ידוע שהזמן רץ, זה הרי טיבו של הזמן, אבל האם זה הופך אותנו לאומללות פחות? יונית רייס במשבר יומולדת שלושים וחמש למרות שאת כל הבת'ים היא השיגה

לא תמיד מסומן

גיל מכוון

לא מזמן חגגתי יומולדת שלושים וחמש. אני לא יודעת איך כולן מרגישות ככל שהן מתבגרות, אבל אצלי קיים פער גדול בין הגיל המחשבתי לגיל הכרונולוגי. אני לא מרגישה בת שלושים וחמש (וואו, כבר?) , אני לא מרגישה שהשתניתי הרבה מתחילת שנות העשרים. כן, את שלושת ה-ב'תים – בעל, בנים/בנות ובית – "השגתי". ונכון, אני כבר לא סטודנטית חופשייה וגם לא רווקה הוללת (לא שאי פעם הייתי), אבל התפישה שלי את עצמי לא השתנתה הרבה. אולי זה נובע מהמקום שציפיתי להיות בו בגיל הזה, יותר מסודר (כלכלית בעיקר), יותר ממוקד – מה ארצה לעשות כשאהיה גדולה, הנה אני גדולה מספיק ועדיין אין לי מושג מה אני רוצה לעשות בחיים. הגעתי לגיל שבו אמורה להיות לי קריירה פורחת, משכורת יפה ומטרה כלשהי. ולא, אין לי מושג מה הכיוון שלי.

עוד שנה

אולי לא מיציתי את שנות העשרים שלי, ובטוח שבא לי לחזור אליהן, אבל הזמן רץ ולא מחכה לאף אחת ובינתיים אני סופרת ימי הולדת ולא מתחברת לגיל שהם מונים. לא יכול להיות שזה הגיל שלי, אני שפעם הייתי הכי צעירה בכל מקום שהגעתי אליו, עכשיו אני מהבוגרים, אפילו מבעלי הניסיון.

מיישרת קו

שלושה ילדים שקוראים לי אמא, ובן-זוג אחד שגם לו יש דרישות, כל אלה עוזרים לי להישאר על הקרקע ולקלוט שגיל עשרים כבר לא ישוב. אבל איפשהו בהמולת היומיום, ובתוך השגרה, אני עדיין מחפשת את עצמי, מנסה להיזכר בחלומות ובשאיפות, יודעת שפעם הבטחתי לעצמי שאגשים אותם, ורוצה להרגיש שעדיין יש לי זמן לכך, שזה יקרה. יכול להיות שמתי שארגיש שהשגתי, שהגשמתי, שעשיתי איישר קו עם עצמי ועם ימי ההולדת שלי.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *