כן, זה מגיע

ארבעים הלא מתוק

כן זה מגיע, זה קורה אוטוטו, ליתר דיוק בחודש הבא. ופללתי שזה יהיה חסר משמעות, וזלזלתי בכל מי שהיה שם לפני ולקח את זה כבד מדי ונכנס למעין חשבון נפש של החמצות וכשלונות לעומת הצלחות והישגים, לכל מי שמדד והעריך, כל מי שחישב והכין תכניות חדשות עם מטרות, יעדים ואבני דרך.

ניסיתי להתחמק, להדחיק, לפסוח. מה יש בגיל הזה שגורם לי לחוש את כח הגרוויטציה כפי שלא הרגשתי מעודי? ואני שומעת את עצמי מעודדת את חברתי הטובה חצי שנה לפני, שגיל זה רק מספר והכל בראש שלנו, ושתראה כמה בסך הכל סבבה לה בחיים. אז האם? האמנם? כמה קל לתת עצות למזדקנות בנות ארבעים כשאת ינוקא בת שלושים ותשע.

עשור שהוא אסון

הצלוליטיס כבר לא יעלם וקמטוטי ההבעה של החיוכים והמחשבות המעמיקות הפכו לחריצים שפשוט נמצאים שם, בלי שום קשר להבעה, שגם לנקום וגם איב-סאן-לורן במאות דולרים, מתקשים להעלים והשיערות שצומחות הן כבר לא שורשים שחורים, אלא כבר ברובן שיערות שיבה. ויש ימים שאת מסתכלת במראה ושוכחת מי את. וזה יכול היה לקרות גם כמה שנים קודם, אבל פתאום זה נוכח, זה עגול, זה חד משמעי, זה ארבעים. ואת קוראת פה ושם על מתיחות ובוטוקס וכשאת מוצאת את עצמך, סוף כל סוף, יוצאת לבר, מביטה לצדדים ורואה אותן במסות שלא נגמרות, את הילדות האלו שהזמן לא הותיר בהן חותם. טריות העור המתוח, המבט הנבט של החיים הפרושים לפניהן, הרזון הבריא, ואת אומרת לעצמך, מה לעזאזל אני עושה כאן. כן, זה קורה, קצת לפני גיל ארבעים , כבר לא פשוט להתאקלם ולהתפזז בברים ואת נזכרת שהיית ברמנית או מלצרית לפני מליון שנה וזהו, זה כבר שייך לגלגול אחר.

ואז מישהו טורח ואומר לך שאת נראית טוב לגילך, אפילו נניח, מצוין לגילך. ואם אתן חושבות על זה לעומק, זו לא ממש מחמאה כי היא יחסית ולא מוחלטת, יחסית לגילך.
את נזכרת בערגה בימים שאמרו לך באופן מוחלט שאת נראית טוב, ועם יד על הלב, מייפה את המציאות כי באמת, האם ככה נראית? הזכרונות מבנים לך איזו דמות אוטופית ששייכת לז'אנר היפה הצעיר וחסר המנוח, אבל בר רפאלי אף פעם לא היית.

ואם זה היה רק האספקט הפיסי – ניחא. את מביטה אחורה בזעם ואומרת, אז איפה ההישגים ואיפה ההצלחות כי בגיל ארבעים את כבר אמורה להבין שהאנרגיות הטובות שייכות לפנימיות ואם יש שם בפנים במה להאחז, מה זה משנה קמטים וצלוליטיס.
ארבעים שנה בני ישראל עברו במדבר והגיעו לארץ המובטחת, ואת – לאיזו ארץ מובטחת הגעת? ובכלל איזה ים חצית ואיזה מדבר עברת? איזו ארץ כבשת ולאלו תובנות הגעת? מה הלאה? מה עם חשבון נפש לגבי מימוש עצמי, לגבי זוגיות ובכלל, לא היית רוצה להגיע לתובנות מרעננות? לא היית רוצה לנסות להפתח לכוונים חדשים, לשבת במנזר טיבטי או בבית קפה במונמרטר ולהרהר על החיים? אולי לפצוח בקריירה חדשה, להגשים חלומות, להכיר את עצמך מחדש? כי זו ההזדמנות, הזדמנות חד פעמית, תזכרי, אחר כך זה כבר לא עגול ולא ארבעים ומי יודע איך זה יראה.

אז זהו, כנראה שאם עד עכשיו לא בישלתי ושנאתי כל רגע במטבח, גם אחרי גיל 40 לא אוהב לבשל, וכנראה שאם עד עכשיו לא ציירתי, לא אגלה את עצמי דרך הציור או אתחיל להינות מטיולים של מטיבי לכת בחברה להגנת הטבע או , מקיק בוקסינג, זומבה או קרטה. רוצה לקבל את הפאקים, את הקמטים, את המרות השחורות ולהזכיר לעצמי בכל יום, בו ברגע כשהגרוויטציה מכה בי, את שני ילדי הנפלאים, יהונתן ואורי, שממלאים אותי באהבה וסולחים לי בקלות בלתי נסבלת על כל המחדלים הנוראיים שלי כאמא, בסבא ובסבתא המסורים שלהם (שהם במקרה ההורים שלי) שעושים עליהם בייביסיטר ונותנים לי את האפשרות להתראות עם חיי האישיים ולהפגש מידי פעם עם עצמי, בספרים שממלאים אותי בנחמה, במוסיקה שעוטפת את חיי, בסדרות אליהן אני מתמכרת, בחברים שאני אוהבת, בכלבה שלי שכולה טוב-לב אחד גדול ובמינה שפייר שועלי, שהיא הסבתא של בעלי והיא בת 100, כן בת 100! אישה משכמה ומעלה, חייה בגפה, צלולה וחדה, והיא אומרת לי בביטול של זקן – השבט, שאני צעירה וכל החיים לפני!

כן זה מגיע, זה קורה אוטוטו, ליתר דיוק החודש בעוד ימים ספורים, ופללתי שזה יהיה חסר משמעות, וזלזלתי בכל מי שהיה שם לפני ולקח את זה כבד מידי ונכנס למין חשבון נפש של החמצות וכשלונות לעומת הצלחות והישגים, לכל מי שמדד והעריך , כל מי שחישב והכין תכניות חדשות עם מטרות, יעדים ואבני דרך.
ניסיתי להתחמק, להדחיק, לפסוח. מה יש בגיל הזה שגורם לי לחוש את כח הגרוויטציה כפי שלא הרגשתי מעודי, ואני שומעת את עצמי מעודדת את חברתי הטובה חצי שנה לפני, שגיל זה רק מספר והכל בראש שלנו, ושתראה כמה בסך הכל סבבה לה בחיים, אז האם? האמנם? כמה קל לתת עצות למזדקנות בנות 40 כשאת ינוקא בת 39…

הצלוליטיס כבר לא יעלם וקמטוטי ההבעה של החיוכים והמחשבות המעמיקות הפכו לחריצים שפשוט נמצאים שם, בלי שום קשר להבעה, שגם לנקום וגם איב-סאן-לורן במאות דולרים, מתקשים להעלים והשיערות שצומחות הן כבר לא שורשים שחורים, אלא כבר ברובן שיערות שיבה, ויש ימים שאת מסתכלת במראה ושוכחת מי את – וזה יכול היה לקרות גם כמה שנים קודם, אבל פתאום זה נוכח, זה עגול, זה חד משמעי, זה 40. ואת קוראת פה ושם על מתיחות ובוטוקס וכאת מוצאת את עצמך, סוף כל סוף, יוצאת לאיזה פאב, מביטה לצדדים ורואה אותן במסות שלא נגמרות, את הילדות האלו שהזמן לא הותיר בהן חותם. טריות העור המתוח , המבט הנבט של החיים הפרושים לפניהן, הרזון הבריא, ואת אומרת לעצמך, מה לעזאזל אני עושה כאן. כן, זה קורה, קצת לפני גיל 40 , כבר לא פשוט להתאקלם ולהתפזז בבארים ואת נזכרת שהיית ברמנית או מלצרית לפני מליון שנה וזהו זה כבר שייך לגלגול אחר.

ואז מישהו טורח ואומר לך שאת נראית טוב לגילך , אפילו נניח, מצויין לגילך, ואם אתם חושבים על זה לעומק זו לא ממש מחמאה כי היא יחסית ולא מוחלטת, יחסית לגילך…
את נזכרת בערגה בימים שאמרו לך באופן מוחלט שאת נראית טוב, ועם יד על הלב, מייפה את המציאות כי באמת, האם ככה נראית ?– הזכרונות מבנים לך איזו דמות אוטופית ששייכת לז'אנר היפה הצעיר וחסר המנוח, אבל בר רפאלי אף פעם לא היית…

ואם זה היה רק האספקט הפיסי – ניחא. את מביטה אחורה בזעם ואומרת, אז איפה ההישגים ואיפה ההצלחות כי בגיל 40 את כבר אמורה להבין שהאנרגיות הטובות שייכות לפנימיות ואם יש שם בפנים במה להאחז, מה זה משנה קמטים וצלוליטיס.
40 שנה בני ישראל עברו במדבר והגיעו לארץ המובטחת, ואת – לאיזו ארץ מובטחת הגעת ובכלל איזה ים חצית ואיזה מדבר עברת, איזו ארץ כבשת ולאלו תובנות הגעת, מה הלאה? מה עם חשבון נפש לגבי מימוש עצמי, לגבי זוגיות ובכלל, לא היית רוצה להגיע לתובנות מרעננות, לא רוצה לנסות להפתח לכוונים חדשים , לשבת במנזר טיבטי או בבית קפה במונמרטר ולהרהר על החיים, אולי לפצוח בקריירה חדשה, להגשים חלומות, להכיר את עצמך מחדש, כי זו ההזדמנות, הזדמנות חד פעמית, תזכרי, אחר כך זה כבר לא עגול ולא 40 ומי יודע איך זה יראה…

אז זהו, כנראה שאם עד עכשיו לא בישלתי ושנאתי כל רגע במטבח, גם אחרי גיל 40 לא אוהב לבשל, וכנראה שאם עד עכשיו לא ציירתי, לא אגלה את עצמי דרך הציור או אתחיל להינות מטיולים של מטיבי לכת בחברה להגנת הטבע או , מקיק בוקסינג, זומבה או קרטה. רוצה לקבל את הפאקים, את הקמטים, את המרות השחורות ולהזכיר לעצמי בכל יום, בו ברגע כשהגרוויטציה מכה בי, את שני ילדי הנפלאים, יהונתן ואורי, שממלאים אותי באהבה וסולחים לי בקלות בלתי נסבלת על כל המחדלים הנוראיים שלי כאמא, בסבא ובסבתא המסורים שלהם (שהם במקרה ההורים שלי) שעושים עליהם בייביסיטר ונותנים לי את האפשרות להתראות עם חיי האישיים ולהפגש מידי פעם עם עצמי, בספרים שממלאים אותי בנחמה, במוסיקה שעוטפת את חיי, בסדרות אליהן אני מתמכרת, בחברים שאני אוהבת, בכלבה שלי שכולה טוב-לב אחד גדול ובמינה שפייר שועלי, שהיא הסבתא של בעלי והיא בת 100, כן בת 100! אישה משכמה ומעלה, חייה בגפה, צלולה וחדה, והיא אומרת לי בביטול של זקן – השבט, שאני צעירה וכל החיים לפני!

הגיבי

Your email address will not be published. Required fields are marked *