סיפור קצר: "עדיין, לכל אורך ההיתקלויות הלא-צפויות הייתה שאלה אחת שגורה בפיו: "סיימת ללמוד? יש עבודה?"

כשהחיים יתחילו: מיומנה של מובטלת

אפרוריות השמיים משתלטת על הראות ומכאן נראים רק צללי בניינים באופק הקרוב. לאן הולכים?

חלק א: פגישה לאין קץ

בימים האחרונים יוצא לי לפגוש אותו יותר ויותר. האיש הנחמד הזה שמתעניין בחיים שלי בכל פעם שאנחנו מזדמנים זה לזה ברחוב; ראיתי אותו לראשונה בשנה השלישית והאחרונה ללימודי, כשחיכיתי לאוטובוס לבאר-שבע; אני ישבתי בספסל התחנה והוא עמד על שפת המדרכה. מסביבנו הסתובבו חיילים, רובם עסוקים בטלפונים הניידים שלהם, ואחרים סתם בוהים בכביש. האוטובוס איחר. האיש, נמוך-קומה, גשר אפו מעוקל ושערו בגוון אפרפר, החל מתהלך לאורך המדרכה, הלוך וחזור. פתאום עצר למולי ושאל: "תגידי, את אולי יודעת מתי צריך להגיע האוטובוס?", ואני, מופתעת מהפנייה הפתאומית, הצלתי על עיני כשהרמתי אותן אליו (זה היה יום קיץ חם , גלגל ראשו השיק לגלגל השמש, לוהט כמו שלא היה ימים רבים), ועניתי "הוא מאחר". "כל-כך הרבה לעשות, כל-כך הרבה דברים יש לי לעשות היום" הוא נאנח והציץ בעצבנות בשעונו. ואני חשבתי לעצמי שלשיעור הראשון היום אגיע באיחור גדול, ואם כך אז אולי לא כדאי להיכנס אליו בכלל, כי לפי החישוב, הנסיעה תארך כחצי שעה, והרי כבר עברו עשרים וחמש דקות מאז שאני כאן.
האיש התקרב אלי ונשען על עמוד התחנה; "סטודנטית?" שאל כבדרך אגב. "כן," עניתי בחיוך מנומס. הוא התבונן בי בעניין רב, סוקר את תיק הלימודים שלי, והמשיך: "מה לומדת?". אני חייבת להודות: ההתעניינות הפתאומית הזאת שלו הפתיעה אותי מאוד, אבל גם די החמיאה, בכל זאת, עומדים פה עוד שלושה סטודנטים לפחות ודווקא בי הוא מתעניין. "ספרות ופילוסופיה," שמרתי על ארשת מחויכת. "אוה, פילוסופיה," איתרתי בקולו מבטא צרפתי, "מעניין, לומדים רוסו ודקארט. יפה, יפה מאוד," הנהן בראשו לאות התרשמות. אז-או-אז, הגיע האוטובוס. היינו השניים האחרונים שעלו אליו, עומדים בשולי קבוצת החיילים ומיעוט הסטודנטים שנדחקו אל דלת-האוטובוס הפתוחה. כשכבר עלינו, התיישבנו על שני המקומות האחרונים הפנויים, הוא בקדמת האוטובוס ואני בקצהו. זאת הייתה פגישתנו הראשונה. מאז יצא לנו להתראות מספר לא מועט של פעמים, במרכז המסחרי של העיר, שוב בתחנת האוטובוס ואפילו בהליכות הערב השגרתיות שלי ושלו, שנינו בבגדים נינוחים.
עדיין, לכל אורך ההיתקלויות הלא-צפויות הייתה שאלה אחת שגורה בפיו: "סיימת ללמוד? יש עבודה?". האמת היא שבשלב מסוים השאלה החוזרת ונשנית החלה להימאס עלי, ולו רק בגלל שהתקשיתי להשיג עבודה שאיתה אוכל לשלב לימודים. וכך, הפכה שאלתו של האיש הנחמד, שלא החמיץ אף הזדמנות להביע התעניינות כנה ודואגת בחיי, למטרד של ממש. מאז הספקתי לסיים את לימודי לפני שלושה חודשים. רצה המקרה, ובמשך כל הזמן הזה לא נפגשנו. אף-על-פי שכבר לא חיכיתי בתחנה לכיוון באר-שבע, הישיבה הבטלה בבית דחקה בי מדי יום כמעט לצאת ולהסתובב להנאתי בקניון העיר, בין חנויות הבגדים, פעם קונה חולצה ופעם זוג מכנסיים, הייתי חוזרת הביתה מעודדת. האיש לא נראַה באופק.
אולם רצף זה הופר זה מכבר, כשהפעם האחרונה שפגשתי בו הייתה לפני כשבוע, חוצים זה את זה במרכז המסחרי, נעצרנו להחליף כמה מילות נימוס מגובות בשאלה האלמותית מצדו: "מה עם הלימודים, סיימת? את עובדת?". הפעם, יותר מאשר בתקופת הלימודים, חשתי מועקה של ממש; הרי כבר סיימתי ללמוד, שום דבר לא עוצר אותי מלמצוא עבודה במשרה מלאה. חשתי סוג של גערה, לא מצדו ממש, אלא מעצם הפגישה הזאת אחרי מרווח של שלושה חודשים, שדחייתה (על-ידי גורם לא-ידוע, שמיימי אם תרצו) נועדה לאפשר לי למצוא עבודה ראויה לפני המפקד הבא (והייתה לי תחושה שבוא יבוא בקרוב מאוד).


חלק ב': Sea and Sun and Wow!

תקופת הפוסט-לימודים שלי נראית ארוכה מתמיד עכשיו. האמת, לא ציפיתי שיהיה כל-כך קשה. במיוחד כשבין שליחת פקס אחד למשנהו, בין שיחת-היכרות טלפונית אחת לשנייה, מקטר לי אבא שהייתי צריכה לשלב לימודים לתעודת הוראה באוניברסיטה, "וככה" הוא מוסיף בתקיפות, "היית חוסכת לעצמך את כל הכאב-ראש הזה". אבל אני מעולם לא דמיינתי את עצמי בתור מורה. הייתי מוכנה לכל, רק לא להוראה. יכולתי לחטוף התקף חרדה רק מלדמיין את עצמי עומדת מול כיתת תלמידים, משחיתה את קולי לריק, כשאווירונים מנייר עושים דרכם בחלל החדר הישר אל גבי, ומתרסקים אל הרצפה המלוכלכת. אני חוששת שאצלי אירועי האחד-עשר בספטמבר עלולים היו להתרחש מדי יום. חזיתי את הקריסה הצפויה.
בלי להרגיש כמעט, מצאתי את עצמי מתפשרת על תנאים שמעולם לא חשבתי שאוכל להתפשר עליהם; התחלתי לחפש עבודה בתחום הקוסמטיקה, כיוון שבעברי הסטודנטיאלי הקרוב עבדתי כיועצת יופי בפארמים והתנאי "ניסיון חובה", מגובה בסימן קריאה שיכולתי לשמוע את ההד שלו בתוך ראשי, מעולם לא איים עלי בכל הקשור לעבודות בתחום היופי והטיפוח. וככה, באחד מהבקרים הקרים של סוף אוקטובר, בעודי גולשת באחד מלוחות העבודה באינטרנט, נתקלתי במודעה תחת הסיווג "טיפוח ויופי". התקשרתי לעדי אחת שהייתה חתומה עליה, וקבענו להיפגש, "במשרד שלנו שבפרויקט סי.אנד.סאן בתל-אביב", כך עדי מכחכחת בגרונה ורושמת את פרטי. מיד כששמעתי את שם הפרויקט, נזכרתי ב'בולדוג' הנשכני של ערוץ שמונה, שיצא כנגד אנשי נדל"ן שרכשו חוף ציבורי להקמת עסק פרטי, הוא בית הדירות הענק העונה לשם סי.אנד.סאן ואמור לאכלס בתוכו את העלית מקרב עשירי ארצנו. "על סי.אנד.סאן שמעת?", שואלת אותי עדי מקץ שתיקה קצרה. ואני, מסגירה מעט התלהבות, עונה בלי להסס: "כן, בטח".
אתמול נסעתי לתל-אביב ברכבת. מזג האוויר היה סגרירי ובישר על גשם קרוב. קיוויתי שהיום הזה יעבור עם כמה שפחות רטיבות אפשרית מאחר ולבשתי חולצה מבד נמתח, ארוכת שרוולים אמנם, אבל חושפת את הרווח הצר שבין המותניים לאגן. כשהגעתי לתחנת תל-אביב מרכז, שאלתי את האישה במודיעין על קו שמגיע לסי.אנד.סאן. "תצטרכי לקחת שני אוטובוסים," היא ענתה למיקרופון הקטן, "קו חמש עד אבן-גבירול ומשם קו עשרים ושש עד מכללת לוינסקי שזה הכי קרוב לסי.אנד.סאן". הנהנתי לכיוונה לאות תודה, ורצתי לרציף שתיים, לתפוס את קו חמש שהיה אמור לצאת מהתחנה בכל רגע.
תוך כדי נסיעה, נצמדתי לנהגת והזכרתי לה לפחות שלוש פעמים שתאמר לי מתי לרדת. "לאן את צריכה להגיע?" היא שאלה כשהבינה שיש לה עסק עם מישהי מבחוץ. "לסי.אנד.סאן" עניתי. היא העוותה את פניה במה שנראה כסוג של חשיבה מאומצת במיוחד ושאלה בפליאה: "סי.אנד.סאן? זה לא בהרצלייה?". אני מודה שלזה לא ציפיתי, אפילו התבלבלתי וחשבתי לעצמי, מה אם הבניין זה באמת ממוקם בהרצלייה. אבל משחזור פרטי השיחה עם עדי הבנתי שמדובר בצפון תל-אביב, גם אם לא רחוק מהגבול עם הרצלייה. "לא", עניתי לה בעדינות משולבת בפליאה (נהגת אוטובוס תל-אביבית שלא מכירה את ה"סי.אנד.סאן"?!), "זה בתל-אביב, ליד סמינר לוינסקי". ואחרי שתיקה קלה הוספתי: "מאבן-גבירול אני אמורה לקחת את קו עשרים ושש לסמינר מורים לוינסקי". "רגע, " היא עצרה אותי, "אמרת לסמינר לא למכללה? שלא תתבלבלי" הזהירה. ואני כבר הרגשתי את הייאוש עושה יד אחת עם הצינה, ושניהם מטפסים במעלה חוט השדרה שלי. בראשי חזיתי את העלייה לאוטובוס הבא, נוסעת אל הלא-ידוע, וכשדלת-האוטובוס תיפתח, אפלט אל פתחו של בניין אפרורי, אחד מיני רבים וצפופים. "סליחה, איפה אני נמצאת?", אתפתל מול אישה מבוגרת עם סלים. "בבת-ים", היא תענה, "למה, לאן את צריכה?".
אבל עכשיו אני באבן-גבירול, מביטה ימינה ושמאלה, ושוב שמאלה וימינה וחוצה את הכביש לכיוון ההפוך, כפי שהנחתה אותי הנהגת. את הרעידות הקלות שעברו בי ניתן היה לפרש כתגובה לקור הולך וגובר, אלמלא היו תוצר של חרדה. מצאתי את עצמי עומדת מעברו השני של מעבר החצייה, ושוב מסתכלת לצדדים; איפה, לעזאזל, התחנה של קו עשרים ושש?
אישה נחמדה בסוף שנות החמישים שלה, כך נדמה לי, עושה רושם של אחת עם ראש על הכתפיים, עוברת בדרכי. "סליחה?", הפה שלי רועד בנימוס, "איך אני מגיעה לסי.אנד.סאן?". היא מתקרבת אליי, נותנת בי מבט מקיף ושואלת : "מאיפה את?". ואני חושבת לעצמי שדי, כבר אי-אפשר להסוות, הפרובינציאליות שלי זועקת למרחקים, נתקלת בערימה של רדארים מתחלפים, סוקרים אותי משל הייתי איתות לא-ברור. "מקריית-גת", בקושי יוצאות לי המילים. ובאיזו דרך פלאית, כאילו תיאמה עמדות עם נהגת האוטובוס החביבה, אומרת האישה: "סי.אנד.סאן? אני חושבת שזה בהרצלייה". ואני חושבת, מה עובר על התל-אביבים היום. "לא, אמרו לי במודיעין שזה ליד סמינר לוינסקי", אני משתדלת להפגין ביטחון. "אהה", היא פולטת, "קו עשרים ושש- תמשיכי במורד הרחוב ותראי שם תחנה". אחר-כך טופחת לי על הגב קלות ומוסיפה "תשמרי על עצמך, ביי".
הולכת במורד הרחוב, הנה תחנה, והנה! שלט מכריז על קו עשרים ושש תלוי עליה. ברוך השם, עוד לא אבדה תקוותנו. יושבת על ספסל התחנה. האוטובוס מגיע אחרי חמש דקות של ציפייה דרוכה: "נהג נהג שעל ההגה, אמור-נא בבקשה, סמינר לוינסקי היכן?" (לא, לא שאלתי את הנהג במילים האלה- אני חושבת שהזיתי אותן תוך כדי נסיעה, תוצאה של ערפול חושים מתמשך נעור לפרקים מרעש המנוע הגובר ופוחת).
מבעד לחלון הזכוכית, אני מבחינה בהתחזקות הגשם שמכה עכשיו על החלון בחמת-זעם, כמו אגרוף מאיים. לא יודעת, אולי כל הנסיעה הזאת הייתה טעות. נו מילא, עכשיו כבר מאוחר מכדי לסגת. "תחנה אחרונה סמינר לוינסקי," מכריז הנהג ומביט בי במראה הקבועה מעל ראשו. המוני מסמרים שקופים ננעצים במחשוף חולצתי וברווח הצר שבין כפתור המכנסיים לחולצה, כך בצאתי מהאוטובוס המפריח אדי פיח מאחוריו, משאיר אותי למחשבותיי. אפרוריות השמיים משתלטת על הראות ומכאן נראים רק צללי בניינים באופק הקרוב. לאן הולכים?
בלונדינית מתולתלת, בת-גילי בערך, חוצה את השביל שלאורך בניין הסמינר לכיווני. עכשיו באה השאלה המורגלת כל-כך בפי מאז שעות הבוקר; בניעור שיער הפלא שלה, היא מסמנת לי שאינה יודעת. נקסט. עכשיו אני מרגישה דביקות מעיקה על פני; הם נכרכים בקווצות שיער סוררות. ככה אני עומדת לי, בין מגרש החנייה לבין בניין הלימודים בפני המומיה החיוורים שלי, עטופים בתכריכי שיערי הכהה. מישהו מתקרב, בידו האחת אוחז בצדדית ילקוטו ובאחרת מנער צרור מפתחות. הצלצול הגואל מגיע לאוזני. "סליחה, אתה יודע אולי איפה הסי.אנד.סאן?" אני נחפזת לקראתו. הוא מרים אלי מבט ידידותי, מחייך ומצביע בידו הימנית על מה שנראה במבט מאומץ כבניין רב-קומות, ספוג מים עד היסוד, "שם". אחר-כך חוזר להביט בי, ואני בחיוך מתנצל אוספת את אניצי השיער אל אחורי האוזן. "בואי, אני אקח אותך, זה לא בדיוק מרחק הליכה ובטח שלא בתנאים האלה". אנחנו פונים אל הרכב שלו, מתיישבים, ואני מרשה לעצמי להתמתח עד העצם, כמו חתולה מתנערת משנתה. "לאן את צריכה," הוא מחדיר את המפתחות אל הסוויץ' ומתניע, "למשרדים שם או לדירות?". "למשרדים", אני מתקפלת בחזרה לישיבה טבעית, "יש לי שם פגישה". בנסיעתנו הקצרה יחד יכולתי לחוש במבטים החטופים שהגניב לעברי, זאת על-אף שפני היו אל החלון. "זה הבניין של העשירון העליון, של המליאנים של תל-אביב", אמר; אני מסתובבת אליו, עיניו על הכביש.
הגענו. אני מודה לו מקרב-לב, והוא מפנה את תשומת לבי, שוב מורה לי בזרועו הארוכה "את רואה, זאת כניסת העסקים". ממהרת לחסות תחת גג הכניסה לבניין, אני מקישה את מספרה של עדי ומבקשת שתפגוש אותי בדלת-הכניסה. בינתיים מבחינה באנשים לבושים במיטב הבגדים, יושבים בעסקים שלהם. הנה חנות מעצבים, והנה סוכנות ביטוח נדמה לי. אישה יושבת לשולחנה ושותה קפה, והנה גבר, יושב גם הוא לשולחנו, מיישר את עניבתו ומשוחח בטלפון. "רונית?" אני שומעת קול חלש בוקע מדלת-הזכוכית הרחבה. בחורה מתולתלת מביטה בי בעיניים שואלות, זאת בוודאי עדי. שולחת את היד ללחיצה, אני מאשרת: "זאת אני".
אנחנו נכנסות אל מסדרון צדדי תלול, דוחפות דלת ברזל ויורדות עד שעדי נעצרת ליד אחת מדלתות הכניסה, פותחת אותה ומכריזה "הגענו". רוח פרצים קידמה את פני, למולי ראיתי דלת הזזה שקופה, פתוחה לרווחה וחושפת אדמת חול רטובה וגלים מתנפצים בפראות, אולי מריעים לאורחת שהגיעה. כבר במבט ראשון, ניכר במקום שאיננו משרד; משמאל לכניסה היה מטבח בצורת חצי גורן ומלפניו סלון קטן ובו שתי ספות וכורסא. "תכירי," מפנה עדי את תשומת לבי אל שלוש נשים, אחת מבוגרת ביחס לאחרות ושמנה פי שניים אולי מהן, ישובה על הספה ואוחזת בתינוק. שנייה יושבת לשולחן פינת האוכל שבין מתחם הסלון למטבח, פניה מאופרים בקפידה, ושלישית יושבת על הכורסא כשהיא בגבה אלי. "זאת אניה, היא מנהלת את העסק" מצביעה עדי על המבוגרת. "זאת רחל, הקוסמטיקאית בחבורה" היא מסמנת על המטופחת, "והבלונדינית שם זאת ננה, הבת של אניה". אניה מגישה את התינוק לעדי ומסבה לשולחן פינת האוכל, עליו פרושות קופסאות תמרוקים הנושאות עליהן מדבקות כתובות בדפוס, "היה קשה להגיע לכאן?" היא שואלת אותי בחיוך. "לא קל, אבל בסדר, הסתדרתי" אני מושכת בכתפיים. עדי מזמינה אותי לשבת על הכיסא בחדר-האוכל ומתיישבת על הכסא שלצדי, מחזיקה את התינוק במותניו ומגרגרת בעונג. התינוק, בלונדי בעיני תכלת, מביט אל עיניה הכהות, אבני ספיר צלולות בְּבֹהקן נבלעות בשחור-עיניים. ריבוי הנשים והתינוק המונח בתווך בלבלו אותי. אני מודה, לא לזה ציפיתי.
אניה מגישה לי ספל תה חם ומעליו פרוסת לימון צפה. "אז הבנתי משיחת הטלפון שלנו שיש לך ניסיון בקוסמטיקה", פותחת עדי. "כן", אני מתיישרת על הכיסא, "הייתי יועצת יופי בפארמים בקרית-גת ובבאר-שבע." "יופי," היא מאשרת בהתלהבות, "זה מצוין בשבילנו." "תראי," מתערבת אניה מעברו השני של השולחן, "החברה שלנו פראמדיווקס מתעסקת בכל מה שקשור לתוספי מזון ולמוצרים לטיפוח העור", היא אוחזת עט המונח על השולחן באצבע ובאגודל ומטלטלת אותו מצד אל צד, "אבל שיטת המכירה של המוצרים שלנו שונה ממה שהכרת עד עכשיו". "אנחנו פועלות בשיטת השיווק הישיר", מצטרפת עכשיו רחל, "זה נותן לנו יתרון כי אנחנו מבססות את הקשר עם הלקוחות ואם הלקוחה מרוצה היא תמיד תחזור למפיצה שלה, שיכולה להיות את", היא פוערת עיניים גדולות תחומות בעיפרון שחור. וואו, איזה ריסים יש לה, ממש תרִיסִי-ריסים.
"איך זה נשמע לך עד עכשיו?", מסיטה אניה את עיני לכיוונה, מבטה ממוקד, קצת מרתיע. "נשמע מעניין" אני לוגמת מהספל ומריצה במוחי תשובה יותר מספקת, "אשמח לשמוע עוד," זה מה שיוצא לבסוף מטעמו החמצמץ של התה.
"אוי! מתוקי, לא לפלוט על אמא, אני באמצע ראיון, לא נעים מהמרואיינת, אה, חמודי?" מרימה עדי את התינוק ומביטה אל תוך עיניו במן איום משעשע. ואני, שמחה על ההיסט הפתאומי, ממהרת לשאול בפליאה מחויכת: "זה הבן שלך?". "כן", עונה עדי כשהיא משפשפת את כתם הנוזל הלבנבן מתחת לדש חולצתה, ומיד מרימה אליי זוג עיניים שואלות, "הוא לא דומה לי בכלל, נכון? קופִּי של אבא שלו הקטן הזה". "כן" עכשיו תורי לומר בנימה של השתתפות בצער, "את נושאת אותו בבטן תשעה חודשים, סובלת מבחילות בלתי-נסבלות בחודשים הראשונים ואחר-כך מכתמי הפיגמנטציה האלה שמופיעים לך על בכל מיני מקומות על הלחיים ומעל לשפתיים, ושלא לדבר על הורידים, אוי הורידים האלה", אני נשמעת לעצמי כמו אימא לחמישה ילדים לפחות, ואפילו עדי מסתכלת עליי במבט תמה. "לא עברתי הריונות עדיין",אני ממהרת לענות על השאלה שעמדה בחלל האוויר, מחכה שמי מארבע הנשים, עדי, אניה, רחל או ננה, תיקח עליה בעלות, "פשוט קראתי מחקרים וראיתי את זה אצל נשים אחרות".
"ספרי לי על זה," מגחכת רחל, "את לא יודעת כמה אני נאבקתי בעצמי כדי לחזור לגזרה שהייתה לי לפני ההיריון של הבן הגדול ולהשטיח את הבטן הרפויה הזאת שיצאה לי פתאום משום-מקום", היא מעפעפת לכיווני, ונראה לי שכל עפעוף כזה הוא בבחינת גושפנקה לדברים שאמרה. "רק מה," היא מיד מוסיפה, "שלושה חודשים אחרי הלידה, עד שהצלחתי ככה בקושי להוריד כמה קילוגרמים מיותרים, נכנסתי שוב להיריון". "חיה רעה הבעל הזה שלך", אני שומעת קול הולך ומתקרב מאחורי גבי, זאת ננה שנוטשת את הכורסא ומצטרפת לשולחן, "היית צריכה להכריז על שביתת סקס כמו בהצגה הזאת, נו, שכחתי את שמה, חוץ מזה, לא לוקח למקום שם זמן להתאחות?", "לא נראה לי שזה מזיז לו, לפרא שלי," עונה רחל בחיוך, "הוא אוהב את זה בכל וריאציה, בכל מצב ובכל מזג-אויר". "אהה," סנטרה של ננה נתמך על ידה השעונה על השולחן, "עכשיו אני מבינה למה קשה לך לחזור הביתה", היא צוחקת ומדביקה את כולן, גם אני מצטרפת.
הגשם שכך, אבל הים הנשקף מפתח הדלת השקופה שמאחורינו עדיין נגעש בידי הרוח; עכשיו אנחנו חוזרות לדבר ביזנס; אניה מחליפה את עדי בכסא שלידי ומסבירה לי מול נייר-נתונים על האחוזים המופרשים לטובתי מכל מכירה שאצליח לבצע. "ותזכרי", היא מסכמת לבסוף, "היתרון הגדול שלנו הוא בחוגי-בית, קבוצה של נשים על כוס קפה, חייב לצאת מזה משהו". אני מבטיחה לחשוב על זה ולהחזיר תשובה, נפרדת מכולן, אני מבחינה פתאום בדמיון שבין אניה המבוגרת לננה הצעירה, הנראית כמבוגרת ממני בשנים ספורות. מוזר, אבל כשישבנו מסביב לשולחן פרח מזיכרוני קשר האם-בת שלהן. מבט אחרון אל הים ואני בדרכי החוצה, ננה מלווה אותי לדלת. "את תסתדרי להגיע לתחנה?" היא שואלת, אולי בדאגה. "כן", אני עונה, "לא יזיק לי ללמוד קצת את תל-אביב". חיוך אחרון והדלת נסגרת מאחורי. אולי עדיף היה לחכות להצעת הטרמפ, אני מתחרטת.
משאירה מאחורי את בניין הדירות המפואר בתל-אביב, אני חוצה את הכביש לכיוון סמינר לוינסקי, אל תחנת האוטובוס בדרך לרכבת שתיקח אותי בחזרה לקריית-גת.

8 תגובות

  1. ספור מצוין. אבל לדעתי כתוב כחלק ראשון לספור . כדאי לפתח הלאה. כתיבה קולחת מעניינת, ענינית. נהניתי לקרוא

  2. פרק א' נהדר!
    ממשיך לקרוא

  3. 🙂
    פרק ב' ככ שונה ממנו
    וגם הוא מקסים

  4. אוי ואבוי

  5. לא להאמין שככה יכולים להראות חיי מין
    http://www.blogadu.com/blog.php?user=sexysexy
    סקס

הגיבי

Your email address will not be published. Required fields are marked *