בננות בנות שמרשות לעצמן
מסביב לעולם בארבעים שעות
היה זה יום חמישי. הוא הגיע בשנות השישים לחייו. הילכנו בין הקברים, בין החלקות, הפרחים והדשא הירוק. הוא שאל ואני עניתי. התחברנו מיד. ממש עוד יומיים מסיים את עבודתו ויוצא לפנסיה.
החופש הגדול הגיע.
"אני רוצה לקנות חלקה זוגית, לי ולאשתי, כדי שילדיי לא יצטרכו להתעסק עם הקבר בבוא היום", אמר.
צודק! אישרתי.
הוא איש חסון, ספורטיבי, לא חולה חלילה במחלה ממאירה. נעים הליכות וחייכן. כזה שאוהב את החיים. כך התרשמתי ממנו.
"בחרתי", אמר, "בואי למשרד ונחתום חוזה". שם סיפר לי שרכש כרטיסים לו ולזוגתו לסיבוב בעולם הגדול, וביום ראשון הקרוב יטוסו להתחיל את החיים ביחד.
כייף לי, אני מאושר.
חתמנו, לחצנו ידיים.
"נתראה בעוד עשרים שנה", אמר.
"נסגור על 40?" שאלתי בחן.
צחק ויצא.
ערב יום ראשון הוא מתקשר אלי, הבוס.
תגידי השם א' מוכר לך?
בוודאי, זה ההוא שטס לטייל בעולם.
"את בטוחה?"
"נו בוודאי, חתמנו לא מזמן".
"אז זהו, שבדרך לטיול הגדול הוא קיבל התקף לב בטיסה…..ומת!".
"מה מת? אתה צוחק עלי. קבענו להפגש עוד ארבעים שנה. מה פתאום עכשיו?"
"אישתו התקשרה משדה התעופה אי שם באירופה, נדהמת ובוכיה".
גם אני נדהמתי. הבטחתי לו 40 שנה, הוא כנראה העדיף לפגוש אותי קודם, וחזר אחרי 40 שעות.
אכן, החיים הם מחלה סופנית שאין לה תרופה.
אתנחתא קלה
היום יצאתי למדוד בשטח. כן כן, גם את זה אני עושה. מדי תקופה מסוימת יש לקחת מטר, מפה, וללכת בין הקברים. לפגוש את החברים שעברו דרכי, וכעת הם למטה. לראות את הפרחים הצומחים בין החלקות. להבחין בהתחמקות הגירית העוברת בין השתילים, שהרי בית קברות הנמצא בתוך היער, מושך חיות יער מדי פעם.
היה זה יום חם במיוחד, אבל חייבים למדוד. לבדוק שהקברים נחפרו במקום, שהאדמה לא זזה.
הילכתי עם המטר ועדכנתי במפה הגדולה שבידי. התיישבתי על הדשא לנוח קצת, ובעודי נודדת עם מחשבותיי, הבטתי לאחור וראיתי אותו – הקבר הפתוח של אתמול! אני יושבת ממש על חודו של קבר פתוח, של מר ע' אותו הטמינו אמש. עוד שניה, עוד תזוזה קטנה וממש הייתי חנוקה איתו בפנים. ממש עמוק באדמה. נמלאתי אימה ונסתי על נפשי. אלוהים ישמור, צרחתי, אבל אף אחד לא שמע.
קצת עזרה לחברותיי
בעבודה מהסוג הזה יש צורך להיות קשובה. ככל עסק המכירה היא החלק החשוב להצלחה, ואילו ההקשבה היא החלק החשוב ללקוח. צ' הגיע לרכוש חלקה לבתו בת השלושים ושמונה. נפגשו במשרד.
"היא כבר סופנית", אמר.
שוחחנו על הבת, הבעל והילדים, והוא סיפר וסיפר.
סיימנו.
"אני מקווה שנשמע בשורות טובות", הוספתי.
"אין סיכוי", השיב בעצבות, ויצא.
לאחר כחודש התקיימה הלוויה. היתה זו לוויה גדולה במיוחד, מלאה בבכי ועצב לאישה שהיו לה הרבה חברים ומוקירים וששכבה זמן רב בבית-חולים. אני לא ממש מתרגשת מלוויות, אבל מתעצבת כמו כולם למרות שאינני מכירה את האנשים. לאחר תקופה קצרה פגשתי את האלמן בשטח. נאה, ומטופח, עדיין עם זקן אבלות שחרחר, שבא לבקר עם אחד מילדיהם. בניגוד לרוב האלמנים, הוא אלמן צעיר ונחשק, ובעיקר פנוי, כמה אירוני. לא אחת ניסיתי לשדך לחברותיי בחורים, אחרי הראשון שהלך וחשבתי לנסות גם הפעם. שוחחנו קלות, רחרחתי בעדינות רבה את עמדתו בנוגע לאישה הבאה, והוא מצידו שיתף פעולה, "חבל, אם היינו נפגשים קודם, כעת אני כבר תפוס".
מסופר מדהים. יאללה, פרסמי כבר ספר…