סוף התמימות

העלילה סובבת סביב נושא הזהות תוך שהיא מצליחה להציג את הפן התמים והרגיש שאבד בילדות מבלי יכולת להעניק לו מבע בנפשו השסועה של הגיבור

ילדות אבודה

"חינוך רע", סרטו החדש והרטרוספקטיבי של פדרו אלמודובר, מתאר מסע בלתי גמור בזמן בו הגיבור מתעמת עם השדים שבעברו מבלי יכולת לשחרר את התקוות, החלומות והתחושות שנגנזו בילדות. זהו מסע בו המפגש המחודש עם טראומת התעללות מינית שעבר הגיבור בילדותו מוביל למבוי סתום שהוא אינו מסוגל להשתחרר ממנו.
קשייו של אלמודובר להתעמת עם העבר אל מול רצונו לחשוף אותו, ניכרים בראיונות בהם הוא מדבר על הצורך הכפייתי לעשות את "חינוך רע" ועל העיסוק האובססיבי בתסריט שנמשך למעלה מעשר שנים. קשיים אלו צצים ועולים לאורך הסרט וניכרים בעיקר באופן בו העלילה סובבת סביב נושא הזהות תוך שהיא מצליחה להציג את הפן התמים והרגיש שאבד בילדות מבלי יכולת להעניק לו מבע בנפשו השסועה של הגיבור.
אלמודובר בוחר להתמודד עם זהותו באמצעות אוסף מראות המשקפות מרכיבים באישיותו בתחנות שונות בחייו. השיקוף המרכזי הוא בדמותו של פלה מרטינז (אנריקה גודה), במאי סרטים נודע, השוקל ליצור סרט על בסיס שני סיפורים פנטסטיים שקרא בעיתון. בראשון, גבר הרוכב בקור עז על אופנועו לפגישה חשובה, קופא למוות תוך כדי נהיגה בעוד האופנוע ממשיך בנסיעתו עד שנעצר בידי שוטרים. בשני, אישה קופצת בקור רוח לבריכה מלאת תנינים ומחבקת את התנינים שטורפים אותה. הסיפורים, המצביעים על כך שהבמאי הנודע מרגיש כמת הממשיך בדרכו לפגישה שלעולם לא תתקיים מתוך אינרציה והתמסרות לכוחות שמכלים אותו, נזנחים בסופו של דבר – אך הסמליות שבהם מודגשת לאורך הסרט.
פלה בוחר להתמודד עם תחושותיו הקשות באמצעות התייחסות לעברו ובוחר לעשות סרט על פי סיפור שכתב אהוב ילדותו, איגנסיו. הסרט שבתוך הסרט מבוסס בחלקו הראשון על אהבת הילדות בין איגנסיו ופלה והחוויות שעברו השניים בפנימייה הקתולית בה התחנכו בשנות השישים ובחלקו השני, על מפגש דמיוני ביניהם חמש עשרה שנה לאחר מכן.

דברים שעשה לי אבא

הסרט הפנימי מעיד על יחסו החצוי של אלמודובר לאותם מחוזות ילדות אובדים שהוא משקף. הוא מרגש באופן בו הוא יוצר הזדהות עם התמימות והראשוניות בה חווים הילדים את החיים אך הזווית הצילומית אותה הוא בוחר מרמזת על כך שההזדהות היא חלקית. סצנה מרגשת כגון זו בה שר איגנסיו את "מון ריבר" על רקע גופותיהם הערומות למחצה של חבריו המקפצים לנהר מטיבה להמחיש איך היכולת שלו לשדר תום, (איגנסיו בקולו הטוהר והתמים), נתחמת בראיה צינית, שמסומנת בתאוותנו של הכומר ובאופן בו המצלמה מציגה את הילדים כאובייקטים ארוטיים.
הפער בין תפיסת העולם התמימה, אותה מסמלת אהבתם של פלה ואיגנסיו, ותפיסת העולם הצינית אותה מסמלים הכמרים, נוצר על רקע התעללות מינית שעובר איגנסיו על ידי מנהל בית הספר, האב מנולו. תוצאותיה של ההתעללות ניכרים לאורך כל הסרט, כשההמחשה הויזואלית, בקלוז-אפ בו נחלק פרצופו של איגנסיו לשניים לאחר שהכומר מבצע בו את זממו, מהווה גאונות קולנועית המצליחה לסמל, בשוט אחד, את הקרע הנפשי שהמסע בזמן מבקש לתקן.

ליבו של אנחל

למרות שבתחילה נראה שסיפור האהבה בין פלה לאיגנסיו יתחדש חמש עשרה שנה לאחר שהאב מנולו הפריד ביניהם, ויסמל בכך את ההתגברות על פצעי העבר – נותרת דמותו של איגנסיו כבוגר בלתי מושגת, והקשר אתה מתקיים באמצעות אנחל (גאל גרסיה ברנאל), הדמות שנבחרה ובחרה לגלם את איגנסיו.
אנחל, המציג וורסיה גברית לתפקיד הפאם פאטל בפילם נואר, מתגלה כבחור חסר מצפון המסוגל לעטות מסכה גברית או נשית לפי הצורך ולפתות ולרצוח כדי להשיג את מבוקשו. במקום העולם עתיר הרגשות אותו מייצגת האהבה לאיגנסיו בילדות, העולם אותו מייצג אנחל, מונע על ידי תאוות פרסום, סחיטה כספית ותאווה מינית.
מה שנותר מאיגנסיו, מלבד התסריט שמנציח את הילדות האבודה, הוא מכתב אותו החל לכתוב לפלה ומעולם לא הספיק לסיים. מכתבו של אינגנסיו המסמל את היכולת להרגיש ולאהוב, מתגלה כאוסף מילים אקראי ובלתי מפוענח.
במקומה של האהבה הבלתי ממומשת שבילדות, מספק הסרט אוסף אלטרנטיבות, כגון ביום, משחק וטרנסוסטיזם, המאפשר לגיבורים להתנהל על פי החוקים של עולם בדיוני-למחצה בו הם לא נדרשים למחויבות אמיתית. זו גם אולי הסיבה שהסרט נעדר כמעט לחלוטין מנוכחות נשית. שכן, שלא כמו ב"דבר אליה", הנשים ב"חינוך רע" אינן נדרשות לגשר בין הגברים והנשיות נותרת כאלטרנטיבה קיומית עבור הגיבורים המבקשים זהות חדשה.
חינוך רע, לסיכום, הוא סרט המתאפיין בהיגדים קולנועיים מרתקים וסצנות מקסימות ומוקפדות לפרטיהן שיופיין משכיח במעט את חסרונו של הרגש ביצירת קרשנדו הולם.

על הכותבתמירנדה לב

שם העט של שלומית ליר כמבקרת הסרטים של "בננות"

15 תגובות

  1. סרט מאכזב

  2. אולי זאת רק אני,
    ולא ראיתי אף סרט של אלמודובר,
    אבל איך זה שכל התסריטים שלו נשמעים כמו אופרת סבון ארגנטינאית סוחטת דמעות?

    • א. מומלץ לראות ובאמת באמת כדאי שתראי אפילו סרט אחד כי זו חוויה אחרת
      ב. זה באמת כמו טלנובלה

  3. בימוי ולא ביום, מירנדה היקרה. ואין *זה* בכדי להוריד מערכה של רשימתך.

    לגופו של— חבל שכתיבתך כל כך קרה ומנוכרת. נדמה לי שבניתוח הסרט, כפי שביצעת אותו, אין כל חדש. החידוש יתקיים רק אם תתני למשהו ממך להיכנס לתוך הכתיבה. בלי זה, היא תישאר מיותרת, וחבל.

    • הי אורה,
      תודה על תגובתך… כמה דברים
      ביום וגם בימוי שתיהן תקינות.
      אם לא הייתי חושבת שכתיבתי מחדשת לא הייתי טורחת לכתוב.
      אני תמיד כותבת על עצמי. הקור והניכור הם חלק ממני.

      אני מאוד מקווה שכתיבתי אינה מיותרת – כנראה היא הזיזה לך מספיק בכדי להגיב.

      מירנדה

      תודה בכל מקרה

      • ובכל מקרה טוב לדעת שגם "ביום" זה חוקי. אבל זה נשמע לא משהו, את לא חושבת?
        שבוע טוב,
        אורה.

      • מירנדה,
        רשימתך שכנעה אותי לראות את הסרט, למרות שסרטים שנודף מהם קור וניכור, אינם
        'כוס התה 'שלי.
        ראויה להערכה, הפתיחות בה כתבת על עצמך.
        ההכרה בקושי היא השלב הראשון ב'תיקון'.

        אחת העם

        • בדרך להתקשר לאלמו לאחוזים… ; )
          מישהו דיבר פה על קושי? לגבי התיקון לגמרי איתך אחת יקרה.
          בשביל זה אנחנו פה

  4. מירנדה יקרה,

    רשימה מרגשת לדעתי ולא כפי שכתבה כאן מישהי. צפיתי אתמול בסרט ואני מסכימה עם כל מילה ומתרשמת מהניתוח היפה.

    אני ממליצה על הסרט, על אף הנוכחות המועטה של נשים בסרט ובעיקר בגלל החגיגה האמיתית בכל אחד מהסרטים של הבמאי הנהדר הזה: תלבושות, פס קול, תפאורה ומשחק נפלא של השחקנים. הלוואי ויקום גם לנו במאי ישראלי גדול כמו אלמודובר.

  5. למרות הכול והקול , ביקורתך נותנת זוית ראיה נוספת ומענינת לבחינת הסרט , תודה והמשך דרך צלחה , בחום ובקור.
    לורנצו

  6. לא יכולתי לומר זאת יותר טוב…ולסכם בדיוק שכזה, למרות כל היופי והמשמעויות.
    ביקורת מצויינת וכתיבה משובחת

  7. חגית מנדרובסקי

    גם הכותרת וגם האופן בו נכתב המאמר מתארים בצורה עמוקה ומלאת הרהורים נוגים את העצבות הפיוטית מחד ואת הפספוס הקולנועי מאידך שהסרט הזה מעורר.

הגיבי

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*