מקסיקו הישנה

בתים מחימר אדום ניצבים אחד ליד השני, אם תפתח את עינייך תוכל לשים לב שאינם זהים לחלוטין אך הם מתאימים לנוף המדברי בדיוק מוחלט. חלונות פתוחים לרווחה חושפים חלל מגורים עם שולחן ל- 10-16 סועדים כאות להכנסת האורחים של תושבי טרטוליס. ריחות של בננה מטוגנת וקפה חזק נישאיים באוויר, ואם חשקה נפשך בכוס קפה מר ומהביל עלייך רק לצעוד לתוך בית אחד שכזה ולהתיישב לשולחן הגדול שבמרכזו, נשות הבית הרבות כבר ימשיכו משם וישרתוך עד כי לא תוכל לעזוב את העיר מבלי לספר כי בטרטוליס אין סוגרים את דלתותיהם בפני זר וזוהי עיר מולדתי. מסעות רבים ידעתי עד כי תלאות הדרך לא הטרידו את מנוחתי עוד, אך בשובי לעירי, מולדתי, הכל נשכח ואלו קורות חיי.

המסע שלי ארוך ואינו מתוכנן בעודי מחליט לנסוע אחרי שמועות בשיחות רחוב שהזכירו את שמך. ככל שהמסע מתארך יותר אני תוהה לפשרו, אבל שפע החוויות ואפילו תלאות הדרך מספקים לי חומר לכתיבה שמעודו לא חשבתי שאקבל. נשים יפות, חלקן מופקרות וזמן כה רב לא פגשתי נערה תמימה. כרמן מילגו מלאכית מולאטית שלי, עד איפה אסע לכבודך? מסעות בספינות נהר מקרטעות אשר מחשבות את דרכן על פי אור הירח. כרמן, היכן את? ערי נמל חוליות ובוציות כולן אותו הדבר. כרמן, שמך נישא בפי כל ואינך כאן. חיפשתי אותך אפילו בערי הכרך, כרמן התנחמתי בנערות האינדיאניות בבתי הבושת ובעודי מתחפר בתוך גופן החם אני זועק את שמך "כרמן, כרמן עינייך היוקדות". מצאתי את עצמי מנגן ושר סרנדות במסבאות העניים רק בשביל כוס המשקה המבחיל בסוף הערב. חיפשתי אותך בכל נערה שיכורה שניגשה אלי בסוף הערב, גוררת אותי אחריה לאיזו חצר חשוכה. כך הכרנו אני ואת, ניגנתי בגיטרה שלי בנשף עשירים עם בוא האביב לכבוד הסטודנטים המבריקים אשר שבו הבייתה מלימודיהם.
ולקראת סוף הנשף נערות מחוללות במיטב מחלצותיהן מפתות את הגברברים הצעירים, נערות תמות מבית טוב, מהוגנות וחסודות. הגברברים הללו עוד יגמרו את הערב בבתי בושת בשולי העיר שם ייפרקו את התשוקה והתאווה מהריקודים הסוערים. כרמן, נערה תמה, בת ארבע עשרה ממתינה להרוויח את לחמה, נשענת על חומה ליד הכיכר המרכזית ממתינה שמישהו יקרא בשמה, בואי בואי ותהיי שלי. כרמן חצי פזו לרגעים אחדים רק אל תתאהבי. האהבה תשחית אותך וכל אמת מידה טובה שעוד נותרה בנערה שכמותך.

לפעמים אני חושש שאיני יודע עוד לשם מה אני ממשיך את מסעותיי, לשווא אני קורא בשמך בלילות מוכי תשוקה, כרמן, נערתי. חומקת בין הצללים, עודך נכלמת מהמקצוע שנאלצת לעסוק בו, משפחתך לא תרעב לעוד יום אחד וגברים הלומי שיכר ייפקדו את ייצועך. כרמן, כרמן נערתי כמה חום ותשוקה יש בעינייך. עודני מנגן ושר את המזמורים שהגרינגוס הביאו עימם מארצות ניכר ואני רואה אותך בכל נערה מנערות הכפר רוקדת עד אור השחר המפציע ראשון לסיום המסיבה, המשקאות האחרונים נילגמים והסטודנטים עוזבים. ואני נזכר לשם האהבה אני נלחם, לשם האהבה אמשיך, ולשם האהבה אמשיך עוד יום בלעדייך.

אור יום ואני ממשיך במסעי לעיר נמל ענייה ושם שמעתי שעברת לאחרונה מרוויחה פרוטה, אורז את הגיטרה שלי ואת צרור הספרים שעוד לקחתי איתי – אוצר עצום לכל הדעות, תרבות. אני כותב בבית קפה עלוב ליד תחנת הרכבת שכך שמעתי ממנה תצא רכבת משא בעוד כמה שעות או ימים אינני יודע, אלייך. אני אמצא דרך לשלם בעבור פת לחם להשביע את רעבוני, געגועיי לעיר מולדתי, לכוס קפה מר, חם ומהביל. אני חולם וכותב כיצד אמצא אותך ואקח אותך איתי לעירי מולדתי שם אשא אותך לאישה. התינשאי לי? נשכור לנו חדרון בשולי העיר ונתעלס בכל שעה שהכל יום, להשביע אהבתנו זה לזו, דאגות העולם הזה לא ידאיגו אותנו עוד כי יהיה לנו האחד את השנייה ונאהב. נערתי שערך הארוך, ועינייך החתוליות כמו זוהרות בחושך בעת שהתעלסנו אז בטרטוליס ואהבנו כך. עיתים אני חושב על מסות הגברים ששכבו עימך ואני מקלל את הבורא על גורל מר ואכזר זה, אני אציל אותך אהובתי, התהיי אשתי? אפילו שאינני יודע איך לעשות זאת כלל, אני אמצא אותך כרמן ויהי מה.

רכבת המשא הגיעה לתחנה, התגנבתי לי לאחרון הקרונות, טיפסתי פנימה מבלי שישגיחו בי ומצאתי לי פינה עם מעט חציר לנום בה את הנסיעה הארוכה שתוביל אותי צעד אחד קרוב יותר אלייך, המתיני לי אהובתי אל נא תעזבי. שמעתי שמצאת לך איזה מופע רחוב להצטרף אליו עם צוענים צבעוניים שנודדים ברחבי מקסיקו. שימעי נא כרמן תתאזרי בסבלנות אני מגיע. ובינתייים אני כותב, כותב על חיי בבית אימי, כיצד עברו שנותיי במשפחה ענייה של נגרים, בנינו את ביתינו במו ידינו. ואני כותב, כותב איך כמהתי לדרך להביע את מחשבותיי והחלתי לרשום על פיסת נייר מחשבות ומילים שהיו הכל בשבילי עולמי הפנימי. מגילות של נייר קרוע אני סוחב עימי, שם כתבתי והוספתי לכתוב כל עוד יכולתי להרשות לעצמי לרכוש דיו ושלא יכולתי לכתוב מחמת תנאי המסע הקשים שיננתי את המילים והבטחתי להן באהבה כי אתן להן לבוא אל הנייר ברגע שאוכל. כותב בכתב צפוף וקטן כדי שלא לקפח אף מילה. העושר שלי הוא הכתבים שלי. כרמן מולאטית שלי, היכן את? כרמן בי נשבעתי כי גם אם אצטרך לעבור שנים של אמונה, ייאוש ועוני כל אילו לא יוכלו לא, כי אהבתי אלייך יוקדת בליבי עד יום מותי ובי נשבעתי, אמצא אותך למען האהבה.