בננות בנות שמרשות לעצמן
"לחם צרפתי," הצביע המוכר על אחת מכיכרות הלחם שמאחוריו, "צרפתי עם זיתים, חיטה מלאה עם עגבניות" – נוזל לי ריר כשאני נזכרת – "פועלים עם פרג, שחור כפרי," המשיך ולקח עט ופנקס והתכונן לרשום הזמנה. אבל אז ניגשה אליו מלצרית עם שיער שחור חלק ומשקפי ננה מושקורי, והוא הפסיק ופנה נלהב להסביר לה משהו על איזה חשבון. עברו כמה דקות, בזה עוד עמדת. אבל מיד אחרי שגמר ענה לנייד שלו, מסמן לך בידו לחכות, מדבר ומדבר.
"זהו זה," אמרת לו בשקט, "אני כבר לא רוצה שום דבר."
"מה עם ארוחת הבוקר?" שאלתי.
המוכר הרחיק את הנייד מהאוזן, "אני כבר אתך."
"כבר לא," סיננת, "אני הרי הייתי לפני המלצרית ולפני הטלפון, ופעמיים קטעת אותי. איזה מין שירות זה?
כבר שמעתי על השירות במקום הזה."
הוא ניסה להסביר ולהרגיע אותך, וכשלא הצליח הזעיק מלצרית אחרת, קטנה ושמנמנה, ואת פנית אליה וחזרת על השתלשלות העניינים, ואיך הוא דיבר ודיבר ודיבר על החשבון ודיבר ודיבר בנייד ואת, שהיית קודם, עמדת ועמדת, וחיכית בסבלנות, בלה בלה בלה.
ההיא, אולי הממונה, ענתה שהוא חייב לענות על הטלפונים, זה התפקיד שלו, והוא חזר והסביר את הקטע עם החשבון ורק אז שמת לב שהוא מגמגם, אבל זה לא עצר אותך והמשכת לטחון אותו על הזלזול באנשים והעוול שנגרם לך והוא גמגם וגמגם בהתנצלות, וכל הברה הוכפלה פי עשרים. מלצרית אחרת באה לקרוא לנו. "הסלט על השולחן," אמרה, מתעלמת מהבלגן.
התיישבנו. ההוא נותר נזוף מאחורי הדלפק. את בקושי אכלת, ונרגעת רק אחרי הקפה. אחרי ששילמת למלצרית והשארת גם טיפ עברת דרכו. הוא שוב היה בטלפון. השארת לו שטר של עשרים שקלים על השולחן. "זה בשבילך," אמרת.
הכסף שלך, חשבת, תמיד ימחק את הפדיחות שלך.
אחרי ארוחת הבוקר מיהרת הביתה להתכונן לפגישה של מחר. למסיבה בערב כבר הכול מאורגן, הקייטרינג יגיע קצת אחרי שמונה, כולל הפרחים והיין. הם יאחסנו מוקדם יותר את המצרכים, כדי שלא יצטרכו להסתובב בדירה אחרי שהאורחים כבר יגיעו. טוב שיש לך מקרר גדול, הרהרת, אחרת היית צריכה לבקש טובה מהשכנה, ואת הרי בקושי מכירה אותה. היא עוד תצפה שתזמיני אותה.
לפני שבוע דיברת עם דרור, המנהל האדמיניסטרטיבי של איכילוב שהיה פעם לקוח של מאיר – לקוח פרטי. הוא התקשר ושאל אם תהיי מוכנה לתכנן מדים חדשים לכל הצוות הרפואי וגם לחולים. הופתעת. לא ציפית לכזה פרויקט.
"הזדמנות חיי," אמרת, לועסת משהו, "תמיד פונים רק למעצבים ידועים. אני מה-זה שמחה על ההזמנה," בלעת.
ניסיתי להסתייג.
"לא," השבת בביטחון הרגיל אחרי שהעזתי להטיל ספק ביכולת הביצוע שלך, "אין לי שום בעיה להתמודד עם פרויקט כזה, זה בדיוק כמו לתכנן משהו קטן ולשכפל כמה מאות. עד עכשיו פשוט לא ניסיתי להידחף."
נזכרת במדים המחויטים שאוברזון עיצב לאל-על לפני יובלות, בבגדים האופנתיים שלולה בר עיצבה לנשות הנציגות הדיפלומטית. אחרי מותה עשו לה תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב. "אולי מפני שתרמה למוזיאון," אמרת, "או שבעלה היה בחבר הנאמנים."
האפשרות שגם מאיר בעלך יצטרף לחבר הנאמנים דגדגה במוחך. "הוא הרי תמיד גילה עניין באספנות," אמרת לי, "וזאת תהיה גם דחיפה למשרד, הזדמנות להכיר חבורה מכובדת של אנשים."
הרגשתי דרך השפופרת את החיוך שמרוח לך על הפנים.
"וכן, היה עוד מישהו שעיצב את המדים הייצוגיים לקציני צה"ל," נזכרת, אבל השם פרח מזיכרונך.
בכל זאת, בית חולים בכזה סדר גודל… משהו כמו פרויקט לאומי, במיוחד עכשיו, חשבת ובחרת את הבגדים שבהם תופיעי לפגישה – אולי יהיו עוד מתחרים על התפקיד, אולי אפילו גדעון אוברזון עצמו, או הבת שלו עם הקו היותר צעיר וסקסי. שמחת שגם את תהיי עוד מעט בחבורה המכובדת הזאת, בשורה הראשונה של המעצבים. הזדמנות חייך.
קמת מוקדם, למרות שהיה לך קשה להירדם אחרי המסיבה. לבשת, אחרי התלבטות קצרה, את החצאית האפורה באורך ברך שנתפרה בהזמנה וסריג קשמיר שחור עם שורה אחת של פנינים, כמו תמיד כשרצית להיראות סולידי אבל עשיר. המפגש הראשוני הרי יעצב את דעתו של המנהל עלייך. דשי חולצת הכותנה הסגולה בצבצו מהצווארון – לצבע ותחכום. ולנגיעה אחרונה, גרבי ניילון עם דוגמה עדינה של עיגולים לבנבנים על רקע שחור. כמו תולעי טבעת. אחר כך משחת את השפתון האדום שאהבת, לא מתביישת לנופף בנשיות שלך. אבל בכל פעם שמרחת את השפתון הזה נזכרת בצער בכל הגוונים המקסימים ההם שעל המדף המסתובב של קליניק, מתחרטת שלא קנית גם את זה בוורוד טבעי ואת ההוא באדום יין, כי זה יותר את.
סירקת את השיער שלמדת לאהוב אחרי הפן והצבע – יום קודם ביקרת במספרה – מברישה כמה פעמים עם הראש כלפי מטה. שתית קצת מים מינרליים בשביל העור ואכלת קצת קורנפלקס עם לידיה, ששאבה את החלב בקול.
לרגע עלו בזיכרונך המראות מהמסיבה של אתמול, אבל היית נחושה לא לתת לזה להפריע. עכשיו את צריכה להופיע במיטבך, לשדר מצב רוח מרומם ואופטימיות, אחרת לא תצליחי למכור את עצמך.
טרקת את הדלת ונעלת את הבית. התנעת את האלמרה פרפקט. פתחת את הרדיו והמיזוג. בדרך כבר רצו לך בראש כמה סקיצות למדים. אחיות בכל מיני צבעים וצורות חלפו נמרצות בדמיונך ונמוגו רק כשהשומר בכניסה לחניון העובדים עצר אותך וביקש אישור כניסה. יש לך פגישה עם דרור מהסגל, השבת, שוכחת את שם המשפחה מרוב התרגשות. לאחר בירור טלפוני קצר נכנסת והחנית. עלית לקומה חמש או שש ופנית לחדר תשע או עשר, השלישי מימין או משמאל ביציאה מהמעלית. דפקת על הדלת, מזיעה ממתח או מחום, הקשמיר השחור בלע את עיגולי הזיעה מתחת לבית השחי. המזכירה פתחה את הדלת וביקשה ממך להמתין, דרור בטלפון. ישבת וסקרת במבט מקצועי את החדר המכוער, עוינת את רצפת הלינוליאום המעוינת, את ציורי המים הדלוחים שעל הקירות עם ההקדשות בכתב ידם של חולים אסירי תודה. אחר כך סקרת את החלוק הלבן והמשמים של המזכירה הפימתית, מדמיינת אותה בשמלת מעטפת סקסית עם קשירה צדדית בסרט הולם וצווארון סיני, טופפת על נעלי עקב סגולות. המדים העליזים יכולים לשפר אפילו את העגמומי שבפרצופים כאן, גם את מיס פיגי מולך, חשבת – מאותגרת מהמחשבה על העבודה הקשה שמצפה לך. וכבר התחלת לדמיין מגוון של חליפות מכנסיים, חצאיות, שמלות… שטף המחשבה נעצר, ומה עם הרופאים?
מה כבר תוכלי לעשות עם הרופאים, נאנחת, עם קשה עורף. יהיה קשה לשכנע אותם לשדרג את מדי חדרי הניתוח הירקרקים למשהו סקסי יותר – תכלת, למשל – עליז וסמכותי כאחד. אבל את תעמדי גם באתגר הזה, אמרת לעצמך, וכבר ראית בעיני רוחך חבורת רופאים מכריסים וסמכותיים, לבושים בכל צבעי הקשת, צוהלים לקראתך, מדלגים בין המעוינים על רצפת הלינוליאום, הסטתוסקופים מקפצצים מכיסיהם, כשלפתע הופיע המנהל, ויצא בשעטה החוצה.
"יש פיגוע," צעק ודילג למעלית כמו השפן של אליס.
מיהרת אחריו והצלחת לדחוף רגל אסרטיבית לפני שהדלת נסגרה, מתפתלת עם התיק אל תוך המעלית.
"ש-לום," אמרת בנון-שלנטיות כאילו שאת עוד במסיבה של אתמול, גביע היין בידך, "אני שושי."
"אה, כן," ענה, לא ממוקד. "מצטער, שושי, נצטרך להיפגש פעם אחרת."
"כן, כן… כבר חשבתי על כמה רעיונות," אמרת, נחפזת אחריו ביציאה מהמעלית.
בכניסה לחדר המיון התגודדו רופאים ואחיות ופרמדיקים סביב שלושה אמבולנסים, מעמיסים פצועים על אלונקות ורצים אחריהן, אוחזים באינפוזיות. היו שגהרו מעל פצועים זועקים בכאב, מנסים עוד במגרש החנייה להנשים מישהו שחִרחֵר, להחדיר אינפוזיה למחוסר הכרה, להיטיב את החבישה. ניסית להסתכל בעין מקצועית על האופן שבו התנועעו בבגדים, במכנסיים שחשפו חריץ אינסטלטור כשאחד הרופאים התכופף, באריג שנלחץ לחזה כשאחות מלאה הרימה ידיים, במפתח הצר של החלוקים שמנע פסיעות רחבות יותר. כמה אירוני, חשבת, עוד לפני שהתחלת לעבוד כבר קיבלת המחשה בזמן אמת של כל הפונקציות שהבגדים אמורים למלא.
אחר כך, בזמן שתרשמי את הסקיצות הראשוניות, תיזכרי במחוות, בתנועות, תנסי להתאים את הבגד לתנועה.
עינך נתקלה עכשיו באחת האלונקות שנעזבה על הכביש בצד ומישהו שכב עליה. אף אחד לא מיהר לדחןף אותה פנימה, אף אחד לא עמד לצִדה, מוכן להחדיר אינפוזיה. על האספלט היו זרוקים כמה כפפות סיליקון וכמה מזרקים. שמיכה כסופה עטפה את הגוף הדק שבתוכה, יד נשית עדינה נשמטה ממנה, חסרת חיים. המבט שלך התמקד בבוהק שעל אצבעה. ניגשת להתבונן מקרוב, טבעת יהלום. קפאת. הטבעת, כמו פנים מוכרות, קירבה אותך באחוות נשים אל הדמות שעל האלונקה. באותו רגע ממש הגיח בריצה בחור שחרחר עם מדי פרמדיק מאחורי האלונקה והתקרב במהירות, על פניו סימני מצוקה, הוא הסיר את השמיכה וצעק, "בת-חן! לא!"
הבטת נדהמת בזוועה, מסכת החמצן עוד היתה מחוברת לפנים שנקרשו בדם. היה לה עכשיו שם, לזו עם הטבעת. בת-חן. "שם מזרחי," אמרת לי אחר כך, "מעניין למה לרוב הנפגעים יש שמות מזרחיים או רוסיים."
היה לה שיער שחור נוצץ, השפתיים עוד היו משוחות בשפתון. האיש דחף, בוכה, את האלונקה לחדר המתים ואַת עוד עמדת דקה והתבוננת בהמולה. אחר כך חזרת הביתה.
למחרת בבוקר חיפשת את התמונה בעיתון שמאיר השאיר. רצית לדעת מי היא, מה הסיפור שלה, הרגשת קרובה. אולי את בכלל מכירה אותה? מצאת תמונה עם כמה מילים במסגרת שחורה. היא נראתה בחורה רגילה, עם משקפיים ושיער חלק ארוך, שחור. זיהית אותה לפי השיער. זכרת איך התפזר על האלונקה…איך נצץ בשמש. מחריד. את המשקפיים לא זכרת. בת 24, צעירה כל כך. אולי חשבת גם עלי. היתה שם עוד תמונה, שאותה לא ראית מיד וגם אם ראית לא זיהית מיד, והמשכת לקרוא על בת-חן, ההבנה הבזיקה מאוחר יותר…
"היא היתה בדרכה הביתה מהעבודה בקופת חולים בעיר," נאמר שם. "השאירה אחריה שתי ילדות קטנות." בעלה עמי אברמוב סיפר לכתב שדיבר אתה בסביבות השעה 12:00. אחר כך אחותו התקשרה אליו וסיפרה לו שהיה פיגוע ופתאום נזכר שבת-חן עוד לא הגיעה הביתה וגם לא הודיעה שתאחר. הוא רץ ולקח את הבנות מהמעון והתקשר למוקד באיכילוב. מיד אמרו לו שבת-חן ברשימת הנפגעים. הוא נסע כמו מטורף לחדר המיון ושם סיפרו לו. הבנות עדיין לא יודעות והוא לא יודע איך לספר להן. "בת-חן עבדה ארבע שנים כלבורנטית בקופת חולים, היא נחשבה לאשת מקצוע מעולה ועברה הרבה השתלמויות מקצועיות בתחומה," נכתב בסוף.
לא העלית בדעתך שזו הבת של העוזרת שלך.
