נשים נחמדות

הרופאים מחליטים, הרופאים חותכים. והרי מותר להם, הם רופאים. והם מומחים. ואנחנו מה? אנחנו רק נשים. נשים ששוכנות בגוף שלהן. למה נשים מסכימות לכל זה?

נשים רגילות להיות נחמדות.
נשים רגילות לתת את הלחי לצביטה של הדוד, עוד בתור ילדות. נשים לומדות שעליהן להיות חמודות, לבביות, מכילות, מבליגות ולבסוף סולחות. הן עוברות שלל שיעורים בנחמדות בדרכן להפוך לאישה ולאמא. זה מתחיל אולי בלהיות מיידלע של איזה דוד צבטן לא רצוי, אולי אפילו דודה, אבל זאת רק ההתחלה. זה ממשיך בצבא. בדרך כלל הן מכינות "פריסות" לחיילים הגיבורים ששבים משדה הקרב, או מגישות כוס תה חמה למפקד המאוד עסוק, בכיר וחשוב.
אני יודעת, כי הגשתי.
אולי חלקן אפילו נהנות. אולי זה גורם להן להרגיש גם חשובות. כן, לפעמים הן עושות דברים אחרים, מאתגרים יותר. הולמים יותר את כישוריהן. אבל אף פעם הן לא מתחמקות משיעורי הנחמדות שהחיים מזמנים להם. מההבלגה על פגיעה בגופן או ברוחן, מנתינת הלחי השנייה לאיזה דוד, אמיתי או מטאפורי.
אני יודעת, כי נתתי.
אין אישה שלא הוטרדה מינית. פיסית או מילולית. ואין אישה שלא נענשה עונש כזה או אחר רק בגלל שהיא אישה. בין אם היא מתגוררת בבית שמש או שהיא תל אביבית מלידה. ולא חשוב מהו גילה, השכלתה, לבושה או מחשופה, אם היא רזה, שמנה, יפה, או שמה קצת פחות. מספיק לדפדף באינטרנט כדי ללמוד על כך. ומספיק להיות אישה כדי לדעת שזה לא מובן מאליו להיות מטופלת של רופא נשים מהימן ומכבד. רבים, רבים מידי הסיפורים על רופאים מזלזלים, לא מסבירי פנים ולא מכבירים בהסברים כלל, כאלה המעירים הערות סקסיסטיות ושוביניסטיות כדבר של מה בכך, מתנהגים כאילו גוף האישה הוא מומחיותם הבלעדית, כמעט רכושם, תוך התעלמות מרצון האישה עצמה. זה מתחיל במילים אך מגיע גם למעשים ממש. כן, לא מעט מההטרדות המיניות המתרחשות בחדרי טיפולים למיניהם. אבל האישה, או הנערה, או הילדה, כבר תלמד שפעמים רבות עדיף לשתוק ולהמשיך להיות נחמדה, אחרת תספוג כפליים. הרי היא אישה, וכמו שאומרים: "זבשה".
אני יודעת, כי הוטרדתי מינית על ידי רופא הנשים שלי.
אז נכון, בעולם המערבי לא עושים לנשים ברית מילה. תודה באמת. אבל כן דוחפים להן הורמונים, פעמים רבות, ללא צורך. ונותנים להן תרופות עם תופעות לוואי מזיקות בלי ליידע אותן על הנזקים או להציע להן חלופה. אמנם מפרסמים קמפיינים על הצורך לערוך בדיקת שד מעל גיל 50, אך מתעלמים מהאחוזים הגדלים של נשים צעירות החולות בסרטן השד ולמעשה מפקירים אותן. ובדרכן להפוך לאימהות, אם לא מצליח להן בדרך הטבעית, הן נאלצות לסבול הרבה מעבר להכרחי. איש לא מיידע אותן על הכאב הנורא של צילום רחם, למשל. על האפשרות לבקש אלחוש. מחתימים אותן על מסמכים בהן הן מסכימות לכל תופעת לוואי המתחילה בכאב אך עשויה להיגמר גם בכריתת רחם.
אני יודעת, כי חתמתי.
ואחר כך, בחדר הלידה, תחת כאבים המשבשים את דעתן לעיתים, לא מאפשרים להן אפילו ללדת בתנוחה כואבת פחות וטבעית יותר, כמו כריעה. מאלחשים אותן, ומכריחים אותן לשכב על הגב, בתנוחה הנוחה ביותר לצוות הרפואי. ואז, לקינוח, חותכים את גופן חתך "קטן". וזהו המקרה הממוצע והטוב. הרופאים מחליטים, הרופאים חותכים. והרי מותר להם, הם רופאים. והם מומחים. ואנחנו מה? אנחנו רק נשים. נשים ששוכנות בגוף שלהן.
למה נשים מסכימות לכל זה?
כי הן נחמדות. כי הן כבר רגילות ומתורגלות. כי הן נשיות. ובעיקר כי הדבר שאותו הן רוצות יותר מכל, הוא להחזיק תינוק קטן בזרועותיהן, דבר שחלמו עליו פעמים רבות עוד בתור ילדות רכות, כמעט תינוקות בעצמן.
אני יודעת, כי חלמתי.
האינטרס של בתי החולים ידוע – לגמור עם זה כמה שיותר מהר. וללא נזק. נזק מבחינתם הוא איזו מום בלתי הפיך, או חלילה – מוות. ואכן, מבחינתם הם צודקים. בלי להזכיר את המקרים הרבים בהם ההתערבויות במהלך לידה גורמות לשרשרת סיבוכים מיותרת. העיקר שנשארנו בחיים… אבל מבחינתנו, הנשים, נזק יכול להיות גם הערה קטנה ומעליבה בשעה רגישה זו. וכן, גם חתך החיץ הוא נזק. מבחינת הרופא זה שום דבר. אך מבחינתנו, עולם ומלואו. אחרי הכל, זה הגוף שלנו שנחתך, ולנו זה כואב.
אני יודעת, כי רוב חברותיי נחתכו.
סגירת מרכז הלידה הטבעית בתל השומר היא עוד פעולה כוחנית לדריסת זכויות הבסיס של אישה על גופה ועל נשמתה, כי הרי הגוף והנפש כרוכים אחד בשני. הניסיון להציג את פעילות המרכז כפריווילגיה שרק נשים מעטות יכולות ליהנות ממנו, כאיזו זכות לא שוויונית היא ערמומית ופושעת. ניסיון פופוליסטי להטעות את הציבור, ולהסית נשים משכבות חלשות יותר נגד נשים בעלות אמצעים. ולא כך הוא – חלוקת המשאבים בדרך נכונה יכולה וצריכה לזכות כל אישה ביחס של כבוד ברגע הפגיע ביותר בחייה. ברגע הכואב מכל, אך המשמח מכל. בתקווה.
כולנו מקוות.
רבות הנשים שכתבו כבר כמה הנשים המיילדות במרכז נהדרות. כמה ואיך סייעו להן, והצירוף "לידה מדהימה", ו"חוויה מעצימה" כבר כמעט נשחק בהקשר הזה. וכן, הכל נכון. It goes without saying. . ולכן אתמקד בבקשה המעשית. למעשה, המשאב היחיד כמעט אותו אנו מבקשות הוא זמן. זמן ללדת. ומישהי, מישהי להיות אתה, בשעות הקריטיות ביותר בחיינו. ורצוי וטבעי שתהיה זו אישה, כמונו. כזאת המיומנת, המיומנת בלהיות אישה ומיילדת. האם אנו דורשות כל כך הרבה?
כן, זה מה שאנו דורשות!
לפני מאות שנים היו האצילים אוכלים אוכל מעובד: קמח לבן ואורז לבן. כדי להגיע לכך נדרש לקלף את החיטה והאורז ולהשקיע לא מעט עבודה. ובסוף הסתבר שהאצילים הללו סבלו מחסרים תזונתיים. ואילו העניים, עובדי הכפיים, אכלו את הלחם השחור והגס, ונשארו בריאים יותר.
בדומה לכך, גם הנשים המבקשות ללדת באופן טבעי. מי שיש לה טיפת מודעות תעדיף לעיתים ללדת בבית. אחרת תפנה למרכזים הטבעיים. והיא לאו דווקא עשירה יותר, "רוחניקית" יותר או מתנשאת. היא רק יודעת מה שעל כולן לדעת כבר: שהרופאים יכולים לעזור אך פעמים רבות הם מתערבים שלא לצורך וגורמים לצלקות, גופניות או נפשיות. היא בסך הכל רוצה להחזיר לעצמה את הריבונות על גופה. נדמה לי שבימינו, זאת צריכה כבר להיות זכות מובנת מאליה, בעיקר למי שעושה לא פחות מיצירת חיים חדשים.
ואנחנו יוצרות חיים.

בתודה, אישה אחת ועוד רבות.


פרטים על ההפגנה ביום שישי הקרוב מול ביתה של שרת הבריאות ביום ששי בבוקר

הגיבי

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*