בננות בנות שמרשות לעצמן
כל חג ומועד יהודי (וגוי- אני לא בררנית) אני מקפידה לעשות רשימה של בקשות והחלטות שעליהן אני מחתימה חברה טובה בתור עד אמת, ושומרת למעקב. המסמך מופנה לאלוהים, לקוסמוס ולכל מי שמוכן להקשיב. נדמה לי שכבר ציינתי שאני לא בררנית. אי הוודאות שיש לי לאחרונה בקשר לקיומו של אלוהים (אני חושדת שזה היה הוא שקרע לי את הצורה כמה פעמים) זה בכלל לא רלוונטי ובתור אדם אגוצנטרי זו תעסוקה שמתאימה לי. זה טוב לסכם מדי פעם את החיים שלך, לברר מה יש ברשותך ומה חסר לך, ובמקרה אני יודעת מנסיון שמראש השנה היהודי מתגשמות בממוצע שמונים אחוז מהמשאלות, מחנוכה שישים, ומסילווסטר וקריסמס חמישים. בכל מקרה, אין לי מה להפסיד.
עשיתי את הרשימה ביום חמישי בערב בתקווה לשיפור, ואכן, כצפוי, כבר ביום שישי קמתי בדיכאון שהמשיך בארוחת החג בחיפה, החמיר בנסיעה חזרה והגיע לשיאו היום, ביומה הראשון של השנה.
פעם זה לא היה מטריד אותי כל כך, כי גם אם הייתי בזבל יכולתי תמיד לפנטז אותי תחת חופה, אותי מקבלת הצעות עבודה זוהרות, אותי על הפוסטר הענק בכניסה לאיילון צפון- אתם יודעים- דברים חביבים ולא מזיקים. אבל מאז המנחוס שנפל עלי לפני כמה שבועות- בגרות- אני לוקה במשבר אמונה קשה. יכולת הפינטוז שלי מוגבלת עקב כך לפנטזיות שיש להן אחיזה במציאות ותסכימו איתי שזה מסריח, בהתחשב במציאות.
יכולת ההתמודדות שלי במצבי לחץ היא טובה, אבל ללא מנגנון הפינטוז שלי דווקא שרשרת של מקרים חסרי משמעות יכולה לגרום לי להתמוטטות קשה. שערות במקלחת, למשל. אני לא מיתממת- גם לי יש נשירה שלא תבייש שום קוקר ספנייל ראוי לשמו (אם אתם מוצאים שערה באוכל בבית קפה תסתכלו מסביב- סביר להניח שאני שם כרגע, שהייתי שם לפני רגע או שאני מתכוונת להגיע ושערותיי הקדימו אותי) ולמרות זאת, לא כיף לפתוח את השנה החדשה עם ויז'ואל של שערות שחורות מתולתלות ברשת של המקלחת. לרגע חשבתי להעיר את השותפה שלי ולהכריח אותה להסתפר אבל התאפקתי כי זה סותר את החלטה מס' 19 (אני מתחייבת ללמוד לכבד גבולותיהם של אחרים) אז ניקיתי, ובשוונג ניקיתי גם את הכיור. אחר כך נכנסתי לאינטרנט כדי לבדוק אם כתבה שלי התפרסמה באתר ובטעות קראתי את תגובות הקוראים. חלקן היו טובות, אבל עקב רגישות יתר הרעות נראו לי מפלצתיות ממש. מיד התחילו לי מחשבות של "מה אני צריכה את זה, אולי אני צריכה לחזור למלצר, אולי אני אסע לגרמניה ואגור אצל אמא שלי, אולי אני אחזור לחבר שלי מלפני שלוש שנים" אבל כאמור, חוסר יכולת פינטוז, משבר אמונה ודומיו- אפילו על עצמי לא הצלחתי לעבוד – במלצרות אני הרבה פחות טובה וזה רק יחמיר את מצב התגובות, אמא שלי גרה ב'במברג', עיר קטנה בבוואריה המאוכלסת בעיקר באיכרים ברברים ולאקס שלי מלפני שלוש שנים יש מזמן חברה אחרת, מה גם שאני לא יכולה לדמיין אותנו במיטה ולמרות הפיכחון החדש ונטול האשליות לא ויתרתי לגמרי על חיי מין תקינים. טוב, חשבתי לעצמי, לפחות אקיים את החלטה מס' 25 (למצוא ספורט שאני נהנית ממנו) ואצא לטיול עם הכלבים. ואז נזכרתי שאני צריכה להיות אצל הרואה חשבון הנחמד שלי בשעה אחת עשרה, במסגרת החלטה מס' 18 (ללמוד לנהל חיים חומריים אחראיים). ומה השעה? אחת עשרה. יצאתי את הבית עשרים דקות מאוחר יותר- נחמד נחמד, אבל לבוא אליו בתחתונים לא בא בחשבון וגם נחשב עבירה על החלטה 12 של שנה שעברה (היי מכובדת). כשגיליתי שאני לבושה לסתיו אפרורי אבל צועדת בחום של שלושים מעלות בנסיון לתפוס מונית עברתי על החלטה מס' 3 של השנה (לנצל ניצול מקסימאלי כל רגע ורגע ביום), ועל החלטה מס' 23 (להיות רגועה ושלווה) יען כי קיללתי נמרצות בערבית צחה. כשהגעתי לרואה חשבון הוא הראה לי תמונות של אשתו והילד שגרמו לי לעבור על החלטה מס ' 28 (להיות שמחה באופן בלתי תלוי בזוגיות או אהבה) וכשהוא אמר לי "קארין מה יהיה, את לא יכולה להמשיך לחיות כמו תפרנית יותר"- נשברתי ועברתי על החלטות מס' 30 (להשלים סופית עם אבא שלי), מס' 12 (להפסיק לפחד) ומס' 36 (ללמוד לפרגן יותר) כשבבת אחת הבנתי שיש סיכוי למינוס עוד פעם, האשמתי את אבא שלי שלא מראה שום תסמינים של קניית דירה לביתו הבכורה וקיבלתי התקף שנאה כלפי כל מי שעובד בסטרט אפ ויש לו אופציות והורים מרמת אפעל. כשיצאתי משם נתקלתי בשמלה יפיפיה ויקרה מאוד מאוד מאוד, ולמרות שידעתי שהשמלה הזאת יכולה להציל את חיי אסור לי לקנות אותה כי לעבור על החלטה מס' 5 (לעולם לא להיות יותר בחובות) יהיה ממש מוגזם. אני אלך הביתה לעבוד, אמרתי לעצמי. אבל אבוי, כשהגעתי הביתה גיליתי שהכלבה שלי השתינה על השמיכה שהשארתי על הרצפה בסלון (במקום השטיח שהיא הקיאה עליו בחורף שעבר).
בדיעבד, הדבר היחיד שהציל אותי מהתאבדות ביום הראשון של השנה היה ההחלטה הלא רשמית שהחלטתי- להקדיש כל יום חצי שעה לתחביב החדש שלי- בכי. אמנם הבכי מתוכנן ללילה (כי אם אני מורידה דמעה אחת אני צריכה להעביר את הנפיחות בשמונה שעות שינה) אבל לכבוד ראש השנה, יום כיפור ומלחמת האזרחים הרשיתי לעצמי חריגה מהנוהל- ישבתי על השטיח בחדר (שם אין כניסה לכלבים) וייללתי במסכנות.
אלוהים הנכבד, יש האומרים, ואני מקווה שהם טועים ושהם ימותו מיתה משונה, שאיך שהשנה מתחילה- ככה היא תישאר, ואני אומרת לך, שלפי החלטה מס' 1 (לקבל את האמונה שלי בחזרה) יש לך בדיוק עשרה ימים לשפר את התנהגותך האדישה והנלוזה, לכתוב רשימה נגדית של התחייבויות כלפי ובקשר לסליחה, תלוי כמה יפה תצום ביום כיפור. המפסקת עלי.
עשיתי את הרשימה ביום חמישי בערב בתקווה לשיפור, ואכן, כצפוי, כבר ביום שישי קמתי בדיכאון שהמשיך בארוחת החג בחיפה, החמיר בנסיעה חזרה והגיע לשיאו היום, ביומה הראשון של השנה.
פעם זה לא היה מטריד אותי כל כך, כי גם אם הייתי בזבל יכולתי תמיד לפנטז אותי תחת חופה, אותי מקבלת הצעות עבודה זוהרות, אותי על הפוסטר הענק בכניסה לאיילון צפון- אתם יודעים- דברים חביבים ולא מזיקים. אבל מאז המנחוס שנפל עלי לפני כמה שבועות- בגרות- אני לוקה במשבר אמונה קשה. יכולת הפינטוז שלי מוגבלת עקב כך לפנטזיות שיש להן אחיזה במציאות ותסכימו איתי שזה מסריח, בהתחשב במציאות.
יכולת ההתמודדות שלי במצבי לחץ היא טובה, אבל ללא מנגנון הפינטוז שלי דווקא שרשרת של מקרים חסרי משמעות יכולה לגרום לי להתמוטטות קשה. שערות במקלחת, למשל. אני לא מיתממת- גם לי יש נשירה שלא תבייש שום קוקר ספנייל ראוי לשמו (אם אתם מוצאים שערה באוכל בבית קפה תסתכלו מסביב- סביר להניח שאני שם כרגע, שהייתי שם לפני רגע או שאני מתכוונת להגיע ושערותיי הקדימו אותי) ולמרות זאת, לא כיף לפתוח את השנה החדשה עם ויז'ואל של שערות שחורות מתולתלות ברשת של המקלחת. לרגע חשבתי להעיר את השותפה שלי ולהכריח אותה להסתפר אבל התאפקתי כי זה סותר את החלטה מס' 19 (אני מתחייבת ללמוד לכבד גבולותיהם של אחרים) אז ניקיתי, ובשוונג ניקיתי גם את הכיור. אחר כך נכנסתי לאינטרנט כדי לבדוק אם כתבה שלי התפרסמה באתר ובטעות קראתי את תגובות הקוראים. חלקן היו טובות, אבל עקב רגישות יתר הרעות נראו לי מפלצתיות ממש. מיד התחילו לי מחשבות של "מה אני צריכה את זה, אולי אני צריכה לחזור למלצר, אולי אני אסע לגרמניה ואגור אצל אמא שלי, אולי אני אחזור לחבר שלי מלפני שלוש שנים" אבל כאמור, חוסר יכולת פינטוז, משבר אמונה ודומיו- אפילו על עצמי לא הצלחתי לעבוד – במלצרות אני הרבה פחות טובה וזה רק יחמיר את מצב התגובות, אמא שלי גרה ב'במברג', עיר קטנה בבוואריה המאוכלסת בעיקר באיכרים ברברים ולאקס שלי מלפני שלוש שנים יש מזמן חברה אחרת, מה גם שאני לא יכולה לדמיין אותנו במיטה ולמרות הפיכחון החדש ונטול האשליות לא ויתרתי לגמרי על חיי מין תקינים. טוב, חשבתי לעצמי, לפחות אקיים את החלטה מס' 25 (למצוא ספורט שאני נהנית ממנו) ואצא לטיול עם הכלבים. ואז נזכרתי שאני צריכה להיות אצל הרואה חשבון הנחמד שלי בשעה אחת עשרה, במסגרת החלטה מס' 18 (ללמוד לנהל חיים חומריים אחראיים). ומה השעה? אחת עשרה. יצאתי את הבית עשרים דקות מאוחר יותר- נחמד נחמד, אבל לבוא אליו בתחתונים לא בא בחשבון וגם נחשב עבירה על החלטה 12 של שנה שעברה (היי מכובדת). כשגיליתי שאני לבושה לסתיו אפרורי אבל צועדת בחום של שלושים מעלות בנסיון לתפוס מונית עברתי על החלטה מס' 3 של השנה (לנצל ניצול מקסימאלי כל רגע ורגע ביום), ועל החלטה מס' 23 (להיות רגועה ושלווה) יען כי קיללתי נמרצות בערבית צחה. כשהגעתי לרואה חשבון הוא הראה לי תמונות של אשתו והילד שגרמו לי לעבור על החלטה מס ' 28 (להיות שמחה באופן בלתי תלוי בזוגיות או אהבה) וכשהוא אמר לי "קארין מה יהיה, את לא יכולה להמשיך לחיות כמו תפרנית יותר"- נשברתי ועברתי על החלטות מס' 30 (להשלים סופית עם אבא שלי), מס' 12 (להפסיק לפחד) ומס' 36 (ללמוד לפרגן יותר) כשבבת אחת הבנתי שיש סיכוי למינוס עוד פעם, האשמתי את אבא שלי שלא מראה שום תסמינים של קניית דירה לביתו הבכורה וקיבלתי התקף שנאה כלפי כל מי שעובד בסטרט אפ ויש לו אופציות והורים מרמת אפעל. כשיצאתי משם נתקלתי בשמלה יפיפיה ויקרה מאוד מאוד מאוד, ולמרות שידעתי שהשמלה הזאת יכולה להציל את חיי אסור לי לקנות אותה כי לעבור על החלטה מס' 5 (לעולם לא להיות יותר בחובות) יהיה ממש מוגזם. אני אלך הביתה לעבוד, אמרתי לעצמי. אבל אבוי, כשהגעתי הביתה גיליתי שהכלבה שלי השתינה על השמיכה שהשארתי על הרצפה בסלון (במקום השטיח שהיא הקיאה עליו בחורף שעבר).
בדיעבד, הדבר היחיד שהציל אותי מהתאבדות ביום הראשון של השנה היה ההחלטה הלא רשמית שהחלטתי- להקדיש כל יום חצי שעה לתחביב החדש שלי- בכי. אמנם הבכי מתוכנן ללילה (כי אם אני מורידה דמעה אחת אני צריכה להעביר את הנפיחות בשמונה שעות שינה) אבל לכבוד ראש השנה, יום כיפור ומלחמת האזרחים הרשיתי לעצמי חריגה מהנוהל- ישבתי על השטיח בחדר (שם אין כניסה לכלבים) וייללתי במסכנות.
אלוהים הנכבד, יש האומרים, ואני מקווה שהם טועים ושהם ימותו מיתה משונה, שאיך שהשנה מתחילה- ככה היא תישאר, ואני אומרת לך, שלפי החלטה מס' 1 (לקבל את האמונה שלי בחזרה) יש לך בדיוק עשרה ימים לשפר את התנהגותך האדישה והנלוזה, לכתוב רשימה נגדית של התחייבויות כלפי ובקשר לסליחה, תלוי כמה יפה תצום ביום כיפור. המפסקת עלי.
