סיפור פואנטה

כשירד הערב נועם התעורר ופנה, בלוויית הפמיניסטית, אל אחד מחדריו היותר מוזנחים וצדדיים של הצריף. אין לי מושג איך הם העבירו את הלילה. אני שתיתי ונרדמתי חליפות באותה כורסה עבשה שבה קיבלתי, באופטימיות, את פניו של נועם ביום שישי בצהריים

ההתאהבות שלי בנועם גרינפילד מתאימה לסיפור פואנטה. נורא אהבתי את הסיפורים האלה של גי דֶה מוֹפַּסַן, "דודי ז'יל" ו"המחרוזת", עם הפואנטה בסוף. כדי להגיע בזריזות יחסית לפואנטה אפשר לספר על ההתאהבות בנועם דווקא דרך הנתקים, מִקבץ צפוף של אי הבנות, תאום סיאמי של אהבה חד-צדדית. הנתק הראשון התרחש בגיל ההתבגרות. ההורים שלו נסעו לחו"ל. בתקופה ההיא, שנות השבעים, הורים לא הרבו לטייל בעולם. אבל אם כבר נסעו אז לכמה שבועות. בניתי על הנסיעה הזאת. טיפחתי כל מיני רעיונות בקשר לבילויים שצפויים לי ולנועם בדירה הריקה שלהם. אפילו שיחה לתוך הלילה גילמה בשבילי התגשמות של מאוויים ענוגים.

לפנות ערב ביקשתי מסבתא שלי להכין את הבורקס הנפלאים שלה. בערב יצאתי אל נועם עם הבורקס ועם ה"תפסן בשדה השיפון", שנראה לי כמו כר פורה לשיחות נפש. קסמו של נועם נבע כבר בנעוריו גם מחוסר העניין שלו בכל מה שעניֵין אותי: מוסיקה, מודעוּת חברתית והישגים בלימודים. אבל הוא קרא. ידעתי שהֶרמן הֶסֶה, סקוט פיצגֶ'רַלד וסַלינגֶ'ר מסוגלים לסחוט ממנו שינוי קל בהבעת הפנים ולתרום לאווירה מתאימה. הבית של נועם נראה נטוש. חשוך לגמרי. על דלת הכניסה הוא תלה פנקס ועל הדף הראשון כתב: "היי, אני אצל מוטי. יהיה כיף אם תכתבו לי משהו."

לא יכולתי להתאפק והלכתי למוטי. נועם ומוטי ישבו בחצר, ליד שולחן עגול, ואכלו. לחם אחיד, נקניק מהמכולת, חמוצים מקופסה. מוטי שאל אותי: "מה קרה?" זה היה המשפט הכי ארוך שיצא לי לשמוע ממוטי, שנחשב ביישן ועדין. נועם אפילו לא קם לקראתי. עמדתי. הנחתי את הבורקס על הרצפה ופתאום, בלי תכנון, ניגשתי אל נועם וחבטתי. הוא המשיך לשבת. חבטתי בו בעזרת ה"תפסן". מין רגע של אובדן שליטה. כאילו שלחצתי גז במקום ברקס. אחרי שחבטתי בו ניסיתי לא לפגוש אותו. נמנעתי מנוכחותו. העדפתי לא להיתקל בו ולא להידרש להסברים. מה כבר אפשר להסביר?

בשנה האחרונה ניצלתי את הלילות שבהם אשתו של נועם, עורכת דין שעסקיה חובקי עולם, נעדרה בגלל נסיעות כדי לבקר אותו. נועם אמר לי שהערב אצל מוטי זכור לו היטב. מעולם, לפניו או אחריו, לא ספג מכות. הוא בחן אותי בחיבה ואמר: "לפעמים אני מקנא בבני אדם פיזיים. בבני אדם שמתלהטים בקלות, שנסחפים, שהולכים אחרי רגשות."

נועם אהב את הביקורים שלי. את התפקיד שלו בתור בעל ואב הוא משחק בהצטיינות. כולל "אנחנו" ו"אשתי" וארוחות ליל שבת עם ההורים משני הצדדים והורה מלווה בטיולים שנתיים ומשחק כדורסל שבועי עם הבן וריצת כושר כל ערב עם הרעיה. אבל בלילות שלנו הוא ממש התנפל על האווירה הנוסטלגית. ישבנו ודיברנו. בעיקר על מה שהיה אבל גם על ספרים. הרגשתי איך הזמן עושה את שלו. הוא ממש התלהב. אותו נועם שלא מצטיין בהבעת התלהבות. הוא שמר על קשר ובהחלט עודד את הביקורים.

הנתק השני היה באוניברסיטה. גרתי בצריף נטוש והזוי ונועם בא אלי לסופשבוע. ידעתי שהוא שפוט של איזה אינטלקטואלית תמוהה שהוריה גרו לא רחוק ממני. היא היתה אדונית מצבי הרוח שלו. מאז שהכיר אותה בצבא לא עשה דבר חוץ מלחכות למוצא פיה ולכמה עצמות שזרקה לו. מבחינתי זה היה בסדר. היא היתה הסעיף שלו. אבל נועם רק התיישב וכבר עוד צלצול בדלת: איזה העתק עלוב של האינטלקטואלית עמדה בפתח. פחות מרשימה אבל בהחלט מהזן שנועם הקפיד לאסוף. היא לבשה גלימת ערפד שחורה מבחוץ ואדומה בפנים. שתינו יין זול וסוף סוף היה עם מי לדבר. הערפדה נטתה לדיבורים על פמיניזם. זה היה הדסק שלה. הדסק של האינטלקטואלית המקורית היה יוון הקלאסית. אני העדפתי את ההעתק.

הדסק שלי היה מוסיקה מזרחית ומצאתי שפמיניזם הוא בהחלט תחום תורם ומשיק. דיברנו על אחרוּת, על כאלה שקשה להם לעומת אלה שהכול בא להם בקלות. הערפדה התגלתה כאנציקלופדיה משדרת. נועם נרדם. מרוב שעמום. הוא אף פעם לא טרח להיראות מתעניין או מבין. אפילו לא כדי להרשים. לדעתי זה מה שמִלכּד את היחסים שלו עם היוונייה הקלאסית. אחת כזאת חייבת גבר שיודע להתבלט בשיחות מרחיבות אופקים. כשירד הערב נועם התעורר ופנה, בלוויית הפמיניסטית, אל אחד מחדריו היותר מוזנחים וצדדיים של הצריף. אין לי מושג איך הם העבירו את הלילה. אני שתיתי ונרדמתי חליפות באותה כורסה עבשה שבה קיבלתי, באופטימיות, את פניו של נועם ביום שישי בצהריים. מדי פעם התעוררתי ודמיינתי איך ניתן, כבר בבוקר שיזרח, לשפר את מהלך המאורעות.

בשבת בצהריים, בערך בשתים עשרה, נועם יצא זוהר ושאל מה יש לאכול. אחריו, זורחת כמו העיגול שעל ראש המלאכים, יצאה גם הערפדה ושאלה: "אפשר מגבת?" התחשק לי להציע לה להתנגב בגלימה של עצמה אבל נידבתי לה מגבת מרוטה. רק כדי שתיעלם לי בתוך המקלחת. ניצלתי את ההזדמנות ואמרתי לנועם שככה לא מתנהגים. נועם נראה המום: "מה בסך הכול עשיתי?" הוא שאל. "אני לא מבין במוסיקה ובפמיניזם, אז שתקתי." נועם הדפוק. הוא ניסה לשכנע את הערפדה ללכת לטיול בשדה הכלניות. אבל אני פיתיתי אותם להישאר בעזרת ארוחה פשוטה: פיתות חמות וטחינה ירוקה ושקשוקה מהבילה.

רציתי לשמוע "צמרת המצעד המזרחי", הֶרגל של שבת, וכיוונתי את הרדיו. היה לי רק רדיו אחד. הערפדה ביקשה לשמוע תחנה אחרת כדי לעקוב אחרי הפגנת נשים באחת האוניברסיטאות בארצות הברית. לא הסכמתי. התווכחנו. כמה חשובה יכולה להיות הפגנה באוניברסיטה שאיש חוץ ממנה לא זוכר את שמה? אבל את הערפדה, היא היתה בת עשרים ומשהו, הצלחתי להביא למצב של בכי. היא התייפחה ואמרה: "לא יכול להיות, לא יכול להיות, זה כל כך עצוב. בסוף המאה העשרים יש בני אדם שתחרות של שירים יותר חשובה להם מגורל העולם."

הנתק השלישי, הארוך מכולם, התחיל כשגרתי בלונדון. נועם הודיע לי במכתב שהוא מטייל באירופה וכשיהיה קר מכדי להמשיך יגיע ללונדון. אהבתי את צורת הכתיבה שלו. שום אינפורמציה אבל משהו מיוחד בקצב: "אז אני צריך להתנחל איפה שהוא. או קיי?" הוא הגיע עם מתנחלת נוספת. הם לא נראו כמו טיילים תשושים. הם היו מצוחצחים מרוב גנדור. מעולם, לא לפני זה ולא אחרי זה, נועם לא הופיע כל כך מסוגנן ומצוחצח. הבחורה היתה כמה דרגות מעליו. היא היתה יפת תואר. גזורה לפי דוגמה. היופי שלה לא נזקק לעיני המשוחדות. הם הביאו כמה פחיות בירה והתיישבו צמודים. על יד בחורה כזאת אי אפשר שלא להרגיש את הקילוגרמים המיותרים, את הקשקשים, את הבל הפה. לא שמתי לב, ראוי להדגיש, לשום דבר מוזר. רק הרגשתי, ובאופן לא מפתיע, מעט מחוץ לתמונה.

בגבורה נשאתי את נוכחותם במשך כמה ימים. הם התנהגו כמו חיה דו-ראשית. כל הזמן התלבשו והתקלחו וצִחקקו. היתה ביניהם סימביוזה בלתי נסבלת. היא החליטה מה ילבש וגיהצה לו. הוא בחש לה את הסוכר בקפה. נועם נראה במיטבו. היא אמרה שהיא מחדדת את הדמיון שלו לקלַרק גֵייבּל. איזה שחקן עתיק שלא ידעתי אם הוא חי או מת. היא היתה חובבת של שחקני עבר אבל הדסק שלה היה מחזות זמר. היא היתה מעבר ליכולתי. את הבקרים היא הקדישה לעיצוב תסרוקת תואמת חנה שיגוּלה ובערבים צִחקקה וטלטלה את זנב הפוני שלה כמו רומי שניידר. בין לבין נכנסה ויצאה, מָדדה והחליפה והתייעצה עם נועם על הכובעים של אודרי הפּבּורן ובקשר לגבות של ריטה הֵייוורת. אחרי כמה ימים ביקשתי מנועם שיעזבו. בפעם הזאת פגעתי בו. הוא אף פעם לא הרשה לעצמו לעשות עניין או להתנהג בקיצוניות. אדישות היתה חלק מהותי באינטגריטי שלו. הפרצוף שלו התכווץ כמו לימון קטן ואפשר היה לזהות, ישות נפרדת, את העלבון.

באחד הלילות בתל אביב, כשעורכת הדין שהתה בחו"ל, הוא סיפר לי כמה נעלב, איך הופתע. סיפרתי לו כמה קינאתי. נועם שאל: "במה? בידידות שלי עם בחורה לסבית? הרי בכל השנים האלה הסתובבתי עם לב מרוסק וניסיתי להחזיק מעמד." את הלב המרוסק נועם ייחס ליוונייה הקלאסית. הוא באמת האמין שמגיעות לו, בגלל היחס המחפיר שספג ממנה, הקלות מיוחדות. אבל בשיחה הזאת כבר היה לי ברור כמה קשה יהיה לשדר עם נועם על אותו גל. נכון שלא שמתי לב שיפת התואר לסבית. נכון שכדי לא לקלוט אותה היה צורך בשילוב של עיוורון וחירשות. אבל גם נועם לקה, לגבי, בחירשות, בעיוורון, בקהות מוחלטת.

הנתק הרביעי קרה כי השמצתי באוזניו את אשתו. אף פעם לא אמרתי לו מה תחושותי כלפיה. התאפקתי. הוא העריץ אותה: "הדבר הכי טוב שקרה לי." ערב שבת אחד הם הזמינו אותי לארוחה המשפחתית. נרות ריחניים ואוכל משובח וילדים חמודים. ואז, כדי להתגרות בי, היא סיפרה על חבר שלה שהתעשר בקובה. קובה, בגלל המוסיקה, זה חלק עולם שקרוב ללבי. היא לא הרפתה, אפילו התנוכים שלה רטטו מחדווה, וכדי לבדוק את יכולת ההתאפקות שלי תיארה את השכונה של החבר המיליונר, את הבית, את המשרד. הכול כדי להאיר את הקובנים באור של בטלנים, פרזיטים, יצורים נחותים שמעבירים את חייהם בצרחות מול המיקרופון ובציפייה פסיבית לדולרים של תיירים.

"גוש של עליבות," ככה היא סיכמה את החוויה הקובנית, קרצה לי ובדקה אם הצליחה לערער אותי. שתקתי. נתתי לה להתבטא. היא נראתה ערנית במיוחד ועשתה הכול כדי לחצוב את השיחה יש מאין. לא התאים לי לנהל סוג כזה של דיאלוג. התעלמתי. הצלחתי למשול ברוחי. כשנפרדנו נועם ליווה אותי אל הדלת ואמר ש"צריך לקחת אותה בקלות. היא לא מתכוונת". עניתי רק: "בדרגות כאלה של התנשאות כבר לא משנה אם מתכוונים או לא."

הנתק החמישי, האחרון, הוא היחיד שהתעקשתי עליו. לפני כן נועם דווקא ניסה להחליק, לטייח, את האירוע הקובני. הוא התקשר כמה פעמים כדי להודיע שעורכת הדין תיעדר ושאולי אבוא לבקר. אבל לנתק האחרון, לפחות מבחינתי, יהיה קשה להתמוסס. באותו ערב הלכתי לנועם כדי להתוודות. החלטתי שהגיע הזמן לפתוח עניינים, לנעול פרק ואולי להתחיל חדש. זה התחיל טוב. הוא קלט אותי עם חיבוק דובי ואת ה"מה שלומך?" שאל בכוונה יתרה. סיפרתי לו על המאהב האחרון שלי. ידעתי שהנושא מדליק אותו. הוא ירד לפרטי פרטים. תיארתי לו את הפעם האחרונה בפרדס אחר הצהריים. הוא התלהב. הצעתי לו לנסות.
"עם מי?" נועם שאל. "אתו?"
"אתי," עניתי.

ואז ראיתי את הפרצוף של נועם והבנתי את מה שלא רציתי להבין כל כך הרבה שנים. סוף סוף הוא יצא מהדסק של האדישות. אחת ולתמיד הבנתי שזה גם דסק של אטימות. על הפרצוף שלו ראיתי, אין לזה שם אחר, מיאוס. היה נעים, אחרי כל כך הרבה שנים ונתקים, לראות את הבעת פניו משתנה. כמו מסכה שנשרה. נועם הסביר לי כמה הוא קשור לאשתו ואיך הוא מחויב לערכים של נאמנות ויושר. אבל אני הסתכלתי על נחיריו הפעורים ועל מבטו המתחמק וידעתי שמעולם לא עלה בדעתו שהחבר שלו מחזר אחריו.


מתוך "הבעל, המאהב והמלך", הוצאת כתר, 2001

על הכותבת רחל טלשיר

עד תום האלף כתבתי למגירה ולפח אבל קראתי המון. בשנת 2001 ראו אור הרומן ''האהבה משחררת'' וקובץ הסיפורים ''הבעל המאהב והמלך'' שממנו לקוח סיפור פואנטה

64 תגובות

  1. לוכד עריקים במיל'

    פשוט מצוין.
    יופי, שירלי! (ורחל טלשיר כמובן).
    עוד!

  2. זאת שמחכה לטלפון

    זה מה שנקרא עונג שבת.

  3. פשוט משובח!

  4. מעולה!!!
    דווקא לא חשבתי שניתן לתמרן כך את השפה העברית המגבילה בזכר ונקבה.

  5. וואו – ממש סיפור מדהים. יופי של פואנטה.

  6. נהניתי מהסיפור,
    ולא יכולתי שלא לתהות האם היינו הולכים שולל לו שם המחבר המופיע בראש המאמר
    היה גברי..?

  7. בובי של דובי

    יופי של סיפור!
    כמו שסיפור פואנטה צריך להכתב.
    כל הכבוד!!!

  8. רוזנת רוסית

    רק אתמול קראתי סיפור קצר של נבוקוב עם עלילה דומה. גם שם הדברים מסופרים מפי אישה. אבל אישתו של נבוקוב שגרה בברלין בסוף שנות ה-20 היא יותר משכנעת מהאישה של רחל טלשיר. O.K. נבוקוב היה גאון. הסיפור הנ"ל ראוי למדי להכלל בקובץ סיפורים של איזה פסיכולוגית שהחליטה לספר על סוגיות שמטרידות את לקוחותיה. הסוף קצת פאתטי (מבחינתי ממש-ממש פתטי) אבל אפשר להקריא אותו לבנות מכיתה י.
    בשוק יש מקום לכו-לם: גם להלנה רובינשטיין, גם לפנינה רוזנבלום. חבל רק ש"כתר" לא מספק את HOUTE COUTURE הספרותי.
    כן, אני מודעת לכך שמה שכתבתי, במושגים של סופר-סנטר בעפולה, יכול להיחשב כ"פלצנות".
    אבל כזאת אני: לא אוהבת לקנות "ליוו'ס" שתפרו בעזה ומוכרים בשוק הכרמל.

    • אם את כבר כזאת אנינה ואליטיסטית, מה שבמושגים של סופר סנטר בעפולה או ליוויס בעזה (לא ממש הבנתי את הדימויים, כנראה כי התרחקתי קצת מגיל 17), היית כותבת haute couture כמו שצריך ובלי שגיאות. אבל ככה זה שמתפלצנים סתם על סיפור טוב. זה מזויף, ורואים את זה.

      • רוזנת רוסית

        על שגיאות כבר דיברנו.
        לא אמרתי ש'פנינה רוזנבלום' הם מוצרים רעים. הם פשוט מתאימים למי מי חושב שזה ה-ספרות.
        עכשיו הבנת "את הדימוים"?

    • בלה-בלה באסטר

      זה שאת רוצה להראות כמה את אינטלקטואלית, זה דבר אחד, אבל את לא חייבת לדרוס אחרים בשביל זה. לא הבנת את הסיפור. בסיפור של רחל טלשיר אין אישה מספרת, ויש לי תחושה שקראת את הסיפור כסיפור של אישה רק כדי לאזכר שקראת את נבוקוב. כמה עלוב. שלא להזכיר את השגיאה באיות של haute, שנובעת מבורות ויומרנות ולא מחיפזון. כמה אירוני, באת להוכיח טעם טוב ויצאת תגרנית הכי המונית מהשוק.

      • רוזנת רוסית

        א. על HAUTE ו-HOUTE יש בדיחה. אם מישהו לא מכיר אותה – זה לא בעיה שלי.
        רק מסקרן אותי: אם מהתחלה הייתי מבינה שהבדיחה היא לא במקום (כי עיברתתי "הלנה רובינשטיין" ו-"ליוו'ס" אבל אפילו זה לא הדליק שום נורה), אם לא הייתי כותבת HOUTE או שמישהו היה יודע למה אני כתבתי כך – אז מה היה? מישהו חוץ מאריאלה רביב מסוגל לכתוב משהו חוץ מ"הסיפור הוא נפלא"?

        ב. אני באופן כללי נגד תגובות בנוסח "…ואת עשית שגיאה!!!" אני מניחה שכולם בודקים מה שהם כותבים לפני שהם שולחים את התגובה. אבל חלק מהשגיאות נשארות. תנו לאנשים לבטא את עצמם מבלי לחשוש "מה עשיתי?! ואם יש שגיאות? מה יהיה?!!!"
        אפרופו – שגיאות. לכול אחת ואחד יש מטען תרבותי משלה(משלו), נסיון מסוים, מקצוע.
        בהרבה מקרים אני נתקלת במשהו שמקפיץ אותי מהכורסה. אבל תמיד אמרתי לעצמי: "סטופ! למה את חושבת שכולם צריכים לדעת שזה כך ולא אחרת?" פעם כתבתי משהו שהיה בשבילי מובן מעליו, ומישהי לא הבינה את זה. בהתחלה הייתי בהלם, אחר-כך תפסתי שגם אני יודעת על כך בזכות מקצוע שלי, שהוא די נדיר. לפעמים גם אני לא מבינה מה בדיוק רוצים אלה שמכניסים תגובות בנוסח: "כן, רק רציתי להגיד שזה לא היה בסרט X אלא בסרט Z", "כן, אבל זה לא תרגום המדויק מצרפתית". כן, זה יכול להיות משעשע, זה יכול להיות אפילו הכרחי, אבל ברוב המקרים נוצר רושם (במיוחד אם ג' נכנס לשיחה בין א' לבין ב'), שהכוונה בעצם היא לרמוז "איך אתם מעיזים לדבר על הנושא הזה אם אתם לא יודעים צרפתית, לא מבינים בסרטים של ברטולוצ'י ולא למדתם בפקולטה למדעי הרוח של אניברסיטת ת"א?" אני במיוחד לא אוהבת את השימוש במילה "תשתקי".
        זה הכללים שאני קבעתי לעצמי ואני לא דורשת מאחרים התחייבות דומה, אבל זה באמת יכול להועיל.

        ג. מישהו (שבטח היה אנטישמי) אמר: "מה הבדל בין יהודים ועמים אחרים? אם, לדוגמה, להגיד לצרפתי שהוא צרפתי, הצרפתי יהיה מרוצה – כן, אני צרפתי! אבל אם ליהודי להגיד שהוא יהודי (לא "יהודון", לא "יהודי מסריח"), היהודי ייעלב. כנראה, בינו לבין עצמו היהודי הזה חושב שאין טעם להתגאות ביהדותו" (סוף הציטטה של האנטישמי ההוא).
        בשום מקום לא כתבתי שאני גאה בכך שאני קוראת את נבוקוב. כתבתי שאני קוראת אותו. נקודה.
        בשום מקום לא כתבתי שיש לי משהו נגד ג'ינס עזתי. כתבתי רק שאני לא קונה אותו. נקודה.
        אבל ב'-ב'-ב' הבין מזה שאני גאה בקריאת נבוקוב ונורא פוחדת שיחשדו בי שאני "תגרנית מהשוק".
        כנראה הוא חושב, שקריאת נבוקוב היא סיבה לגאווה ויש להסתיר את העובדה שקרובי משפחה שלך באו מ"תרבות השוק" (לקחתי את המושג מתקווה לוי).

        ד. אז מי דרס את מי? את מי אני דרסתי בכך שכתבתי שטישלר היא לא נבוקוב? את טישלר או את נבוקוב? היא לא נבוקוב, היא טישלר! ואם אני אוהבת נבוקוב אז זה זכותי!
        כן, אני חושבת שלסיפור הנ"ל יש חסרונות. כן, הייתי צריכה לפרט למה בדיוק אני מתכוונת, אבל שרשרת התגובות שקדמו לתגובה שלי – קצרות מדי ומתוקות מדי – גרמה לי לרצות לעשות פרובוקציה.
        אבל האם אני דרסתי מישהו? אם מישהו נורא רוצה לחיות "אנין טעם" ופוחד להיחשב כאחד "מפשוטי העם" קרא את התגובה הראשונה שלי והחליט שאני רמזתי על משהו, אז לא היה ולא נברא. פשוט אחרי 10 תגובות "ממש-ממש אהבתי נורא-נורא-נורא", התפלאתי שאני קוראת את זה ב"בננות" ולא ב"לאישה".

        • בלה-בלה באסטר

          כל כך נעים לקרוא את ההסבר שלך כשהטון לא מתלהם. נכון, טלשיר היא לא נבוקוב וזכותו של כל קורא לבחור ביניהם, אבל קשה להתעלם מן הביקורת המובלעת בדברים שלך, כשאת מסמיכה את שני הכותבים ומשתמשת בסמנים שקופים של נמוך וגבוה (עזה, ליוויס, פנינה רוזנבלום, נבוקוב) כדי לחדד את הטיעון. טלשיר היא סופרת מוכשרת והפואנטה הכפולה בסיפור הזה {הקורא מגלה שמדובר בגבר (עובדה שחמקה ממך) ונועם מגלה שהחבר שלו מאוהב בו} נבנית בתחכום רב.

          • רוזנת רוסית

            אני שמחה על כל אלה שהסוף של הסיפור הנ"ל הפתיע אותם. בסה"כ בחיים שלנו אין כל-כך הרבה הפתעות.
            אבל…
            זה לא חמק ממני. האקדח הופיע כבר בקטע עם הבורקסים. נשאר רק לחכות שבסוף הסיפור הוא יירה.
            למרות משפט הפתיחה כבר בסוף הקטע עם הבורקסים, היה לי ברור שזה לא אישה, זה לא נשמע כמו אישה! זה לא שכנע אותי!!!
            בקטע של השיחה על קובה, זה כבר היה שקוף לגמרי. עו"ד הנשואה מספרת על החבר המיליונר שלה "כדי להתגרות ב…" במי? נשים בכל העולם הן בדיוק אותו דבר. הן אוהבות להתגרות גם אחת בשניה, אבל אף אשה נשואה לא תשתמש לשם כך בסיפור על חבר-מיליונר, במיוחד בנוכחות בעלה. יש הרבה רמזים אחרים בסיפור, שיש להם רק הסבר הגיוני אחד: זאת לא אישה, וזה אפילו לא נשמע כמו סיפור של אישה.
            O.K. , גדלתי עם שפה אחרת, בלי תרבות של דוגריות, מספיק לי פחות רמזים, אבל מבחינתי כבר באמצע הסיפור אפשר לדמיין במקום הזה רק גבר.
            במקרה הזה הסוף כזה הוא לטעמי פשוט למדי.
            ראיה נוספת לחוסר היכולת שלך להבין מה שאומרים לך, ולא מה שאתה חושב שאומרים לך. באף מקום לא חילקתי את העולם ל"נמוך" ו"גבוה". התכוונתי לקריטריון אחר לגמרי: עד כמה דבר מסוים שימושי. אבל שוב הדעות הקדומות שלך גררו אותך לכיוון הלא-נכון.

          • ואם מספיקים לך פחות רמזים מאשר לנו, הנייטיבס שגדלו על תרבות הדוגרי, הנה רמז דק שיהיה מובן רק לך וללוכד:

            נ'פיזדי.

          • רוזנת רוסית

            אני הבנתי ואני מסבירה לאלה שלא יודעים רוסית: המילה שכתבה רוז מרי בסוף תגובתה רומזת על כך שהיא לא מסוגלת לנהל שיחת סלון ספרותי. גם לשיחה רגילה היא ממש לא מתאימה.
            את המילה הזאת לא לומדים באוניברסיטה, אפילו לא שומעים אותה בשוק. אפשר לשמוע אותה רק במצב אחד ורק שם אפשר להשתמש בה: במריבות בין זונות רחוב.
            אני רק מקווה ששאר האוהדים של העלמה טישלר באו ממקום שונה, אחרת אני מרחמת עליה: אם חברים כאלה מי כבר צריך אויבים?

          • הידע הבלשני המדוקדק על מה ניתן לשמוע בשוק ומה רק בין זונות רחוב?

          • לוכד עריקים במיל'

            המילה שאמרת היא "אל תזייני את המוח" עם משמעות גסה יותר.
            היא אכן לא מתאימה לשיחת סלון על ספרות. סתם שאלה: אם המילה אחרי "רוזנת" היתה אחרת, האם היית מגיבה באותה גסות רוח?

          • אכן, שאלה נאה שאלת.

            והתשובה היא כדלקמן: בכל "שיחת סלון ספרותי" בה מישהו יקרא לפושקין קושפין, לויסוצקי "נו, ההוא מהתה" או לגב' טלשיר גב' טישלר אני אגיב בדרך שהגבתי, רוזנת רוסיה או לא.

            (הכוונה לשיחת סלון וירטואלית. בחיים הממשיים אני פחות בוטה).

            ושאלה אליך, בתמורה: אם היא לא היתה רוזנת *רוסיה*, האם היית מגיב אלי בכלל?

          • לוכד עריקים במיל'

            כיוון ששירבבת את שמי על לא עוול בכפי ומכיוון שהתגובה שלך היתה צורמת במיוחד, מצאתי צורך להגיב.
            אולי קצת תרגעו שתיכן?

          • רוזנת רוסית

            בתור בלשנית מקצועית אני חייבת:
            – להבדיל בין ספרות טובה ליתר סוגי הספרות
            – להכיר את השפה בצורה מושלמת (כולל הקללות) .
            בתור בן-אדם תרבותי אני חייבת :
            – לדעת מתי להשתמש במילים מסויימות
            (אגב, סבתי הרוזנת תמיד נוזפת בי על כך, שלפעמים אני מנהלת שיחות עם אנשים שכבר הוכיחו שאינם ראוים לכך. אני מסכימה איתה (במיוחד עכשיו), אבל גם אני לא מושלמת).

          • לוכד עריקים במיל'

            בואי נדבר על משהו אחר.
            בתור אחת שמסתובבת בחוגים תרבותיים, יש כאן מודעות לשירה הרוסית הקלאסית?
            אני התחלתי לתרגם שירים של פושקין במטרה להוציא ספר ואני אוציא אותו גם אם אהיה הקורא היחיד. מעניין אם אנשים בכלל מכירים את השירה הזו או שכולם כבר נשבו בקסם המזויף של השירה המודרנית.

          • אריאלה רביב

            מה קורה עם צרות האופקים הזאת? קסם מזויף של השירה המודרנית? על מה אתה מדבר? אולי כולם כבר התקדמו מעבר לחרוזים הכפויים האלה? למה כדי לאהוב משהו אתה חייב לפסול משהו אחר?

          • לוכד עריקים במיל'

            1)אין דבר כזה "להתקדם" כאשר מדובר במעבר מסגנון אחד לאחר.
            2)זכותי לא לאהוב סגנון מסוים.
            3)חרוז כפוי מצביע על חוסר כשרון של המשורר. לא על דלות הסגנון.
            אחת מתופעות המודרנה הן סתירות פנימיות באומנות. שירים ללא חרוזים, מוזיקה דיסהרמונית (רק לכתוב את זה עולה לי בריאות) וציור שאין הבדל בינו לקשקושים של ילד בן 5.
            מה יהיה?

          • אריאלה רביב

            זה ש*אתה* לא אוהב משהו, לא הופך אותו בהכרח לקשקושים, זה העניין בדיוק.

            אם אני לא אוהבת סרטים צ'כיים מייגעים אני לא אומרת "אלה חרא של סרטים", אני אומרת, "אני לא אוהבת סרטים צ'כיים מייגעים". אין פירוש הדבר שאין דבר כזה טעם טוב או טעם רע, יש. פירוש הדבר הוא שיכול להיות, כמה מזעזע, שההבנה שלי מוגבלת.

            אם מישהו שמבין באמנות יגיד לי שהציורים של פולוק נפלאים, אני לא אגיד "אבל אלה סתם מריחות צבע וטפטופים על בד", אלא אצא מנקודת הנחה, שיש לו יותר ידע ממני בתחום מסוים.

            ובנוגע לחרוזים, מרגע שיש מילוני חריזה (תתפלא, יש לי אחד כזה אפילו), כל עניין החריזה הפך לחיפוש במילון, וזו כבר יכולת טכנית לכל דבר.

          • לוכד עריקים במיל'

            כמו ששמת לב, הניק שלי הוא לוכד ולא אלוהים. אני מדבר רק בשם עצמי וטעמי.
            בקשר למילון חריזה…
            קסאנטי תחשבי טוב על מה שכתבת ואחרי זה אולי תביני, איזו שטות הוצאת לאוויר הוירטואליה…

          • אריאלה רביב

            כנראה לא הבנתי איזו שטות פלטתי בנוגע למילון החריזה, רוצה להסביר לי?

          • לוכד עריקים במיל'

            שהשירה הקלאסית בנויה רק על חרוזים, את טועה.
            קראי קצת מהשירה הזו. יש בה קצב, מנגינה פנימית, לכל אות יש את המקום שלה, לכל הברה יש את תפקידה.
            החרוז הוא הכנפיים של השיר.

          • רוזנת רוסית

            אני לא יודעת האם יאהבו את זה, אבל אחרי שהזכרת את פושקין אני לפחות נרגעתי.
            קפצתי לפה אחרי שיומיים ישבתי בסיפרייה של מושקוב (WWW.LIB.RU, אם אתה עוד לא ביקרת שם) וקראתי בקול רם את "טיל אולנשפיגל". אם אני אקרא עוד משהו מ"בעל, המאהב והמלך", זה לא אהיה לפני שאסיים את "אולנשפיגל".
            אתה צודק (או ככה אני חושבת לפחות): העבודה הסיפרותית לא תהיה טכנית בלבד עוד הרבה זמן. מילוני חריזה לא יעזרו בהרבה, כמו שתוכנת תרגום מסוגלת רק לסרס את אולנשפיגל.
            רק לדבר אחד אני מתנגדת בחריפות: למילים "קסם מזויף של שירה מודרנית" ו"אחת שמסתובבת בחוגים תרבותיים".
            א. יש שירה מודרנית מעולה כמו שהייתה שירה בינונית בימי פושקין. לטעמי לפעמים כשלא רוצים לפגוע במישהו במילים "אני חושב שאנשים אוהבים משוררים X, Y, Z בגלל שהם לא מכירים משוררים A, B, C " אז כותבים "שירה מודרנית" ופוגעים בכולם.
            ב. "חוגים תרבותיים" כבר מזמן הפכו לשכבה סוציו-אקונומית עם מודל צריכה מסוים (מנוי ל"קאמרי", נסיעות לקונצרטים באבו-גוש…). בעזרת מניפולציות שיווקיות אפשר לגרום לכך שהאנשים האלה יקנו את הספר, אבל האם הם יאהבו אותו זה כבר שאלה אחרת (אני מוכנה להתערב, שלא כל אלה שיושבים בקונצרט בכנסייה באבו-גוש נהנים מהמוזיקה).
            אני גם לא אוהבת מילה "להסתובב", יש בה איזשהי טרחה לחינם. "להסתובב" בקבוצה של צרכנים מסוג מסוים ועוד לדבר על אהבה… זה יותר מדי קשה בשבילי.
            תעשה מה שאתה חושב לנכון ומי שיאהב את זה- יאהב.

          • לוכד עריקים במיל'

            בקשר לשירה המודרנית, לי לפחות נראה שחלק מהמתפעלים מהשירים האלה בכלל לא מבינים אותם ורק מנסים להיות "כמו כולם".

        • גם אם היו כאן 234 תגובות אוהדות לסיפור, מה הקשר ל"לאשה" או ל"בננות"? אי אפשר לפרגן? קשה לך לקרוא תגובות שאין בהן קטילה? את חייבת להגיד משהו חכם ומתחכם על כל דבר, ומי שמסתפק במחמאה כבר הופך את האתר הזה לזול ונחות?
          אז הנה לך: גם אני אהבתי ונהניתי. לא מעניין אותי להשוות את רחל טל שיר לאף אחד. אי אפשר להנות ממשהו כי הוא נעים לקריאה?

  9. בובי של דובי

    דובי ובובי מסכימים- סחטיין!!!

  10. אריאלה רביב

    התכוונתי לכתוב שאני לא אוהבת סיפורי פואנטה בכלל, אבל זה לא יהיה נכון. את "המחרוזת" למשל אני נורא אוהבת. ואז ניסיתי לחשוב למה את המחרוזת כן וסיפורי פואנטה אחרים לא.
    אותי המחרוזת משאיר קצרת נשימה, המחשבה על חיים שלמים שהוחמצו סתם, בשביל העמדת פנים בורגנית גורמת לי צער גדול. סיפורי פואנטה כמו זה שכאן, מרגישים לי כאילו הם נכתבו רק בשביל הפואנטה.
    אני מנסה לחשוב איזה מאמץ הכתובת השקיעה כדי לא ליצור זיהוי מיני, כדי להביא לנו אותה בהפוכה, וכל המאמץ הזה, למה? כדי ליצור טוויסט שכל הערך שלו מסתכם בטוויסט? אני לפחות לא הרגשתי צער אמיתי על הדמות המספרת.
    והסיפור כן כתוב טוב, יש בו כמה נקודות שגורמות לחייך, כמו חלוקת אנשים לדסקים, אבל, אחרי שהפואנטה הובנה, הסיפור פרח לי מהראש, ואני אוהבת לקרוא דברים שאחר כך עושים לי לחשוב עליהם.

    • הסיפור נגע בי וממש נהניתי לקרוא.
      זה הכי חשוב, לא?

    • אז הוא גיי. סו פאקינג ווט.

      זו פואנטה?

      כאילו, אין פה אף אחד שהיה לה חבר הכי הכי טוב, בעולם, בחיים, נפש תאומה, שיום אחד הביא אותה ביציאה – בואי נתנשק? כאילו, אין פה גבר שהחברה הכי טובה שלו? וכשה-חבר, הכי טוב, הכי קרוב – מציע ככה, זה בכלל נורא משנה שהוא גבר? לו אני נועם, אני יודעת שהייתי כועסת נורא שזו הפעם הראשונה שאני שומעת שהוא הומו. אני יודעת שהייתי רותחת למחשבה שכל הזמן הזה, בזמן שאני הייתי חברה הכי טובה – הייתה הידן אג'נדה.

      קרתני מעט. אני מוכרחה לציין.

      • הכבשה השחורה

        הסיפור עזר לי לחזור אחורה בזמן לחברות קרובות שהיתה לי עם מאיה בגיל ההתבגרות (עד הצבא). והנה נפל האסימון- אמנם אני לא גיי (לא מימשתי זאת אף-פעם) אבל באמת הייתי מאוהבת בחברה הכי טובה שלי. כל הקנאה הזאת שלי בחברים שלה, בהצלחה שלה, ברכושנות שלי כלפיה, ברצון שלי לשמור אותה לעצמי בלי לתת לחברות אחרות להתקרב אליה ביטאו אולי בעצם דברים שלא חשבתי עליהם עד היום או שסתם היה לי נוח להדחיק.

        • על ההתאהבויות האלו שלנו בחברים שלנו בתקופת ההתבגרות..
          ותאמרי לי את – זה נורא משנה מה המין, או מה השיוך המיני כשזה ככה? כשפתאום הקווים קצת מטשטשים ורוצים יותר, והרי אנחנו אמורים להיות שם בשביל החברים שלנו – להיות נדיבים, לאפשר, להכיל. לא ככה?

          ואט דה פאק זו קללה במובנים מסויימים, ועניין תרבותי באחרים – מן מטבע לשון שכזה. פרטים: החשוד העיקרי. לא כל דבר צריך לקרוא כפשוטו.

          • לוכד עריקים במיל'

            כן. לי בהחלט היה משנה אם מדובר בגבר.
            אם החבר הכי טוב שלי יבוא לי ביציאה כזו, זו תהיה הפתעה בלתי נעימה לחלוטין . מה, הוא לא קלט עד עכשיו שאני בקטע של בנות בלבד?
            יש לי ידידה. היא למעשה האדם הקרוב ביותר אליי. כאשר חצינו את הגבול (באופן חד פעמי), לא הרגשתי מיאוס כיוון ששנינו הטרוסקסואלים והנטיה הזו היתה ברורה גם קודם. היה מתח מיני באוויר ולכן לא היו הפתעות.
            לדעתי לא תיתכן ידידות בין שני אנשים הטרוסקסואלים ממינים שונים ללא מתח מיני מסוים, אלא אם מדובר בזוועה מהלכת.

          • למשל לא עלה על דעתך לציין את ההפתעה מהגילוי שהחבר שלך, הקרוב, לא סיפר לך שהוא הומו? אולי תרגיש שהוא, אפס, לא סמך עליך באמת כל אותן שנים?

            ולא יצא לך להתאהב במישהי בלתי אפשרית? ככה הומו שמתאהב בהטרו. לא כזה סיפור.

            סתם הומופוביה וקרתנות. כפי שאמרתי.

          • לוכד עריקים במיל'

            אך כיוון שהזכרת זאת כבר, זה נראה לי מיותר.
            היה לי קטע "בלתי אפשרי". התאהבתי בערביה באוניברסיטה שהיתה ידידתי. מה עשיתי? התחלתי איתה ותקופה מסוימת הינו זוג. (סודי כמובן. החברה שלנו לא מוכנה לזוגות מעורבים). זו לא היתה הפתעה בשבילה כיוון ש*היה מתח מיני בינינו.*
            כל זה בא לומר שלמערכת ידידות בין גבר הטרו לאשה הטרו יש הרבה יותר אפשרויות לגלוש למערכת יחסים זוגית, מאשר מערכת ידידות בין גבר הטרו לגבר הומו.

          • הכבשה השחורה

            זאת הרמה, ג'ו? התחלת להתקלקל.

            אף אחד לא בא להמציא את הגלגל. על כמעט כל נושא בעולם נכתב לא מעט.

            כפי שסיפרתי לך, כשאצלי הקווים הטשטשו ישר הדחקתי. רק בדיעבד, לאחר שקראתי את הסיפור, השתחרר לי משהו במוח והזכרונות עלו וצפו (וזה יכל היה להיות צבא או אוניברסיטה או כל תקופה אחרת בחיי).

    • נניח שהמחרוזת היתה אמיתית, עדיין נשאר סיפור מהמם באכזריותו על חיים שלמים שהוחמצו על העמדת פנים בורגנית- הגחמה הזאת לענוד לערב אחד משהו שתעמלי כל החיים כדי להשיג. גם פה, תורידי את הפואנטה בסוף- עדיין נשאר לך סיפור על משהו שקיים המון בין גברים ונשים שהם רק ידידים. אוסף רגעים מפה ומשם שמתוכם נארג הסיפור על מישהו שנמצא בסביבה כל חייך, ועדיין לא ממש רואה אותך. האהבה הזאת שתמיד שם, רגעים של קנאה, החמצה. כל כך הרבה להרגיש בין השורות, וטוויסט מפתיע בסוף.
      חביב, אבל רק הקינוח. הארוחה לעומת זאת, היתה מצוינת.

    • מה זאת אומרת למה היא טרחה כל כך? בשביל הפואנטה. כדי ליצור טויסט שכל הערך שלו מסתכם בטויסט. בשביל ההפתעה. בשביל החיוך של הקורא בסוף. בשביל הכיף.

      הסיפור הזה הוא לא נבוקוב, לא או'הנרי, לא פו. הוא סיפור חביב מאד באתר שלא משופע בכאלה.

      • אריאלה רביב

        מבחינתי, ליצור טרחה כה רבה בשביל הפואנטה מוכיחה יכולת טכנית מצוינת. יכולת טכנית היא דבר שאני מאוד מעריכה, אבל כשאני קוראת אני לא מחפשת טכנאי טוב, אלא חוויה רגשית ואינטלקטואלית, גם כשאני קוראת ספר מתח או רומן רומנטי.

  11. נפלא, נהנתי.

  12. הפואנטה אולי עובדת ומפתיעה, אבל הסיפור לא מחזיק אויר.
    בקריאה שניה, כשכבר יודעים את הפואנטה, הוא לא מצליח להזיז.
    אני מציע לכולם לקרוא את "העלה האחרון" כדי לראות איך סיפור פואנטה יכול לרגש
    גם ובמיוחד בקריאה נוספת.

  13. נו, אז מה? סיפור משעמם, נדוש, ומטופש. רעיון טחון ולעוס. ודברים כאלה מוציאים לאור. בינוני מאוד ומטה.

    • יקירתי, אל לך לשפוט מסיפור אחד. יצא וקיבלתי את הספר מחברה ליום-הולדת בשבוע שעבר ובהחלט יש כמה סיפורים שגרמו לחשוב והסתובבו איתי במשך כמה ימים.

  14. אני לא מתיימר להיות מבקר ספרותי.
    עם פואנטות, בלי פואנטות, עם עומק לחשוב עליו, בלי עומק לחשוב עליו, יש משמעות לזה שהוא גבר, או אין עומק לחשוב עליו, הכל שטויות מבחינתי.
    אני נהניתי לאללה לקרוא את הסיפור, הופתעתי בטירוף מהסוף, וסגרתי את הטור עם חיוך מאוזן לאוזן. ועל זה – קבלי ואו רציני ביותר!!!

    ואני מצטרף לקריאה של לוכד עריקים במיל' – עוד!!!!

  15. i liked the story!
    short sweet postmodern

  16. חברה של נועם

    מה באמת מרתק אותי בעקבות הסיפור? איזה פטנט מעולה יש לסוציאליזציה שגורם לגרעין הקשה של הסטרייטים להשאר אדיש מול מישהו מדליק כמו המחזר של נועם בסיפור אבל להזיל ריר מעצם המחשבה על נקבה באשר היא.

  17. הפואנטה, הגימיק, לא בסוף הסיפור. היא בהתחלה שלו, בשם: "סיפור פואנטה". הדבר היחיד שהחזיק אותי בקריאה (קצת חיפפתי פה ושם) זה ההמתנה לסוף. לולי השם של הסיפור וההתנייה לחפש הפתעות (זולות ככל שיהיו), הייתי מפסיקה לקרוא כבר בפסקה השלישית או הרביעית, עד כדי כך הסיפור דל בלשונו וברדידותו. יותר משזה סיפור עם פואנטה זו פואנטה בלי סיפור.

  18. קנאת סופרים תרבה חוכמה

  19. חברה של נועם

    לא שאני מי יודע מה אוהבת סיפורי פואנטה, אפילו לא מופסן. אבל הכי אני נגעלת מהאפולוגטיקה של הרוזנת. עלוב ביותר היה הנסיון שלה לצאת איכשהו מהמעידה של חוסר ההבנה במקום להודות בזה שלא קלטה ולדרוש בכל זאת את זכות הקטילה. אז בקשר לכל הסעיפים היא כבר חטפה וברהיטות אבל מה שהכי הגעיל אותי זה איך שהיא קראה לסופרת טישלר במקום טלשיר שזה ממש טריק מבחיל ולא הכי מתאים לרוזנות רוסיות אנינות.

  20. קראתי בהנאה וברצף והופתעתי בענק מהסוף – כך שאין מה לעשות – פשוט אחלה של סיפור!!

  21. בשלב זה לא נותר לי אלא להמליץ על קריאת חמישה עשר הסיפורים האחרים בקובץ ולקוות כמו שמי שכותב מקוה שתתחברי אינטקטואלית או רגשית לפחות לשניים שלושה סיפורים. נהניתי מהקולות של כולכם, שמחתי כשהרוזנת הוסיפה אדרנלין. הייתי עוד יותר שמחה לשמוע אותה קורעת סיפור אחרי סיפור.

  22. אילו רק היתה המספרת קצת פחות מתנשאת ואטומה
    אולי אפשר היה להתחבר רגשית למצוקתה
    אילו רק היתה היא בעצמה מתחברת למצוקה שלה אפשר היה
    להתחבר איתה. ככה זה אפילו לא מרתק אינטלקטואלית אם כי בהחלט מרשימה
    היכולת לארגן מילים ככה

  23. למרות שלא קראתי את הספר, מהכירות אישית עם הסופרת, טלשיר, אני ממליץ בחום על הספר.
    יכול להיות שחלק מהסיפורים יהיו ככה ככה, ויכול להיות שחלקם יהיה לעילא ולעילא, רק אתם הקוראים תוכלו לדעת.

    בברכות

    ד. אביבי
    מבקר ומחזאי

    • דדי יקר-
      זה באמת רגע מרגש שגיבור של סיפור מחליט להגיב באינטרנט. באמת התלבטנו אם לפרסם את הסיפור שלך (גבר בהריון) או את סיפור פואנטה. בכלל לא מקובל עלי שלא קראת את הספר. בתור דמות אתה צריך לבקש מאמא שלך לקרוא בפניך לפחות כדי להתעדכן בקשר לקורות את דדי. נשיקות – רחל טלשיר

  24. עדין ונוגע ללב, אהבתי!
    לא אהבתי את הקוטלות,
    כ"כ הרבה אנרגיה שלילית, למה?

הגיבי

Your email address will not be published. Required fields are marked *