מתי שמואלוף

מתי שמואלוף בוחר את הטופ פייב שלו

מתי שמואלוף עורך ביחד עם בת שחר-גורפינקל את כתב העת הספרותי "הכיוון-מזרח". בימים אלה יוצא לאור ספר השירה השני שלו – "שירה בין חזז לבין שמואלוף" בהוצאת ירון-גולן וקרן תרבות-חיפה
. ביקשנו ממתי להציג את חמש הנשים שלו.

סבתי רחל ואימי מרים

שתי נשים רגישות, חזקות ויפות מאין כמותן.
סבתי ידעה לעבוד ולשרוד במציאות קשה. הימצאותה בחיי הוא שער לעולמות נשכחים, שהציונות-האשכנזית דאגה למחוק. ביתה היוא פרוזדור לתרבות הערבית העשירה. הצלחתי היא הצלחתה וההפך. היא מכוונת אותי ומברכת אותי שאתחתן ולידה אני נשבע פעם אחר פעם שאני אכן אתחתן. כך היא הופכת אותי לאדם מתוק . מחשבה עליה ממלאת את קרביי בכוח ורצון. אני בא אליה עם המחשבות הפוסטמודרניסטיות שלי ולידה אני הופך מודרניסט פשוט. הפשטות שלה מוליכה אותי חזרה לערכים שהמציאות "המורכבת" איבדה. אני ניגש אליה ומתקלף מקליפות קשות ואפלות ונשאר "שעות נוספות" על מנת לצפות בסרטים מצריים מצוינים.
אימי, מרים, האחות הבוגרת במשפחה של חמש אחים ואחיות. לימדה אותי רבות על החיים. היא "לקחה" את עצמה בידיים למרות החינוך הציוני-אשכנזי המועט שהופנה לציבור המזרחי בישראל. היא הקימה עסק כשהמשפחה שלנו כמעט פשטה את הרגל והצטרפה למעגל העוני. בעזרת העבודה הנמרצת שלה עד היום, אחיותיי ואני הגענו לתארים מתקדמים באוניברסיטה. איני ליברל בתפיסתי הפילוסופית. ועם זאת אימי מסמלת את הכוח "הנשי" המזרחי שהצליח להתגבר על מערכות הדיכוי האתניות, המגדריות, המעמדיות ועוד. היא האישה הכי קרובה אלי, ואני מתייעץ עימה בכל שאלה.


קסנתיפיאה

הסיפור על קסנתיפיאה, אשתו של סוקרטס, הוא סיפור של "היעדר". היא מתוארת כאישה פראית, אכזרית, לא נעימה, לא מעודנת וחסרת רגישות "אינטלקטואלית", אך אני בטוח שהיא התנהגה בצורה שונה. שנים על גבי שנים של כתיבה פילוסופית "גברית" שיכנעו אותי עד כמה היא סבלה מבלי לקבל ביטוי לכך. היא עבדה בביתם ודאגה לשלושת ילדיהם, וכל זאת כשסוקרטס עצמו הסתובב בחוץ עם המאהבים שלו ושתה לשוכרה ודיבר על "פילוסופיה". היא ידעה לתמוך בו ברגעים שכל אתונה רצתה להרוג אותו, בשל הדיקטטורים שהוא "גידל" בבית מדרשו ובסוף היא באה להיפרד ממנו, למרות שידעה שהוא לא באמת נפרד בצורה "אצילה". מי כמוה ידע שסוקרטס מלא ייאוש ומרות נפש. היא הייתה אישה חזקה, והחוזקה שלה באה ממקום הרבה יותר בסיסי של יחסי אנוש וחשיבה "נשית" (שלא נובעת ממהות גנטית אלא מהקיום הקשה בעולם פטריארכאלי). העוצמה שלה מוליכה אותי, אני לא נותן ל"ידע", ל"צדק" ול"חוכמה" להוביל אותי ולהיות חסר רגישות. אני מבקש קודם כל התנהגות אנושית בסיסית מכל "הידענים/יות". את זה לימדה אותי אישה שלא הכרתי מעולם.


בילי הולידיי

המוסיקאיות השחורות דרך אמנויות הג'אז, הבלוז והראפ "כתבו" ספרי סוציולוגיה, היסטוריה, פילוסופיה ותיאולוגיה מבלי להשתמש בעט. בילי הולידיי הייתה יחידה בדורה. היא שרה בקול נקי שהעביר תחושה של קהילה שלמה שדוכאה ונרמסה תחת "העליונות הלבנה". חייה היו אומללים והיא לא קיבלה את ההכרה הראויה לאמנית ברמה שלה. העולם הלבן לא הותיר לה מקום במשמעת הפוריטנית שלו. והיא, כמו זמרות ויוצרות שחורות אחרות, מרדה במשבצת של "הילדה הטובה". יש בי הזדהות עם הטוטאליות שבה היא יצרה יצירות מופת. היום אני מבין את הצורך לשבור מוסכמות חברתיות ואת הדרך בה גזענות הופכת אותך להיות אומלל. עשור מחיי בזבזבתי בשל רגשי נחיתות שנוצרו מתוך בעיה חברתית שהייתה "גדולה" ממני.
השיר "strange fruit" שלה עסק בלינצ'ים שערכו הלבנים בילדי הקהילה האפריקאית-אמריקאית. הדרך בה היא שרה את השיר פשוט מצמררת אותי. אני רואה בשיר זה סוג ניצחון של האישה השחורה ושל האנושיות בשל היכולת ליצור ולהגיע לגבהים מוסיקליים. אל מול הישג זה מתמגדת היצירה המוסיקלית בישראל אשר לא מצליחה להקים זמרת גדולה שתשיר בצורה רגישה ותבקר את הדרך שבה כוחות השיטור של המדינה הורגים ילד פלסטיני מדי חודש בחודשו.


אלה שוחט

השיח המזרחי החדש נוצר ונוסד כתוצאה מהיסטוריה ארוכה של מאבק מזרחי. המאבק המזרחי הקדים אף את מלחמת 48'. אלה שוחט היא מהחוקרות האינטלקטואליות הבכירות (פרופסור בכירה באוניברסיטת NYU ומאמריה וספריה מפורסמים בעולם כולו), שהצליחו לכתוב את הנרטיב המזרחי בצורה בהירה ורדיקלית. הבחירה של אלה שוחט להגר לארה"ב היא בחירה פוליטית ואקדמית, והיא גם דוגמה ל"עליונות האשכנזית הלבנה" אשר עדיין דוחקת הצידה את הכשרונות המזרחיות הבכירות.
אסופת המאמרים שלה "זכרונות אסורים: לקראת מחשבה רב-תרבותית" שינה את חיי, ולאחריו לא יכולתי לחזור להיות אותו אדם.


ברכה סרי

בשולי השירה "הקאנונית" בישראל נעה ברכה סרי, שכל חטאה הוא שהיא נולדה בזמן הלא נכון, במקום הלא הנכון. מדינת ישראל עדיין לא שואלת שאלות ביקורתיות הקשורות להיעדרות הכתיבה הנשית המזרחית. את ברכה סרי הכרתי דרך האנתולוגיה של השירה המזרחית "מאה שנים, מאה יוצרים". אחר כך קראתי את ספרי השירה "פרה אדומה", "שירי שוטטות" ועוד. שיריה בישרו שפה פמיניסטית מזרחית בשירה המזרחית. היא התחמקה מכל המבנים שדיברו ב"אשכנזית", ובמקומם העמידה מבנה שפירק את הקשר שבין הטריטוריה, השפה, הלאומיות והגבריות. לא רק התוכן של שיריה הוא חדשני, אלא גם הדרך הצעירה שבה היא עיצבה את ספרי השירה שלה. היא לא ויתרה כשהוצאות השירה המרכזיות דחו את ספרי השירה שלה והקימה הוצאה משלה – הוצאת האור הגנוז. והיא עדיין נעה מבמה לבמה ומקריאה שיריה שמכילים היסטוריה "מלמטה" של נשים "אחרות".

על הכותבתשירי רבר

ילידת 1981, מתגוררת בתל אביב. הוצאתי ב - 2005 אלבום ראפ-רוק בשם אמ.סי שירי - "נסיכת המיקרופון" תחת הלייבל של קובי אוז-לבנטיני.הכתיבה שלי מתעסקת בנושאים חברתיים בכלל, ובנשים בפרט. הסינגל הראשון מהאלבום הוא "מתי תחייכי", שעוסק בנפגעות אונס.האתר שלי:http://www.mcshiri.com

הגיבי

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*