נניח שאגרת פחמימות בשביל לחמם את עצמך בחורף, זה אומר בהכרח שהקיץ נידונת להיכלא בבית?

מזל טוב, זה כבש

"האם לי לא מגיע ללכת לים מבלי להתבייש בעצמי? למה לי להיכנס להתקף חרדה פסיכוטי רק בגלל שרציתי להשתזף?"

טיפות הגשם התאדו והקיץ החמים כבר בפתח. בתור אחת שאגרה המון פחמימות בשביל לחמם את עצמה בחורף, יכולתי לחוש בשינוי. בלי יותר מדי אנרגיה או רצון להתעמל ועם תשוקה בריאה לחטיפים, עליתי כמה קילוגרמים. אז כן, גדל לי התחת וכרס קטנה החלה לתפוח, אבל למען השם, למה זה אמור לעניין את כל העולם? לפני כמה ימים, הייתי עסוקה באריזות וניקיונות לקראת מעבר לדירה חדשה. כמובן שפעילות כזו לא עושים בשמלה ולא בנעלי בובה. לבשתי ג'ינס עם חולצת טריקו שחשפה קלות בטן עגלגלה. באמצע הבלגן, קפץ חבר לבקר אותי ואת בן זוגי. ניהלנו שיחת חולין על הא ועל דא, כשלפתע, עצר החבר את השיחה ושאל את הגרוע ביותר שניתן לשאול בחורה, כשהתשובה היא שלילית: "את בהריון?". מזועזעת ומושפלת, כיווצתי את הבטן אינסטינקטיבית ועניתי בקול חלש: "לא, עדיין לא". החבר, שקלט איזו טעות גורלית הוא עשה, מיד ניסה להתנצל ולהתחנף עם משפטים כמו "אל תעלבי, את אפילו לא כזו שמנה, רק מתוך סקרנות שאלתי". ועכשיו אני שואלת – למה אנשים נכנסים לי לצלחת? טוב שהוא לא שאל אם הייתי גבר, כי בדיוק לא גילחתי בית שחי, או אם עשיתי ניתוח להקטנת חזה, כי לא שמתי פוש אפ. הרי באמת, בן זוגי, עם כל אהבתי אליו, מתגאה בבטן גדולה יותר משלי. מישהו שואל אותו אם הוא בדיאטה? בשם כל הרזון המגוחך, אני שואלת: עד מתי אידיאל היופי יעודד חוסר ביטחון, דיאטות רצח והרס עצמי? והכול בגלל שרצינו ליהנות ממנה טובה של כבש, או להמתיק את הלב עם סופלה שוקולד חם. אני מסכימה, כל בחורה, בלי שום קשר למשקל שלה, צריכה לדעת מה מחמיא לה ומה לא. אבל זה לא אומר שאם אני מידה 40, אני צריכה להסתובב עם שק ולהסתיר בכל מחיר את הגוף שלי. האם לי לא מגיע ללכת לים מבלי להתבייש בעצמי? למה לי להיכנס להתקף חרדה פסיכוטי רק בגלל שרציתי להשתזף?
לפני כמה שנים הייתי בסיבוב הופעות עם "הדג נחש". אכלתי המון ג'אנק פוד, כי זה מה שהיה, ועליתי טיפה במשקל. מאחר והופעתי מול קהל מדי יום, התחלתי להרגיש רע עם הגוף שלי. בדיוק באותה תקופה ראיתי כל כך הרבה בחורות רזות מסביבי וקינאתי. עד שיום אחד ראיתי בטלוויזיה תוכנית על בחורות שנאבקות בבעיות אכילה. המראה של אותן בחורות מרעיבות את עצמן למוות, גרם לי להתאהב בעצמי מחדש ולכתוב שיר שייכלל באלבום הבא שלי. לשיר קוראים "את" והוא עוסק בכפייה המשקלית הזאת. אקנח עם קטע קצר ממנו ועם קוראסון שקדים בצד. זין על הקלוריות, אני רעבה.
"תפסיקו למכור גוף במקום מוצר
את יכולה להיות כמוה וזה לא יקר
אני רוצה פעם אחת לפחות
בחורה ממוצעת על המסך לראות
בחורה שאפשר איתה להזדהות
שסוף סוף אוכל לאהוב את עצמי.
את, את עצמך לא אוהבת
למה את חושבת שאת לא מספיק טובה
לא מספיק שווה, אף אחת לא מושלמת
את יותר יפה ממה שאת מדמיינת
למה את לא רואה את מה שאני רואה?
לא משנה מה אומרים, את מיוחדת
מתי כבר תתחילי לאהוב את עצמך?"

על הכותבתשירי רבר

ילידת 1981, מתגוררת בתל אביב. הוצאתי ב - 2005 אלבום ראפ-רוק בשם אמ.סי שירי - "נסיכת המיקרופון" תחת הלייבל של קובי אוז-לבנטיני.הכתיבה שלי מתעסקת בנושאים חברתיים בכלל, ובנשים בפרט. הסינגל הראשון מהאלבום הוא "מתי תחייכי", שעוסק בנפגעות אונס.האתר שלי:http://www.mcshiri.com

6 תגובות

  1. נהניתי. כתבי עוד.

  2. רק אנקדוטה קטנה ומעניינת : מכון פרופורציה מפרסם עצמו באמצעות האתר: "בואי להגשים חלום" בצד המאמר החשוב שלך…
    אי אפש להימלט! ככל שהנהיה מודעות יותר צערנו רק יגבר. בסופו של דבר מה שקובע הוא זוג רגליים במיני ולא מנת משכל ושנות לימוד (כמובן שעדיף את שניהם +מדענית אטום ומיליונרית, אבל אם נשאר צנועים אז באמת מספיק רק כ ו ס י ת = כשמה כן היא: אישה הנלווית לאיבר מין)

    • קרן-תודה. שמחה שנהנת.
      תמר- וואלה, לא שמתי לב לפרסומת… קשה להתחמק מן הסטיגמה הזאת של איך אישה צריכה להיות, אבל יש גבול. אני לא מתכוונת להרעיב את עצמי בשביל להראות טוב. זה כיף להיות מטופחת, לקנות בגדים יפים. אבל זה גם כיף להיות עם שמחת חיים. חלק מהחיים זה ליהנות מאוכל, מסקס, ממוזיקה וכו'. קיצור, קשה להתחמק, אבל אני מנסה (בדרכי שלי) לשנות את החוקים.

      • שמחתי מאוד לקרוא את המאמר שלך. התחברתי גם ליחס השונה שנותנים לגבר ולאישה. לפני שהתחתנתי ההורים העירו לי לא לאכול הרבה למרות שהייתי במידות סבירות בהחלט ולבחיר ליבי שהיו לו כמה קילו להשיל מעליו אף אחד לא חשב לומר שום דבר.
        אבל זה ברור שימשיכו להיות מכונים שיציעו לנו לחתוך בבשרנו ולהוציא ממיטב כספנו כדי שנתאים לאידאל ויהיו רבות ורבים שיעשו זאת.
        קשה לקבל את עצמך בחברה שמתייחסת לקנקן ועוד מקבלת קנקנים מסוג מאוד מסויים. כי מידה 40 זו באמת מידה ממוצעת ונורמלית.
        ובאמת אין שום סיבה להעניש את עצמנו כי העלינו במשקל
        לדעתי גם רגשות אשם עלולים להיות משמינים. לשמחתי הרבה עברתי את השלב בחיי שבו אני מלקה את עצמי על השמנה.
        וראה זה פלא כשהפסקתי להלקות – הגוף חזר לפרופורציות, לפעמים אני משמינה לפעמים אני מרזה ויותר נוח לי עם עצמי.
        בקשר לבחורה ממוצעת על המסך – זה יכול להיות בהחלט שינוי מרענן.

        • שלום תמר,
          אני נורא שמחה לשמוע את תגובתך. אני חושבת שאת ממש צודקת. כל פעם שאני לחוצה מהמשקל שלי, משום מה אני עולה יותר. כשאני מאושרת, אני מרזה. אבל ללא שום קשר, אני חושבת שיש ליצור אידיאל אחר של יופי ונשיות. הרי רוב הנשים ברחוב לא נראות כמו בר רפאלי וכו'…אנחנו לא בובות ברבי, אנחנו נשים. אני חושבת שלא צריך לשטוף לנו ת'מוח בשביל שנראה כל כך "מושלמות". וכן, שמתי לב שהגיע הקיץ, למה עכשיו חייבים להלחיץ אותי בטלוויזיה להירשם למכון כושר?? מעדיפה לפנק את עצמי בארוחה טובה:)

הגיבי

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*