סיפור קצר: מוצאי שבת, תשע וחצי בערב. עוד משמרת ערב מחורבנת ואני דוהר לי על כביש מספר אחת לכיוון תל אביב בדרכי לעוד לקוח מרוצה

למען ההרוגים בדרכים

מוצאי שבת, תשע וחצי בערב. עוד משמרת ערב מחורבנת ואני דוהר לי על כביש מספר אחת לכיוון תל אביב בדרכי לעוד לקוח מרוצה. למרות האור האדום המרצד והסירנה שבערה בצווחה מעצבנת, נהגי מוצ"ש לא היו אדיבים. ברדיו התנגן שיר לועזי קצבי, שהחל בדיוק אחרי הג'ינגל של אריק אינשטיין שביקש בתמימות אדישה, כמעט מטומטמת, לנסוע לאט. אבל לי היה היתר, היתר לנסוע מהר, היתר להרוג והיתר לתת למישהו להמשיך לחיות. ברקס רצוף ופתאומי הבהיר לערס התורן שנצמד לאחוריי שימצא לו מישהו אחר לשחק איתו. אחרי הגשר אותתי ימינה. שתי מכוניות עמדו בצד הכביש המהיר, זכוכיות שבורות פזורות על הכביש, תאונה קלה. לעזאזל, לא אספיק לשמוע את סוף השיר ברדיו. "איילון 43 קבלי במקום," רק שתצא זאת החוצה, רק שתצא, תצאי נו בבקשה, נכון שכואב לך רק קצת, אבל את יכולה לצאת בעצמך, נכון? נו קדימה, בהמה.
"אני לא יכולה לזוז," בחורה בת עשרים וקצת קבעה בצווחה תוך רקיעת הרגליים ברצפה. בת זונה. "איך קוראים לך, חמודה?" אחזתי בפרק זרועה. "רותי… אני לא מרגישה את הרגליים. תעזור לי! אני לא מרגישה את הרגליים." מיששתי את פרק זרועה – דופק 100. לפי ההיסטריה, ל.ד. סיסטולי בין 140 ל 150, תלוי בכושר שרותי סמרטוטי נמצאת בו, הימרתי כמו אלכס מקסימוב.
"יצאת מהרכב כבר קודם?"
"לא! אתה לא שומע שאני לא יכולה לזוז? תעזור לי, בבקשה," דרשה רותי.
"אל תשאל, איזה מטומטמת חתכה אותי ביציאה מנתב"ג," צעק נהג הרכב השני לפלאפון קטן ואופנתי. "מה איתך?" שאלתי, "איתי הכל בסדר גמור, רק האוטו, ס'תכל על האוטו… קוס אממממווווו," הוא הצביע אל עבר רכב אופנתי אחר שפרצופו הקדמי התקמט.
"טוב רותי, אמרת שכואב לך בכל הגוף, לא מקום ספציפי, נכון?" רותי לא ענתה, יופי חשבתי, היא נכנסה לשלב של ההיסטריה האילמת, כך לפחות יהיה לי שקט בראש. מהאמבולנס חלצתי לשמנה צווארון כחול ולוח גב עשוי עץ, הכול על המיטה שהתגלגלה עם כל הציוד אל עבר האוטו היפני, בו חיכתה רותי באלם.
"מה אתה לבד?" "לא, אני דווקא יוצא עכשיו עם מישהי, אבל זה לא רציני," רותי חייכה, אך הארשת הרצינית חזרה לה כשהלבשתי אותה בצווארון אורטופדי לוחץ.
"זה קיצוצים, אין תקציב לשני חובשים, רק אחד," עניתי ורותי הביעה הבנה לאומית, מעין פרצוף פטריוטי שעוד רגע הייתי בטוח שתעמוד על רגליה ותאמר: "אין צורך בלוח גב" אבל היא לא, במקום זאת חזרה ארשת הכאב ההיסטרית והמעצבנת.
"מה קורה? עכשיו מגיעים?" קיטרתי אל עבר השוטר שיצא מתוך הניידת המהבהבת.
"באיזה מצב היא?" שאל השוטר המתנדב של מוצאי שבת. "לא יודע… רותי איך את מרגישה?" "לא יודעת, קצת…," היא מחתה את דמעותיה ועימם זלג האיפור. "קל!" קבעתי בחיוך והחלקתי את רותי על לוח גב. "טוב כדאי שתזדרזו, מכוניות בצד השני עוצרות בצורה מסוכנת," השוטר הצביע אל עבר הנתיב הנגדי לירושלים, משם נשמעו חריקות בלמים של נהגים סקרנים וטיפשים.
היו לי עוד הרבה בדיחות לספר ואפילו איזה דו"ח חשוב שהייתי צריך לנסות ולבטל, אבל מישהו אחר, בדרגים הגבוהים שם למעלה, החליט לשנות עלילה לכיוון חולני, לא בריא. חריקה צורמת נשמעה מנתיב הנסיעה הנגדי. חצי מגופה של רותי כבר התכונן לנסיעה לתל השומר כשאחזתי במיטת האמבולנס, ספק בפנים ספק בחוץ. לאחר החריקה תפס המבט מכונית מסחרית שנהגה איבד שליטה אל סחרור מסוכן, ובו מיד, תוך שנייה, מכונית אחרת, תוך צרימה נוספת, התנגשה בצידה הימני בעוצמה והעיפה אותה לשוליים הימניים של הכביש תוך המשך נסיעה.
"איילון 43 – קבלי יש לי עוד תאונה," קפצתי לתוך האמבולנס ואז עוד לא שמתי לב שפזה ברגע השתנתה לרעה. מכוניות ממהרות, נהוגות בנהגים ממהרים, לא נתנו לי לפלוש לנתיבם הכל כך חשוב שלבטח שייך היה לאביהם, או לבת דודתם. איכשהו חציתי שלושה נתיבים ומה שנשאר היה ביצוע פניית פרסה במעבר החירום שמפריד בין שני הנתיבים וחותך גדר מבטון לשתיים. עמדתי אנכית לנתיבים הממהרים, כאשר לא נמצא אף נהג סבלני שיאט. החלטתי להיות מעט חוצפן ולאיים בקפיצות קטנות לפנים.
"43 מאיילון, יש דיווח?" לחצה אירית, קצינת המוקד מבלי שרצתה או ידעה. "האיומים" עזרו, ורכבים החלו להאט, נדחפתי עוד קצת, אך בדיוק אז הגיח נהג ממהר ופגע בשלוש מכוניות שהאחרונה ביניהן זינקה בפראות וברעש, חולפת סנטימטרים מפגוש האמבולנס.
"הכל בסדר? מה קרה? צעקה רותי מאחור. "הכל בסדר, מה איתך?" שאלתי "אני כן…."
"יש פה עוד תאונה, זה ייקח עוד קצת זמן." נשמע שרותי הבינה, או ניסתה להבין.
"איילון 43, הייתי מעורב בתאונה קלה, ללא נפגעים, ממשיך לתאונה."
"43 איילון לא הבנתי – אמרת שנפגעת?" הצלחתי להשתחל לנתיב השמאלי לירושלים, מתקדם לאט, שוקל לפנות לשוליים (המסחרית שהתהפכה) או לרכב הפרטי שהתנגש במסחרית וגילח את גדר הבטון. החלטתי לפנות לימין. התקבצות אנשים ליד גדר הבטון המפרידה הבהירה שעשיתי טעות.
"43 מאיילון – תן לי דיווח בבקשה" "איילון 43 יורד לבדוק".
"בוא מהר, החייאה של תינוק!" צעק לעברי איש זק"א. לא יכול להיות, בטח החמוד ישן, פינטזתי מחשבות אופטימיות, מרגיזות, אך ליתר בטחון שלפתי את 'האמבו תינוקות' ומיכל החמצן. על גדר הבטון המפרידה חיכה דבר שמעולם לא רציתי לראות. תינוקת שלא מלאו לה שנה, לבושה בוורוד, מחוסרת הכרה, עם חבורה בצבע כחול בעינה. היא לא נשמה. שלפתי את האמבו ונתתי שתי הנשמות. "אני צריך מישהו עם פלאפון שיתקשר 101!!!" צעקתי "אני רופא! מה לעשות?" הגיח לפתע איש צעיר מתוך ההמון. "החייאה של תינוקת," שלפתי את האיר-ווי המתאים ותחבתי לפיה הקטן. הוא היה עדיין רטוב, ללא הפרשות מיוחדות.
"קח, זה מד"א", הגיש איש לפרצופי מכשיר פלאפון. "תגיד להם – 43 צריך נט"ן ואמבולנס – החייאה של תינוק," צעקתי חזרה אליו תוך כדי החזרת הפלאפון.
"עם מי אתה מדבר? עם מי אתה מדבר?" שמעתי את עצמי שוב צועק. "מה עם החמצן?" שמעתי את הרופא המזדמן צועק לעברי. ואני, מנסה לחבר את מיכל החמצן לאמבו הקטן.
"לא, אל תקרעו לה את החולצה!" צעק לעברנו איש מבוגר שאחז בידי. "תעיפו אותו הצידה," גזרתי את החולצה.
"בית חזה לא עולה – תסדר את האייר-ווי. מי שאין לו מה לעשות כאן, שילך אחורה בבקשה, אתם מפריעים." "כמה דופק?" שאל הרופא. "קח, תבדוק אתה, תן לי להנשים," החלפתי אותו. "שמישהו ישיג לי שוב את מד"א."
"קח, הנה הם."
"אירית מאיפה הוצאת לי נט"ן?" "מלוד, לפני חצי דקה", סגרתי את הסלולרי. "תביא לי מכשיר קשר נייד מהאמבולנס," פניתי לאחד החובשים של נתב"ג שהגיעו עם אמבולנס. "דופק 60," הכריז הרופא לאחר שהאזין לחזה הקטן, שעכשיו כבר עלה וירד. "מתי הנט"ן יהיה פה?" הוא שאל. "עוד כמה דקות, עוד מעט."
"אמנון, תעשו סריקות, ותגידו לי כמה פצועים יש כאן ובאיזה מצב הם," זרקתי לחובש מנתב"ג. על פי תיאוריות פרוטוקוליות, לאחר דקת החייאה אצל תינוקות הם בדרך כלל חוזרים לעצמם. כמה חבל שהתיאוריה לא נכונה במקרי טראומה. למרות זאת, היה איזה טמבל בכיר במחלקת הדרכה, מלומד וחכם, שהחליט בטמטומו על פי פרט טיפשי זה שבהחייאת תינוק מזמינים נט"ן רק לאחר דקת החייאה. הרגשתי כמה חסר אותו פרופסור מדופלם באותו רגע קריטי, שישכב על הארץ בכדי שאוכל לעמוד על ראשו בשביל להיות גבוה מספיק כדי להחדיר אוויר רווי בחמצן לריאות קטנות בגודלן.
"קיבינימט – צווארון! מזרחי – תעביר לי את הצווארון – שלחתי מבט אליו, הוא פתח את זה לשניים, והרכיב אותו לצווארה. המשכתי בפעולת ההנשמה, מוודא שהחזה ממשיך לעלות ולרדת. "כמה דופק?" שאלתי. "עדיין 60," ענה הרופא.
"יש לי מדל"ד אוטומאטי, לבדוק?" שאל איזה בחור גדול, "אני מיחידת הכוננות של הימ"מ."
"לא. אין צורך. תעזור לאמבולנס של נתב"ג עם שאר הפצועים," דחיתי אותו כמעט בכעס.
בזווית עין ימין זיהיתי כבר את האמא מתייפחת, פניה בתוך ידיה, עיניה זולגות בשאריות אחרונות של איפור. עובר אורח השקה אותה בעזרת בקבוק מים מינרלים. "כמה דופק? לא כדאי עיסויים?" שאלתי את הרופא. "לא," הוא ענה בקצרה, כשניסה למצוא ווריד ללא הצלחה.
"מה קורה עם הנט"ן? מזרחי תן ת'טלפון," צעקתי, כשברקע רעש אנשים, מכוניות, צופרים, זועקים, צועקים.
"מה המצב שלה?" שאל בחור צעיר שאותו החזיקו שני אנשים אחרים. לא עניתי. "הנה הנט"ן מגיע," שמעתי את קולו של מזרחי והאורות האדומים מכיוון ירושלים התקרבו עדיין לאט ממה שאני רגיל בדרך כלל. קשה להבין איך עשר דקות נראות כמו עשר שעות בהחייאה של תינוק.
"דופק פריפרי?" שאלתי. "מרגיש, חלש."
הנט"ן עצר. הראשון שראיתי היה ד"ר יעקוב. "דוקטור! פגיעת ראש – המטומה בעין ימין – הצבעתי תוך כדי הנשמה, בת 10 חודשים. החייאה של בין 5 ל – 10 דקות – דופק פריפרי 60 חלש". פניו של דוקטור יעקוב הרגיעו, למרות שלא היה בהן שמץ קל של תקווה. הוא וניצן, נהג הנט"ן, הרימו את הלוח מתכת לאט לאט.
"אלעד!" שמעתי את שמי לראשונה, "הכל בסדר?" פנה אליי אנדרי הפרמדיק שיש לו תינוקת באותו הגיל, אבל זה לא היה שייך כרגע. הרוגע של אנדריי נולד היכן שהוא באזור הסהרה, או אולי הים השקט ביום קיץ לוהט. "זה בסדר, יש כאן עוד שלושה, או ארבעה קל… אני אסתדר עם האמבולנס השני, תזוזו."
אנדרי בחן אותי בפרצופו התינוקי לחצי שנייה נוספת לגלות בלי לשאול אם הכל באמת בסדר. "אמיר!!!" צעקתי לנהג האמבולנס השני "תיקח אתה את השניים האלה," הצבעתי לעבר שני פצועים, אחד מהם עישן סיגריה ביד רועדת. "אני משאיר לך מתנדב," אמיר הצביע לעבר שניר. "שניר, כנס פנימה לאמבולנס, יש לי שם פצועה מהתאונה הקודמת."
את האמא של התינוקת השכבנו על לוח גב נוסף ליד רותי שנשארה ללא כוח מרוב חוסר היסטריה. האבא התיישב בכסא הקדמי, לידי.
"אפשר לזוז?" שאלתי את שניר. "מספרי רכב לקחנו?" הוא שאל. "אחר כך, כשנחזור, לא חשוב עכשיו," שחררתי את בלם היד והאמבולנס גלש קדימה בין ים האנשים, כשאנחנו נאלצים להחלץ מאחיזת מבטם של הצופים מסביב.
"אמיר, אתה מסתדר?" שאלתי בקשר. "הכל בסדר," הוא ענה חזרה. "איילון מ-43 מפנה שלושה קל לתל השומר," אמרתי בעייפות.
יבבותיה של האמא הצעירה לא הפסיקו להישמע מאחור. והאב לידי, המשיך בקול דומה משלו. "מה המצב שלה?" "תשים חגורה!"הורתי לו והוא, כאילו שהדבר יעזור, ציית במהירות. "המצב שלה קשה מאוד," אמרתי במהירות ובלעתי רוק של בכי מכיוון העיניים חזרה אל האף ומשם לגרון. "מדדים בסדר?" פניתי במראה לשניר. "140 על 80, דופק 100, ההוא לידך גם פצוע?" "כן… אבל עזוב אותו, קח תמלא טפסים."
על כביש מספר 1, בדרך למחלף המטרולוגית, המשיכו מכוניות מוצאי השבת אל עבר ערב חדש ורענן, נטול הפתעות. בתוך האמבולנס שרר שקט מרגיז שאותו הפרה הסירנה בלבד ושאלותיו של שניר את האימא הצעירה לפרטים מזהים. מיהרתי לבית החולים תל השומר בלי סיבה מיוחדת. רוטיניקה של פינוי דחוף, מעין סוחב בי מטען מגרד שממנו רוצים להיפטר, ומהר ככל האפשר.
"תאונת דרכים – פצועה קל, ללא איבוד הכרה, ללא פגיעות מיוחדות," אמרתי לאחות הממיינת בבית החולים תל השומר, כאשר רותי מביטה על שנינו. "זה מהתאונה עם התינוקת?" האחות המבוגרת שאלה בחשש ושמחתי לרגע לגלות שגם בה, אחות בעלת וותק באחד מבתי החולים הסיטונאים ביותר בארץ, צלם רגש לא ברח. "לא," לחשתי לה, "זו מתאונה אחרת, האימא של התינוקת עדיין אצלי באמבולנס."
לאחר שהשכבתי את אם התינוקת על אחת המיטות, פניתי לחדרי ההלם. בחדר מספר 3, ראיתי את התינוקת עדיין מונשמת, ללא עיסויים, כאשר ארבעה רופאים ועוד מספר דומה של אחים ואחיות רוכנים, סובבים וקוצפים את החדר. לא רציתי לשאול ולא רציתי לדעת.
"מה קורה איתה?" תפסתי את כתפו של אנדריי. "מה קורה איתה?" הוא חזר אחריי והביט בי לחצי שנייה וחזר לטפסים. "שום שינוי מאז שהעברת אותה אלינו."
"היה דופק?" המשכתי. "ארבעים," הוא אמר ואני, רק אז, שמתי לב שאני רטוב מזיעה דביקה ובלתי נעימה. "שניר, גמרנו?" "תגיד אלעד זה אתה טיפלת בתינוקת?" "כן. אנחנו מסודרים?" "כן, השלמתי שני לוחות גב ושני צווארונים". "מדבקות?" "הנה, קח," הוא הדביק על כתפי את מדבקות זיהוי הפרטים של שתי הפצועות.
"עשית טופס לתינוקת?" הוא שאל. "לא, אני אעשה עכשיו. לך תסדר ת'אמבולנס," הגשתי לו את המפתחות.
לתחנת ההזנקה של מד"א שוהם חזרתי כפי שיצאתי וכפי שהגעתי לתאונה. לבד. "עשית הכל כמו שצריך?" מישהו שאל. מה היה קורה אם רותי לא היתה עושה את התאונה? ואם הייתי זריז יותר לפנות אותה? ואם? ואם? ואם? ואם לסבתא היו גלגלים? בתחנה הקטנה פניתי לישון כדי להמשיך את משמרת הלילה עד הבוקר. חששתי שלא אצליח להירדם, אך להפתעתי הרבה העייפות הכריעה את המצפון והחשש. בבוקר המחרת, בנסיעה הביתה, חייגתי למוקד. "חדווה, את יודעת מה עם התינוקת בתל השומר?" "איזה תינוקת? אני באתי למשמרת בוקר, תרשום את המספר שלהם." הקלדתי את המספר למכשיר הסלולרי תוך כדי נסיעה וחייגתי שוב, שואל את אותה שאלה בשנית. במיון תל השומר עברתי כמה אוזניים, עד שקיבלתי תשובה.
"מי רוצה לדעת?" שאלה האחות בחשש. "אלעד, נהג האמבולנס שטיפל בה."
"לא הצלחנו להציל אותה… קבעו מוות בסביבות אחת בלילה."
"אבל היא היתה עם דופק שהיא הגיעה," הספקתי עוד לומר. המשכתי לנסוע הביתה תוך כדי הרגשה מוזרה שפשטה בבטן, בחזה ובסינוסים בפנים. בדרכי לאוניברסיטה אותו בוקר עצרתי במקום התאונה בנסיון לדלות פרטים שאולי לא שמתי לב אליהם בליל אמש. ימים חלפו, שבועות, ותמיד שעברתי באותו המקום היו עולים שוב הדברים. פני תינוקת מקסימים עם כתם שחור בעין ימין. תקופה מסוימת כל פעם שהייתי רואה תינוקת בגילה הדברים היו עולים מעצמם, שוב. אך גם זה נשטף לבסוף לנהר ההיגיון והרציונל החולה שמשכיח ושוכח את מה שאולי היינו צריכים רק לזכור.

על הכותבתאלעד פלטין

לאחרונה יצא לאור ספרי "טירופו של מסע או מסעו של טירוף?" בהוצאת "גוונים"

12 תגובות

  1. מהפך בטן. חור בלב. מפחיד כמה שזה כואב.

  2. מרגש, אמיתי.

  3. אין מילים,רק שלא נכיר מקרוב מקרים כאלה.והערצה אין קץ לכל האנשים האלה שעושים את העבודה הקשה.

  4. אלעד היקר ,,
    אין לך מושג כמה המקרה זכור וחקוק לי בראש
    עבדנו שם כמו מטורפים למרות שאנדרי היה ברוגע וזה המזל של כולנו והלוואי שהרבה היו "רגועים" כמוהו.
    מקווה שלא נגיע שוב למקרים כאלה

  5. אני יגיד לכם את האמת כמתנדב במד"א יצא לי לראות דברים קשים ועוד יחסית בגילי הצעיר אבל מקרים עם ילדים זה הדבר הכי הכי קורע באמת וזה אחד הדברים הקשים!!!
    באמת כל הכבוד

  6. כל הכבוד!

  7. טוב לדעת שהרגש לא קהה גם אחרי כל כך הרבה מראות זועה במשמרת/שבוע/חודש/שנה.

  8. לידיעה, הכותב הנ"ל פרסם לאחרונה ספר בשם "טירופו של מסע או מסעו של טירוף" ,כמי שקראה [פעמיים…!!!!] מומלץ בחום.

  9. מרגש ואמיתי , בזכות אנשים כמוך העולם נראה קצת יותר טוב .
    מי ייתן ולא ייאזלו לך הכוחות להתמודד עם רגעים קשים אלו .
    ומי ייתן ולא תצטרך להתמודד עם מקרים קשים כאלו …

  10. בסך הכל רציתי לחזור הביתה בשלום…
    אבל תודה בכל אופן
    אתם מוזמנים לקרוא דברים נוספים ב http://www.picme.co.il
    או לקרוא את הספר שמצויין כמה הודעות קודם
    (אגב ממד"א, בינתיים אני מושעה – אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת…)

    אלעד
    סעו בזהירות

  11. לכל מי שקרא את הוידוי המצמרר או קורא הודעתי זו-
    אנא, סעו בזהירות.
    זכרו- טוב לאבד רגע בחיים מאשר את החיים ברגע.
    וזה לא סתם קיטש.
    ואם מנעתי, ולו תאונה אחת- יצאתי על שכרי.
    בברכת כל טוב ושבת שלום,
    יניב.

  12. כמה שהכאב שלך מוחשי, בתור נהג מתנדב בתחנה בי-ם, רואים לא מעט דברים כואבים, אבל אין זיכרון יותר מצמרר מאשר תינוקות וילדים. ימים אחר כך עוד יושבים וחושבים על אלו שלא הצלחת איתם.
    כל כך מזדהה איתך

הגיבי

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*