מאמר קאלט בקרב רווקות הציונות הדתית, החפצות יותר מכל לא בטבעת, כי אם בכיסוי ראש אופנתי ויקר. שיערן של הבננות הכשרות בוער ולא מפסיק לזמר

על ראש הרווקה בוער השיער

השערות האלו שלה, שנעלמו אל מתחת לכובע, מסמלות יותר מכל את שינוי הסטטוס המוחלט, את המעבר למימד אחר, מימד רצוי יותר, כמובן

לבעלה הטרי של אחותי הקטנה יש ש' שורקנית, כך שבכל פעם שהוא קורא לה "אשתי" בטון המתמוגג הזה שלו, עפה טיפת רוק קטנה ונוחתת על כיסוי הראש החדש שלה.
זה קורה בערך פעם בשעה, "אשתי, כמה הויזנטלים נתנו לנו?", "אשתי איפה המלחיה?", "אשתי, שמעון יתאים מאוד לאחותך" ו"אשתי, את מוכנה לסתום את הפה?".
לא, את זה הוא עוד לא אומר, אבל אני עם המחשבות הרעות שלי משוכנעת שזה רק עניין של זמן.
אחותי הקטנה, היפה והנשואה, מי היה מאמין. בטח לא אני, בטח לא עד שראיתי אותה בכיסוי הראש האופנתי והיקר שלה.
צורב יותר מטבעת נישואין.
קבוע יותר מהכיתוב "נשואה" בתעודת הזהות.
השערות האלו שלה, שנעלמו אל מתחת לכובע, מסמלות יותר מכל את שינוי הסטטוס המוחלט, את המעבר למימד אחר, מימד רצוי יותר, כמובן. "אני נשואה" מגחך מולי הכובע "נשואה. ואת לא".

סעודת ערב שבת בבית ההורים. אמא אל מול הבת הצעירה-נשואה-טריה, כובע חדש קורץ אל כובע דהוי, ואני? על ראש הרווקה שלי בוער השיער והוא מזמר:
רווקה.
מחוקה.
מחוץ לגדר
היא נמקה.

אין חברה בה מעמד הרווקה הוא כה לא-לגיטימי כמו בחברה הדתית.
כן, כן שמענו על האשה-הדתית-לאומית-חדשה, הלמדנית, האסרטיבית המתפתחת, שרצה לעשות את התואר השלישי שלה בבר אילן ונעשית לה טוענת רבנית הישר מתחת לחטמו המאובן של הממסד האורתודוקסי. יופי. רק רצוי מאוד שלרשימת התארים הזו יהיה צמוד איזה בעל, אחרת היא הופכת אוטומטית ל"רווקונת הזו שיש לה המון זמן פנוי לעסוק בשטויות".
ומי יאמר את המשפט הזה? גברים מבוהלים? קרובי משפחה טובי לב? אנתרופולוגים מטעם עצמם? לא ולא, כאן תכנסנה לתמונה בנות המעמד העליון, הגזע הארי של המין האנושי: חברותייך הטובות, הדתיות והנשואות והן תבטנה בך כאילו היית חיה מוזרה ותצקצקנה מולך בלשונן הגדולה כשתמיד תמיד מגיע משפט הפלא: "לבעלי יש מישהו להכיר לך".
לבעלי.
לבעלי.
לבעלי.
ומיד יגיעו הרחמים. אוי, הרחמים.
ואחריהם הסבב המעופש והמוכר הזה של "יהודה, הבחור הזה מישיבת מרכז, דווקא חכם, קצת נמוך אבל לא נורא, רגע, היא כבר יצאה עם כל השבט שלו, לא?" צחקוק קטן ורע נפלט לו פתאום החוצה והמח שלהן ממשיך לחשב: "היא בת 27, למה היא מחכה? טוב, היא תמיד חשבה שהיא כל כך מיוחדת", וכאן מגיע ציחקוק קטן נוסף שנחנק מיד.
כי את עומדת לך שם, בסוף המסדרון, מתפללת שאף אחד לא יראה אותך, מנסה למחזר בראש פגישות חמוצות מעובש של הבחור ההוא שיצא כבר עם כל החברות-הלא-נשואות-שלך שיצאו בהתאמה עם כל-החברים-הלא-נשואים-שלו ואחרי הפגישות הללו העייפות, שמעלות ריח של רקבובית ושל מחשבות לא רחוצות, את חוזרת הביתה וצונחת לבד לתוך המיטה הגדולה שקנית לך, אבל הצד השני, הריק, צורח לך מול הפנים וכבר עדיפה מיטת הנזירות הצרה שבבית אמא.
אמא ופניה השותקות.
קצת שמחה בלב הכניסה חתונת הבת הצעירה אבל העיניים, העיניים מביטות בתחינה אל הבכורה הסוררת: "נו, אולי בכל זאת עם הבן של הדרוקמנים? ההורים שלו ממש התלהבו ממך בחתונה, הם אמרו שאת ממש לא נראית בגילך-"
וכבר העיניים מתמלאות אשמה והפה נאטם מיד ומתחיל למלמל התנצלות סתומה.
לא נראית בגילך.
בגילך. ואת מבינה פתע שהפכת לאחת ש"בגילך"-
בגילך.
רווקה.
מחוקה.
מחוץ לגדר
היא נמקה.

כי אין, אין אין חברה שבה מעמד הרווקות הוא כה לא לגיטימי כמו בחברה הדתית וכה רחוק מהחוג הסגור של הנשואות המדושנות המרוצות מעצמן שאנחנו כל כך שונאות.
כן. אנחנו שונאות אתכן, את כיסוי הראש שלכן, את ההבעה המרוצה שלכן, את הנסיונות העלובים והכאילו-דאוגים שלכן להכיר לנו מישהו ויותר מכל אנחנו שונאות את הבעלים שלכן, שעם קצת מזל היו יכולים להיות הבעלים שלנו. כן, שלנו!
כי הרי הכל מקרי אצלנו, לא? מספיק שדקלה היתה מכירה לנו (לנו! לא לכן! לנו!) את חגי החתיך, ואנחנו (אנחנו! לא אתן! אנחנו!) היינו צועדות נרגשות לעבר החופה ומסתכלות עמוק בתוך העיניים מוכות היגון שלכן כשאתן מאחלות לנו אושר.
ולא, לא, לא, אנחנו לא מפרגנות לכן כשאתן מנסות לפרגן לנו והשאלות העלק-מתעניינות שלכן על "נו, מה את עושה עכשיו, השתלמות? כנס מנתחי מח? הרצאות על הרייך השלישי? מחזות? גננות? כתיבת מאמרים? איזה יופי" והנה, הנה אתן מבליעות לכן פיהוק ורצות לספר על החכמה החדשה של הילד הגאון הקטן המתוק הזה שאני אמות. ומתלוננות על המתניים שהתעבו והגזרה שאבדה ואנחנו משפילות מיד מבט אל המתניים הצרות שלנו, שבתוכן ארוז לו רחם מכווץ ושותקות.
פרו ורבו ומלאנה את הארץ.
אתן, אמהות האומה, משמרות הגזע, אמהות האדמה בלה-בלה-בלה. והטלפונים שלכן שמתמעטים והמחיצות שמתגבהות והמבטים שנחסמים והאגודה הסגורה שנכנסתן לתוכה והתחושה הזו שאתן נותנות לנו שאנחנו כל כך לא חשובות ולעולם כבר לא נהיה.
ואז אנחנו הולכות ושוכרות לעצמנו דירה קטנה בנחלאות, ב"רווקיות" המפורסמות. אנחנו, קארי בראדשו מבני ברק. כולנו אלי מקביל. היהודיה, כן בטח. עלובות. עלובות. עלובות שכמונו.
והעליבות הזו של החיים שלנו, שמתמזגת עם העליבות של הרווקים-גברים. הם מצידם מוגדרים כמקרה אבוד מאוחר יותר, כי עד אז הם "מבוקשים" ו"בוגרים", אבל ברגע שעברו את הגבול החוקי (32? 33?) הלך עליהם לגמרי.

וכל המחשבות האלו דוהרות לי בתוך המח כשבעלה הטרי של אחותי הקטנה מביט בי כמעט בחיבה. "שהרה", הוא אומר לי, "שהרה, יש לי מישהו להכיר לך". ואני? רוצה לבעוט בו חזק, אבל עמוק בפנים מתחילה להרגיש את הפרפור השנוא של התקווה.


מאמר בנושא

על הכותבתשהרה בלאו

ילידת 1973, חוקרת תרבות-השואה, מתגוררת בבני ברק

227 תגובות

    • דוסית וטוב לה

      עוד אחד/ת שרוכב על גלי האנטישמיות תוצרת בית. כן החיים לא קלים לא לדתיים ולא לחילוניים. סיוטים יש בכל מני בתים ונחת יש בבתים אחרים. אורטודוקסיה מודרנית קיימת. כל בנות משפחתי הן דוגמא לכך *[אני דוקא יצאתי חלונית]*. הן פעילות, דומיננטיות ויוצרות. ומבינהן יש גם שעולות על בעליהן (לא התכוונתי פיסית אם כי איני שוללת גם זאת). ואם החיים לא האירו פנים לאחת מהן – היא תפסה יוזמה והתגרשה. ואחת מאחיותי אינה נשואה. ונכון שהלב של אמי כואב אבל מה ההבדל כאן בין אם דתית לחילונית? ואחותי הרווקה לא יושבת בבית ומתנה את רווקותה – היא מאד פעילה ויש לה מליון מחזרים. מה התענוג הזה להשפיל ולחרבן על המקור ממנו כולנו באנו? מניין הגאוה הזו של "אנו הנאורים והנאורות נלמד אתכן הפרימיטיביות איך להשתין"?

      • אני מניח – בצדק? – שהתייחסת לדברי, אז תני לי להבהיר:
        אין לי כוונה ללעוג ו"לחרבן" (שונא ביטויים ואישיויות אנאליות) על אף מגזר/אדם. כתבתי את הדברים מתוך אמפטיה לאנשים, ובעיקר נשים, שכלואים במילכוד בלתי אפשרי.
        כי המצב של הנשים (ובמידה מסויימת גם הגברים) הדתיות-לאומיות הוא בלתי נסבל י ו ת ר מהמצב של הנשים הלא-דתיות (ומהמצב הקיומי בכלל…). כמות "הלחץ", כפי שתואר במאמר, איננה שווה. בחורה בת 28 בסקטורנו (לשעבר) שווה לבחורה בת 36 במגזר החילוני מבחינת עוצמת הלחץ והציפיות.
        ובנוסף, העניין של הסקס. גם בחורות דתיות שמרשות לעצמן – ומשלב מסויים הן מרשות לעצמן, כי כמה אפשר לחכות? – עושות את זה במהוסס, ברגשות אשם, בתחושת קרע פנימי.
        נראה לי שהמגזר היחיד בעולם בו מצב רווח ומעשים בכל לילה הם של בחורה שמשדלת לסקס חבר (במקרה והוא בחור ישיבה, והוא לרוב כזה) והוא מסרב (בגלל שגם הוא לכוד ברשת של איסורים וכדומה) הוא המגזר הדתי-לאומי.
        והבעיה הזו נגרמת מעליית גיל הנישואים (פרי חיים בעולם המודרני) והיעדר רוויזיה בהתייחסות ההלכתית למצב החדש.
        או כמו שאמרה ידידה שלי : צריך להפריד את הסקס מהדת לפני שמפרידים את הדת מהמדינה.
        אז זהו… לא "מחרבן" ולא אוטו-אנטישמי ולא בטיח.
        ואגב: אין סתירה בין הניק שלך להצהרה ש"יצאת חילונית"?

    • שהרה שלום
      הסכמתי עם מילותייך והקונפליקט עדיין קיים.
      קונפליקט משום שגם את בתוך עצמך מתנדנדת בין אשת העולם הגדול ,חסרת גבולות ומעצורים חופשייה ,
      לבין היותך אשת איש.
      נישואים = חניקת ההתפתחות האישית של האישה , לעומת הרווקות שהיא שיא החופש וההתפתחות.
      אולי צריך לעשות סדר בחשיבה :
      נישואים גרועים אכן חונקים כל דבר טוב אך נישואים טובים וזה לא המקום להרחיב על כך , מהווים קרקע להתפתחות יותר ממה שיש לך כאשר את רווקה.
      והכי חשוב בחיים : לבחור נכון!
      ואם לא יודעים את הקריטריונים לבחירה נכונה : אז שואלים
      את מי ?
      קצרה היריעה מלהרחיב בנושא ,
      בהצלחה!!!

  1. לא תרבה חכמה ובודאי לא שמחה.
    מהצורה בה כתבת את המאמר נראה לי שטיפול נפשי בהחלט איננו מיותר.
    יש כאן הרבה רחמים עצמיים והרבה קנאה. לא נראה לי שבחרת בכוון פורה להתמודד עם התסכול האישי שלך. חוץ מזה – הוספת קצת נחת לשונאי ושונאות דוסים אבל הסגנון הסטריאוטיפי המשולח אינו מרשים ואינו תורם לי שום דבר – לא ספרותיתי ולא עובדתית – למעט ההבנה שאת מקנאת ושרע לך.
    מקוה שתמצאי את *בעלך* בקרוב, כך שתוכלי להרגע ולכתוב דברים איכותיים יותר.

    • יעל, הרבנית החרמנית

      יא מגעילה אחת. לא פלא ששהרה בלאו שונאת את כל הדתיות הנשואות. את אחת הדוגמאות המובהקות לנודניקיות הייצוגיות של המגזר. האמת, גם אני לא מתה על כל מצעד הכובעניות, מסיבותי שלי.

      אבל מילה לשהרה:
      תגידי, זה לא גול עצמי לחשוב שהנשואות הן אלו שלקחו לך את הבעל? תאמיני לי, שום דבר הוא לא מקרי, ונראה לי שלאחר חמש דקות במחיצתו של אחד הבעלים המהוללים היית מתחילה לפהק משעמום. אז תשמחי בחייך, ואם זה מנחם אותך – אני בת 32 בקרוב, ר ו ו ק ה, ושכולם יקפצו, ומלפני שנה הפסקתי ללכת בשבתות לביקורים אצל סבתא שלי, מסיבות ידועות (תנחשי למה). חזקי ואמצי, אוהבים אותך.

      • האם זה טרנד חדש להשתלח במלים נמוכות בלי לצנזר מילה? ובהיגררות לשנאה עוורת של מגזר שלם הכללת אותי בהם. אני לא דתית (הוכחות? הודעה זו נכתבת בשבת!). אני לא אוהדת של שנאה עוורת עמוסת דמגוגיה והתנשאות. כדי להבין במה מדובר די שתספרי את מספר התארים המכוערים שכתבת בלי שיש בזה איזה תוכן של ממש למעט ליבוי שנאת האחר.

        • יעל, הרבנית החרמנית

          דודה שמחה היקרה
          לא, זה לא טרנד חדש. את התחלת להשתלח – מה זה להגיד 'טיפול נפשי לא היה מזיק' לבחורה שבאמת סובלת, שלא באשמתה (כן, לא באשמתה) מהצקות המגזר בו היא חיה. הלו?
          ומה זה המשפט האחרון שלך – ממנו משתמע כי כל השטויות שיש לה בראש זה בגלל שאין לה בעל, וכשתמצא אותו אולי תרגע? הלו? אני זאת שסטריאוטיפית פה?

  2. הפיה הטובה

    אני יושבת מול המחשב, הידים על המקלדת ולא זזות כי יש כל כך הרבה מה לכתוב.

    אני באה ממקום דומה, שבו כל מה שקשור בנישואין מקבל חשיבות אינסופית: מי הבן זוג, איפה למד, מה עושה אבא, מה עושה אמא, המשפחה, העדה, איפה מתפללים, כמה גדול היהלום בטבעת האירוסין, איפה יתחתנו, מי ינגן, איזה רב יערוך את החופה ועוד כהנה וכהנה פרטים לא חשובים שנבדקו תחת זכוכית מגדלת, נטחנו עד דק ברכילות מגזרית ונפלטו הלאה.

    התחתנתי בגיל 23, לא מוקדם ולא מאוחר. בעיקר בזמן שהיה נוח לי. בבית לא לחצו עלי להתחתן. בטח שלא לחצו, כי כל בחור שנכנס הביתה לפני מי שלימים יכונה בעלי, היה פגום באופן כזה או אחר ולכן גם לא ראוי:
    הראשון היה בוגר ממני בשלוש שים תמימות וחילוני. אמאבא חששו שיוציא אותי לרבות רעה ולכן הוא נפסל על הסף. מה שאמאבא לא הבינו שמה שעתיד לקרות יקרה כך או כך והתנגדותם רק מוסיפה הילה של איסור מפתה ומתוק לכל מה שהיה לו ללמד אותי.
    לשני היתה אמא שתתערב יותר מדי (והוא גם לא היה 'משלנו' אבל את זה לחשו רק בחדרי חדרים).
    השלישי נראה כמו פושע.
    ברביעי הם היו מאוהבים עד שגילו שהוא גרוש פלוס ילד.
    בין לבין היו כאלה שביליתי לילות רבים בביתם אבל הם לא זכו לבלות ולא דקה אחת בבית הורי.

    בבית, באולפנא, בבני עקיבא, בכל מקום דיברו על נישואים בעיניים נוצצות, כמו הרפתקאה מרגשת שבסופה גביע זהב. קשרו להם כתרים כאילו אין טוב מהם. ככה גם התחלתי את הזוגיות שלי. עם אהבה גדולה ואמונה חזקה שרע לא יכול לגעת בנו. האמנתי באלוהים והאמנתי ל'זקני השבט' שלי ולחוכמתם.

    באחת השבתות כשכל הגברים הלכו להתפלל מנחה והנשים ישבו להן יחד בעוד הילדים משחקים, יצא לי לשוחח עם אחת הבנות שאז היתה נשואה 5 שנים במהלכן הספיקה ללדת שלושה ילדים.
    הבעתי את הערכתי אליה, אל נועם הליכותיה בטיפול בילדים, על הסבלנות ביחס לבעלה, אמרתי שאני לא הייתי עומדת בזה.
    להפתעתי היא פרצה בבכי והציעה לי לא למהר ולהעריך. תוך כדי דמעות היא מלמלה שאף אחד לא אמר לה שזה יהיה ככה, שכולם מדביקים זוהר לחיי משפחה, אבל אף אחד לא מציין את התובענות, שמעלימים אותה, שפתאום תוך כמה שנים האישה מוצאת את עצמה אחראית לזאטוטים ולחינוכם וכמובן גם תומכת בקריירה של בעלה אבל איפה היא? למה ההתמסרות שלה ברורה מאליו ועוד מגובה בטקסטים יהודים שמאדירים את הקרבת האישה למען משפחתה? למה הצרכים שלה פחות לגיטימיים? איפה ההתפתחות שלה?

    את מה שאמרה לי אז, הבנתי לעומק רק שנתיים מאוחר יותר, כשהגיע המשבר בנישואי שלי. הבנתי שכל שיעורי האישות באולפנא, ששיחות ההכנה עם מדריכת הכלות באוניברסיטה, זה הכל איזה סוג של שטיפת שכל, של מכירת אשליות. הרגשתי שזקני השבט שלי מעלו בתפקידם, שהם פשטו את הרגל. הרגשתי שבמקום להכין אותי לחיים, המשיכו להלעיט אותי באגדות לא מציאותיות שבהם הלעיטו גם אותם, בזמנו, ורק קיוו שההתפכחות שלי תהיה מאוחרת.

    את הנישואים שלי הצלתי לא בעזרת ידע שרכשתי במוסדות המגזריים שלי, גם לא ע"י הויתורים שחונכתי אליהם, אלא ע"י שכל ישר לחימה על המקום שלי. לראשונה בחיי, בעיטה בערכי המגזר עשתה לי טוב ואפילו הועילה.

    תני לגיסך הטרי לומר את שלו. זו יוהרה של נשואים טריים. יחלפו כמה שנים והוא ימשיך להגיד את מה שאומר, הפעם לא בגלל היוהרה, אלא מתוך ניסיון לכנוע עצמי שלמרות עמעום הזוהר, השגרה המתישה והקסם שהתפוגג, חיי הנישואים הם עדיין האלטרנטיבה המועדפת (הרי כך חונכו כולנו, לא?).

    הבעל של השכנה לא ירוק יותר, גם לה יש צרות משלה. לכל מצב משפחתי יתרונות וחסרונות משלו. אין בעיני עדיפות ברורה לנישואים על רווקות. פעם ידה של זו על העליונה ופעם ידה של האחרת. זה תלוי ביום, בנסיבות, בבן הזוג וגם בי ובשינויים שמתחוללים בי או ברצונות שלי באותה התקופה.

    בשבוע הבא, ארקוד בחתונתה של בת 32 שנישאת לראשונה. אני בטוחה שברחבי האולם תרחפנה המון אנחות רווחה. אני רק אאחל לה מזל.

    • אני מסכימה עם כל מילה.
      לא יניחו לנו עד שנתחתן. שנשמור על הסדר התקין.
      הרווקות שלנו מפחידה אותם.

    • אני התחתנתי בגיל 30, אומנם עם פחות אשליות, אבל גם לי היו את ההתפקחויות שלי, כמו לכל אישה נשואה, ואפילו באושר. אבל על כל זה כתבתי כבר במקום אחר.
      ולשהרה – מובן לי הכאב שלך, והקושי, אבל המרירות והשנאה כלפי אלו שאתמול היו חברות שלך, והיום את מקצה אותן מחמת מיאוס? לא יכולה להתחבר לזה. הרבה מהחברות שלי התחתנו לפני, ורקדתי בחתונה שלהן ושמחתי בשבילן. אפילו שצבט לי עצב ה"ומתי אני?"
      והקנאה הזו באלו שתפסו לך את הבחורים – מה זאת השטות הזאת? ככל שתהיי מרירה יותר ומלאת רחמים עצמיים – כך תגזרי על עצמך את הבדידות, ומעבר לבדידות – חיי יום יום לא מספקים ומתסכלים. זה לא ההורים שלך ששמים אותך מחוץ לגדר, זאת את.

      • שהרה קראי את דברי סמדר ומקוה שתפנימי.

      • לילית-נסיכת האופל

        סמדר היקרה, את מבינה את כאבה של שהרה, אך נבצר ממך להבין את הרגשות השליליים שבהם היא אוחזת כלפי הסובבים אותה.
        למה כל כך קשה לך להבין את האסיר ששונא את סוהריו, את שופטיו, את אזיקיו ואת אלו שהעידו וממשיכים להעיד נגדו בבית הדין המטאפורי שאחראי לכליאתו הסטיגמאטית, על לא עוול בכפו?

        המירמור, הקנאה והתיעוב הם שלב לגיטימי של התנערות הנכבש מהכיבוש.
        וסביר להניח שהם הבערה אשר מכוננת את הצעד הראשון בהבאת הנושא למודעות האישית ולסדר היום הציבורי.

        מעולם, בהסטוריה,
        לא כוננה מהפכה מתוך הלך רוח של שביעות רצון מהתנהלות הסביבה
        ו/או מתוך סיפוק עצמי מדושן ממיקומך בתוכה.

        אני בכלל לא מצליחה להתחיל לדמיין את הקושי הבלתי נתפס, שעומד בפני אשה או גבר אשר בוחרים בדרך אינדיבידואלית, מנוגדת לזרם הראשי בתוך חברה כה שמרנית, ועדיין הם מבקשים להיות לגיטימיים בקרב אותה החברה.

        וכאשה חילונית, בתוך חברה שעדיין עושה את דרכה על שביל ההתנערות ממנגנוני הדיכוי הפטריארכלי, אני מסירה את הכובע בפני אחותי הדתייה, האמיצה
        ומבקשת להושיט לה יד בברכה.

        הרי גם בחברה החילונית, העלאק מודרנית שלנו, עדיין ארוכה היא דרך החתחתים לנאורות.
        ועוד רבים הם החוקים הבלתי כתובים, הנורמות, המיתוסים, הטקסים הממוסדים ושלל האייקונים התרבותיים שמנציחים את מיקומם של נשים, גברים, בני אדם לבנים, צהובים, אדומים ושחורים בהתאם להירארכייה הישנה של הדיכוי וחוסר הסובלנות ל'אחר', לו היא מטיפה.

        בשבילי, לקרוא את דבריה של שהרה, זה כמו תזכורת מוחשית למאין אני באה, איפה אני נמצאת ולאן אני שואפת להגיע. בשבילך לא?

        • הבחורה מצפה לרגע שהגיס שלה יגיד לאחותה "תסתמי את הפה". הבחורה שונאת בנות שהיו חברות שלה בגלל שהתחתנו. הבחורה חומדת את בני הזוג של חברותיה, מאשימה את כולם שהם מקצים אותה, אבל ההסתכלות הגזענית על הרווקות כשוות פחות היא כבר חלק ממנה. היא מרגישה חרא עם עצמה כי היא מרגישה שחסר לה משהו, ומאשימה את כל העולם בכאבה. זאת לא מהפכה, אלו רחמים עצמיים והתבוססות בתוך הנורמות שמקצות אותך.
          היא לא אומרת – אני רווקה מתוך בחירה, הלבד שלי לגיטימי, אני מפתחת חלקים באישיות שלי שיהיה לי קשה לפתח כשיהיו לי ילדים. היא מספרת כמה היא מסכנה בדירה הבודדה שלה, וכמה היא שונאת את כל הבנות שהיא רוצה להיות בנעליהן. מהפכות התחילו כשאנשים רצו לשנות נורמות קיימות, שהרה מבכה את הסטטוס שלה.

          • לילית-נסיכת האופל

            הסיבה שבגינה אני לא מסכימה עם הקביעה שלך לגבי קיטלוגה של שהרה כמתבוססת בסטטוס של עצמה מתוך ברירה פאסיבית, היא כי אני מייחסת לכתיבת הטור (כנראה מתוך החווייה האישית שלי ככותבת) איכויות של אקט תראפוייטי ושל צעד ראשוני בחשבון הנפש שמוביל לעשייה אקטיבית.

            ופה אני מבקשת את סליחתך, שהרה,
            על כך שאני חוטאת, למראית העין בפטרונייזיג,
            כשאני מרשה לעצמי לדבר עלייך כאילו שאינך נוכחת בחדר.

            כפי שעולה מן המאמר ועל פי הפרשנות האישית שלי, סטיגמת הערך הנמוך שמודבקת כתווית על מצח הרווקה, אכן קיימת, כרגע, כחלק מתפיסתה של שהרה. ואומנם לא מדובר בחלק בלתי נפרד מהווייתה, אלא כזה שהותנה לקרבה בעזרת מערך התעמולה האינטנסיבי של החברה בה היא מתנהלת. ופה היה יכול להיות מעניין לחקור את השוני ואת הדמיון שבין הנראטיב של שהרה בלאו לבין זה של אתי אברמוב.

            לי ברור, וייתכן כמובן שאני טועה (אני? טועה? פחחח… מה פתאום!), שהטקסט הומחז קודם כל כמניפסט לניעור עצמי. שכן על מנת שיוכל אדם לעמוד מול העולם ולומר בפה מלא:
            אני מי שאני.
            אני בן-אדם בסדר.
            זכותי ליהיות נאהב ומקובל מבלי שאצטרך להצטדק על מי ומה שאני לא, ו/או לפסול את זולתי בשביל שאהיה לגיטימי, חייב הוא קודם לקבל את עצמו בעצמו, תוך הימנעות משופטנות על סמך דיעות קדומות, לא רלוונטיות.

            מעבר לכך, קיימות כמובן גם טכניקות ההקצנה הספרותית, כמו למשל: ההיסחפות למחוזות הגרוטסקיים ועיגולם של קצוות המציאות, לצורכי המחשתו של נושא מסויים, שיהיה גם מעניין וגם משעשע לקריאה.

            כל אדם הרי חייב לעבור, כחלק מפרישת הכנפיים שלו וכחלק מהמעבר שלו לחשיבה בוגרת ועצמאית, את כיברת הדרך שהוא צריך לעבור בשביל להתנער מההתניות והסטיגמות שעיצבו את ראשית תודעתו.
            כמו כן, אני מאמינה שכל אדם שואף למקם את עצמו כפרט לגיטימי בתוך החברה הסובבת אותו, יחד עם השמירה, ככל שניתן, על הזכות לאמירה אישית, הזכות להתנסות בחוויות מעצבות באופן בלתי אמצעי והזכות לכונן סולם ערכים עם ניחוח אינדיבידואלי, בתנאי שאין הוא שואף להזיק לזולתו.

            אני לא מכירה אותך ולא את שהרה בלאו.
            אבל אם אני מנחשת נכונה את העובדה שאת גדלת בחברה חילונית, אני אסתכן כאן לרגע ביומרנות כדי לציין את הסבירות הגבוהה שנקודת ההתחלה ממנה מנסה שהרה לפצוח את דרכה לשחרור, ולקבלת עצמה, הנה נקודת פתיחה אחרת לחלוטין מזו שלך. זאת, למעשה, הסיבה שצרמה לי ההעדרות של האמפתיה והושטת היד לתמיכה מדברייך שלך אליה.

            ולבאר מעט יותר: אם בכלל את מתנהלת מתוך איזשהי זיקה לפמניזם, אז אני מריחה פמיניזם אליטיסטי שמתעלם ממציאות ריצפת הבוץ, שבה שקועות הרבה מאחיותינו, בעולם המסורתי והדתי.
            ואם את לא רוצה להתייחס לאספקט הפמניסטי, מה שכמעט בלתי אפשרי עבורי, אבל נניח שאני מסוגלת לעשות את המאמץ לשם כינון דיאלוג איתך, דווקא כי את מעניינת אותי ואני מעריכה את דעתך, אז באספקט האנתרופולוגי , לא ניתן לדעתי לשפוט את עוצמת דבריה של שהרה ואת עומק המלכוד שמשתמע מהם, על סמך הפרמטרים שמודדים התנהגויות ותיסכולים של רווקה, או אשה נשואה בתרבות החילונית.

            ולשהרה אני מאחלת:
            שחרור נעים וקל מתגיות חברתיות, במהרה בימינו, אמן.

            זהו, אוף, נגמר לי החמצן במוח.

          • עבודה קשה את דורשת ממני. נו טוב, אז כדאי שאתחיל:
            אני לא ממעיטה בכוחו של המכבש שפועל על צעירות דתיות להתחתן. מכמה חברות יקרות ודתיות שלי הבנתי שהציפיות מהן מתחילות בגיל הרבה יותר צעיר ונושאות אופי הרבה יותר תובעני. אולי כי בציבור הדתי נשתמרה הגישה שיש רק סוג אחד של משפחה וכי המשפחה היא ערך עליון, שקודם לכל צורך אישי זה או אחר. אני זוכרת כמה קשה היה לשאת את אי הוודאות – האם יום אחד גם לי זה יקרה, או שאולי אשאר לבד. אני זוכרת כמה בודדה יכולה להיות דירת רווקים, ואת הרגשת חוסר הערך או הפגימות. אולי שהרה באמת הקצינה את הדברים כדי להדגיש את הנקודה שרצתה להעביר.
            אולי.
            אבל התוצאה, לילית, התוצאה! היא מתארת עולם שבו כל בחורה נשואה היא האויב, גם אחותה, גם חברותיה. ולמה היא עצמה מייחלת? להצטרף לאויב השנוא. היא מאשימה את ההורים שלה, את עולם הערכים הדתי ואת החברות שלה, שהם מתייחסים אליה כאל אישה פגומה, אבל מה היא מציעה כאלטרנטיבה? מה היא מציגה בתור האני מאמין שלה? את אותה התייחסות בדיוק. למעגל שלילי כזה אין מוצא. אני לא רואה כאן התנערות מהממסד הדתי וגם לא בחירה בכיוון אחר. אני קוראת כאן תסכול כאב ומרירות שמעבירות את האישה הצעירה הזו על דעתה וממלאות אותה בשנאה כלפי הסובב אותה וכלפי עצמה. וחבל לי שכך היא רואה את הדברים. לזכותה יאמר שהיא אמיצה בצורה בלתי רגילה, כנה להפליא וכנראה מוכשרת מאוד. חבל שהיא לא רואה את עצמה ככזאת.
            במילון כתוב ש"נראטיב" זה סיפורי/אתי. להגיד "הנראטיב של שהרה" זה כמו להגיד "הסיפור של שהרה"? (אני שואלת באמת). בקשר לאנלוגיה בין אתי לשהרה – שתיהן מדברות על חוויה מאוד דומה, אבל אתי נוגעת ללבי וגורמת לי להזדהות ולסימפטיה.
            לגבי הפמיניזם- לא חשבתי על עצמי בתור פמיניסטית עד שקראתי ציטוט שהבאת לפורום של בננות שגרם לי להבין שאני חיה לפי היסודות הפמיניסטיים. אבל אני לא מתיימרת לדעת מספיק על פמיניזם.

          • לילית-נסיכת האופל

            קודם כל, תודה לך על כובד הראש ועל השיח התרבותי והמעניין.
            ידעתי למי להיטפל אה? 🙂

            שנית, אני מסכימה איתך ששהרה אכן נוקטת כלפי סביבתה מידה מסויימת של מרירות שהיא לכאורה לא חיננית לקריאה. ואולם, אני חוזרת ואומרת, שלדעתי אין זה מן הצדק לשפוט אנשים שונים שחוויית הקיום שלהם שונה, על פי פרמטרים זהים.
            וכל הדיבור הזה של 'קחי את החיים שלך בידיים שלך במקום להתמרמר', מזכיר לי באופן עוכר שלווה, את צורת החשיבה שטוענת שאשה מוכה שנשארת בביתה, או נאנסת סדרתית שלא פורצת את מעגל האימה, או הפלסטינים שלא מצליחים להפיל את המשטר הדיקטטורי, מביאים כולם את גורלם המר על עצמם. האמירה המקוממת הנ"ל שאותן הדוגמאות גוררות לפרקים, מתעלמת לחלוטין מאספקט חוסר החירות והשרידה בתנאי שבי, לעומת ההתנהלות כבן חורין.

            מעבר לעובדה שהיא כן מראה מודעות מפורשת לפן השלילי של מחשבותיה ("אני עם המחשבות הרעות שלי"), אני מצאתי בדבריה זעקה היולית וגולמית של אחת שקמה מרבצה ומתנערת לנגד עינינו המשתאות מכבליה. שוב, יכול להיות לחלוטין שזו פרשנות פרטית שלי, אבל אני פשוט התקשיתי להבין איך לא נעמדים כולם בחצי עיגול ומוחאים לה כפיים.

            ועוד דבר, את לא באמת מאמינה שהיא מתייחסת לאחותה ולחברותיה כאל אוייב? הרי זה כמו לחשוב שמירנדה מ"סקס והעיר הגדולה" מסוגלת להחליף את התינוק שלה באחר, לכשיימאס עליה והוא יתיישן, רק כי היא אומרת לחברותיה בלצון לא לעשות עניין מישיבתו איתם במסעדה ולהתייחס אליו כאילו הוא היה הארנק החדש שלה.

            ולסיום: רק רציתי לומר עד כמה בעיני חשוב לעלות על הפרק את המודעות למכבסת הערכים והקודים החברתיים, שמאחוריהם מסתתר הרבה דיכוי. בעיקר של נשים, אבל בהחלט גם של גברים. בקצה הכי מבחיל של קשר השתיקה הזה, עומדת לה בגאון תופעת הרב מיבניאל שמחתן בשושו ילדות בנות 12-16, בניגוד לכל טעם טוב מוסרי ולחוקי מדינת ישראל.

          • יש כאן צעקה של כאב בגלל הכבלים ההדוקים. היא אולי תשתחרר מהם כיוון שההכרה בכאב היא שלב ראשון בדרך להסרת הכבלים.

          • אכולת בלבול

            אם אתה הוא הלוכד שהגיב למאמרה של סמדר לאון "משבר גיל שלושים ושלוש וחצי" – מחכה לך תגובה ממני שם ואשמח אם יזדמן לך לקרא אותה.

          • קל למצוא בפורום של בננות.

          • על איזה כאב אתה מדבר?
            זו בחירה שלה. אם היא היתה רוצה היא היתה חוזרת בשאלה.

          • יש כבלים שלא יוסרו לעולם…

          • לא ככה?
            עיינתי שוב במאמר ועדין הוא מלא שנאה ופסימיות שמקשים עלי לחבב את הכותבת ולהזדהות איתה. זאת לא גישה שתביא לשינוי כי למשנתה של שהרה – הפתרון היחיד לבעיותיה, הוא החתונה וכיסוי הראש השנוא. ולכן אין מוצא. קראתי כאן שתי תגובות שלדעתי מקדמות הרבה יותר את עיניניה של האישה הדתית – התגובה של הפיה הטובה ושל "זאתי משמה". הן עושות דברים, מנסות להתפתח בתוך ה"כלא" כביכול, ומשנות את גורלן במו ידיהן. התגובות שלהן הרבה יותר אישיות וכנות מאשר המאמר המקורי, הן מכילות אמירות אופטימיות, מפוקחות, אמינות ונוגעות ללב הרבה יותר מהשנאה הצרופה של שהרה. זוהי אמירה פמיניסטית אמיתית בעיני, שתקרב את הנשים האלו ונשים אחרות לעולם טוב יותר. להן אני מוחאת כפיים.
            לפני שאת הולכת, תסבירי לי בבקשה את המשמעות של המשפטים "הנראטיב של X", ו"זעקה היולית וגולמית". אני רצינית.

          • התגובה "אנחנו נעות במעגלים" זאת אני. שכחתי לכתוב שם.

          • לילית-נסיכת האופל

            הוצאת אותי פלצנית לגמרי.
            נו שויין, באמת לא יזיק לי ללמוד לקצר משפטים ולהשתמש בשפה יותר קומניקטיבית, לפני שאני רצה להתלונן שאף אחד לא מבין אותי.

            אז ככה:
            במילה נראטיב, אכן התכוונתי לסיפוריהן של שתי הנשים.
            ובביטוי "היולי גולמי" (שזה מסורבל וטאוטולוגי בעצם כמו להגיד "בעייה פרובלמטית")
            התכוונתי לפריימל סקרים – אותה זעקה ראשונית (כשלנגד עיניי דמיוני עולה לו הציור "הצעקה" של מונק). ושוב, ייתכן שמדובר באסוציאציות האישיות שלי ובצעקה הבסיסית שבוקעת מתוך הבטן הפרטית שלי בנוסח: די לכיבוש! די לרמיסת האינדיבידואל! די להנצחת הסטיגמות! או סתם די!

            וכן, אפשר לומר שאנחנו נעות במעגלים.
            ומה רע בכך?
            אני, לכשעצמי, מעדיפה דיאלוגים מעגליים על פני משא ומתן שמתבסס על קביעות נחרצות כמו: "טוב" מול "רע" ו"שחור" מול "לבן". או: "אני צודקת, משמע את טועה". העיון בנקודת מבטך, השונה מזו שלי, כן משכיל אותי במידת מה ומעורר אותי לחשיבה נוספת, אם כי, אני עדיין מסתכלת על הטקסט של שהרה בלאו ורואה בכל האמירות שמעוררות בך התנגדות, מומנט של הקצנה וגיחוך עצמי שמעורב בו עצב עמוק על שלטונו של האתוס המסורתי (מסורתי לא במובן של דתי) שמטיף להסתדרות אוטומטית בזוגות למען שמירתו של הסדר החברתי.

            חבל שהכותבת עצמה לא פה כדי להגיב על הדברים.
            היה יכול להיות מעניין.

          • להוציא אותך פלצנית. אני שומעת את המילים האלו מדי פעם ורציתי להבין את השימוש בהם אחת ולתמיד. כמה נקודות:
            1. נראה לי שאת משליכה על המאמר את האמת שלך, ואני את האמת שלי, וזה דווקא נחמד.
            2. בקשר לשהרה – די ברור לי מהצורה בה המאמר מוצג בדף הראשי ששהרה לא שלחה את הסיפור לבננות, אלא שהמאמר "הושאל" ממקום אחר, כמו המאמר של לינור.
            3. כרגע דווקא מאוד מתאים לי להסתדר בזוג, אבל אני מסכימה איתך שחבל שצורות הסתדרות אחרות נחשבות נחותות.
            4. בדרך כלל אני לא מרגישה רמוסה או נכבשת. מה גורם לך להרגיש שזה המצב הכללי?

          • לילית-נסיכת האופל

            שלא התכוונת 🙂

            ובתשובה לסעיף 4. שלך:
            יש הבדל גדול בין להיות רמוסה ונכבשת באופן אישי,
            לבין היכולת להבין את התמונה הכללית.

            ובשביל להבין את התמונה הכללית, מספיק להקשיב לכל ההמון שמזמזם מסביב ולקרוא מאות מאמרים בשלל שפות, שנכתבו בנושא. כן, אפילו כאן ב'בננות'. ע"ע מיכל פוקס, אתי אברמוב, שהרה בלאו ועוד…

          • והפעם דווקא הבנתי המילים 🙂
            יש לחץ חברתי להתחתן, זה נכון. אבל הכאב הגדול שהבנות שהזכרת מדברות עליו נובע מהרצון האישי שלהן למצוא בן זוג והרגשת הכשלון שהן מרגישות. אם זה נולד בשל הנורמות שגדלנו עליהן, או בגלל הצורך הביולוגי להביא ילדים – אי אפשר לדעת. אף אחת לא כתבה על זה שהיא בוחרת להיות לבד מרצונה, לא רוצה להקים משפחה, והחברה לא מקבלת את זה. הן כתבו שקשה להן לבד, והחברה מקשה עליהן עוד יותר. לי הן לא נשמעות רמוסות אלא מאוכזבות ועייפות מלהכיר בחורים לא מתאימים. בקשר לרחמים – אנשים לא מרחמים על אנשים מאושרים ששלמים עם הבחירה שלהם. הבנות לא בחרו להיות לבד, הלבד, כרגע, בחר אותן.

          • לילית-נסיכת האופל

            דבר אחד הוא יגונו הפרטי של אדם בבדידותו
            ודבר אחר הוא כאב הלחץ המאסיבי של החברה.

            המאמרים שהזכרתי דנים בשני סוגי הכאבים, כשעיקר הטענות בהם מופנה לעבר המכבש החברתי. אותו אחד ששואב את מירב כוחו מההישענות על דיעות קדומות ודה-לגיטימציה של היחיד (במובן של סינגל), תוך ניצול ציני של אותם הפחדים בהם אוחזים כל בני האדם: הפחד מזקנה, ממוות (חוסר המשכיות) ומערירות.

          • בת כמה את??

          • שואל/ת?

          • אתי שולטת!!!

          • ומה הקשר לכאן, בדיוק?

          • את זה היה צריך לפרסם כמאמר נפרד

          • את לא קוראת "מעריב". שם, הרבה יותר מפעם אחת, גיברת בלאו רטנה, קיטרה, התייפחה, וזרקה בוץ לצדדים. וכיוון שהיא עושה את זה כבר כמה שנים, זה לא אקט תרפויטי. זו הפוזה של "הרווקה הדתית המתייסרת" שגברת בלאו מנופפת בה כמעט בכל דבר שהיא כותבת (למעט אם זו ביקורת על הצגת השואה באורח שאינו חדשני מספיק לטעמה).
            בלי קשר, תמיד חשבתי שהיא חרדית לשעבר, עד המאמר הזה. אני די משוכנע שהיא הציגה את עצמה ככה פעם, ואפילו אני יודע שיש הבדלים בין דתיים-ציוניים לחרדים.
            כמו-כן, בדיוק בנקודה הזו את מכניסה לדיון על המאמר את שאלת חייה האישיים, שלא חשבתי שרלוונטיים לדיון הקודם. אבל לפי מה שכותבים למטה (ואני לא מכיר את גב. בלאו אישית), היא לא חיה לפי קריטריונים דתיים נוקשים, ועל כן – אם מה שכותבים נכון – הרי שהזזת אותה למקום שהיא בכלל לא נמצאת בו.

          • לילית-נסיכת האופל

            אני לא מתעניינת בשאלת חייה האישיים של הכותבת, פרט לדברים שמוצגים בטקסט שלפני. מבחילה אותי ההתעסקות ברזומה הפרטי שלה, שלא בהקשר למאמר עצמו.

            השלכת רפש על תפיסת עולם מסויימת, הנה אקט לגיטימי בעיני למחאה.
            ואם זה פותח לאשה אחת, או לאיש אחד את העיניים לנקודת מבט שחודרת מבעד לסטיגמות ולחשיכה, אז מה טוב.

            הרי לא מדובר פה באלימות פיזית, או דיכוי ה'אחר',
            אלא בסה"כ במילים שחותרות נגד תופעה.

          • היא מוחה נגד זה שלא היה לה מזל להיות במקום אחותה. היא הייתה רוצה להיות חלק מהגזע הארי שעליו היא מדברת. והיא מלכלכת על אנשים: אחותה, בן-הזוג של אחותה, חברותיה.
            לא על "תפיסה". את עושה אותה לוחמת חירות.
            היא, מצידה, סתם מקנאת, והפתרון שלה הוא לקלל את כולם.
            לא נראה בעיני.

          • לילית-נסיכת האופל

            זה כבר זלזול באינטיליגנציה של הכותבת.
            הרי מרגע שנעשה השימוש במונח *הגזע הארי*, צריך להיות ברור לכל אדם נאור, ובטח אם הוא יהודי ובקיא בהסטוריה בעל כורכו, שאין המשוררת באמת מבקשת להסתופף תחת כותרתו, אלא להתנגד לשלטון עריצותו.

          • לילית-נסיכת האופל

            למישהו פה יש מושג למה בכל פעם שאני שולחת תגובה,
            צץ לי חלון עם תמונות פורנוגראפיות שכותרתו "נערה רזה"?
            שירלי?? ?? ?

          • שירלי, למה לי לא קופצת אף תמונת פורנו כשאני מגיב?

          • היא עובדת בשואה.
            לא כדאי לפרט כדי שלא יתרכזו פה אבל היא עמוק בעסק…

            חוץ מזה ש

          • לילית-נסיכת האופל

            מי ביקש ספין ב'בננות' ולא קיבל?

            אז מה, שהרה עובדת בשואה?
            כמה משחרר.
            במישרה מלאה, או חלקית?
            מוזר,
            ואני לתומי חשבתי שכבר בנירנברג הוציאו את ה*עבודה* הזאת מחוץ לחוק.

          • הרי מדובר בתופעה הידועה, "אם אני נורא רוצה להיות כמוהן ולא מצליחה, אז אני אקלל אותן בכאלה שמות גנאי". מה חדש בזה?

          • אבל הכתיבה נהדרת

          • נכון. אבל לפעמים חשוב מה כותבים ולא רק איך כותבים

          • גם אתה מכיר אותה אישית?

          • באותה תגובה לה התייחסת. כל שאני יודע עליה – ממה שהיא כותבת ומראיונות איתה.
            יש לי זכרון טוב, לא התעניינות מיוחדת בגברת.

          • לפי מה שהבנתי היא לא מבכה את הסטטוס שלה, אלא די מרוצה ממנו אחרת היא לא היתה כותבת על זה כל כך הרבה, לא?

          • איפה היא כותבת על זה?

          • איפה היא כותבת על זה?

      • אני ממש לא מבינה את ההשתלחות הזאת בנאדם כותב בכנות על איפה שכואב לו. בכנות אני אומרת ומדגישה כי כולנו מקנאות וכולם מקנאים. די להצטבע ולהגיד שאף אחד לא קינא אף פעם ולו במעמקי ליבו במישהו באף סיטואציה זה שקר נבוב ובעיקר לא כנה. אני חושבת שהסיפור היה מקסים ואמיתי. התגובות שנלחצות מזה כל כך מעידות על זה שיש הרבה מאוד אנשים שמשקרים לעצמם וממציאים לעצמם דמות אידאלית. שהרה – סיפור מקסים באמת לימד אותי משהו שלא ידעתי

    • מאד ריגשת אותי

      • כואב לי הלב. נורא.

        • בציבור החילוני זה לא יותר טוב.
          גם שם מפעילים טרור על הרווקות.
          רק אצלינו זה יותר מעודן.
          אבל המכבש לוחץ ולוחץ…

          • בציבור החילוני זה בכלל לא ככה, זה מכבש דתי פיור, שלא קיים אצלנו.
            ולמה כל פעם צריך לחפש את ההבדלים המעפנים האלה. למה זה טוב??

          • זה כן ככה. היו על זה המוני טורי בננות.

          • חילוניות, אבל לפחות לנו מותר להזדיין פחות או יותר בלי יסורי מצפון, שזה בהחלט יתרון.

    • אני הכי אוהב את האיסורים המחמירים הללו, שתמיד מפתה מאוד להפר אותם ולחוש במתיקותם. אין דבר מקסים ומלהיב יותר מאשה דתיה שלוחשת לך שאסור לך. שהדבר שאתה מתכוון לעשות מנוגד בתכלית לחינוכה הטוב ולתורת המוסר שהורו לה באולפנא

    • חילונית לחלוטין

      ממש נהניתי לקרוא את התגובה שלך,
      רק רציתי שתדעי.

  3. עידית ערמון

    רווקות, בלי כל קשר לרובריקת הסטטוס המצוינת בתעודת הזהות , הינה מצב מנטלי.
    יכולה להיות גם בחורה בת 21 שתרגיש רווקה קמלה (הכרתי גם כאלו) ומנגד בחורה מבוגרת הרבה יותר שחיה עם עצמה בשלום. הכל עניין של מה שאת משדרת ואיך את תופסת את דמותך הנשית. תפיסה אמיתית של עצמך ולא רק פאסון.
    הלחץ להנשא,אני מאמינה, הוא מנת חלקה של החברה הישראלית המשפחתית כולה.גם של חילונים. פשוט תלוי באיזה שלב. זה כל ההבדל.
    נכון שמצעד הכובעים בבר אילן שלא היה מביש את מיטב מרוצי האסקוט האנגליים יש בו נימה דקלרטיבית כזו או אחרת אבל בסה"כ מדובר בגחמה אופנתית עם אמירה חברתית ותו לא.
    אני אמנם רק רווקה צעירה בת 22 וב"ה בלי עין הרע אין לי סיבות להתלונן בתחום הזה, אבל נימת המרמור הנוטפת מהמאמר רק גורעת מדמות הרווקה הדעתנית- האינטלקטואלית -החריפה- שיש-לה- חיים- משל- עצמה-בניגוד- גמור- לחברותיה- הנשואות. לא ברור לי למה הכותבת והמגיבים עורכים הפרדה בין הרווקה המוכשרת ורבת הפעלים לחברתה הבוהה בבעלה הכמובן משעמם (על תופעת הפרגון במגזר ובכלל אפשר לכתוב מאמר נוסף) וילדיה זבי החוטם.
    התחושה הזו שאת לכאורה מפצה את עצמך על הרווקות בעולם אינטלקטואלי עשיר ולימודים גבוהים כמו גם עיסוקים נחשבים נוספים (מה בעצם קדם למה?) שאין לחברותייך הנשואות זה שכנוע עצמי די נמוך.
    יש בחורות נשואות , שהתחתנו בגיל צעיר, ועדיין עולמם מפורט ועשיר ויש להם זמן לשטויות נוסח כנס מנתחי מוח ואפילו, רחמנא ליצלן, כתיבת מאמרים.
    אני לא מיתממת ולא מתחסדת.ידוע לי הלחץ בו נתונות בנות ישראל הבתולות המהוללות בהגיען לפרקן אבל אלמנט המרמור ותחושת ההחמצה האווילית בסגנון אמירת "יכולתי אני להתחתן עם חגי החתיך" המעט, תסלחו לי, פאטתית לדעתי, רחוקה מלהחמיא ועוד יותר רחוקה מלקרב אותך אל המטרה הנכספת הכוללת את חבילת הזהב של כיסוי ראש אופנתי-דהירת חולצות לבנות אל הרחבה-מקום טוב בעזרת נשים של קהילת גבעת שמואל.
    נכון שבדידות זה לא דבר קל והכל תלוי נסיבות שונות ומגוונות אבל ייאוש זה דבר מסרס ולכן אני מציעה לאלו שחשות ככה שיקחו את גורלן בידיהם, יהיו שמחות, עסוקות וטובות לב, יקרינו בטחון אמיתי, ולא יהפכו את הרווקות למרכז החיים. הכל עניין של תפיסה עצמית.
    בברכת "בקרוב אצלך" (אמיתית ולא עוקצנית וצינית חלילה. באמת.) לכותבת המאמר ולכל בנות ישראל באשר הן.
    שבוע טוב ומוצלח והמון אהבה.

    • שהרה סתם מיללת.
      אני מכירה אותה ויודעת שהיא יוצאת עם חילוניים.
      הפעם האחרונה שהיא יצאה עם דתי היתה מזמן מזמן… אז שלא תעשה מעצמה מסכנה!!!

      • והיא גם בררנית בטרוף.

        • חסרת טקט,
          זה לא בדיוק לעניין לספר לנו מה באמת קורה לשהרה. את זה שיש לך חשבון אישי איתה – תשמרי לעצמך ותתמודדי עם זה בעצמך. את לא מבינה את חוקי המשחק כאן.

          • חייה האישיים מאוד רלוונטיים.
            אבל, לא חשוב, אני לא אכתוב
            עליהם כאן.
            מה שאני לא מבינה, איך היא יכולה לגור בבני ברק?? ??

          • באמת שאינך מבינה את המשחק כאן. שהרה יכולה להיות יצחק בן 12 מרמת אביב. זהו פורום – עולם וירטואלי. חשוב מה חשוב איך ולא מי באמת. ולך יש חשבון אמיתי עם שהרה. לכי תתמודדי 'על אמת' עם זה.

          • לא מדוייק.
            כל מי שכותב כאן עושה זאת על אחריותו כולל הסיכון שיחשף.
            סה טו

          • דודה שמחה, מה קרה? קמת על צד שמאל? דוד שמחה לא אמר לך בוקר טוב? כי את מחטיפה פה על ימין ועל שמאל, ועד היום חשבתי אותך דווקא נחמדה.

          • סבתא צילה מה שלומך? מה שלום הסבא? אני באמת נחמדה. אבל כמה אנשים הצליחו להרגיז אותי. אז אמרתי את זה. מרגיז אותי שאנשים מכפישים קבוצות אנשים אחרות על ידי דמגוגיה וביטויים מנמיכים. זה גם מוזיל את סטנדרד הכתיבה כאן. וגם מרגיז אותי שאנשים עושים חשבון אישי וחושפים פרטים לא וירטואליים תוך ניצול פורום כזה. אפשר לריב, וזה הפילפל של המשחק כאן. אבל אאוטינגים על באמת? יש כאן חוסר טעם ושבירת חוקי המשחק לטעמי. וזה הכל, חוץ מזה אני אוהבת מאד את כוווולכם ומקווה להפגש שוב ושוב בשמחה.
            נשיקות מהדוד

        • דניאלה,
          מה זה בדיוק "בררנית בטירוף"? זה שהיא לא נופלת לזרועותיו של כל זכר שנעמד לפניה? אולי הגברת (שאין לי שום הכרות איתה) פשוט מחפשת מישהו שיהיו בו מספר תכונות שונות שיעשו לה את זה ויגרמו לה לרצות לבלות במחיצתו פרק זמן בלתי מוגבל (בשאיפה)?
          אפשר לחושב שיש כל כך הרבה גברים נהדרים בעולם שרק מחכים לנו, אם זה היה המצב אף אחת לא היתה צריכה להיות בררנית…

          • יש (בערך) אותו מספר גברים נהדרים ונשים נהדרות בעולם. מי שחושבת שהשמש זורחת לה מהתחת כנראה תישאר בררנית עוד הרבה זמן.

          • מה הקשר?
            קודם כל אני לא מתכוונת אפילו לנסות ולחשוב בשביל שהרה בלאו האם הגברים (הדתיים, החילוניים או ההינדים ) שפגשה כן או לא ראויים לה. אני, בתור רומנטיקנית חסרת תקנה רוצה לקוות שיש שפע של גברים נהדרים שמסתובבים בעולם ומחפשים את אהבת חייהם, רק שמדי פעם (במיוחד באתר הזה) מטיחים לי כל מיני אמיתות בענין בפרצוף. גם הגברים הנהדרים האלה, שמחפשים את אהבת חייהם בנרות לא צריכים ליפול לזרועותיה שלהבחורה הראשונה שנקרית בדרכם ובמקרה גם מוכנה לקיים איתם איזה שהוא סוג של מערכת יחסים.
            אני לא חושבת שלהיות בררנית אומר שאתה מרגיש כאילו השמש זורחת לך מהתחת. אלא, שאתה יודע מה אתה רוצה ו(לטוב או לרע) מחליט שאתה לא מוכן להתפשר על זה.
            זכותה, לא?
            הבעיה שלי מתחילה כשמישהי (כמו דניאלה) שמכירה את שהרה, משתמשת בידע האישי שלה על הגברת כדי ללכלך אותה בפורום שהוא בהגדרתו בלתי אישי – רוצה להעליב? תצעקי עליה בטלפון, תשלחי לה ודאר הביתה, תעמדי לה מתחת לבית ותקללי, באמת לא איכפת לי. הדיון פה הוא לא על האיכויות של שהרה בלאו בתור בן אדם אלא על תופעה מאד עגומה ומאד ריאליסטית עבור כל בחורה מרקע דתי שעברה את גיל שבו רוב חברותיה לכיתה כבר נשואות ואימהות לילדים.
            זה הכל.

    • ואת, גם רווקה דתיה?

  4. נו, זאתי משמה

    קודם כל, שהרה, את תקללי את הרגע בו חבשת לראשונה את הכובע. מילה שלי.
    לכן, עצה ממני הקטנה, וותרי עליו מראש. ככה בפשטות, אל תתחילי איתו, ואז גם לא תהיה בעיה להפרד ממנו.
    כיסוי הראש הוא שטות שובניסטית-גברית שאין בה ולא כלום עם צניעות, כי אם כן היה, היינו מחויבות בו כבר מגיל בת-מצווה.
    לכובע שתי מטרות:
    האחת: גברים, אני כבר מזדיינת עם אחד ויחיד, קבוע, לעולם ולעולמי עולמים. הסירו את עינכם החומדות מעלי, אין סיכוי.
    השניה: להזכיר לך מי את, מאין את באה, ולאן את שבה. הכובע הוא עמוד האש ממעל, עמוד הענן שבראש, בלעדיו הרי לא תזכרי את דרכך בעולם, וחלילה מי יודע, אולי תיכנסי בדלת השכן.

    לענין הנישואים.
    התחתנתי ילדה, ילדתי ילדה בעודי ילדה. הוא היה ילד צעיר ממני. היינו חברים מס' שנים, ולא יכולנו לשאת יותר את הלחצים. אז התחתנו. היינו דוסים קטנים, תמימים ומתוקים. פעם ראשונה נתנו יד אחרי החופה. היום כשאני חושבת על זה, בא לי להרוג מישהו. היום אני יודעת שאפשר אחרת לגמרי. אני יודעת שזוגות רבים מוצאים להם פתרונות יצירתיים משלהם, ולא רצים לחופה. אבל אז היה אחרת. באנו מהמקום הכי פנאטי, כך שלא היתה אלטרנטיבה. רק אחרי הלידה, אחרי שהחיים טעמו אותי, ואני התחלתי להבין מי נגד מי, אמרתי עד כאן, לא עוד! מאז התחלתי לסלול את דרכי בעולם, הדתי, החילוני, בעולם, את יודעת, *עולם*. כי לפני כן עולמי היה צר כעולם הדוסית בוגרת אולפנת נחמיה, בת לשכונת קרית דוסדוס מהעיר הקדושה תובב"א. התחלתי להלך בין הכיפות, בין המחשבות והתובנות שלי, סללתי לי דרך, פקחתי עיניים, כשאני כבר נושאת על גבי בית, בעל, ילדה. לאט לאט, הוצאתי את החברה הדתית מהארבע קירות שלי, את הרבנים מהסדינים והתחתונים שלי. עדיין המשפחה (המורחבת) מצליחה איכשהו לגרד לי את הגב, אבל אני זוכרת תמיד, שבסוף היום אני חוזרת לפינה שלי, והם יכולים להשאר בשלהם, ועדיין לי תהיה את האמת הפנימית שלי.
    מאז ילדתי עוד ילדים, ואני נזקקת לצערי לשירותי ולמוסדות המיגזר. כולי מלאת ביקורת, ועצות לתיקונים, לשיפורים, לשידרוגים. אבל אני לא עושה בענין הזה כלום מבחינה מעשית, לא מנסה לשנות מבפנים, מאסתי בהם. את הילדים שלי בבית, אני מחנכת קצת אחרת, הם יודעים שאני שונה, הם ערים לביקורת ולמחשבות שלי, לפעמים יותר לפעמים פחות, אני משתדלת שלא לחשוף אותם ליותר מידי ביקורת, ביחוד כשהיא לא ענינית או בונה. אני מקווה מאוד למצוא את המקום והדרך שהכי תתאים להם, עם זוית ראיה שאיתה אוכל לחיות בשלווה, ולא לעבור שוב את אילופי השכל של האולפנות והישיבות בשנית.

    לענין הרווקות.
    מעולם לא ריחמתי על רווקות. חברתי הטובה ביותר היא רווקה. לא קרה לה כלום מהלבד. היא רק התפתחה, גדלה, נחכמה, נפרשו בפניה אופקים חדשים, מקומות חבויים, בקיצור, היא גילתה את עצמה, גידלה אישיות לא תלויה, עצמאית ויצירתית. נכון שיש לה רגעי בדידות, אבל, הרשי לי לגלות לך סוד, לכולנו יש רגעי בדידות, ולעיתים בדידות של אנשים המוקפים משפחה, לא פחות מזהירה מרגעי בדידות של רווקים. וכן, חסרה לה האהבה והמגע, ותחושת השייכות. ועדיין, היא מלאה בדברים אחרים, ואפילו באותם מצרכים נדירים שהזכרתי כרגע (אהבה, וכו'). אני בטוחה שביום שהיא תבחר בזוגיות, ותחליט שהיא רוצה באמת אחרת, הדרך לבעל תהיה קצרה מתמיד.

    ולענייני שלי.
    אני לא מתחרטת על חיי. אלו החיים שלי, יש בהם רווח והפסד, טעויות והצלחות. בחיים שלי יש שמחה ועצב, לעיתים ריקנות אך בד"כ עושר פנימי ואמת שהיא שלי שלי שלי, שאף אחד לא יוכל לקחת לי אותה לעולם.
    ויש לי כמובן את הילדים, המלאכים הפרטיים שלי, ואיש אחד שאוהב אותי.

    • התגובה שלך הרבה יותר מרגשת, כנה ועמוקה מהמאמר המקורי. כל הכבוד!

      • שהרה יקרה.
        קראתי בשקיקה את הכתבה שלך ואני מניחה שלולא הייתי במשרד, הייתי גם מתייפחת קמעא כמנהגי בקודש עת תוקפות אותי מחשבות תוגה על רווקותי המזהרת.
        אני לא מקנאה באף לא אחת מחברותי הנשואות ואיני חומדת אף לא אחד מבעליהן. הם ראויים להן והן להם. אני פשוט רוצה כבר את אותו אחד ויחיד שיהיה שלי וביחד נקים את ביתנו.
        אני מניחה שגם אני יכולה להצטרף לאותה שורת רווקות חכמות, נאות, חמודות שכל סביבתן בוחנת אותן במבט של 'מה לא בסדר' איך היא לא התחתנה עד היום?
        וזה קשה. לעיתים קשה מנשוא. במיוחד קשה לראות את ההורים. הם כבר פוחדים לדבר אבל רואים את העצב בעיניים. אפילו שאני לא גרה בבית הורי ולא פוקדת אותו לעיתים מזומנות שומעים את העצב שלהם בטלפון, אפילו בדממה שומעים את העצב, שלהם, שלי ושל כל חברותי הרווקות.
        אני מכירה את כל הנאומים הפמניסטיים הנפלאים והגאים. אבל כשכ"כ עצוב, זה פשוט לא עוזר.

        • מה שהדהים אותי אחרי שרוב חברותי הטובות נישאו, היה הניתוק מהן.
          פתאום הרגשתי שאני מפריעה להן.
          שאני הר-ו-ו-ק-ה. וזו הרגשה איומה.
          הזדהיתי עם כל מילה במאמר.
          רע לי.

          • ההיא עם הכובע

            גם אני הרגשתי ככה.
            פתאום הן לא מחזירות טלפונים,
            נורא קשה להיפגש,
            ובכלל לא מקשיבות כשאת מספרת על ההוא שנפרדת ממנו, ועל הבליינדייט הנורא
            שהיה לך אתמול.
            פתאום את כבר לא יכולה לקפוץ אליה סתם ככה לקפה, ובכלל הכל משתנה.

            כשהחלטנו להתחתן, הבטחנו לעצמנו ולחברים שלנו שמאד נשתדל לא להיות כאלו.
            האמת? זה לא לגמרי קל.
            קודם כל, הזוגיות גוזלת זמן. הרבה זמן. זה טוב ויפה וחשוב, אבל זמן הוא דבר מוגבל
            וכשסדר העדיפויות משתנה, משתנה גם הזמן שאפשר להקדיש לחברים (ולא רק לחברים)
            חוץ מזה כל העולם משתנה, חלק גדול מתחומי העניין משתנים, וזה לא פשוט לשני הצדדים.

            אני משתדלת להקשיב ולשתף ולא לשפוט מהזוית הנשואה שלי, את הסיפורים של החברות הרווקות שלי (ונשארו לי עוד כמה), משתדלת לא לנדנד בתחומים שלא מעניינים אותן, או שאין להן גישה אליהם (אני לא אספר להם על חיי הסקס שלי ועל כמה אני שונאת את המקווה)
            ומשתדלת לשמור על הקשר שאפשר עד כמה שאפשר.
            חברויות זה דבר משתנה ודינמי וכשאנחנו משתנים גם החברויות שלנו משתנות. וזה קורה כל החיים וכל הזמן.
            עם כמה חברים מבית הספר היסודי את עוד שומרת על קשר?

            יש לי עוד הרבה אבל מספיק בינתיים.

    • אני חוזרת על מה שכבר כתבו כאן:
      שהרה בלאו החסודה יוצאת, לא עלינו גם עם חילונים גמורים (כתבים צבאיים של ערוץ נידח, למשל…)
      אז בלי כל הפוזות האלה בבקשה!!!

      • אני מניח שזה רלוונטי למידת הדתיות שלה, אבל זה לא רלוונטי לדעתי לתלונות על הלחץ החברתי, כאשר היא לא דיברה על הקושי למצוא בחור דתי טוב או משו כזה.
        מצד שני, הנאציפיקציה שהיא עושה לכל דבר ("משמרות הגזע", "הגזע הארי של המין האנושי" – אפשר לחשוב שכל חברה שלה שהתחתנה מייד נהיתה אילזה קוך) בהחלט גורמת לי לא להתייחס ברצינות למה שהיא כותבת.

        • דווקא מצאו חן בעיני הדימויים האלה.

          • אז שלום גברת מנגלה.

          • לא זו היתה הכוונה. ואתה סתם נטפל פה לנושא שולי

          • בטעות שלחתי לפני שסיימתי.
            ואני גם לא מבינה איך אדם אינטיליגנטי כמוך , לא רואה שמדובר כאן בתיאורים פארודיים. הרי גם תגובתך "שלום מנגלה" יכולה להיתפס כזילות השואה. דבר שקורה יותר מדי לאחרונה

          • שבח גדול.
            ב, נורא פשוט. התגובה "שלום גברת מנגלה" היא תגובה לא מנומסת, בוטה, ומגעילה למדי.
            ונכון, בלי ההקשר היא הייתה זילות שואה. עם ההקשר, היא סתם תגובה מעליבה וחסרת נימוס.
            אלא מה? שההתנסחות הבוטה הזו נועדה לשאול, האם את היית מוכנה שמטעמים ספרותיים יקראו לך נאצית. או מטעמים פארודיים.
            אני, לא.
            אבל נראה לי שהחמצת את זה לגמרי.

      • זה פשוט לא לעניין. ונניח שאני יודעת מי את…. ונניח אני יודעת על כמה דברים שעשית… אז מה?
        את לא מגיבה לעניין אלא סוגרת חשבון אישי. ונניח שהכותבת חילונית מובהקת וכותבת בשם מה שהיא חושבת על חיי האשה הדתית? למה מה שהיא עושה בבית שייך לחלל הוירטואלי שכאן? הרי גם את לא נקראת שלומית לכן לכי תתמודדי עם החשבונות שיש לך נגדה ותחזרי לחגיגה כשיהיה לך משהו רלונטי להגיד.
        (ודעתי לגבי כתיבתה של שהרה לא קשורה. את בודאי קראת למעלה שדעתי אינה נוחה מדעתה או לפחות מהצורה שהיא מביעה זאת)

  5. גם אצלי זה היה ככה.
    כל חברה שהתחתנה, הסתכלה עלי מלמעלה כאילו אפשר לחשוב מה כבר קרה.
    נישבר לי להראות מאושרת.
    נישבר לי באופן כללי.

  6. isn't it supoosed to be from heaven all this matching up thing? something like fourty days before you are born? so why do you think that your friend's hasbund could have been yours? plus, i would neve envy anybody with hair cover. sound itchy and sticky.

    • זה לא בשמיים.
      זה אמור להיות כאן, על פני הקרקע. ארבל לפעמים אלוהים עסוק קצת-וזה מפתספס…

  7. ואללה כואב לי עלייך, הייתי יכולה להגיד שבעיני את חייה בכלוב קטן עם חוקים מגבילים שמאמללים את חייך אבל מי אני שאשפוט. הייתי יכולה לשאול איך את לא כועסת על אלוהים אם כול חייך עשית מה שצריך אבל הוא לא גמל לך בבקשה הקטנה האחת שלך. אבל את תסקלי אותי באבנים. אז מה אני אגיד לך? אולי גם לי יש כלוב אחר עם חוקים שמאמללים את חיי. אולי לכול אחד. אבל לי אין אדון. אין לי את מי להאשים מלבד המקריות שדי קשה להאשים אותה ואת עצמי. מה שאמלל/מאמלל את חיי הוא אני. אבל מה אני אגיד אני כול הזמן דוחפת את תקרת הכלוב, עם התרפיסטית שלי ולבד. ואני הרבה יותר מאושרת. אני מאמינה שמה שעושה אותי הרבה יותר מאושרת זה לא בעלי, שהוא באמת נפלא, אלא הטיפול שלי בבעיות ובשדים שלי. הייתי הופכת יותר מאושרת גם אם הייתי לבד, אני מקווה בשבילך שתדחפי את תקרת הכלוב. אולי לא תמצאי מישהו אף פעם. אני הייתי בטוחה שלא אמצא, אבל עד שאת מתבוססת ביגון החיים עוברים וחבל.

  8. אין ספק , שחלק ממה שכתבת הוא נכון ולא משנה אם את רווקה חילונית או רווקה מהמגזר הדתי. בסופו של דבר כולנו רווקות וכולנו מתחילות להרגיש את המכבש בשלב מסויים. יש כאלו שבוחרות להתעלם ובעצם להינות ממה שיש להן בחיים מההתפתחות האישית והנפשית, ולא עסוקות בלקנא בחברותיהן ההרות או הנשואות. בסופו של דבר כשתהיי מוכנה לכך זה יקרה, ואז גם סביר להניח תהיי יותר בשלה ומוכנה לילדים ולמשפחה משאר חברותייך שהתחתנו וילדו כשהן עוד היו ילדות בעצמן.
    והפרפור של התקוה, זה הפרפור הקשה, הדוקר, אבל זה גם הפרפור המרגש, של לגלות את מי שמולך ולתת לו צ'אנס אמיתי להכנס לך לתוך החיים והנשמה. לפעמים הפרפור הזה הופך למשהו אמיתי ולפעמים לעוד אכזבה קטנה.

    • חבל שרק בסוף המאמר התייחסת לגברים.
      ואכן, אולי עד גיל מסויים הכל "בסדר" איתנו, אבל אחר כך זה נהייה נורא…
      ולנו אין את האוגדה המנחמת הזו של הבנות.
      אנחנו בודדים ומתחילים לחשוב שאולי "משהו לא בסדר" איתנו.
      גיהינום!!!

  9. עכשיו אני יודעת איך צמח מיתוס הרווקה הממורמרת. מה יש שהרה'לה, אפילו לאחותך את לא מסוגלת לפרגן? ואני בכלל לא מדברת על היחס שלך לחברות.
    הקנאה, הקנאה

    • דווקא אהבתי למרות שלא הזדהתי עם הכל. רק קצת מפריע לי שהיא יוצאת עם חילוניים. זה קצת קילקל.

      • דון חואן דה לה מרקו

        אני מכיר אותה.
        בחורה שווה.
        לא שמה זין על כלום.
        גם לא על אלוהים.
        נראה לי שהקטע שהיא כתבה פשוט מצחיק אותה בטרוף.

        • לא נראה לי שאתה יודע על מה אתה מדבר.

          • דון חואן דה לה מרקו

            אתה לא מכיר אותה. אין לך מושג בכלל במה מדובר

          • ואתה מכיר?? ?

          • אז מה אם היא יוצאת עם גברים חילוניים,זה לא רלוונטי בכלל למאמר.
            היא מתלוננת על הסטטוס שלה כאחת שחיה וגדלה בחברה דתית
            אם היא היתה מוצאת גבר דתי עם ראש קצת יותר פתוח מרב הגברים הדתיים שמסותבבים היום
            אולי היא היתה יוצאת איתו, ואני לא רוצה לדבר בשמה
            אולי אני מדברת מגרוני שלי…..

  10. שדואגות לספר לכולנו פרטים על חייה האישים של שהרה. את ההתנגדות שלי למה שנכתב בטור כתבתי למעלה ולא אחזור עליה כאן. דבר אחד אי אפשר לקחת מגב' בלאו – את האומץ והכנות שהיו לה כשכתבה את מה שכתבה. אני מצדיעה לה על האומץ הזה והחשיפה. לא קראתי בטור שלה אף מילה על סוג הבחורים שהיא יוצאת איתם, ולכן זה לא מעניין אותי. אם היתה רוצה לחלוק איתנו את האינפורמציה הזו אולי זה היה נושא לדיון אבל היא בחרה שלא, ואני מכבדת את הבחירה שלה. אני מבקשת מכם להפסיק עם הרכילות הזו שלא מוסיפה לכם כבוד. בעילום שם כל פחדן יכול לכתוב מה שהוא רוצה.

  11. ששון לוויתן

    דתיות באתר הזה.

    זה נורא מחרמן אותי

  12. חייה האישיים של שהרה רלוונטיים מסיבה אחת:
    היא כותבת בצורה אישית וכאילו "מתוודה", ולכן העובדה שהיא יוצאת
    עם גברים לא דתיים שומטת את הקרקע מתחת לקובלנוןתיה.

    אבל יש "שהרות" אמיתיות.
    לא אחת
    לא שתיים.
    הרבה הרבה ועליהן חבל לי.

    • תסבירי לי בבקשה למה זה משנה שהיא יוצאת עם חילונים, כי אני פשוט לא מבינה את הסתירה.

  13. זה רלוונטי כי היא מתמסכנת על ריק.
    כי היא כאילו "אחות לצרה" והיא לא.
    כי היא כאחלו פונה אל הרגש שלנו וזה לא ככה במציאות.
    וזה ביזארי כי אני יודעת שיש לה אחות קטנה נשואה, מצד אחד
    ושהיא נראית בחברת חילונים לחלוטין מצד שני.
    אז משהו כאן לא מסתדר. רע לה? היא נגד השיטה? או שפשוט היא המציאה הכל וזה בדיוני?

    • אני עובד במשרד מסויים שרבים מהעובדים בו קשורים אייכשהו לעלמה בלאו.
      תאמינו לי, לא פגשתי שני בני אדם שחושבים עליה את אותו הדבר.
      ואכן, היתה חתונה לאחות הקטנה. לפי מה שהבנתי היא דפקה שם הופעה ובאה עם איזה דייט חצי-דתי …

    • לפי מה שקלטתי ממנה היא בחיים לא
      תגמור עם דתי.
      אם היא תהיה דתיה בעוד שנה אני צינצנת!

    • וחוץ מזה, למה לה?

    • הייתי שמח אם הגברת עצמה היתה טורחת לזרוק איזה מילה, או לפחות להסביר את הפרדוקס בין הכתבה הנוטפת אוממללות ובין המציאות העליזה (כך נראה) של חייה האמיתיים…

      • בתור מישהי שכותבת כאן ומקבלת תגובות שונות ובתור מישהי שגם קוראת ומגיבה אני חייבת להגיד משהו:
        א. תתביישו לכם! החדירה לפרטיות של הכותבת (ואני ממש לא מכירה את שהרה) פשוט מכוערת וקטנונית. נכון שמי שמפרסם את שמו ואת עשייתו בכל מיני מקומות תמיד יזכה לתגובות וזה סיכון שצריך לקחת אבל הרמה הכל כך נמוכה והצהובה שהתגלתה כאן עושה עוול אך ורק לכם המגיבים! תגובת ילדים בגן שמקללים "קקי-פיפי-קקי-פיפי" היא מקסימה, גבוהה ומחמיאה לעומת הדברים שנאמרו פה. החיטוטים בתחתונים של בן אדם שפשוט כתב מאמר שכנראה לא מצא חן בעיניכם פשוט בזויים בעיני, אתם חבורת ממורמרים חסרי חיים שאוהבים להתבוסס בחרא וכמה שיותר צהוב ונוזלי יותר טוב. אני לא רואה שום סיבה שהכותבת בכלל תגיב לדברים כאלה (אני מספיק עצבנית היום כדי לרדת כל כך נמוך).
        ב. אנשים שכותבים פה לא עושים את זה בגלל שנגמרו להם הדפים ביומן, או שנגמר להם הכסף לפסיכולוג, יש להם אמירה מסויימת והם בוחרים להגיד אותה דרך "כביכול-אנקדוטות-משעשעות/עצובות" מחייהם. הרבה דברים בכלל מומצאים או סתם מנופחים לדרגות גרוטסקיות, למה? כי החיים לא מי יודע קלים במדינה הזו ורובנו גם עובדים בעבודות שלא ממש מצחיקות אותנו (שהרה חוקרת שואה לא?!) אז מוצאים את הפינה הזו כדי לצחוק על עצמנו, להפיץ את בשורתנו הקטנה ובעיקר כדי לגרום לאנשים שמרגישים כמונו, שהם לא לבד!
        כן, אנחנו פה בשבילכם, בשביל לעשות לכם טוב על הלב, להעלות חיוך קטן על שפתותייכם או להזיל דמעה קטנה מעיניכם. קלישאתי? ברור! אנחנו הבננות מלכות הקלישאתיות וזה מה שכל כך מקסים בנו, אנחנו לפחות לא לוקחות את עצמנו ברצינות תהומית, העיקר לצחוק מדי פעם, גם אם זה על חשבוננו…
        ותחשבו על זה! (הנה במיוחד בשבילכם חשבתי על הקלישאה הכי נמוכה שיכולתי למצוא).

        • טל, מקווה שנרגעת אחרי ששיחררת קצת קיטור…
          לפחות חלק מהאנשים שכתבו פה הרימו כבר קול מחאה על החדירה לפרטיות אז כדא לזכור שיש שניים שלושה צדיקים בסדום.
          אבל, בגדול – מסכימה במאה אחוזים. הג'יפה האנושית ששוטפת את האתר בזמן האחרון בהחלט מעוררת דאגה.

        • תמיד אהבתי את התגובות החכמות שלך.

          גם הפעם.

        • טל, מה שקורה פה, כ"כ אופייני לחברה הדתית הצבועה!
          שאסור לרכל בה, וכל דבר זה:"שקט, לשון הרע"
          ובסופו של דבר, מתקבלות תוצאות מגעילות, שאת עדה להן כאן….

      • מקורות בכירים לגבי יואב

        יואב את(ה) מעמיד[ה] את עצמך בסיכון שאנשים שיודעים לא מעט עליך – כמוני למשל – יפרסמו פרטים מסויימים ורמזים עבים מסויימים. מי שמתחיל ללכלך סופו שהלכלוך דבק בו.

  14. טוב שנתיים לא הייתי בארץ. שמישהו יסכם לי את הבעיה בבקשה: הבעיה שהיא רווקה או שהיא דתיה?

    • הבעיה שהיא מתימרת ליצג ציבור שהיא לא ממש חלק ממנו.
      למרות שזה נשמע אוטנטי, ואם זה לא, זה סתם מבעס

      • גם אם שהרה כתבה על ציבור של הרווקות הדתיות, מי מאיתנו הרווקות החילוניות לא זכתה למבטי רחמים של הסביבה בצירוף משפטי "יש לי מישהו נפלא להכיר לך, אומנם הוא מכוער וטיפש אבל הוא מבית טוב… " אני מניחה שזו מנת חלקה של כל בחורה שהגיעה לפרקה. אולי בצד החילוני הדברים פחות בוטים, אבל הם קיימים. כולל רגשות הקנאה כשחברה טובה מתחתנת, כולל רגשות התקוה עם כל דייט חדש שאולי הפעם, סוף סוף זה יהיה זה

      • תודה ואני הגבתי למאמר בכנות, מכול מה שנאמר כאן נראה שהיא מסתדרת יופי, מפרסמת את עצמה וממש לא צריכה את קוראי בננות לעצה.

  15. נשים כותבות שירה
    כמו משוות שדים מול המראה הגדולה בחדר השינה
    פיטמה נוגעת פיטמה
    עור סמרמר בעור סמרמר
    בשנאה עצמית
    בשנאה עצמית
    בשנאה עצמית
    בשנאה…

  16. ילדים יקרים – אלה שבאותו גן של שהרה: דניאל'לה, שלומיתי, דון חואנילה, יואבי ושרונינקה,
    קודם כלהגיע הזמן שתתאחדו לשם אחד. הבה אכנה אתכם/ן יענטה, אוקי?
    שנית, אני לא כלכך טפשה, הבנתי את המסר. אז לא צריך לחזור עליו יותר. רוצים סיכום: אוקי – יענטה – אתם מתים מקנאה שהעלמה בלאו מפרסמת את כתביה. אתם לא מסוגלים להתמודד עם הקנאה האיומה ואתם חייבים לעשות עם זה משהו אז אתם מרימים רגל ומשתינים על שהרה.

    אתם יודעים ? יש לי רעיון – למה שלא תשלחו גם אתם מפרי עטכם לשירלי – ואז תהפכו מפורסמים בעצמכם. מה? אה, הבנתי – יכולת הכתיבה שלכם מוגבלת למכתבי רפש אנונימיים.
    אוקיי -אז יש לי נחמה פורתא עבורכם : זהרה עצמה אינה כשרון כתיבתי. כמו שהקנאה מניעה אותכם לשלח בשהרה רפש כך הקנאה באחותה הניעה את שהרה להפגיז במטר רפש ציבור שלם.
    ועוד משהו – ההודעות שלכם מביאות להגדלה ניכרת של מספר התגובות? האם זו מטרתכם? להגדיל את הפרסום של העלמה בלאו? אם כך אולי אתם בעצם היא? עכשיו התחלתי להבין את מקור מוטיב הקנאה החוזר כאן…

    ביצה חמימה ונעימה
    ושקט שיהיה כאן
    הגננת

  17. מצטערת. אני שייכת לצד של "הנשואות הרעות", אבל אין מה לעשות. מהרגע שהתחתנתי והתחלתי להתקל בבעיות האמיתיות של החיים, כל סיפורי הדייטים של חברותי הרווקות נראו לי קצת פחות מעניינים.
    ואני דווקא הרגשתי שהן מרחמות עלי ש"נתקעתי" עם בעלי והן יכולות להמשיך ולהתפרפר להן.

    ואני מצטערת אבל קרבה אמיתית אני יכולה לחלוק רק עם נשואה כמוני. על השחיקה והקשיים והגננת של הילד.
    אני גם מרגישה שזה לא מעניין את חברותי הרווקות.
    אז, שהרה,
    אין פה טינה, פשוט עולמות שונים וכ"שתעברי צד" ותצטרפי אלינו, תביני למה התכוונתי

    בהצלחה!

    • (מרים "הבתולה" כבר לא לעניין, אבל גם מרים הבתולה המקורית לא היתה בתולה … טוב נעזוב זה)
      מה שכתבת הוא התנשאות מעודנת. את מרגישה שאת זו שיודעת מהם החיים האמיתיים והפתיות הרוקות לא – סימן שהן שוות פחות – לא? הסיפורים של הדייטים וכו' "פחות מעניינים" (תגידי משעממים) – שוב את מעלה את עצמך למדרגת אלה שחייהן מעניינים הרבה יותר (ולכן שוים יותר).
      נו מה? אין איזשהו שמץ שמצון של קנאה בחיי הרווקות? תני לנו גם קצת מזה

      • ההיא עם הכובע

        הכל עניין של שלבים בחיים, בלי התנשאות ובלי כלום.
        כשהייתי בת 18 כל מה שעניין אותי ואת חברי, היה הצבא, והשירות הלאומי ,ומה נעשה שם, ומה יותר טוב, סיירת גולני או צנחנים.
        כשאני השתחררתי והתחלתי ללמוד, והבנים עדיין היו עסוקים בשאלה "קצונה כן או לא?" הקשרים קצת הלכו והתרופפו. הפסיק לעניין אותי לשמוע על השבתות שהם נשארים בצבא, ועל האימון והקו והאימון והקו שלהם.

        עכשיו כשאני עובדת, פחות מעניינים אותי ענייני מרצים ובחינות
        וכן, עכשיו כשאני נשואה, פחות מעניינים אותי דייטים.
        זאת התנשאות?
        לא נראה לי.

        • הכינה נחמה הרווקה

          כן! זו התנשאות.
          אני יכולה לדמיין את חברותייך מנסות לדבר איתך על ליבן השבור ואת מחייכת בהיתנשאות ומספרת להן על הצרוןת שלך עם הילדים (כמו שתואר)
          ואם זו לא התנשאות – זו רשעות.
          אם את נשואה זה לא אומר שהבעיות שלך שוות יותר.

        • נחמה הכינה

          זו התנשאות.
          זו התנשאות כי את לפחות יכולה לעשות את עצמך מקשיבה לחברותייך הלא נשואות או לחברייך החיילים.
          כן זו התנשאות כי זה שהתחתנת לא הופך את הבעיות שלך ליותר חשובות משל השאר.
          מה נחשב יותר לב שבור או ילד עם שפעת?

          • נחמה הכינה

            אופס…
            בטעות נשלח לי כפול.

          • ילדותית, לא? את באמת מצפה שלאמא שהילד שלה חולה יהיה יותר חשוב הלב השבור של חברה שלה? ואת מסרבת להכיר בזה שאנשים משתנים עם הזמן? אם לפני שלוש שנים היית אומרת לי שאני לא אדע איזה די.ג'יי מנגן איפה הייתי צוחקת עליך, והיום קלאברים נראים לי כמו חייזרים.
            אנשים הם דינאמיים, וכשאת עוברת פאזה, הפאזה הקודמת נראית הרבה פחות מעניינת.

          • אריאלה, אני לא חושבת שמדובר בו בדירוג חשיבותן של הדברים
            אלה במינימום של אכפתיות למי ש"נחשבת" חברה שלך
            או לפחות נחשבה, עד היום שבו נכנסת מתחת לחופה.. הקשבה, גם אם היא כביכול הקשבה, מועילה לעיתים ונותנת תחושה טובה,
            אני בכל אופן הרגשתי שמץ של חוסר אכפתיות בדבריה של הכותבת וגם קצת התנשאות…..

          • ההיא עם הכובע

            בטח שאני מקשיבה, בסבלנות, בלי לשפוט ובלי כלום.
            לפעמים אפילו יוצא לי משפט חכם אחד או שניים, תתפלאי.
            זה שזה פחות מעניין אותי באופן טבעי, זה לא אומר שלא אכפת לי מהחברות והחברים שלי,
            מהאושר שלהם, מהצרות שלהם ומהעולם שלהם.

            אבל ,
            רק ניסיתי להסביר למה המרחק שנוצר בין חברים הוא לא תוצאה של התנשאות
            אלא של החיים. פשוט של החיים.

          • ההיא עם הכובע

            לפני 4 או 5 שנים, נפרדתי מאיזה מניאק ששבר לי את הלב.
            גרתי אז באופן זמני אצל אבאמא, ונורא רציתי ללכת לבכות בשבת אצל חברה טובה טובה
            שהיתה נשואה קצת יותר מחצי שנה.
            התקשרתי ושאלתי אם אני יכולה להגיע. הם אמרו לי שזה לא מתאים באותה השבת.

            רציתי למות. תמיד היינו זמינות אחת לשניה כמה שרק צריך. היא בשבילי אני בשבילה.
            ופתאום. "לא מתאים".
            חשבתי שנגמרה החברות.
            אחרי שבוע הם התקשרו והזמינו אותי אליהם לשבת.
            דיברנו בפתיחות על הגבולות החדשים של הקשר, על זה שאם רוצים לשמור עליו, צריך לקבוע כללים חדשים, וחלק מזה זה לקבל את זה שלא תמיד אפשר, ולא תמיד זמין.
            היה קשה. לקח הרבה זמן , אבל החברות הזאת היתה כנראה יותר חזקה מאילוצים אחרים.

            היום אני מבינה את זה הרבה יותר. גם את האילוצים וגם את שינוי סדר העדיפויות.

            ועוד לא דיברנו על אלו שניתקו קשר כי לא מצאת חן בעיני הבעל שלהן
            ועל אלו שקשה לשמור איתן על קשר כי הבעל שלהן, רחמנא ליצלן.

          • ששון לויתן

            יש גם כאלו בעלים של חברות טובות, שמתחילים איתך

          • נכונה תמיד

            והם מתחילים איתך באופן הכי דוחה שיש ו"אף פעם לא הבנת אותם נכון"
            ויש יותר מדי מקרים כאלה

            חבל שכך

          • אני לא אוהבת את "סדר העדיפויות" כי ברור מי הצד הנפגע.
            ונכון, יש בעלים של חברות שפשוט לא מחבבים אותך והחברות גוססת לאיטה.
            וי את ההכי איומים הבעלים שיהיו טיפה יותר נחמדים ממה שצריך.
            ברררררר…

          • נכון.
            יש בעלים "של" שמתחילים איתך (במקרה שלי, אחד וזה הספיק)
            ניתקתי את הקשר.
            לא כי היא נשואה אלא כחי אני ל-א נשואה.

          • לצערי יש הרבה סיפורים כאלה.

          • אין בכלל מקום להשוואת 'מסכנות'.
            כשחברותי הרווקות מתקשרות אלי אני תמיד שמחה לדבר איתם על כל נושא שבעולם.וכן,גם על דייטים.זה לא משעמם אותי,אני תמיד שמחה לדסקס ,לעזור לפרוק,וגם לתת כתף כשצריך.
            בסה"כ, גם אני הייתי שם .
            מנגד,חברותי יודעות שא"א "לפול" סתם כך על זוג נשוי.לא תמיד נוח לנו לקבל אורחים בלי להצתדק.
            החברות שינתה פנים,אבל כשרוצים להמשיך ל"תחזק" את החברות חייבים לגלות אמפתיה אמיתית ומכל הלב.

          • מסכימה עם כל מילה. כל הכבוד!
            הלוואי שהייתי חברה שלך (גם אם את נשואה…)

        • התנשאות פשוטה במסווה של כורח

  18. עצוב. אין מה לומר. וחבל שכך.
    חזקי ואמצי, אחות.

  19. אהבתי מאוד את המאמר.
    לא הסכמתי עם הקטע של השנאה.

    • דווקא זה היה קטע שיכולתי להתחבר אליו. סוף סוף מישהי אמרה את האמת ולא התחבאה מאחורי כל מני חינחונים

      • החלק הכנה היה הקינאה הצרופה שנשבה במאמר כל השאר היה תולדה של הקנאה – השמצות כוללניות ודמגוגיות. הרבה מלים תעמולתיות ומעט עובדות אמיתיות.

        • הרבנית קוקו

          לא מדוייק.
          הקנאה קיימת ואני שמחה שמישהי הסירה את המסווה מעל הסחבקיה המזויפת של הרווקות האחוקיות שיהיו ביחד אחת למען השניה.
          יש ויש קנאה בכל מי שתופסת בעל!

          למרות שלפי מה שקראתי כאן, זו לא בדיוק המטרה של שהרה וזה קצת מפריע לי. חוסר הכנות שלה

          • באמת, קנאה בכל מי שתופסת בעל?
            א. כל כך לךא נכון.
            ב. זה לא מה שהבנתי מתוך המאמר
            ג. הביטוי תופסת בעל הוא לא רלוונטי (ע"ע בכתבה של דנה ספקטור בשבע ימים האחרון)
            ד. אם המילים פאה נוכרית הם הניק שלך – זה אומר הרבה מאוד

            שיהי שבוע טוב לכולנו

          • מה הקשר לכתבה של דנה ספקטור??

          • הכתבה מראה עד כמה תפיסת בעל היא לא מתגמלת, שוחקת ומעייפת.
            אז מוטב ששהרה תרגע מכל העניין וכבר עדיפה הרווקות.
            כך לפי הכתבה בכל אופן

          • קראתי את הכתבה בשישי ואני ממש לא חושבת שהבנת אותה…

          • א. קנאה בנשואות, קנאה באחות, קנאה בדשא של השכנות … כלכך כן נכון
            ב. אז תקראי שוב. זה לא מאד מסובך
            ג. אני לא אמרתי את הביטוי הזה אז אין לי מה להגיב אליו למרות שאני מסכימה שההערה בסוגריים לא ברורה)
            ד. אני זו אני והרבנית קוקו זו הרבנית קוקו. נא לא לערבב. אין לי אחריות על מה שהרבנית אומרת. וזה שקוראים לי פאה נכרית – מה זה אומר? מה? ואם אומר לך שאני גבר רווק אז מה?
            ה. נסחי יותר ברור את הטענות שלך אז יהיה קל יותר להגיב אליהן
            ו. מה את רוצה לומר לנו?
            ז. יום צח גם לך מא' ועד ת'

  20. האחות הצעירה

    מאז ומתמיד אחותי הגדולה לא פירגנה לי. הייתי הילדה היפה, הטובה והמוכשרת – כל מה שהאחות הגדולה אמורה להיות. והנה קרה הדבר הגרוע מכל – מימשתי את שאיפת חייה של אחותי הגדולה – להנשא. שוב עקפתי את התור ועשיתי זאת לפניה. מאז הפכתי מאושרת אבל שהרה – מאז חייה אינם חיים, מאז חוסר הפירגון הפך לסיוט. לפי ההתנהגות של שהרה לא הייתי מופתעת לו היו אומרים לי שעברו בראשה השעיר של אחותי מחשבות רצח. .. זה העכיר את השמחה בבית. אמא שלנו מאד מאושרת עכשיו אבל עצוב לה שקשה לשהרה. הבעיה היא שכשהיא מנסה לעזור היא חוטפת קיתונות. אז היא הפסיקה. זהו, רק רציתי שתדעו. קשה לי מאד שקשה לאחותי. הבעיה שהיא לא יודעת איך לעזור לעצמה. היא כלכך רוצה למצא את בחיר לבה אבל כל ההתנהגות המרירה שלה רק מרחיקה את הסוף הטוב.

    חוץ מזה שאני כמובן אחות וירטואלית בלבד. כל קשר ביני לשהרה אינו קיים. זוהי פרשנות המבוססת על קריאת המאמר

  21. התחלתי לקרוא את כל התגובות והתעייפתי באמצע. איזה דיון שאיבד את התכלית שלו. הכותבת תיארה מצב, שמסתבר שהוא מוכר ליותר משלוש ורבע נשים, וכולם מתלהמים לגבי חייה האישיים, ומה הטעם?
    בתור לשעברית עם גרורות, אני מבינה לגמרי. עם חברותי מימי בני-עקיבא העליזים (?) אין לי כבר קשר. רובן המכריע נשואות פלוס שניים או שלושה, כמה גרות בקרית-ארבע או ברמת-בית-שמש, מעוז הדתיות המתחדשת, ונכון, אחת או שתיים לומדות להיות טוענות רבניות, ואת מבטי החמלה שלהן בכל פעם שאנחנו נפגשות (בחתונה/ברית/הלוויה) קשה לי כבר לסבול, אבל הפתרון הוא פשוט:להתעלם, להתרחק, להתנתק. קשה אבל אפשרי.
    כמה אפשר עוד לראות את אשרת רצה אחרי יהונתן/יחיאל/דניאל? לא מעורר קנאה בכלל, מצטערת. לא הייתי רוצה להינשא לתלמיד חכם שיהיה עסוק בלימודים שלו במקום בי, מצטערת. נכון, הכללה גסה אבל קיימת. בשביל מה להסתכל עליהן ולהתאמץ חזק לראות את עצמי שם?
    לא בשבילי, לא אני, לא, פשוט לא.
    עניין השנאה שגם בו עסקו כאן מובן מאד, לפחות בעיני, אבל היא לא רלוונטית לדיון הזה. קנאה קיימת בכל מגזר, המפלצת ירוקת-העין נמצאת לא רק בחברה הדתית (למרות שיכול מאד להיות שהיא בולטת שם בעיקר, לא בדקתי). אין טען להתייפייף. להתעלם כבר אמרתי?

  22. כמה עצוב – ככה נכון. אל תתני להם לבלבל לך את המוח

  23. יבלית בת חוקן

    חבל שאי אפשר לקרוא את כל שיירת התגובות. למה המסך מקווץ, למען השם?
    ולגופו של עניין.
    מהיכרות אישית שיש לי איתה(פעם חצינו מדרכה יחד, אחת מול השניה), שהרה בלאו, לפני שהיא מילולית פנטסטית, היא קודם כל זן נדיר של עוצמה נשית נוטפת סקס. להבדיל מהפמניסטיות המשופמות, אלה שכל בוקר מנגבות את הרגליים לאחר עוד ניסיון לא מוצלח להשתין בעמידה, שהרה היא הפמניסטית החדשה, אישה אמיתית, נשית. שהרה, כל לחי. אם הייתי גבר הייתי פורץ את ארמון בקינגהם בשבילך, כדי לחזור משם עם כובע מלכותי שיהיה מונח ראשך.

  24. אחי ואחיותיי שלום לכםן, ראשית דעו לכם שלגביי המאמרים פה הם באמת רק התירוץ להגיע לאתר הזה. כי התגובות, אחח.. ההתגובות… אני מקווה שבבוא היום אני אמצא בחורה עם נשמה וקצת פחות איכס בלב ממה שאני רואה כאן. חוצמי, יש לי שם חדש לאתר פירנאות דוט קומ….

  25. שהרה, המאמר שלך חודר-קרביים ועורר אצלי הזדהות עצומה. בתור רווקה חילונית הרגשתי את המשותף לחוויית הרווקות בשני סוגי החברות, אולי גם מפני שהגעתי לגיל מתקדם יותר, עדיין רווקה.
    כן, היו מנות נכבדות של קנאה ומרירות במאמר, אבל המגיבים שביקרו אותן אולי לא חשו על בשרם את היחס המתנשא ומלא-הרחמים שאת מקבלת מחברה מרגע שהיא נישאה. היחס העויין כלפי החברות הנשואות הוא תגובה ליחסן אל הרווקה: הרווקה מנקזת אליה את הפחדים ואת המאויימות של הנשואות מהחיים האלטרנטיביים שיכלו להיות להן, חיים של לבד. אני עצמי תמיד פרגנתי לחברות שנישאו, אך מעולם לא השלמתי עם "פליטות הפה" שלהן, שמעידות על כך שהן חושבות שמצבך בלתי נסבל או שהתכנים של חייך פחות חשובים בגלל רווקותך.
    גם בחיים בחברה החילונית אני מרגישה שהאופציה ה"רווקותית" היא אופציה של חיים מחוץ לגדר, של מוות חברתי. התגובות הלא-נעימות של החברה ה"דודתית-פולנית" כלפייך גורמות להימנעות ממצבים חברתיים, בעיקר מפגשים משפחתיים, והתוצאה היא – שאת פחות ופחות קיימת עבור העולם שבחוץ. מדהים להיווכח עד כמה גם בחברה החילונית הרווקות היא אלטרנטיבה לחלוטין בלתי-לגיטימית. את מקבלת סטיגמה של מוזרות, מסכנות, שונות.
    עולה בראשי זיכרון קטן ממפגש חברתי של חבר'ה דתיים, ברובם נשים דתיות רווקות סביב גיל שלושים, שנכחתי בו לפני שנים אחדות. הגעתי לשם בלוויית מכרה רווקה, שהגיעה לאותו מפגש בחליפה אלגנטית. היא קיבלה ממכרותיה הדתיות הרווקות מחמאות באשר ללבושה, בליווי הערה מלגלגת: "חסר רק הכובע…". זוהי דוגמא לכך שהרווקות מונעת ממך, בעיני החברה, הדתית כמו החילונית, את הזכות לדברים רבים שהנשואים זוכים להם: להתלבש באופן אלגנטי מדי (במקרה זה), לקחת עוזרת-בית (דוגמא מהחיים שלי), לגור כמו בן-אדם ולא בדירה מתפרקת…. ועוד ועוד… הרווקות נתפסת על-ידי סקטורים רבים בחברות הדתית והחילונית כמצב שחייב להישאר בגדר מבוא לחיים האמיתיים.
    שהרה, לבי איתך. אני מחזקת את ידייך ומאחלת לך המון טוב בהמשך החיים.

    • לפני מספר ימים קיבלתי פניה, ממי שיקרה לי מאד. היי פרחח, היא אמרה, כנס לבננות, יש שם מאמר שכתבה אחת, שרה, ש"ה" נוספה לה בשמה. אנשים, הוסיפה ההיא היקרה, נוגעים בחייה הפרטיים, עושים בהם מעשים ונותנים בה סימנים.

      כחולים, סימנים כחולים? שאלתי.
      לא.
      חבל, חשבתי לעצמי, שהרי מזמן לא ביקרתי ב"הל פאייר". והוספתי. את הרי יודעת, אני עכשיו מצייר שפם, בכל אופן, אשתדל לרעות בעדר ולכופף מהפרי האסור.
      אז הנני כאן:

      ומה היה לנו?

      אחת אשה/נערה, דתיה (לצערם של מעט, עדיין דתיה), כתבה מהרהוריה או כאביה, הקורא רשאי לבחור ולהוסיף רעיונות משל עצמו.
      ואותה כותבת דנה בשאלת הרווקה המתבגרת ו"המסומנת" בחברה שמרנית וחודרנית. יחסיה עם סביבתה, משפחתה, והתודעה החברתית שעוטפת את הכל ואינה משחררת אותה. כן. זו לא עבודה.
      כתיבה סובייקטיבית בעליל.

      שפתה של שהרה טובה, קולחת ומבטאת היבט אחד מסויים, כך נראה לי, ממיכלול של חוויות שאותן לא טרחה לציין. הייתה לה נקודה, שדווקא בה בחרה לעסוק. את הנקודה הזו היא הבהירה היטב, גם אם אין זו תמונת ראי של המציאות האובייקטיבית. מי אמר שהיא צריכה להיות כזו.
      שהרה לא התיימרה לייצג את כלל הרווקות בחברה שלה, היא לא ניסתה להטיף מוסר ו/או לגייר את הקוראות לעולמה. היא אף לא ביקשה להיות למורת דרך. כתבה משהו אישי. לא חייבים להסכים אתו.

      אה מה מה…

      המשתינים והמשתינות בקיר, הוסיפו מעולמם הפרטי ומחוויותיהם ובחרו להלך על מליה של אותה כותבת בנבכי תודעתם – משל היו לפחות ג'ון מלקוביץ'. הם לא וכאן זה בננות ולא קומה שש וחצי, והנזרקים מכאן לא נוחתים בפח האשפה הסובב את ניו-יורק.

      חברות שמרניות בעלות אופי קהילתי צפוף (שהחברה הבני-ברקית היא רק דוגמא אחת פרטית שלהן, ולא יחידה במינה) נוטות להפעיל מערכת לחצים גלוייה וסמויה על חברי הקהילה, למשטר את צעיריהן ובעיקר את צעירותיהן. מי שגדל בחברה כזו, לעולם יהיה ער לקודים הפנימיים ולמבטים. יידע להגדיר אותם, לפרש אותם והם ילוו אותו באשר ילך. גם אם ילך רחוק ולבד. לרוב.

      חייה הפרטיים של הכותבת והתנהלותה בארבע אמותיה הפרטיות וארבעים הציבוריות, אינם ממין העניין. אין היא צבועה אם היא חיה על פי קנה מידה פרטי משל עצמה. זה החדר שלה, הבחירה שלה. היא אינה מטיפה לאחרים כיצד לנהוג, היא אינה מבקשת מהםלהוסיף "ה" בשמם. כותבת היא וכותבת מהרהורי ליבה. זהו.

      אבל מגזין אינטרנט אף הוא סוג של קהילה ויש בו כאלה ואחרים וכללי משחק והתנהגות. גמישים יחסית. ולבננות יש אופי משלו. משתנה מתפתח והולך בדרכים עקלקלות, לא תמיד יש בו בושם, לעתים זו ג'יפה. אז מה?!

      אז חלק מהמגיבים, בזדון מה, בודקים את הלייבל של התחתונים. שייבדקו. אחרים מביאים מעולמם הפרטי – כשהוא מרתק הם העשירו את המגזין וכשהם לא מוצלחים הם משחירים ומכתימים את הרקע שמרצד.

      כתבתי בעצמי יותר ממאמר אחד. הכללים היו ידועים לי. חשפתי את זהותי. היו שמחאו כפיים ואחרים דפקו לי בוחטה ישר לפרצוף. זה בסדר. אלה הכללים. מי שלא רוצה לא כותב. מי שלא חושף, לא חוטף.

      יש תגובות זדוניות, גם אני נתתי לזדון שבי להשתולל פה ושם. אז מה?! מי שלא רוצה, מוזמן לדפדף הלאה. זה לא חומר חובה למיבחן.

      מי שרוצה להטיח ביקורת במגיבים, שיטיח. גם זה בסדר.

      נדמה לי שלא נעשה פה אאוטינג יוצא דופן. לא פורסם פה מידע אינטימי שהכותבת לא התירה לו להיות ידוע לציבור הרחב. לא נפרצו הגבולות.
      לא כל התגובות בטעם טוב. אז מה? וכי התגובות ה"רציניות" כולן בעלות ערך ארכיוני? כולה מדובר במגזין אינטרנט. פרופורציות חבר'ה.

      ואשר לשהרה. אני בעד העובדה שבחרה לעצמה משעול שאת שביליו יצרה בעצמה. מותר ללכת בדרך שלה שיש בה – לטענת הטוענים – סתירות פנימיות. נו, אז היא לא מייצגת סטריאוטיפ זה או אחר. היא במשעול שזרועותיה פרצו למען עצמה.

      מי שאוהב שימחא כפיים, מי שלא, שיקשקש בתכשיטים שלו.

      אני מכבד את העובדה שהוסיפה לעצמה "ה" בשמה, לבטא את עצמה על פי בחירתה – ושיתפוצצו. שרה הייתה שרי, אברהם היה אברם, משחק האותיות הזה מוכר. ולדעתי זו הדרך שלה לומר את עצמה; אני כאן, על פי התנאים שלי.

      הכובע, ממש כמו הטבעת הוא סמל בעל משמעויות של הצהרה מחד ו"בעלות" מאידך. את שניהם אני לא אוהב. מי שחי בחברה שלנו שם לב שאלה לא סמלים יחידים וחריגים. מכנסיים ושמלה. סמל.

      הכותבת גדלה בעולם שהתנהלות בלתי שגרתית בתוכו אינה זוכה לתמיכה. החברה שסביבה לא מפרגנת. הסטייה אינה סטיית תקן. ממש כמו בקיבוצי השומר הצעיר מהימים ההם.

      אז הנה, כתבתי באריכות, ובכלל כל מה שרציתי לומר:
      לא להתרגש לא מהבלתי רלוונטיות של ההערות לגבי חייה הפרטיים ולא מנקודת המבט שלה. כל כותב מייצג את עצמו, לעתים בקושי ובעילגות ולעתים בחן ובשנינות. לעולם אין הכותב מחייב את הקורא, לא להמשיך לקרוא ולא להסכים אתו, ובוודאי אינו לוקח על עצמו לייצג את הקורא.

      ומי שלא נוח לו, אז שיהיה יענק'ל.

      אבל אני מה מבין, אני רק פרחח.

      ובכל זאת, היום, החלטתי להכנס ולבחון את העניין

  26. אחד המאמרים המרגשים והיפים שקראתי בחיי. תודה

  27. הי שהרה,
    את אולי לא זוכרת אבל היית המדריכה שלי בעזרא בני ברק.
    קצת הפתיעה אותי הכתבה שלך, כי זה אומר שממש השתנית…
    ואם את יוצאת עם חילונים (לא ששמעתי, אבל כתבו כאן) אז את בכלל שונה ממי שזכרתי.
    שיהיה לך בהצלחה בחיים!
    וגם אני לא התחתנתי, אם זה מנחם אותך.

  28. עוד אאוטינג אדיוטי? לא נמאס לכם?

  29. קדימה, עוד ליכלוכים, רוצה לראות דם.

  30. Here is a simple idea, Sahara,

    Buy a nice hat and start wearing it.

  31. גרושה בגרוש

    לאחר שהפנמתם את מעמד הרוקות
    רק נסו לדמיין את מעמד הגרושות במגזר שלנו………

  32. די כבר עם היללות המגזריות האלו. שהרה, את לא יותר אומללה כי את רווקה דתית דווקא. באשר לניכור שאת חשה לחברותייך הנשואות, זה די עניין של ביצה ותרנגולת – חשבת פעם שאולי גישתך המגעילה לחברותייך הנשואות (שנראה שהיא טבועה בך די עמוק) היא זו שציננה את היחסים ביניכן, ולא איזה מטמורפוזה מדומה שאת מייחסת למעמד החופה? מנסיוני האישי (עם חברותי שלי), יש בזה יותר מגרעין של אמת. חוצמיזה, אם את כל כך סובלת מהיחס אלייך בקהילה בה את חיה – צאי ממנה. אין שום חובה קדושה לגור בתוך ישבנה של החברה הדתית, ולטעמי הרבה יותר נעים לכונן אוטונומיה מחוצה לה.

  33. שהרה, אל תבכי.
    אני אוהבת אותך

  34. תודה. שמעתי על המאמר הרבה, אני שמחה שקראתי אותו

  35. כתבה לעניין
    עובדה שיש הרבה תגובות
    אני נשוי + 4 , לא רלוונטי
    מוכן לקשר לחבר בן 50 , תמני
    שאומר לכולם שהוא בן 40
    היה נשוי מספר חודשים , ללא ילדים
    בעבר פסל את כולן
    כיום מודע שעשה מישגה
    רוצה ילדים , עצמאי
    אצלו לצחוק זה לחם חוק

  36. מותניים צרות?! איך שהרה בלאו יכולה להגדיר את עצמה כבעלת מותניים צרות?! זה יותר מאבסורד זו שערורייה! לא תשאי על שפתייך דבר שקר! מכירה את המשפט הזה? אני הייתי חברה טובה של הכותבת עוד כשקראו לה שרה (ולא שהרה כמו שהיא מתיימרת להיקרא) ואני יודעת טוב טוב ממה נובעת המרירות שלה. הרווקות שלך לא נובעת מחוסר מזל, הרווקות שלך נובעת מזה שאת מתלכלכת בעינינים חילוניים, מבזה את עצמך בחקר השואה, ופותחת את הג'ורה על הדתיות. פלא שאף אחד לא רוצה להתחתן איתך?בשביל הדתיים את מוקצה ובשביל החילוניים את שמנה.

  37. גם לחלקו החילוני של עם ישראל בעיות רבות הנובעות מעצם חילוניותם, (אם חשבת שהצד השני קורץ יותר), החילונים מתחתנים בזמנם החופשי ובדר"כ ללא לחץ מאסיבי. מתחתנים, ואז לראשונה הם מגלים את הקושי הרב בלחלוק חיים משותפים- במיוחד- שהקרקע שמתחתיהם היא קרקע של הכל מותר והכל לטובת "העצמי שלי" (החילוניות מקדשת את ערכי – טובת העצמי) לחילוני קשה לתת מעצמו ומהו קשר זוגי אם לו נתינה, אותי מרתקת/מצערת העובדה שבציבור החילוני אחוז הגירושים הוא גבוה בצורה מדאיגה, וזאת לאחר שהחילוני הממוצע צובר (בממוצע) ניסיון חיים של 3 מערכות יחסים ארוכות לפני שהוא מחליט להתחייב לאחת והיחידה שלו, והסיכוי שלו-שלה להישאר יחד עד המוות עומד בממוצע על 1 ל 3. למרות כל הניסיון של האדם החופשי (החילוני) במערכות יחסים הנישואים שלו כושלים בממוצע של כשליש (ובארה"ב בירת העולם המודרני הממוצע עומד על חצי), ואם נסתכל מה קורה באותו נושא בעולם החרדי נראה ששם הגירושים הם הרבה פחות אופנתיים והם עומדים על 1 מתוך 7 זוגות, אם כן…מפליא הדבר, (אותי בכל אופן) שהחילוני בעל הניסיון – כושל, ואילו החרדי חסר הניסיון פורח, איך קורה דבר שכזה? הלא אדם בעל ניסיון בתחום מסויים יקצור הצלחה רבה יותר מאדם חסר ניסיון באותו תחום, רבים יסכימו. אבל אני נוטה להאמין שההצלחה של החרדי במערכת נישואים נובעת מהערך המקודש שמעמד הנישואים מקבל בחברה החרדית, אבל ככל הנראה הנוער החרדי המתחנך על הערך המקודש הזה לא מקבל הדרכה, אלא מקבל ראיה צרה בה ערך הנישואים הוא מקודש נקודה! וכך נוצר המצב שבו נשים נשואות במגזר החרדי מתוסכלות הרבה זמן ורק אז הן מבינות שהן מתוסכלות, אבל עדיין לא יוכלו להדות בכך, בשלב הבא הם משלימות עם המצב, ואם הם לא משלימות עם המצב אז הן מקבלות על עצמן לחיות בתסכול מתמשך, (5 ילדים) ומסתירות עובדה זו מקרוביהם, וזאת כיוון שגירושים נתפסים ככתם על המשפחה החרדית. וילדה טובה לא מכתימה את בגדיה.
    אני חילוני המקדש את מוסד הנישואים, ולדעתי לחיות בזוגיות זה השעור המאלף ביותר הקיים,
    בעולם מלא בפרסומות, בכוסיות, ובפיתויים – רק שם ולאחר ניסיון אתה מבין שתפסת מרובה לא תפסת…, החיים קשים ואין כמו זוגיות (מושקעת) עלמנת להקל על החיים.
    ובאשר לך, הדשא של השכן אינו ירוק יותר. העבודה היא על עצמך את כל האנרגיה השלילית אותה את מוציאה על הסביבה תפני לעבודה על עצמך, אחותך תקנא בך שאת רווקה, והיא עלולה לקנא בך כשאת תהיי נשואה, ובעלך יהיה מלאך.. טוב אני חייב לסיים – הולך להחליף חיתול לילדה. לילה טוב

  38. אני חושבת שהיא מדהימה ומיוחדת ומעזה לבטא בקול מה שרבים חושבים. וזה שהיא לא הכי קונבנציונלית בעולם, עושה לעולם המטומטם הזה רק טובץ.

  39. אוי, פשוט יפה…

    אני לא יודעת למה אבל באמצע ירדו לי קצת דמעות…
    זו הרגשה רעה להרגיש לבד, להרגיש קינאה שאת לא מעוניינת להרגיש…
    לפי דעתי גם כל הקטע איך שמכירים אנשים בחברה הדתית ממש דפוק…
    כאילו מביאים לך מישהו ואומרים לך שיש לך כמה פגישות איתו ואז את צריכה לקבוע אם את מתחתנת איתו או ממשיכה לחפש מישהו אחר…?
    כאילו השידוכים האלה ממש הורסים את כל הקטע של האהבה והרצון העז להיות אחד עם השני… ואת המשיכה הזו…
    את לא חושבת…?
    מקווה שתמצאי בעל, אבל שאת תוהבי והוא גם יחזיר לך האבה, כי לפי דעתחי בשביל זה אנחנו חיים, כדי לתת אהבה ולהיות נהאבים…
    הודה לך עם תחזירי לי תשובה…
    קרן

  40. שהרה יקירתי אני חשה הזדהות עם כל מילה שאת אומרת
    בגילי ה"קשיש" (25) נשארתי הרווקה היחידה מכל חברותי הצדיקות שמצאו להן בעל ממרכז או מכל מקום אחר
    במקרה שלי הן כבר לא מנסות לשדך כי התרחקתי מהן ומהתרבות הדתית הצבועה שלנו, ואין וויכוח לגבי הצביעות שאופפת אותנו….
    וכל הבעסה באה בחגים כשצריך לסבול את כל הפרצופים והשאלות, ולמה את עוד רווקה ?את כ"כ חמודה איך זה שאת עדיין לבד….
    לכי תעני להם שזה לא קשור, ושעדיין לא מצאת את זה שאת רוצה לחיות איתו כל חייך ושאת רוצה לאהוב אותו עכשיו ולא ללמוד לאהוב אותו ,כי " האהבה האמיתית באה אחרי החתונה"…
    לכי תנסי..

    • מזדהה איתך מאוד.
      חישבי כמה בחורות יש במצבנו בעיקר בחגים.
      אבל אני משוכנעת שהכל זמני.
      ובסוף יהיה טוב. באמת!!

      • אחותי
        בסוף חייב להיות טוב
        פשוט אסור לנו להכנס ללחץ מהדבורים שלהם
        ולשאול אותם בפשטות, אם הן לא היו מתחלפות איתנו עכשיו….
        במקום להיות כל היום עם הקקי והטיטולים, לא בא להן בגיל 25 לצאת לבלות קצת..
        לי טוב ככה
        רק שיעזבו אותי

  41. תתעודד , עוד שעתיים אתה מסיים ואז תהייה חופשי ורענן כמו ציפור דרור

  42. חיפשתי את המאמר הזה המון זמן.
    ובצדק.,
    תודה לך

  43. תכתבי עוד מאמר, בבקשה! עבר כבר יותר מדי זמן!!!

  44. ראיתי אותך בטלויזיה ואת נראית שווה, לא כמו היצור הממורמר מהכתבה, אז מה העניין?

  45. היי, שוב אני. את פנויה??

  46. הזדהיתי ותודה

  47. מאמר מדהים. תודה

  48. יאיר האילתי

    בס"ד

    ממש חימם לי את הלב לקרוא את דברייך הכל כך נכונים והכל כך אמיתיים שממש ממש מזכירים לי את עצמי ואת ההתעללות שאני עובר.
    כל הזמן צקצוקים והערות: "מה, אתה כבר בן 29 ועוד לא נשוי?"
    "לא טוב היות האדם לבדו! אתה כמו חצי בנאדם!" (כאילו שאני לא באמת מחפש, כאילו שאני לא באמת עושה מאמצים. מה, אני צריך לתת רשימת דין וחשבון של פגישות ומשודכות?? !!!)

    אני, מה לעשות, לא נכנסתי לרוטינה החרד"לניקית הרגילה של כל המתנחלים וחבריהם – י"א , י"ב, שעור א', והופה לה – באמצע שעור ב' להפוך לנשוי, ובהתאם לשנות את הכינוי מ"בחור" ל"אברך".

    לכן אני חשוד כחילוני, לכן אני נחשב כאבי אבות הטומאה, לכן אני נחשב לסוג ב', לכן צריך לומר עלי: "יש לו המון מעלות ומידות טובות! הוא ___! והוא גם ___! והוא אפילו ____! ממש צדיק! אבל רחמנא לצלן, הוא רווק 🙁 ".

    אני באמת שמח מאוד בשביל כל הנשואים בני ה-22 וה-20 וה-19, אני גם כן מסכים עם הסטנדרט של "אברך נושא אברכית", אבל יש גבול לכל ההתעללות. אם מישהו עדין לא מצא, זה לא הופך אותו לאבי אבות הטומאה.

    בינתיים, הברירה היחידה שלי היא להמשיך לחפש, ועד החתונה לעבור בשקט את מסכת ההתעללויות של כל האנשים מסביב.

    אגב, למי שלא הבין מה קשר לאילת, אני אבאר:
    באילת יש לא רק חוף ומלונות. יש גם עיר שגרים בה אנשים (קצת למעלה, לכיוון הרי אילת, תחצו כביש אחד מעל קלאב הוטל ותמצאו בתים של אנשים רגילים. עוד 15 דקות הליכה בעליה, וגם תמצאו שכונה דתית), ורוב האוכלוסיה הדתית של אילת הם בוגרי ישיבות ברוח הרב קוק זצ"ל, אותם אנשים שתמצאו בכל התנחלות שמכבדת את עצמה.

    יאיר
    אילת ולתמיד

  49. יאיר האילתי

    יש גם את אלה שלא מכירים שזכות הרווק/ה לגור מחוץ לבית ההורים.
    הם ישאלו "איפה אתה גר?" ויתכוונו "איפה ההורים שלך גרים".
    אתה תספר להם שאתה נוסע לבית של ההורים שלך, והם ישאלו "מתי אתה נוסע הביתה" ויתעצבנו מאוד כשתענה להם "במוצאי שבת, אחרי שאצא מהבית של ההורים שלי".

  50. יאיר האילתי

    שהרה, אני מנסה לשלוח לך אימייל (בתגובה לאימייל ששלחת לי) ומקבל בתגובה הודעה שלא ניתן לשלוח לך בלי סיבה.
    לאיזו כתובת כן אפשר לשלוח לך אימייל?
    harhanegev@hotmail.com

  51. מעולה, אמיתי וכואב…

    עשיתי לך קישור

  52. תודה מכל הלב

  53. בתור אחת משם – בחברה הדתית , אני יכולה לומר בוודאות שיש דברים בגו… נשואה=הצליחה לתפוס גבר=מוצלחת ולכן כל הנשואות החדשות – גם אם הן לא ממש דתיות והאמהות שלהן לא שמו כיסוי ראש , פתאום , נהיות לי דוסות ושמות כובע כדי שכולם יראו את הסטטוס החדש והמוצלח שלהן…!
    ולגבי הסקס לפני החתונה , אני מכירה זוגות מהמגזר הדתי שלא היו בטוחים בכלל מבחינה רגשית שהם רוצים להתחתן אבל בגלל המשיכה והכמיהה לשכב אחד עם השני (שלא הגיעה לידי מימוש לפני החתונה) התחתנו . כן כן פשוט נ-ו-ר-א

    • יאיר האילתי

      שלום וברכה לך שיר.
      אני לא בטוח שזה כל כך נורא שהכמיהה לקרבה פיזית מאיצה את הנישואין.
      נסי לראות מה קורה אצל אנשים שלא מקדשים את נושא הזוגיות ומעדיפים לעשות כל מה שבא להם ולהן:
      בגידות
      גירושין
      סכסוכים קשים
      וכו'

      זה מה שקורה כשלא שומרים על טהרת המשפחה (ואז יש דעיכה של המשיכה והרצון להיות ביחד) וכשעושים הרבה לפני הנישואין (ואז מן הסתם יש גם הרבה שותפים/ות למיטה מהעבר, שהפלשבקים שלהם מפריעים מאוד לנהל מערכת זוגית נורמלית).

      ודאי תקשי ותגידי, הרי יש בציבור הדתי גם מקרים של הדחקה והמשכת חיי נישאין לא מוצלחים במקרים רבים.
      נכון, אך יש לי 2 תשובות לכך:

      א. לא כל מי שמתלבש ב"מדים" הדתיים / חרדיים מבחוץ הוא גם מקיים מצוות כמו שצריך באמת. כך שלא כל מי שנראה ירא שמים הוא באמת כזה.
      למשל, מי שצועק על אשתו / מזלזל בה / מסתכל על אחרות / לא משקיע המון בהפגנת אהבתו אליה / וכו' וכו' – עובר עבירות הלכתיות חמורות, ועדיין יכול להיות למראית עין עם כיפה ואפילו עם מגבעת וחליפה שחורה, אך אין זה אומר עליו דבר.

      ב. לא הכל מושלם ונחרץ וחד. יש חריגים ויש יוצאים מן הכלל, אך אם נסתכל על התמונה הכוללת, נראה שמי שעושה את הדברים כפי שציווה הקב"ה ובלי קיצורי דרך, בדרך כלל מצליח. ההלכה היהודית שמה כערך עליון את הכבוד שחייב לכבד הבעל את אשתו והאשה את בעלה, ובאמת אנו רואים שמי שמקפיד בענין זה (גם אם אינו שומר שבת / כשרות / חובש כיפה / וכו') בדרך כלל מצליח יותר בחיי הנישואין שלו.

  54. אני מתה עלייך

  55. גורלו של אדם – אופיו. ואידך זיל גמור.

    • ומה עם אנשים מקסימים שנותרו לבד?
      ושהרה אהובתי תמשיכי לכתוב כי את נפלאה ומיוחדת ואני מחכה לכל מילה שאת כותבת…

  56. שלום!
    לאחר קריאת הכתיבה יש לי לומר בתור בחורה צעירה , חילונית, בוגרת תואר ראשון שאוטוטו חוגגת 24 שנים להיוולדה שגם הבחורות החילוניות מחכות לחתן הגון ומלומד. (מי כמוני יודע?? ) ככה , שלא רק בחברה הדתית יש את "הלחץ לחופה" גם בחברה החילונית .
    נכון, חברה החילונית , מיתרנית יותר , וכל בחורה רוצה להגשים את עצמה אולם בעצם הרצון להגשים את עצמה הוא בעצם הסוואה לכך שלא נימצא החתן המיועד ואנו מתרצות זאת ברצון שלנו "להתפתח, ללמוד, להשכיל, להרחיב אופקים וכן הלאה".
    הכל הבל הבלים!
    אנו רוצות להתלחתן אך לא מוצאות את החתן המיועד!!! עד כמה ניתן להתפתח? ללמוד? לחיות לבד? להתהולל??
    כן, אני רוצה בעל, ילדים, בית , וכמובן א ה ב ה !
    לכן, שלא יעבדו עליכן! אנו רוצות להתחתן , בכל מגזר, אם חרדי ואם דתי.

  57. …ואני יודעת שכבר אמרו וטחנו ובלה בלה, אבל אי אפשר להביט בצד השני ולחשוב שהוא ספוג במי שושנים והצד שלך במרקחת קקי מצחין. אי אפשר. הייתי שם והייתי פה, אבל החוכמה והאמת היא במבט שמסוגל להקיף הכל ולהשקיף על הכל מ ל מ ע ל ה. רק משם. זה נקרא פרספקטיבה, וזה מה שהגורויים הכי גדולים בהסטוריה מנסים לעשות במערות הכי טחובות בעולם, וזה מה שכל תל אביבי או בני ברקי מתחיל צריך לתרגל פעמיים ביום, אחרי האוכל.
    בתאבון.

  58. וואו!!! כמה חיפשתי את המאמר הזה! ברוך השם!!

  59. מאמר נפלא. אחד הטובים שלך.
    העביר בי צמרמורת וגרם לי לבכות מרוב הזדהות.
    מאחלת לך נישואים של אושר בקרוב!

הגיבי

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*