סיפור קצר: ארני נהג להתבונן ארוכות, למשש ולמלמל דברי סגידה דווקא לתווים שלא אהבה בעצמה או שמעולם לא הבחינה בהם. לא פעם התקשר להגיד לה שהוא רואה לנגד עיניו תמונות חוזרות שלה דווקא ממצבים שזכרה את עצמה נבוכה וגמלונית. חלק ראשון מתוך שלושה

סירוב

חלק ראשון מתוך שלושה מהסיפור הקצר "סירוב" מאת נטליה ויזלטיר

יום רביעי היה היום של הלשכה. אחת עשרה עד שתיים.
רונה הגיעה באחת וחצי, כי שמעה את הוותיקים אומרים שההיא שבפנים מתחילה סוף סוף למהר לקראת סיום המשמרת שלה ומי שבא מוקדם יחכה שעות. צירפה את שמה לרשימה שעל הדלת, מקפידה להתיישב במרחק בטחון מהמזוקן לטוש העיניים שפתח שולחן על הברכיים שלו. קופסת פלסטיק מלבנית עם פרוסות דקות של לחם אחיד מרוחות במרגרינה שעליהן ערם בשקידה, באצבעות איטיות ושמנוניות, נתכי דג לקרדה אפרפרים ופרוסות ביצה קשה שהוציא ישר מבין מיתריו של פורס ביצים.
וגם מהטיפוס העגלגל, אף הוא לוטש עיניים, ציינה לעצמה, שהתחיל פעם שעברה בלי הקדמות, "את עוד לא בת ארבעים? כי אם את לא, שתדעי שתקבלי פחות. מינואר 2002 מקבלים %15 פחות, אם את פחות מארבעים."
מספר 73 יצאה מנופפת בחיוך בפנקס ההחתמה שלה. שברה שיא, רק 30 שניות בפנים.
הפעם שכחה רונה להביא איתה ספר, ועיניה שוטטו וסרקו את חומרי הקריאה שסיפקו דלת חדר 201, "מקצועות חופשיים, מזכירות, פקידות, הנח"ש, זבנות מטפלות," והקירות, שהציעו שלטי אזהרה במגוון צבעים, המפרטים בקצרה את אשר ייעשה לדו"ע (דורשי עבודה) שלא יתייצבו בלשכה במועדים שנקבעו להם – אי הופעה ללא אישור מחלה ייחשב כסירוב ויביא לשלילת הזכויות לקצבה.
רשרוש מלחיה שנשלפה מאי שם החזיר את עיניה בעל כורחן לזקנו המעוטר פרורי חלמון ביצה של המזוקן שאיזן עכשיו על כף יד אחת את הכריך העמוס, נוגס לסרוגין בו ובמלפפון המקולף והמומלח שבידו השניה.
יש בזה משהו, המשיכו מחשבותיה בלעדיה, בהגדרת אי-הופעה כסירוב.

כשהגיעה הביתה, טלפון מארני, הקיצור שלה לארנון.
"שלום, רק רציתי להגיד שאת כוסית מובטלת."
רונה חייכה לעצמה אחרי שסגרה את הטלפון. היה משהו חגיגי במעמדה החדש, היא תפסה את עצמה במחוות קטנות, זר נרקיסים לחדרה, כיסוי מיטה חדש, להתיידד עם החלל הזה שעכשיו תאכלס אותו יותר.
ארני הצטיין בהתנסחויות מעלות חיוך. היא הצטיינה בהתעלמות מהשאר, כל עוד נשמר האיזון: לישון איתה פעם פעמיים בשבוע ולהשתדל למעט בהברזות.
וכשהיה האיזון מופר, היתה פה ושם מתפוצצת, שופכת לטלי בטלפון במינון שיש בו כדי לפרוק מבלי להרגיש לגמרי אשמה אחר כך, כשיהיה לה טוב איתו.
כשהצטרפה למעגל ה"לא מובטלים, מאותגרים תעסוקתית," כך ארני ברצינות תהומית בבקרים המתארכים שלהם במיטה, הרגישה קרובה יותר אליו, עצמאי שבימים קשים אלה עונה לאותה הגדרה; כאילו מה שנהג לכנות "הפעלתנות שלך" שם אותם משני עברי מתרס. עכשיו נהנה לקרוא לה "כוסית דורשת עבודה" ולגוון ב"כוסית דורשת," היא שכבר שנה משאירה אותו מאחור באמצע חלום מס' 4 או משתמטת מזיון מס' 2 כדי להגיע לעבודה בתשע.
בהתחלה נהנתה לתאר באזניו את בקריה חסרי התכלית, אבל כעבור שבועיים שלושה משהחל החידוש לפוג, הרגישה שהיא מאבדת אחיזה במציאות. החדווה של ילדה שחמקה מבית הספר, מתיקות של בהייה מתמשכת, צבעוניות ביתה בשמש הבוקר, הכל התעמעם ושקע בים של עודף זמן, ורונה היתה מותשת מאינספור המטלות הקטנות שסידרה לעצמה כדי למלא אותו. היא החלה להחליף מצעים מדי יום, וכך גם עלתה כמות מכונות הכביסה. כיוון שלאור המצב פיטרה את העוזרת, הפכו עבודות הבית לחלק משיגרת יומה. מעתה תצטרך למצוא לה עבודות פרילאנס, חשבה, ולכן עליה לסדר לעצמה חדר עבודה. מדי לילה היתה כותבת לה רשימת מטלות בלתי נגמרת ליום המחרת, ובבוקר יותר ממחציתן היו נראות לה מטופשות.
גרוע מזה. עד לא מזמן היתה כביכול סיבה לכך שאינה פוגשת בארני במשך היום, ואילו עתה כל יום פנוי שחלף לאיטו יכול גם יכול היה לחלוף במחיצתו של ארני. ובכל זאת שניהם, כל אחד מהם היה ספון לו מאותגר תעסוקתית בביתו.
עד שבדרכו הקלילה והאגבית הודיע לה ארני שייאלץ לפנות את דירתו כי אינו יכול עוד לשלם שכר דירה.

אחרי יומיים בבית אמו הגיע ארני עם כלי הגילוח שלו והכרית המשובצת האהובה עליו לביתה של רונה. עניין זמני, כפי שהבינה בין השורות, עד שיארגן ויכשיר למגורים את המחסן הצמוד לחדר החושך שהוא משכיר בדרום העיר.
אך כרגע אין מה לדבר על פעולות התארגנות. ארני ממוקם על הספה עם השלט, שלושים ושמונה ושמונה, וחשד מסוים למחלת הנשיקה.
רונה בושה מעט בשמחתה, כמו ילדה שסגרו אותה בטעות בחנות ממתקים. זה זמן שהיא מייחלת לפנאי משותף שיאפשר לה, למשל, להתעמק בשחורים על גבו של ארני. היא יושבת מאחוריו עם פיסת טישו בכל יד ומשחררת בשקיקה צרורות של תולעים לבנבנות-אפרפרות מנקבוביותיו הפקוקות.
בין מקבץ למקבץ היא מעבירה יד על ראשו הפלומתי משהו, מחליקה ברפרוף על אוזן קטיפתית, שואפת אליה את ריחו המפתיע בגונו התינוקי, חשבה לא פעם, כשמדובר בגבר בן שלושים וחמש המדליק סיגריה לפני שהוא פוקח עיניים בבוקר.
רונה קנתה מברשת שיניים חדשה והשאירה אותה על השיש ליד הכיור בחדר האמבטיה מבלי לומר דבר, כמו שהיא מניחה שיירים לחתול שתום העין שהתמקם בחצר הבית.
הנגטיבים של ארני, ציפור נפשו, אוחסנו בארונית שרונה פינתה במרפסת של המטבח לצד ערימת תמונות שגורלן לא הוכרע, ביניהן גם סדרת הגדלות של רונה ללא נמשים. בתחילת היכרותם התוודתה בפני ארני שהיא שונאת את הנמשים שלה. ארני אמר ש"הנמשים הם חלק מהבילט אין שלך," אבל הפתיע אותה בסדרת פורטרטים מרוטשים.
"בלי דוגמה," כפי שארני אמר כשהגיש לה אותם. רונה נראתה לעצמה זרה ובוגרת והבינה בפעם הראשונה בחייה שהנמשים חיוניים.
"פתרת לי תסביך של 33 שנים," אמרה, וארני אמר, "Any time, שלוש מאות ש"ח בבקשה."
ארני נהג להתבונן ארוכות, למשש ולמלמל דברי סגידה דווקא לתווים שלא אהבה בעצמה או שמעולם לא הבחינה בהם. לא פעם התקשר להגיד לה שהוא רואה לנגד עיניו תמונות חוזרות שלה דווקא ממצבים שזכרה את עצמה נבוכה וגמלונית. לפעמים היה מדליק את האור ללא אזהרה כי הוא "חייב להסתכל על הרגל הזאת." רונה היתה עוצמת עיניים בחזקה, כמו בבדיקת דם או זריקה, ושומעת את קולות הערגה שלו. פעם תפס אותה מוצצת את אגודלה בזמן נהיגה, ולא נרגע עד שעצרה בצד והניחה לו לנשק וכמעט לטרוף את פניה סביב האגודל, וגם לדחוק אליה את אפו כדי שתחפון אותו באצבעותיה הנותרות, הפנויות. רונה נהנתה מהתחושה שהוא בקושי מתאפק מלאכול אותה חיה.
ארני אמר, ולא לגמרי בצחוק, שכדי לדבר איתה ייאלץ להישאר בבית. רוב הדיבורים ביניהם היו בטלפון, בשיחות שבלעו ערבים שלמים. בארבע עיניים היה די בנוכחות כדי למלא את החלל, למרות שרונה אהבה להקשיב לקולו שנע בקלילות בין באס מרעיד לפאלצט ליצני, והיה אחד הדברים הראשונים שמשכו את תשומת לבה, לצד חוסר הבושה שלו, שבעיניה היה לו נופך קדמוני.
ארני לא היה סוגר את הדלת כשהיה הולך להשתין, לא היתה לו בעיה להסתובב בעירום מלא באור מלא, לא היה מהסה, אולי אפילו מדגיש בעגה גברית את הגרעפצים שלו, אף לא התחפר במלמולי התנצלות במקרה של פליטת גזים תחתונה. רונה קינאה בנינוחות האומרת קבלה עצמית שבה הוא חושף לעולם את המציאות הגופנית שלו. היא עצמה לא חוותה אפילו פעם אחת ולו שמץ גועל או דחיה ממשהו בו. כל נקבובית וחומר בגופו היו שווים בעיניה. כל שומה, שערה, פצעון או צלקת היו פרטיו של נוף מוכר וראוי לאהבה.
רונה זנחה בשמחה את רשימת המטלות היזומות שלה לטובת התכרבלות והתנמנמות על הספה בחיקו של ארני מול ריצודי קטעי הדיווחים הממחזרים את עצמם לדעת בתזזית אין קץ, כרגליו המפרפרות של תיקן שכבר נפח את נשמתו.
"כמה כמה?" ארני ממלמל, "8 הרוגים ו – 25 פצועים," רונה עונה.
אבדה לה תחושת הזמן בהתמסרות לשיכרון נוכחותו הרצופה. מדי פעם התנערה כדי להכין משהו לאכול, לרחוץ כלים או לקפוץ לקנות משהו. היה משהו מסעיר בכך שאם תלך למכולת ותחזור, ארני עדיין יהיה שם על הספה.


חלק ראשון מתוך שלושה

על הכותבתנטליה ויזלטיר

נולדה בירושלים וחיה בתל-אביב. תרגמה ספרים ומחזות ופרסמה סיפורים קצרים ומאמרים בעיתונות. מיוזמי "הלו שלום", קו לשיחות טלפון ישירות בין ישראלים לפלסטינים (6364 כוכבית מכל טלפון). עובדת כמטפלת הוליסטית, ומייצרת במפעלה הביתי תכשירי טיפוח טבעיים בהתאמה אישית. מופיעה מדי פעם כזמרת סופראן.

25 תגובות

  1. חזיז ורעם

    מתחיל נחמד נחמד נחמד

    • מקסים! חוץ מדבר אחד: "…שואפת אליה את ריחו המפתיע בגונו התינוקי, חשבה לא פעם…" – יש כאן שגיאה, המעבר הזה מהווה לעבר (תאאא"ט).
      אבל חוצמייסה, תענוג לקרוא.
      וחייבת השאלה להישאל: מה העניין הזה עם להוציא שחורים? גם אני נתקלתי בקטע הזה. זה כאילו אינטימי?

  2. איזה כיף לקרוא. הצלחת לגרום לחיים "קטנים" וקצת עלובים להתכסות בהילה רומנטית, מקסימה בפשטותה.
    ועבור עסיסי: א. המעבר מהווה לעבר מכוון. היא אמנם כרגע שואפת אבל נזכרת בכל הפעמים שחשבה על ההפתעה שבריח.
    ב. זה פשוט כיף להוציא שחורים! בעיקר לעצמך אבל כשמדובר בבן זוג זה רק ההנאה בלי הכאב!

    • א. קראתי שוב, ולא חושבת. כל הפעלים במשפט בהווה חוץ מזה. זאת טעות. אבל חליק, כל השאר כזה נחמד.
      ב1. אני לא אוהב שמכאיבים לי (כלומר אני מאוד אוהב שמכאיבים לי, אבל בקונטקסט מתאים), ואני *מאוד* לא אוהבת שמי שאני אוהבת מכאיב לי (אותם סוגריים כמו מקודם). לי זה נראה כמו איזו אינטימיות מזויפת. אינטימיות – כל הקטע הזה (מה עם חלק ב'?) הוא על אינטימיות שהולכת ומתעצמת; מזויפת – זה סתם כואב ופשוט רוצים שזה יגמר.
      ב2. דנה, שמת לב שהיא מוציאה לו שחורים והוא מוציא לה נמשים? דברים שגורמים לי לומר (או לאמור, במקרה שזו ש קוראת) הממממ.
      שלום, אהממ, ותודה

      • הי, אם שמים _כוכבית_ (asterisk) לפני ואחרי מילה – היא יוצאת *מודגשת*.
        *מה* *זה* *מאגניב*

  3. מגניב לאללה, ונכון יש לנו הבנות סטייה להוציא לגברים שחורים ולהראות להם כמה שהם מגעילים ושהם צריכים לומר לנו תודה בכלל שהסכמנו לנקות אותם במקום שיצעקו עלינו כמה שזה כואב להם?
    אחלה מאמר מחכה להמשך

  4. עידית ערמון

    אהבתי. גם את הקודם מה"שם יש שושנים".

    יפה.

  5. החברה לנשק

    גם אני אהבתי ומחכה להמשך, הארני הזה חמודת כמו ילד קטן עם הרבה מאוד שכל……
    מכירה גם את ההרגשה של הצורך למלא את הזמן.
    הסיפור עורר בי געגועים לאהבה …וזה מרגיז! אבל מרגיז נחמד.

    • הי! אין עוד חדש בתחום האהבה?
      לא נורא, גם אצלי לא וגם לי זה חסר.
      העיקר שאני יוצאת לנפוש היום בים המלח,
      סופ"ש נעים.

  6. אני לא מבינה איך אף אחד לא רואה והכתובת בכלל על הקיר: שני מובטלים בבית אחד, תנו לזה שבוע וזה יתפוצץ.
    ולא, אני לא משביתת שמחה בדרך כלל אבל הכי ברור כאן שמדובר בזמן שאול…

  7. מקסים

  8. החברה לנשק

    תמרו'ש!
    מה שלומך? לא, עדיין אין חדש, דורכת באותה הנקודה, אני חייבת לפתור עוד כמה בעיות לפני שארגיש מוכנה לקשר.
    מקווה שתעשי חיים בים המלח!!!!
    סופ"ש נהדר גם לך

  9. תחרות ההמשך המקורי לסיפור של נטליה.

    חלק בי"ת: בעוד רונה מוציאה שחורים לארני מהגב הוא מגלה לה מעט נבוך שהוא נוהג לקיים יחסי מין עם תרנגולות בזמן שהיא לא בבית. רונה המובטלת לוקחת יוזמה ופותחת מועדון הכרויות בין חברים של ארני ובעלי חיים. לאחר שלושה חודשים הם מגלים שהלקוח שמזמין מונית בשביל לקחת ולהחזיר את שיפרה הכבשה כל יום שני בערב הוא לא אחר מ….!

    • איגר 2 פליז

      אם זה מועדון היכרויות, למה יש לקוחות? אתה לא מתכוון למכון "היכרויות", הלא כן?

      • מה? תרנגולות וכבשים לא רוצות להכיר בני זוג? לא מגיע להן מועדון הכרויות? קצת קשה לחלק מהן אז הן מוכנות לשלם בשביל לקבל פרטים על בחורים שמעוניינים בהן. זה הכל, לא צריך להתקטנן.

        נ.ב.
        לסדר לך איזו כבשה? נשארו לנו שתיים מפסח.

        • איגור (טו פליז)

          אחרי שפסח נגע בהן אני רוצה בדיקת STD ו-FMD. בכתב! אז נראה. כן, ותעשה לי מחיר.
          וחוץ מזה, אני לא יודע איך זה שם אצלכם במעבדה, אבל לא לתרנגולות ולא לכבשים (בניגוד לעיזים שאוהבות רק joy ride) יש קושי להכיר בחורים. וזה מנסיון – בעברי רעיתי וראיתי.

          נ"ב: איך זה שם אצלכם במעבדה?

  10. נטפלת לפרטים

    יש משהו מוזר ומאולץ בזמנים. עוד לא ממש הגדרתי לעצמי את הבעיה, צריכה לקרוא את זה שוב, אבל באופן כללי זה ככה: הדברים כתובים בעבר, וקטעי העבר מתערבבים. נראה לי, למשל, שהאירוע המתואר בהתחלה – הביקור בלשכה – צריך להיות מתואר בהווה. אח"כ, בשלב בו מתואר מצבה של רונה, ובעצם – הרקע לסיפור יש לעבור לעבר. הנקודה המדוייקת היא המשפט "כשהצטרפה למעגל המובטלים…"
    בהמשך יש לחזור להווה. הנקודה מהתאימה היא – "עד שבדרכו הקלילה והאגבית…." זאת בתנאי שהביקור המתואר בלשכה התרחש לפני מעברו של ארני לביתה של רונה.
    וזוהי בדיוק הנקודה: יש כאן תחושה של כרונולוגיה לא ברורה, הנובעת בעיקר מרישול בכתיבה. הדבר פוגע בהחלט באיכות הסיפור, וחבל.
    נטליה מותק, אולי תתיעצי עם אבא?

    • נטפל לגנאולוגיה

      אהבה אני שר אני אומר אהבה
      אהבה אני שומע אני נותן אהבה
      בֹקר עינים אור אהבה
      נשיקה טעימה תודה אהבה
      ילדה קטנה מתוקה אהבה
      ילדה גדולה מתוקה אהבה
      חֻלצה יפהפיה חדשה אהבה
      איזה ריח נהדר אהבה
      מי דופק בדלת בטח בא אהבה
      לפעמים אני פוחד קצת אבל אהבה

      • טוב, ניקוד לא עובר, אז:
        "*בוקר* עינים אור אהבה"
        וגם:
        "*חולצה* יפהפיה חדשה אהבה"

        הציטוט לא קשור (במישרין), פשוט לא יכולתי להתאפק

      • שיר מקסים – שלך??

  11. מקסים.. פשוט מקסים
    וחברים.. להתעסק דווקא עם הוצאת השחורים מהגב…? הגזמתם

  12. עד שכבר יש פה משהו באמת מעניין וטוב זה מה שמעניין אתכם??
    סימני פיסוק, עבר הווה מתערבבים- כמו בחיים, לא?!
    אני אהבתי מאוד ואפילו קצת קנאתי באהבה הזו….
    הלוואי ומישהו היה רואה אותי בכזו תשוקה בלתי ניתנת לכיבוש…

    • ב"ש, אני מוכן לראות אותך בכזאת תשוקה בלתי ניתנת לכיבוש, בתנאי שלא תוציאי לי שחורים מהגב, בסדר?

      צרי קשר דרך מדור זה…

  13. ראית שכתבו עליך באנציקלופדיית האינטרנט ויקפדיה?

  14. ha ietira shelah mamash nedira beioter!!!
    hi meod iafa ,ani ad ahshav lo raiti ietira shekazoti !!!

הגיבי

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*