חושב

הזמנתי עוד בירה. בירה שלישית אחר הצהריים. הגב שלי התחיל לכאוב מהישיבה על הבר ולקחתי את התיק לשולחן צדדי בחוץ. מעבר לתחום מבטה של המלצרית. אני שונא שמסתכלים עלי כשאני בוהה. עדיף שאנשים לא יתחילו לנחש מה אני חושב, עדיף שאנשים בכלל לא ידעו שאני חושב.

הוצאתי את הספר מהתיק ועשיתי את עצמי קורא. לפחות ככה זה נראה להם יותר נורמלי. אני מדפדף מדי פעם בפיזור נפש. משחק את התפקיד. נותן להם הסבר זמני. אני לא סתם יושב פה, אני קורא. ואני לא חושב. מה פתאום, רק לא זה.

לא ממש אכפת לי מה אנשים חושבים עלי, וזה די טוב, כי אנשים כבר חשבו עלי כל מיני דברים שרובם לא ממש חיוביים. אבל הדבר היחידי שאני בכל זאת מנסה להסתיר זה את העובדה שאני חושב. ועוד הרבה. יש גבול לכמה אתה יכול להיות חריג. שונה.

יום אחד, יום אחד אני אצא מהארון ואצהיר בפומבי. אני חושב. ולא משמע אני קיים. סתם חושב. בשביל לחשוב. וזהו.

על הכותבת נמרוד לורא

בטלן כרוני עם נטיה לגרפומניות שמנסה להעביר את תפיסת המציאות המעוותת שלו למילים, בתקווה שאולי הוא יבין אותה. נאו-רומנטיקן וציניקן בארון. בעל חיבה לעצי אשכוליות, אקליפטוסים ובתי קפה. מקווה למצוא את עצמו ולהכניס לו מכות. מחפש בנרות את אהבת חייו (אבל רק בשביל שתחזיר לו את הטישרט שהיא לקחה בבוקר)

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *