להיות אמא ולקחת כדורים לא הופך אותך לאמא פחות טובה. על החיים בצל דיכאון כרוני קל

רגשות מפנים מקום לתכנים

שום הון שבעולם לא יחזיר אותי לתקופת טרום הכדורים. יש לי שלווה יחסית, תחושת בית אמיתית לי ולבן שלי

אני סובלת מדיכאון כרוני קל (דיסתמיה). כרוני אומר שלדיכאון שלי אין הפסקות, לכן הוא דורש טיפול תמידי. קל אומר, שהדיכאון לא הוביל אותי לאשפוזים או למצבים אובדניים. מדובר באיכות חיים ולא בסכנתם. הגורמים לדיכאון שלי אינם סביבתיים אלא אורגנים. נולדתי כך, עם חוסר איזון כימי במוח.
הדיכאון הספציפי הזה שלי, לא הפריע לי ברמת התפקוד כלפי האנשים הקרובים אליי. להיפך, הנתינה שלי הייתה אינסופית. עוצמות הרגש שלי גרמו לי לרגישות יתר כלפיהם והניעו אותי לתת, להכיל ולעשות מעל ומעבר בשבילם. האלימות הזאת שנקראת דיכאון הופנתה כלפי עצמי.
במשך היום רצתי מהעבודה למשרה שנייה בבית, לטפל בילד ובילד הגדול – הבעל. בשגרה האינטנסיבית הזאת של החיים אין מספיק זמן להקשיב לעצמך. אבל, כשהגיע הערב ושקט ירד מסביב, ביני לבין עצמי זה היה תוקף אותי. כל ערב חוויתי הרגשה נוראית של ירידת אנרגיה. ריקנות, חוסר יכולת להבין את המשמעות של כל זה. בשביל מה ללכת לישון? בשביל לקום מחר ולעשות הכול אותו דבר מהתחלה?
באופן כללי, ביום ובלילה, לא חייתי בשלום עם עצמי. לא ידעתי שקט מהו, שלווה הייתה זרה לי. בשום מקום לא הרגשתי בית. הכול נראה לי כהצגה אחת גדולה ולא מובנת. הסתובבתי בעולם עם תחושה של עור שקוף מדי, סבל תמידי. במקומות שאנשים היו רצים, אני הייתי מקרטעת.
יש אנשים שמבלים כך חיים שלמים, והסיבות מגוונות. חוסר מודעות, סטיגמה חברתית, חוסר יכולת להקים את עצמך מהמיטה בבוקר ועוד גיליתי שרק המילה פסיכיאטר מפחידה אנשים. מה שאותי מפחיד, זו המחשבה שאני בעצמי יכולתי להעביר חיים שלמים בצורה הזאת. הרי העברתי אותם כך בתור ילדה, נערה ואפילו כאדם בוגר. עד שאזרתי אומץ ברגע משבר ופניתי לעזרה. המון זמן נדרש ממני לפתוח את תיבת הפנדורה הזאת בפני הפסיכיאטר, להבין שאין שום סיבה בעולם שזה לא יטופל, אין שום סיבה לסבול.
שלוש וחצי שנים שאני לוקחת כדור אחד ביום נגד דיכאון. שום הון שבעולם לא יחזיר אותי לתקופת טרום הכדורים. יש לי שלווה יחסית, תחושת בית אמיתית לי ולבן שלי. כשאנשים יורים בי רעל, כבר איני אוגרת אותו בתוכי. הדברים יותר ברורים לי, לא מלווים בקושי תמידי. אני לא מיוסרת. הקשרים החברתיים שלי הרבה יותר מספקים. העולם שלי לא עוצמתי כמו בעבר, אבל הוא הרבה יותר מלא. רגשות מפנים מקום לתכנים.
היום אני גם יודעת שהאושר שלי כבן אדם נפרד הוא מרכיב ענק באמהות שלי. זה לא מספיק להסתובב מסביב הילד ולמלא את הצרכים הרגשיים והפיזיים שלו, אלא גם של עצמי. וזה לא הופך אותי לאמא פחות טובה, להיפך.


שלווה בהירה

הפשטות נעימה לי
השקט גם כן
השלווה בהירה לי
גם כשהחושך יורד

הכאב לא מהתל בי
לבי לא גועש
השלווה בהירה לי
עולמי הזעיר כה מלא

ואם במקרה תעבור לידי
ברחוב, ותשאל לשלומי
אז אוכל לענות
עשיתי שלווה בנפשי

19 תגובות

  1. תודה. חיזקת אותי. אני בהתלבטות גדולה טרום-כדורים. את די עזרת לי לנטות לכוון הבעד.
    שוב תודה וגם הכתיבה פשוטה ונהדרת

  2. ליאת
    אנשים שוכחים ששלווה זה משהו שכה קשה להשיג במיוחד בעולם מטורף…לקום ולהחליט לטפל בנפשך דורש המון אומץ והלוואי ואנשים לא יצטרכו רגע משבר כדי להתמודד!
    הכתיבה שלך נגעה בי ולמרות שאני נמצאת בחיי בתקופה שונה
    אפילו לרגעים קטנים ההרגשה מוכרת
    בהצלחה

  3. שאי ברכה! כתבת כל כך יפה ועדין. חשוב שנשים כמוך יקומו וידברו בשביל אחרות שאפילו לא יודעת שהן בדיכאון או סוג אחר של אחרות שמפחדות לפנות לעזרה.

    • מסכימה עם כל מילה
      כיום אני יכולה לומר שהייתי בדיכאון מגיל 4 אך לא היה לזה שם.
      הכדורים הצילו אותי.
      איכות החיים היתה כל כך עלובה. הייתי עסוקה במי אמר מה וממה נעלבתי.חבל על האנרגיה.
      תודה לפסיכ ותודה לתרופות.
      ריישל

  4. כל כך נכון, פשוט ועם זה חזק וחד!!!

    הייתי שם והרבה זמן, זה לקח אותי למקומות מוטרפים האי שקט, גם אני לא אחזור אחורה.
    כל הכבוד לפתיחות, התיאור המדוייק של ה"וויתור" על ההתרגשויות שחוסר היציבות מביא עימו. ה"געגועים" לרגש החד של שמחה פתאומית או של עצב מיידי. המחשבות על התשוקות המטורפות לדברים אחרים- כל אלה מפנים מקום לתחושת התמזגות עם הסביבה, רוגע וקבלה שלי את עצמי ושלי את הסובב אותי. תחושה של פחד וחרדה מתפוגגת ובמקומה יש תחושה של רצון לעשות דברים מספקים יותר והריכוז לעשות אותם גבוהה יותר.
    הכעס והעלבון על כל מילה שנאמרת לי כבר יותר מופחת וניסבל יותר, יש בהירות וצלילות במחשבה ומקום לאהבה פחות יצרית ויותר רגועה.
    אז ברור שלא רוצים לחזור אחורה, ולפעמים יש הבלחה של כאלה תחושות של "אז", אבל ברמה השיגרתית החיים שונים, רגועים ומופלאים מתמיד.

    שאי ברכה על האומץ והמשיכי לכתוב, נקרא בשקיקה :0)
    רונה.

  5. באותה סירה

    בתור אחת שלקחה כדורים שהשפיעו בצורה מאוד אלימה ורעה, אני ממש לא ממליצה להתחיל עם זה בכלל.
    אפשר בעזרת טיפול ומעקב לחיות גם בלי כדורים, לפעמים ההשפעות של הכדורים הרבה יותר הרסניות, תחשו טוב לפני שאתם מתמכרים

  6. "במקומות שאנשים היו רצים, הייתי מקרטעת"

    מדוייק. אבל אני פוחדת מאובדן הזהות, יש משהו בסלאלום המטורף של למעלה-למטה שמעודד יצירתיות, אצלי בכל אופן. לוותר על הדכאון משמע לוותר על חלק ממני, חלק יוצר בי, לטובת פונקציונליות. זה שווה, לדעתך? את לא מרגישה זרה לעצמך, מעט?

    • ליאת אפרים

      לדעתי זו השאלה הפילוסופית, בהא' הידיעה!
      נדמה לי, שכל אדם שנוטל כדורים פסיכיאטרים שואל את עצמו את השאלה הזאת, איפה אני נגמר ואני בהשפעת הכדורים מתחיל…
      אני מתחילה לחשוב על זה וישר אני מתפלספת ומסתבכת עם עצמי, עם טיעונים לכאן ולכאן.
      החיים שלי הרבה יותר מספקים ומלאים עם הכדורים, זאת עובדה. אני חיה. מלבד זאת, אני אם חד הורית, כך שגם אין לי את הפריבילגיה להתברבר עם עצמי יותר מדי מבחינה תפקודית.
      בסופו של יום זה עניין של סדר עדיפויות, לחיות בשלום עם עצמי, כרגע בראש אצלי.

  7. את מקסימה! תודה על הכתיבה

  8. אבל איך יודעים שזה זה?
    גם לך כנראה היה חשש מלבקש עזרה (רק ברגע משבר פנית..)
    תמיד יש סיבה לדאון הנוכחי, ותמיד אפשר להסביר את זה ולהאחז ברגעים היותר טובים ולהגיד שהמשבר הוא רגעי,
    ומה עם להתמכר לכדורים? יש בזה משהו מפחיד, שינוי שאין לך שליטה עליו, תלות של ממש, מובן שאת מעדיפה את התלות הזו אבל את בכנות ממליצה עליה?

    • התנצלות, לא ראיתי את התגובה הקודמת..

    • היי d
      יש שני סוגים של דיכאון, אחד: דכאון שמתפרץ עקב משבר מסוים ואז צריך לטפל בו בתרופות, אבל בצורה נקודתית, ובדרכלל לא לאורך זמן (בליווי שיחות טיפוליות כמובן)ץ
      והשני, מה שלפי הבנתי, ליאת לוקה בו, דיכאון תחושתי שמלווה את החולה כל יום, כל היום. זה לא דיכאון עמוק, זה יותר תחושה, יותר "הפרעה" לחיים. אצלי זה מאובחן בתור הפרעה מסויימת ואתה יודע את זה כשתה פשוט לא מתפקד כמו כלום, יש לך תחושת מועקה, פחד, חרדה, בישנות, פגיעות יתר, מחשבות מטורפות ורצון עז להפיג את המועקה ע"י מעשים מטורפים .
      יכול להיות שאצל ליאת זה אחרת, פחות מוקצן, אבל אלה חלק ממאפיינים, וכשרע והיום "נסחב" ודברים מקבלים חוסר משמעות זה -זה.

    • ליאת אפרים

      d,
      אני מסתייגת מהמילה "התמכרות", אין כאן תלות, גם לא תלות פיזית.
      זאת בחירה שלי לחיות עם או בלי הכדורים. בחירה חופשית לחלוטין.

      אבל אני בהחלט יכולה להבין את החששות שלך והרתיעה.

      אני כל כך רגילה לכדור הזה, מבחינתי זה בדיוק כמו המשקפיים שאני מרכיבה על אפי, אני יכולה לחיות בלעדיהם, אבל בשביל מה זה טוב?

      • אמנם לא מדובר על "התמכרות", אפשר להפסיק כשרוצים. אבל- וזה מניסיון של כמה וכמה הפסקות- הדיכאון חוזר. באיזשהוא שלב אצלי (אחרי כשש שנים של on & off), הכדורים הפסיקו לעזור, ואז ההתלבטות היא או לנסות בלי, או לחזור לפסיכיאטר, לשחזר את הסיפור, לנסות כדור חדש…
        אני מאוד מזדהה עם הסיפור ועם הסימפטומים, היו לי תקופות של הפרעות בשינה, בריכוז ותקופה אחת שחורה שלא יכולתי לצאת מהבית/ לדבר עם אנשים/ להנות מדברים/ לאכול….
        ולזאת שדיברה על להגיע לאושר- לא מדובר בכלל על אושר, רק על נורמליות, על לקום בבוקר ולא לרצות לחזור לישון, על לצאת מהבית לא מתוך מועקה. על לחיות.

  9. לכדורים יש מחיר כבד, את יכולה להגיע לאושר גם בלעדיהם

  10. הלוואי והיה לי כח לקחת כדור נגד המועקה היומיומית המלווה אותי,
    אותה חרדה משתקת המקפיאה אותי ולא נותנת לי לתפקד,
    אני מרגישה שהרגשותשלי מתים, כל דבר הכי קטן שקורה מוציא אותי
    משלוותי בצורה קיצונית ואני מגיבה בחרדה קשה, שמתי לבשזה
    משפיע על ילדי הקטנים.
    אנא הגיבי אליי
    אגבהתגובה לנטילת כדורים סביבי לא איייאי חיובית..

    • זה באמת בעיה, מכירה את זה מעצמי: לאנשים שזקוקים לכדורים האלו אין תמיד אנרגיה מינינאלית הדרושה בשביל לקום ולקבוע תור לרופא…

      הלוואי והיה לי אנרגיה לתת לך, אבל זה רק בידיים שלך.
      רק את יכולה לעזור לעצמך.

      מאחלת לך אנרגיה. כוח לשינוי.

      ליאת

  11. רינה בן-עמי

    ליאת,
    קודם כל המון תודה על כך ששיתפת אותנו,
    השיתוף הזה לא ברור מאליו, בעיקר מאחר שהוא עוסק
    בדברים שבדרך כלל אף אחד לא רוצה לדבר עליהם בקול רם.
    אני שמחה בשבילך, כמו גם בשביל נשים נוספות, על האומץ שהיה לך לחשוף. באופן אישי, הכתיבה שלך לקחה אותי למקום הפרטי שלי של דיכאון אחרי לידה: http://www.haderech.co.il/stories25.html
    המון תודה!

הגיבי

Your email address will not be published. Required fields are marked *