם הרטיבו את כרטיס הקולנוע. היא השליכה אותו לח ומתפורר, מחתה עוד דמעה, וחצתה את הכביש.
הכיכר רחבת-הידיים הייתה שוממה. סמדר התיישבה על מדרגה ממדרגות חזית הבניין והציתה סיגריה שמצאה מקופלת עמוק בתוך תיק הבד שלה.
שלושה אופנוענים, מבוגרים ממנה בשנה, חלפו על פניה. אחד מהם הבחין בנערה המעשנת ושרק לחבריו לעצור. סמדר ראתה אותו והספיקה למחות עוד דמעה, של עצבים, שזלגה מעינה.
הוא ירד מעל האופנוע.
"רוצה לבוא לסיבוב?" שאל.
הנערה לא השיבה.
"רוצה לבוא לסיבוב?" שאל שוב, ולא נענה.
"את לא מבינה עברית?" הוא לעס מסטיק.
סמדר המשיכה לשאוף את העשן בשתיקה.
"תראו, היא רועדת", צהל.
האופנוען השני הרעיש בדוושת הדלק והעדיף להקיף את הכיכר בסיבובים גדולים.
"מה הסיפור שלך, שולה?" אמר. "לא רוצה לבוא לסיבוב, אז תגידי. את לא ראשונה ולא אחרונה".
"לא רוצה", אמרה סמדר וקמה ממקומה. ממרחק היא לא נראתה בת ארבע-עשרה. היה אפשר בקלות לתת לה שמונה-עשרה.
לועס-המסטיק התרגז. הוא התקרב אל פניה, שלך מפיה את הסיגריה ושאף ממנה. חיוכו של המחייך קפא. סמדר מתחה את צווארה והביטה בשני הנערים בבוז, ואז ניתקה ממקומה ונבלעה בין עמודי הבטון.
"מה עשית, אבנר?" שאל המחייך את חברו ברוגז.
"לא סובל כאלה. לא-יפות שחושבות את עצמן ליידי דיאנה".
המחייך התניע את אופנועו והצטרף לידידם, שכבר מזמן פתח בשיחה עם ילדה אחרת, שהזדמנה בדרכו. אבנר דלק אחריו במהירות, כדי להוכיח לעצמו בפעם המאה שכוחות-הסוס של אופנועו שווים לאלה של חברו.
סמדר שירכה את דרכה ברחוב אבן גבירול. טעמה של הסיגריה היה מר. היא הביטה לצדדים לוודא שאף-אחד לא רואה אותה וירקה יריקה גדולה על המדרכה. כשהרימה את מבטה, האדימה. זוג עיניים הביטו בה. היו אלה עיניו של התקליף. ירוקות, מלוכסנות מעט, וממוקדות בה היטב. היא בחנה את מבטו וניחמה את עצמה שאחרי ככלות הכל, יריקה היא פעולה טבעית, והאופי הפראי של התקליף לא ישלול אותה בגלל יריקה.
המבט הנוקב שנתן בה תחילה נהפך למין חיוך. הבגד הקטיפתי הירוק שלבש החמיא לו. היא התירה את הקשר בשערה והניחה לשיער ליפול. היא היתה קלת-משקל, והתקליף, אילו רק רצה, היה יכול להרים אותה ביד אחת ולדהור איתה בשתיקה לאורך הרחוב.
אוטובוס מלא פועלים ערבים נעצר ברמזור הקרוב. התקליף וסוסו נעלמו לעבר פסגת הצוק. שם ימשיך התקליף לצעוק, ורק הדי צעקתו יגיעו אל אוזניה הקשובות. הפועלים הערבים היו תשושים ונימנמו. הם סיימו יום עבודה מתיש, ועכשיו עשו את דרכם אל עיר אחת בדרום. סמדר לא טרחה להביט בפניהם. ערבי אחד, שישב במרכז האוטובוס, שלף אקדח, אבל היא התעלמה ממנו. גם כשכיוון אליה את הקנה לא שינתה את קצב הליכתה. כבר מזמן רצתה להיות קורבן לפעולת טרור כזאת. הרמזור התתחלף והאוטובוס נסע.
נסיעתו של האוטובוס חשפה את סמדר העומדת ומתבוננת למעלה. השמיים היו מלאים כוכבים, אבל היה אור-יום אפור. היא העתיקה את מבטה מעט כלפי מטה והביטה אל קצות הגבעות הירוקות והתעלמה מהאנטנות ומעמודי החשמל שבדרך. היא לא ראתה את התקליף. גם צעקתו נבלעה ברעש המכוניות הנוסעות. הפועלים הערבים היו אשמים בבריחתו. אצילותו גדלה בעיניה. היא המשיכה ללכת לאט עוד צעדים אחדים ונעמדה ליד עץ גדול ועבות.
בשעות הערב אין ציפורים ערות. כולן ישנות על העצים, מוסוות היטב מעיני האנשים, כמו לוחמי גרילה. סמדר התבוננה במעמקי העץ. הכל היה שחור ובקושי היה אפשר להבחין בעלים. היא ניסתה לנער אותו כדי לראות איך הציפורים עפות ממנו, אבל העץ היה קשה ואיתן ועוביו גדול מעוביה.
בתוך התיק שלה היתה אמורה להיות עוד סיגריה. במסע הלא-סימפתי בתוכו נתקלה בגושי סוכריות דביקים ובפירורים של כדורי אנטיביוטיקה מהשפעת האחרונה שלה. מדי פעם הוציאה את ידה מהתיק וחיככה אותה במכנסיה, ואולי בחצאית האפורה הארוכה.
פעם שלישית ואחרונה, כך הבטיחה לעצמה, תחבה את ידה לתיק, וסוף-סוף נתקלה בסיגריה מקופלת דבוקה לאחת הסוכריות. לאט-לאט הסיעה את הסיגריה ואת הסוכרייה במעלה התיק. התיק היה ארוך וצר, והיה עליה לתמרן בזהירות גדולה, כדי שהחפצים הרבים שבתוכו, וביניהם כריך של גבינה צהובה וזיתים, בן שלושה ימים, עפרונות אכולים, מחדד, מכסה של שפתון, לא יקרעו את נייר הסיגריה הרגיש.
כשהצליחה להוציא את שני הדברים החלה לנסות להפריד ביניהם בהקפדה. למלאכה זו נדרשו ידיים עדינות, אבל גם ידיו הרועדות של נרקומן היו מצליחות יותר משתי ידיה השמאליות. הסדק בסיגריה נוצר, והסוכרייה נדבקה אל ידה. סמדר ניסתה להשליך אותה ממנה באמצעות ניעור ידה, אבל זו מיאנה להשתחרר. לבסוף נפטרה ממנה בחיכוך על לוח מודעות סמוך, והתיישבה מיואשת על ספסל צהוב. תחושת הרעב, שפקדה אותה עוד בזמן הסרט, החריפה, והיא נגסה ברעבתנות בכריך הגבינה הצהובה. שיניה נתקלו בגלעיני הזיתים שהונחו ברשלנות בכריך, והיא פלטה אותם לכף ידה.
התקליף ירד מעל סוסו והתיישב לצידה. הוא ליטף את פניה, והיא שמטה מידה את גלעיני הזיתים. את ראשה השעינה על חזהו, והוא ליטף את שערה הפרוע. אחר-כך חששה שינשק אותה, כי מעולם לא התנשקה עם איש. אבל התקליף רק נישק אותה על לחייה הבוערות והסיר מעיניה את בלוריתה שהסתירה לו את מבטה.
הוא לא אמר מילה, וסמדר השתוקקה לומר לו באנגלית, אי לאב יו, אבל לא רצתה שמבטאה הזר יסגיר אותה. גם עדיף לה שהתקליף לא ידע עליה הכל. היא לא ידעה שהתקליף יודע ורואה הכל וניזון מאהבתה אליו כמו שהאדמה ניזונה מהגשם שיורד עליה.
ריח של אדמה רטובה מגשם עלה באפה. ייתכן שהוא בא מהתקליף. הוא היה שקוע בהרהורים והתבונן אל האופק. סמדר העזה להעביר את אצבעותיה על פני צדודיתו החדה, והוא לא נע. אפה היה בולט מדי, והיא קיוותה שהוא לא יגע בו. התקליף הפנה את ראשו לעברה ושתק. היה ביניהם קשר שמעבר למילים, והיא אפילו לא העזה לחייך אליו. הוא קם ונעלם מאחורי הגבעות הירוקות.
קצת יותר ממאה מטר הפרידו בין סמדר לבין בית הוריה, אבל היא העדיפה להמשיך ללכת עד שתגיע לגבעות הירוקות שעל הגדה האחרת של הנחל התוחם את העיר מצד צפון.
היא רצתה שכבר יעלה היום, והיא תוכל לרוץ ולהתגלגל על הדשא הצומח יפה כל-כך. אבל המקום היה חשוך ומפחיד, ומבין העצים יכלו לצוץ בכל רגע, אם רק ירצו, שדים, מכשפות ורוצחים נמלטים. מימי הנחל היו שחורים, ואפילו הכוכבים לא העזו להשתקף בהם.
כלב תועה עבר על-ידה וריחרח אותה. איך אפשר לדעת שהנשמה של הכלב הזה היא לא נשמה כלואה, שרוצה רק לצאת החוצה ולנקום?
הכלב המשיך לרחרח אותה. היא השליכה למרחק מקל, והכלב רץ אליו והחזירו נעוץ בין שיניו. הוא נשכב לידה ופיהק. היה לו ריח רע מהפה. הוא נרדם.
רוח הניעה את ענפי העצים. סמדר לא התמכרה לפחד. היא נשכבה על הדשא הלח והתגלגלה עליו הלוך-ושוב. הכלב התעורר. סמדר הניחה את ראשה על התיק שלה ונתקלה בפינותיו המכאיבות.
אחר-כך קמה ופסעה לעבר העץ היחיד שעל הגדה הירוקה.
בשעה שמונה-וחצי לפי שעונה כינתה את המקום הזה יורקשייר.
היא אמרה לעצמה: "אני לא חייבת שום דבר לאף-אחד. גם לא לציפור המטומטמת, שמשנה את התנוחה שלה באמצע הלילה. גם לא לזאבים שיכולים לצאת מתוך האדמה ולטרוף אותי. אני חופשייה. אני של התקליף".
היא חזרה ונשכבה על הדשא ועצמה את עיניה. היא לא רצתה לפקוח אותן, אבל מגעה של יד אדם על צווארה הכריח אותה לעשות את זה.
זו היתה ידו של התקליף. היא מילמלה את שמו, והוא לא השיב לה. היא רצתה לשאול אותו איפה היה בשעה האחרונה, אבל הוא נשכב עליה ופתח את כפתורי חולצתה. אחרי נשיקה ממושכת נרגע התקליף ונרדם. נשימתו הפכה יותר ויותר איטית. נשימתה היתה כבדה. היא שכבה על מדשאות יורקשייר עירומה כביום היוולדה, בוערת מבושה. היא לא העזה לזוז, וגם לא לבקש ממנו שיזוז, אם כי כובד משקלו העיק עליה. היא חיפשה את סוסו, אבל לא מצאה אותו, והניחה שהסוס יצא לדהור לבדו במרחבים הפתוחים. הכלב התבונן בה כמה לליטוף. גופו של התקליף הכביד עליה. הלחץ על ריאותיה היה גדול. היא ניערה אותו קלות, והוא התעורר. בזמן שניגב מעל מצחה בעדינות חלקי עשבים שדבקו בו, הבחינה סמדר שהבגד שלו אומנם ירוק, אבל אינו קטיפתי כפי שסברה תחילה.
התקליף אמר לה: "אני מוכרח ללכת", וסמדר ידעה שלא תראה אותו ימים רבים. לא היה לה מושג איך לעצור אותו ולגרום לו שיישאר. הליכתו היתה שפופה, והוא רכס את מכנסיו. הכלב הלך אחריו וזנבו בין רגליו. היא שאלה את עצמה אם היא בהיריון או לא. ארשת פנים נוגה נמרחה על פניה הצעירות.

על הכותבת אורלי קסטל-בלום

נולדה ב-1960. גדלה בתל-אביב. סופרת ומחזאית. בין ספריה שראו אור: לא רחוק ממרכז העיר, סביבה עוינת, היכן אני נמצאת, דולי סיטי, סיפורים בלתי רצוניים, המינה ליזה, שנינו נתנהג יפה, הספר החדש של אורלי קסטל-בלום, רדיקלים חופשיים ועם אורז לא מתווכחים

12 תגובות

  1. כותבת מחוננת

    • אני בכיתה ט' ולמדנו על הסיפור הזה בשיעור ספרות.
      הסיפור מדהים,יש בו כל מה שצריך בשביל לסחוף אחריו,התיאור המורחב והמופשט שגרם לי לדמיין שאני בראש של סמדר.
      זה מדהים כמה עומק יכול להיות בסיפור כל כך קצר.
      הסוף הרגיש לי כמו הזיה של התחלה,כאילו שברגע הזה היא נוחתת בחזרה למציאות אבל עם פירורים של דמיון שסמדר שכחה לנער בדרך לנחיתה,היא הרי לא באמת יכולה להיכנס להיריון מיצור דמיוני.
      הכל מושלם רק חבל שאנחנו נבחנים בשאלות אמריקאיות כי באמת שיש מקום לביטוי.

    • אני בכיתה ט' ולמדנו על הסיפור הזה בשיעור ספרות.
      הסיפור מדהים,יש בו כל מה שצריך בשביל לסחוף אחריו,התיאור המורחב והמופשט שגרם לי לדמיין שאני בראש של סמדר.
      זה מדהים כמה עומק יכול להיות בסיפור כל כך קצר.
      הסוף הרגיש לי כמו הזיה של התחלה,כאילו שברגע הזה היא נוחתת בחזרה למציאות אבל עם פירורים של דמיון שסמדר שכחה לנער בדרך לנחיתה,היא הרי לא באמת יכולה להיכנס להיריון מיצור דמיוני.
      הכל מושלם רק חבל שאנחנו נבחנים בשאלות אמריקאיות כי באמת שיש מקום לביטוי.

    • אני בכיתה ט' ולמדנו על הסיפור הזה בשיעור ספרות.
      הסיפור מדהים,יש בו כל מה שצריך בשביל לסחוף אחריו,התיאור המורחב והמופשט שגרם לי לדמיין שאני בראש של סמדר.
      זה מדהים כמה עומק יכול להיות בסיפור כל כך קצר.
      הסוף הרגיש לי כמו הזיה של התחלה,כאילו שברגע הזה היא נוחתת בחזרה למציאות אבל עם פירורים של דמיון שסמדר שכחה לנער בדרך לנחיתה,היא הרי לא באמת יכולה להיכנס להיריון מיצור דמיוני.
      הכל מושלם רק חבל שאנחנו נבחנים בשאלות אמריקאיות כי באמת שיש מקום לביטוי.

    • אני בכיתה ט' ולמדנו על הסיפור הזה בשיעור ספרות.
      הסיפור מדהים,יש בו כל מה שצריך בשביל לסחוף אחריו,התיאור המורחב והמופשט שגרם לי לדמיין שאני בראש של סמדר.
      זה מדהים כמה עומק יכול להיות בסיפור כל כך קצר.
      הסוף הרגיש לי כמו הזיה של התחלה,כאילו שברגע הזה היא נוחתת בחזרה למציאות אבל עם פירורים של דמיון שסמדר שכחה לנער בדרך לנחיתה,היא הרי לא באמת יכולה להיכנס להיריון מיצור דמיוני.
      הכל מושלם רק חבל שאנחנו נבחנים בשאלות אמריקאיות כי באמת שיש מקום לביטוי.

    • אני בכיתה ט' ולמדנו על הסיפור הזה בשיעור ספרות.
      הסיפור מדהים,יש בו כל מה שצריך בשביל לסחוף אחריו,התיאור המורחב והמופשט שגרם לי לדמיין שאני בראש של סמדר.
      זה מדהים כמה עומק יכול להיות בסיפור כל כך קצר.
      הסוף הרגיש לי כמו הזיה של התחלה,כאילו שברגע הזה היא נוחתת בחזרה למציאות אבל עם פירורים של דמיון שסמדר שכחה לנער בדרך לנחיתה,היא הרי לא באמת יכולה להיכנס להיריון מיצור דמיוני.
      הכל מושלם רק חבל שאנחנו נבחנים בשאלות אמריקאיות כי באמת שיש מקום לביטוי.

    • אני בכיתה ט' ולמדנו על הסיפור הזה בשיעור ספרות.
      הסיפור מדהים,יש בו כל מה שצריך בשביל לסחוף אחריו,התיאור המורחב והמופשט שגרם לי לדמיין שאני בראש של סמדר.
      זה מדהים כמה עומק יכול להיות בסיפור כל כך קצר.
      הסוף הרגיש לי כמו הזיה של התחלה,כאילו שברגע הזה היא נוחתת בחזרה למציאות אבל עם פירורים של דמיון שסמדר שכחה לנער בדרך לנחיתה,היא הרי לא באמת יכולה להיכנס להיריון מיצור דמיוני.
      הכל מושלם רק חבל שאנחנו נבחנים בשאלות אמריקאיות כי באמת שיש מקום לביטוי.

    • אני בכיתה ט' ולמדנו על הסיפור הזה בשיעור ספרות.
      הסיפור מדהים,יש בו כל מה שצריך בשביל לסחוף אחריו,התיאור המורחב והמופשט שגרם לי לדמיין שאני בראש של סמדר.
      זה מדהים כמה עומק יכול להיות בסיפור כל כך קצר.
      הסוף הרגיש לי כמו הזיה של התחלה,כאילו שברגע הזה היא נוחתת בחזרה למציאות אבל עם פירורים של דמיון שסמדר שכחה לנער בדרך לנחיתה,היא הרי לא באמת יכולה להיכנס להיריון מיצור דמיוני.
      הכל מושלם רק חבל שאנחנו נבחנים בשאלות אמריקאיות כי באמת שיש מקום לביטוי.

    • אני בכיתה ט' ולמדנו על הסיפור הזה בשיעור ספרות.
      הסיפור מדהים,יש בו כל מה שצריך בשביל לסחוף אחריו,התיאור המורחב והמופשט שגרם לי לדמיין שאני בראש של סמדר.
      זה מדהים כמה עומק יכול להיות בסיפור כל כך קצר.
      הסוף הרגיש לי כמו הזיה של התחלה,כאילו שברגע הזה היא נוחתת בחזרה למציאות אבל עם פירורים של דמיון שסמדר שכחה לנער בדרך לנחיתה,היא הרי לא באמת יכולה להיכנס להיריון מיצור דמיוני.
      הכל מושלם רק חבל שאנחנו נבחנים בשאלות אמריקאיות כי באמת שיש מקום לביטוי.

  2. אני בכיתה ט' ולמדנו על הסיפור הזה בשיעור ספרות.
    הסיפור מדהים,יש בו כל מה שצריך בשביל לסחוף אחריו,התיאור המורחב והמופשט שגרם לי לדמיין שאני בראש של סמדר.
    זה מדהים כמה עומק יכול להיות בסיפור כל כך קצר.
    הסוף הרגיש לי כמו הזיה של התחלה,כאילו שברגע הזה היא נוחתת בחזרה למציאות אבל עם פירורים של דמיון שסמדר שכחה לנער בדרך לנחיתה,היא הרי לא באמת יכולה להיכנס להיריון מיצור דמיוני.
    הכל מושלם רק חבל שאנחנו נבחנים בשאלות אמריקאיות כי באמת שיש מקום לביטוי.

  3. אני בכיתה ט' ולמדנו על הסיפור הזה בשיעור ספרות.
    הסיפור מדהים,יש בו כל מה שצריך בשביל לסחוף אחריו,התיאור המורחב והמופשט שגרם לי לדמיין שאני בראש של סמדר.
    זה מדהים כמה עומק יכול להיות בסיפור כל כך קצר.
    הסוף הרגיש לי כמו הזיה של התחלה,כאילו שברגע הזה היא נוחתת בחזרה למציאות אבל עם פירורים של דמיון שסמדר שכחה לנער בדרך לנחיתה,היא הרי לא באמת יכולה להיכנס להיריון מיצור דמיוני.
    הכל מושלם רק חבל שאנחנו נבחנים בשאלות אמריקאיות כי באמת שיש מקום לביטוי.

  4. הרבה זמן לא קראתי שום דבר של קסטל-בלום והסיפור הזה הזכיר לי למה. פשוט חנטאריש. מתחילה במלחמה וגומרת במשגל וירטואלי. נו, טוב.

הגיבי

Your email address will not be published. Required fields are marked *