א' אמר שזה מפתיע אותו שאני עדיין לא חושבת על זה בגילי. רציתי לענות: ומה על זה שאני לא כותבת כבר שנתיים? אבל אפילו לא הסתכלתי בו. לשתי בזהירות את פתותי הלחם שעל השולחן ובהיתי בחלון

מכורה

סיפור קצר מתוך קובץ הסיפורים "יצאתי לחפש מחסה", הוצ' עם עובד 1993

הוא לא ידע איך זה יהיה להיבלע בתוכי, כמו תינוק. הוא שאל אם אני כותבת כמו שאני חושבת, באותה מהירות מופלאה. הוא חשב ששאל שאלה מקורית, החנפן. חשבתי על זה שאני כבר לא מסוגלת לכתוב, שכבר לא כתבתי שנתיים, מאז שחזרתי מאמסטרדם. באיזו מהירות חלף הזמן. בלי שאעשה משהו פרודוקטיבי, ללדת ילדים למשל.
א' אמר שזה מפתיע אותו שאני עדיין לא חושבת על זה בגילי. רציתי לענות: ומה על זה שאני לא כותבת כבר שנתיים? אבל אפילו לא הסתכלתי בו. לשתי בזהירות את פתותי הלחם שעל השולחן ובהיתי בחלון. חשבתי שאני הולכת והופכת להיות כמותו. שמנה ומכוערת. כמו דורבן רב שנתי. ולחשוב על זה שהוא הצליח לחדור לחיי סתם ככה, בלי שום הודעה מוקדמת!
אימא צלצלה. היו לה שעות משונות לדבר על הגנגרנה שלה. אמרתי לה שאם תמשיך לזלול מרשמלו בסוף באמת יקטעו לה את הרגל. היא ירקה שלוש פעמים ואמרה, ירחם השם, בספניולית.
הברשתי את השיער ובחנתי את פתותי הקשקשים הנושרים בהמוניהם על הסוודר השחור וזוחלים להם באיטיות לכיוון המחשוף. ניערתי את עצמי כמו בשיעור לתנועה אירובית, וציינתי לעצמי בשקט שעדיין לא יורד גשם, אבל אין מה לדאוג, הוא עוד ירד. א' אמר, שתחלמי, אפילו עוד לא רואים מכאן טיפלה של עננים. מבחוץ עלו רק קולות של צופרי סירנה.
באמסטרדם כל צפירה כזאת הייתה מורידה אצלי איזה עשרים קילו במשקל. לארץ הגעתי עם ארבעים קילו משקל יתר במזוודות, וארבעים קילו משקל נטו של עצמות, איברים פנימיים, בלוטות זיעה, אפידרמיס, ומה שנשאר מהשיער. כבר שנתיים. מי היה מאמין שעכשיו אני עתירת פימות כמו פילה בהריון? מדחליל לפיל. זו כל השיטה.
כשחזרתי מהעבודה הוא ישב בנוחות מעצבנת על הכורסה החדשה שקניתי בקסטיאל ובניו: ירוק מעושן עם אפור מתכת וכחול גארדניה, משהו פוסט-מודרניסטי, יבוא מאיטליה, אמר המוכר, לא תמצאי כמותה בשום חנות. ועכשיו הוא ישב עליה, הדביק את עצמו ברירו המבחיל לריפוד המאה דולר מטר. בדרך כלל הבלגתי על מעשים כאלה אבל עכשיו כמעט התפלצתי מכעס. במקרר הריק התפחלצה גוויתו של תפוז. ריח של פניצילין עלה ממנו. כמה שהתחשק לי לבעוט בו.
מהר מהר חיממתי את מרק הירקות שהכנתי אתמול בסיר 8 ליטר, שיחזיק אותי כל השבוע ויעודד אותי לעשות קצת דיאטה. אין קצת דיאטה, ציינה צילה מהמשרד, כמו שאין קצת בהריון. אבל אני רק לטשתי עיניים על המרווח המכוער שבין שיניה הקדמיות הצהובות מסיגריות, כשאמרה לי את זה וצחקה בהתגרות. באמת, גברת מגונדרת, היא עם ה"ארבעים ותשע קילו, מאתיים גרם לא תתני לי יותר" שלה.
שתיתי את דוד המרק עד הטיפה האחרונה. ועדיין הייתי רעבה. במהירות צליתי שתי חפיסות נקניקיות עגל ובלעתי אותן שתיים-שתיים עם כיכר לחם קימל. אני מתה על לחם קימל, אפילו שאחר כך הקימל נתקע לי במרווחים שבין השיניים. כשסוף סוף סיימתי א' גיהק בהנאה. את רואה? את יודעת להיות לארג'ית כשאת רוצה, אמר, והתמוטט לתוך נמנום סהרורי של אחר צהרים.
אימא צלצלה. השעה הייתה צריכה להיות חמש בערך, כי בדיוק התחילו עם "ערב חדש". היא ביקשה שאקנה לה עשרה טורים בטוטו, כי כבר יום חמישי ועוד מעט סוגרים את התחנות. ניצלתי את השיחה כדי להגיד לה כמה שאני מתעבת את כל מה שהיא נתנה לי אי פעם. היא אמרה: מה מותק, לא שמעתי, את יודעת שמאז שיש לי את המכשיר באוזן צריך לדבר אלי בקול רם. צרחתי: לא חשוב, אקנה לך כמה טורים שאת רק רוצה. את מותק, אמרה אימא.
מאז שחזרתי לכאן שוב חזר הטיק בעין השמאלית. ליתר דיוק זה קרה מיד אחרי שעברתי את המסלול הירוק לכיוון היציאה. כשראתה אותי צעקה משהו בספניולית ואמרה שהיא לא מוכנה שהילדה שלה תיראה כמו מוזלמנית ושפעם אחת אושוויץ הספיקה לה לכל החיים. אחר כך, בבית שלה, ראיתי שהיא המציאה מנהג חדש: שמרה טונות של אוכל במקפיא ענק של מסעדות. היא התגאתה שאפילו קרמבואים וופלות אפשר לשמור שמה ואף פעם זה לא מתקלקל. יום אחד הבנתי שיש משהו בשיטה שלה. הרי לא פעם נתקעתי בלי משהו מתוק בבית. נניח, כמו עכשיו. אחרי חיטוטים נמרצים בארונות מצאתי פיסטוקים ישנים ומי וורדים. מזל שהמציאו את קרטוני החלב העמידים! מצאתי אחד מסתתר מוכתם ומאובק מאחורי שקית של קיטניות, אולי מלפני שנתיים. מיד רצתי להרתיח את החלב כדי לעשות לי מאליבי. א' אמר שאם אני מחממת חלב, למה שלא אשים כמות כפולה, הרי גם הוא צריך להתפרנס ממשהו, לא?
בכוונה השהיתי את התשובה. באמסטרדם לימד אותי איזה גורו בודהיסטי שכדי להיפטר מכאבים צריך להפסיק לפטם ולהזין אותם. הדיאטה שנתן לי כללה שני סוגי מיים, ירוקים ומינרליים. הוא גם הזהיר מאשפוז בבתי חולים, אפילו אם ארגיש חלשה. זהו הסימן הכי חזק לכך שהפחד רוצה שליטה, הסביר הגורו. והכי טוב להתעלם מצופרי האזעקה שלהם. תסתכלי על העניין בצורה פילוסופית, עשבים שוטים משקים? לא. וזאת כל התורה.
היה קריר. התכסנו בשמיכת הטלאים שטיה רוזה תפרה פעם, באחד מביקוריה התכופים בשלוותא. א' – אהבתי לקרוא לו א' – התחפר בין הכפלים כמו עובר. אני מודה, לפעמים היה בו משהו מתוק ומעורר רחמים. אלו היו הפעמים היחידות שבהן הוא הצליח לעבוד עלי. הוא שאל אם אני יודעת איפה הכי כדאי לו להיכנס לתוכי. אמרתי: חה, חה, גם כן בדיחה. הוא שאל: למה לא נלך פעם, את ואני, לסטנד-אפ-קומדי, שמעתי שהם טובים שמה. עניתי: טובים בשבילי או טובים בשבילך? ויש הבדל? הוא שאל בפליאה.
אימא צלצלה. כבר שמונה בערב ואני יודעת שעדיין לא קנית לי שום טור. צרחתי לטלפון: לא נכון, את טועה, קניתי לך את הטורים הכי טובים שיש בשוק, במחיר מציאה, ועוד עשו לי הנחה על העיניים היפות שלי. לא תתארי לעצמך מה הצעתי למוכר בתמורה, זיון פלוס מציצה. אימא אמרה: מה, מותק? את שוב ממלמלת, נשמעת לי באוזן כמו מוסקיטו.
אחרי "מבט" הקרינו סדרה על שמנה אחת ובעלה השמן והילדים השמנים שלהם. א' בהה במסך ואמר שהוא הולך להקיא ממנה ואיך אני חושבת למצוא לעצמי זיון עם גודל כשכזה. עניתי לו שלפעמים נדמה לי שהתשוקות הגופניות כל כך חסרות ממשות, שאפשר ללכת למיטה עם שריריו הנפלאים של איזה מציסטה, או רק להזות עליו. ממילא מה שנשאר אחר כך זה רק הזיה מטושטשת באחד התאים האפרוריים והרכרוכיים ההם. א' רטן בבוז: עוד תצא ממך פילוסופית! החלטתי לא לשים לב אליו וחשבתי על הבדידות הגופנית שכפיתי על עצמי מאז שחזרתי לכאן. ככל שהתרחבו ממדי גופי כך התכווץ לו איבר מיני עד שהיום כבר לא ניתן להיאחז בו. חישבתי שאם אני רוצה לבלוע אותו לתוכי, רק זה המקום המתאים לתהליך הבליעה.
באמסטרדם נהגתי לרשום יומן. רצף של פעולות וכיוצא בזה. העיקר לשמור על הרצף וההמשכיות. חששתי שבוקר אחד אקום ולא אדע מי אני ומה עשיתי אתמול או לפני עשר שנים. ככה אוכל לדעת בדיוק מה עשיתי, נאמר בשעה חמש ה- 27 בנובמבר, 1986. הנה, יש: הייתי במיטתו המיוזעת של מישהו, כבר לא זוכרת מי זה היה, דבוקה בישבני לכתם הלח והרירי. אומרים שכבר ארבעת אלפים שנה ניטש מאבק הכוחות בסוגיה: מי יישן על הכתם. פעם מילאתי שאלון נשים אינטימי. אחת השאלות הייתה "מי יישן על הכתם?" מי שענתה "אני" קיבלה אפס נקודות בהערכה עצמית.
מזג האוויר המעונן השתנה לשמש חורפית. מצאתי זמן לחטוף הצטננות. הודעתי שאני לא באה לעבודה ובלעתי קולדקס. א' שאל אם אני מתכוונת לחסל אותו בכימיקלים. עניתי שלו רציתי לעשות זאת יכולתי להשתמש במשהו יותר חזק ושיפסיק לבלבל לי את המוח ולהפריע לי למלא את תשבץ ההיגיון של יום שישי. אימא צלצלה. היא טענה שלתולעים אין סבלנות לחכות לה בקבר ושהם מתפרנסים מהרגל שלה כבר עכשיו. הסברתי לי את התיאוריה של הגורו הבודהיסטי והבטחתי לקנות לה תרופה הומאופטית ברגע הראשון שאוכל להוציא את קצה אפי המנוזל מהבית. היא שאלה אם תולעים ברגל זה כמו התולעים שהיו לי בקיבה כשהייתי בת חמש. כשסגרה את הטלפון, אחרי אנחה ארוכה, אמרתי לו: איזה מין חיים משונים זה שאנשים חוזרים להיות ילדים כשהם מזדקנים? א' רק המהם ברוגז ממקום מושבו שעל הספה. היה קשה להוציא ממנו קצת סימפאטיה. הוא צפה באותה עת בתוכנית ערבים לחידושים והמצאות. חשבתי שלו לפחות נתן לי לכתוב, היו לנו יחסים הרבה יותר תקינים. אבל בדרך כלל, כשהתיישבתי לחבר מילה למילה הוא מצא זמן לפתוח את הרדיו בווליום מקסימלי או לטגן לעצמו בלבד ביצית עין במלח שום על יד באגט חם וסלט ירקות קצוץ קטן ומתובל בשמן זית, לימון וזעתר טרי. רק ככה הוא אהב את זה. השתהיתי מעט, מתעקשת לתאם מילה למילה, אבל לרוב רק הצטרפתי אליו בדומיית השלמה, מחסלת פרוסה אחר פרוסה, ואחר כך את כל מלאי הממתקים שנשארו במקרר. כזו אני, ותרנית. אימא ידעה איזו ילדה לעשות. ככה היה, למשל, בנישואיי הראשונים, לאחד מבחורינו הטובים לטיס. גרנו בירושלים בדירה הפוכה ובלי שום דבר במקרר. לא כמו עכשיו, כשפעמיים בשבוע מינימום אני בסופר, מדדה בהתרגשות עצורה בין הסמטאות העמוסות בוופלות ובעוגיות. מכל מקום הם מביטים עליי. שורקים לי כמו שפעם שרקו לי הפרכים כשעברתי ברחוב עם מיני הורג. לפעמים נדמה לי שאנשים בסופר מסתכלים עלי ושונאים אותי. הם בטח חושבים לעצמם: כמה לאט היא זוחלת עם העגלה שלה, הדבה הזאתי. ומה לעזאזל, היא קונה כל כך הרבה? ומי בכלל הרשה לה להסתובב כאן מול העיניים שלנו, מול הגופות החתיכיים שלנו, יה חתיכת גוש שומן ענק ומלוכלך שכמותה? למה מי היא בכלל? אני רואה את זה במבטים הצוננים שלהם, בזמן שהם ממששים בעדינות ירקות ופירות אורגניים וקוראים בשקט כמה קלוריות יש ביוגורטים דלי השומן שהם אוחזים ברפיון, עושים את עצמם כאילו שהם לא מסתכלים עלי. כדי להתעלם מהם אני מסובבת את הראש, בוהה באשה ענקית שמשתקפת אלי במראה שמעל הפירות והירקות. אני נחרדת: הענקית היא אני.
אבל אז בקושי ראו אותי: הייתי ילדונת-נימפונת, זעירה יותר מאצבעוני. כי ככה הוא אהב אותי, הטובים-לטיס. הוא רצה לעשות בגופי כרצונו, ובאמת עשה. וחוץ מזה קראו לו אפי. איזה מין שם זה אפי? מי שנשואה למישהו שקוראים לו אפי לא יכולה להראות אחרת. לבשתי אז חולצות צמודות חושפות מותן שזופה מעל מכנסי ליוויס הדוקים, וציפורני היו משוחות בלכה אדומה, כי "ככה אני אוהב את זה". לי זה לא היה איכפת בכלל. הוא קנה כל מה שהיינו צריכים ואני ישנתי עד חמש אחר הצהרים. קראתי גם "לאשה". ולא היה אכפת לי בכלל שמפתחים שם תיאורית על כתמים לחים ומי צריכה לישון עליהם כדי לשמור על שלום בית.
א' טען שחיי אתו הרבה יותר טובים ממקודם, וככל שאקדים להכיר בזה, כך ייטב לי. אחרי שלושה ימי מחלה אתו בבית כבר התגעגעתי למשרד. אחר הצהרים ערכתי קניות גדולות. שלושה סוגים שונים של סטייקים במשקל. הסינטה והשייטל הכי טובים שיש לי, נשבע הקצב. שלוש חפיסות של חמאה מלוחה, מאתיים גרם כל אחת: אלה יש להן תכונה מצוינת להנמס בפה כמו בובלה ביחד עם הסטייקים. ארבעה באגטים חצי אפויים: רגע לפני האכילה אני משחימה אותם טוב טוב בטוסטר אובן. את העגבניות שהולכות על יד, אני חותכת למשולשים מדויקים בסכין היפנית שקניתי לפני שבוע, דוחפת בצד גם כמה עלים של חסה, רק כדי שהכבודה תחליק בתוכי בנוחות מקסימלית, בלי שא' יצרח ויטען שאני מרעילה אותו בכולסטרולים. חוץ מהקצב ומהמעדנייה של "מזרע" הזמנתי בטלפון מהסופר תריסר צ'יפסים ובמבה בשקיות משפחתיות, שישה סוגים שונים, חדשים לגמרי של שוקולד "אינטרמצו", לחמניות להמבורגר, גבינות שמנת 30 אחוז, ושני טעמים של מוסים חדשים: תות וטופי-פירות. פינקתי את עצמי בהובלה עד הבית והתיישבתי לטרוף.
צילה מהעבודה התקשרה. שאלה אם משהו זז ובלי לחכות לתשובה סיפרה על הגבר האחרון שפגשה בפאב, שהוא דווקא נורא נחמד, והתעכבה חצי דקה על הנורא. בצחוק הוסיפה: ומה יהיה אתך, נראה לי שאצטרך לגרור אותך למפגש פו"פים. אמרתי לה שאני בסדר גמור, ושאני אפילו לא ישנה לבד. מנימת קולה הנפגעת יכולתי לדעת שעכשיו היא מקנאת נורא. איפה א', איפה הוא מסתתר עכשיו? מצא לו זמן להיעלם. תמיד הוא מגיע דווקא בפעמים שבהן אני בכלל לא מצפה לו. כדאי למצוא אותו לפני שאימא תתקשר.
אימא התקשרה. סיפרה איך שהחבר'ה של מד"א התקינו לה בבוקר מכשיר ליניקת מוגלה מאצבעות הרגל. היא אהבה לפרט מה בדיוק עושים לה בגוף. היא מאמינה שזה עוזר להבריח את המוות. אין מה לדבר, יש משהו בשיטות ההפחדה שלה. הרי גם מלאך המוות הוא בטח קצת היפוכונדר. חשבתי על א'. איך אפשר להפחיד אותו. לפחות קצת לעצבן.
כשליחכתי את נזילת החלמון עם פיסת הלחם האחרונה הוא הופיע ושאל איך יכולתי לשכוח שהצהוב הוא החלק שהוא הכי אוהב בביצה. הצעתי לו את הלבן שנשאר. הוא שנא לבן. בבוז אמר לי: רואים עלייך כמה שאת אימהית! ולחשוב שרק בשבוע שעבר הצעתי לך לא לאחר את הרכבת ולנסות משפחה חד-הורית. באמת, תסתכלי על עצמך, רווקה מזדקנת עם עתיד של בטאטה. אילו התייחסתי לדבריו ברצינות הייתי עלולה לפרוץ בבכי. אבל אין שום סיבה שבעולם שאתן לו את התענוג.
בהתחלה גם אני נבהלתי מעצמי. בחנתי בבהלה את הסתגרותי מפני העולם ביחד עם חמישים צנצנות ריבה ושני קילו בורקס קפואים. חברים הפסיקו להתקשר. גברים תאבי זיון הפסיקו להתקשר. בהדרגה גם החברות הכי טובות הפסיקו לצלצל כדי לשאול מה קורה, מה העניינים. רק אימא המשיכה להתפרנס ממני ומהתיקים המחמירים בעין שמאל. את מכירה את הבדיחה הזאתי על הורים, שאל א'. אחרי שהם מוצצים לנו את הכדוריות האדומות הם עוברים לשחק ביליארד בלבנות.
באותה עת בחנתי את צדודיתי הנפוחה, את הררי השומן, את הקיפלונים בבטן, את השדיים הנפולים, והקפדתי לא להתעלם מהצלוליטים שהתחפרו במעלה הירכיים והישבן. הייתי צדודיתה המבהילה של אישה בגיל העמידה. רק בגלל שהייתי עדיין מוח רזה בגוף שמן לא שמתי לב לזוועה עד עכשיו. מצדה של דולי פרטון זה היה בדיוק להפך. אישה שמנה מסתתרת בגופי הרזה, שמעתי אותה אומרת בתוכנית האירוח האישית שלה. והכל בגלל המשקל הארור הזה שהורס את חיי הנשים, פירטה דולי בויבראטו מאנפף, ידיה על מותני השלושים סנטימטר שהשאירו לה בחוות ההרזיה. הכל בגלל פיסת המתכת הממוגנטת הזאתי, שהופכת נשים עתירות תולעי קיבה למבוקשות בהיררכיות סאלוני הדוגמנות של סאן-לורן. ואיך להשתלט על המפלצת הזאת, הגדולה, הענקית, ששומניה נשפכים, שמנוי וגמור אתה לגמור אותך? שואלת דולי. איך לגמור על כל הגודל הזה, עם ליחת האיברים הפגומים, השיער שצומח במקומות הלא רצויים? היא גוברת עלי, היא משכיבה אותי, מה היא נטפלת אלי? הגודל הזה שובר אותי. ותמיד יש צורך להזין אותה בעוד כוס שוקו, בעוד גלידה, בעוד מאתיים גרם שוקולד מריר עם אגוזים. כי ככה היא רוצה. בעיקר דברים טובים וממתקים. זה מה שהיא אוהבת. היא דביקה ושערותיה הן כמו אצות סבוכות. היא מבחילה אותי. אני מדמיינת כל מיני מעשי חיסול אפשריים.
עכשיו נסי לראות גם את הצדדים החיוביים, אמר א'. חשבתי קצת וציינתי בפניו את המעלות שיש בגוף הגדול הזה: יהיה בשבילך הרבה יותר מקום וגם יהיה לך חם. תגיד לי, מי בימינו מקבל לוקסוס כזה? העליתי בפניו את כל הטיעונים ההגיוניים. אבל לכי תשפיעי על עקשנים. קחו למשל את נשואי השניים. אחרי אפי, אמר דוד, למי כבר אפשר להיות נשואים? ושהוא בכלל לא יתפלא אם הפעם זה יהיה סרסור זונות אינדיאני מברוקלין. הוא לא סטה הרבה מן האמת. היא באה בצורתו גלוחת הראש ומחורצת הסנטר של אדי. נצר ג' ינג'ס כאני, ללא ספק. עם החבטות שקיבלתי ממנו יכולתי למלא עשרה מעונות לנשים מוכות. מה הפלא שחזרתי מאמסטרדם כמו טוסט מכווץ?
כשהגעתי לבית ברחוב סוקולוב הוא היה ריק מרהיטים, להוציא ארון מתכת ממוצע מידות תוצרת "הארגז", שלבסוף החלטתי לא להשליכו. א' ישן לו שם בנוחות בלי לדעת שהדיירים התחלפו. פגישתנו הראשונה התרחשה בסיטואציה בלתי צפויה, כשחליתי בהרעלת קיבה ושלשלתי את הנשמה. פחדתי שעוד רגע אתפגר מהתייבשות.
זה קרה בשירותים, תחתוני משולשלים מטה וקיבתי כמעט חשופה. באותו יום עדיין לא הבנתי את המחזוריות, לפיה הוא מופיע תמיד דווקא כשלא מצפים לא, כמו אורחים שנופלים עליך בלי להודיע מראש. בהתחלה חשבתי שזה סימן טוב. יהיה מישהו שקיומו יקל על בדידותי, שיעזור לי אם אחלה, נניח, בשבץ מוחי.
בהתחלה הוא הופיע אחת לשבוע לערך. כל זה היה לפני שהתחלתי להיבהל מעצמי, לפני שרכשתי יומן "סבן סטאר" כדי לרשום בו את סדר יומי ואת תכיפות הופעתו, בימים בהם סדיני מיטתי ידעו לפרקים מזומנות לחות של כתם רירי. אחר כך הפסקתי להיבהל מעצמי, מהיעדרם של אנשים אחרים בחיי. היינו רק אני והוא, הוא ואני. שמנים, מכוערים ונינוחים.
באותם ימים הוא נהפך לחלק ממני. הבין שאני כבר לא מסוגלת לחיות בלעדיו וניצל את החולשה. רק מאוחר יותר הבנתי שגם הוא פחד. כל כך פחד להעלות בדעתו איך זה יהיה להיבלע בתוכי, ללא שום אפשרות לחזור בחזרה. אז הבנתי למה הוא לא הניח לי לכתוב, למה סירב לפרגן, להגיד איזו מילה טובה בכיוון. הוא פשוט פחד לאבד את מעמדו בסביבה. נרגעתי רק כשהבנתי שגם הוא פוחד פחד מוות מזה שאעזוב אותו.
אימא צלצלה. כבר קטעו לה את הרגל. עכשיו רק צריך לחכות שגם שאר האיברים יצטרפו, בזה אחר זה, לקבר שהיא קנתה לעצמה בבית העלמין קריית שאול. היא ביקשה שלא אשכח לבוא מחר ללווית הרגל שלה. בשעה שלוש מתאספים בבית הלוויות העירוני.

תל אביב, 1987

על הכותבת יעל ישראל

סופרת, עורכת, מבקרת ספרות וקולנוע, מנחת סדנאות כתיבה. פועלת בספרות העברית מאז שנת 1983. פרסמה עד כה קובץ סיפורים בשם "יצאתי לחפש מחסה" (עם עובד), וכן שלושה רומנים ביניהם: "רואות מכאן את כל העולם" (הקיבוץ המאוחד), "סוף סוף רומן" (חרגול). מנהלת את "בננות blogs"

1 תגובות

  1. בועז הראשון

    ד"ש לא'. מה קורה איתו?

הגיבי

Your email address will not be published. Required fields are marked *