תשוקה נואשת להשיב נעורים שאבדו, או מאה חדשה וגועלית? שרון גליק על השקט שנשאר אחרי הבוטוקס

שתיקת השרירים

שבוע שלם הסתובבתי כמו מולי רינגולד פוגשת את אוליביה ניוטון ג'ון. לאנשים יקרים אמרתי שנפלתי, לאנשים יקרים אחרים אמרתי שזה דפקט מילדות

התחלה חדשה

עשיתי בוטוקס. זה באמת לא כזה סיפור, אני מוכרחה בכל זאת לספר לכן.
נכון, הדיבור הזה על קמטים יכול לגרום לנו להרגיש כמו תקליט שבור. שלושים ושלושה סיבובים בדקה. הצעירות של היום, נטולות הקמטים, אלו שאין להן מושג כמה סקסיים יכולים להיות חריצים על עיגול ויניל, פשוט לא יודעות איך נראה תקליט, ומה פירוש "שלושים ושלושה סיבובים בדקה". ולכן הקטע הזה לא מיועד להן. בואו נקבע כאן פגישה עוד שמונה שנים. תתפלאו כמה שמונה שנים יכולות להיות דרמטיות בגלות החדשה, הזרה, העכורה, של הגוף החדש שמחכה לכולנו בפינה, וכמה פליאה וכאב מזומנים לנו כשנפגוש את עצמנו החדשות ונצא אל הגלות הזו. אבל היי, הקטע הזה נכתב סמוך לראש השנה, והוא אמור לנסוק באופטימיות מעל ראשינו ולעשות פליק פלאקים לאחור מרוב שמחה. אז הנה, בבקשה, אם כבר מוכרחים לתקתק התחלות חדשות ולדגמן אופטימיות בצבעי זריחת ליפ גלוס ורדרדים מעושנים, קבלו הרהור אופטימי לקצת אחרי החגים.

גיל אמצע החיים

בנות, אם לא נדבר על הצער הזה, הוא עדיין יהיה שם. כן, למרות שנחשד ב"מרירות מצוקצקת לשון", נורא חשוב לדבר על הנסיגה של הגוף, על הדעיכה. זה לא שאם לא נדבר אודותיה היא תחדל להתקיים. היום כבר ברור שיחד עם גיל ההתבגרות, גיל ה"אמצע חיים" במיוחד אצל נשים שם אותנו בקבוצת סיכון. אני לא ממש רואה פורומים שעוסקים בתקופה הקריטית הזו. ולא, ולא ראיתי קווי מצוקה ייחודיים לתקופה הרת האסון הזו. מה שאני רואה כל הזמן אלה נשים שמתאמצות בכוח לדבר על מתיקותה של הבשלות, על המנוחה והנחלה והאקסטרה יופי שהיא מביאה, ובכלל, כמה שזה לא סקסי להיות מריר, כואב, אבל אבל לא מצטלם טוב, תצניעו אותו, תזרמו איתו.
באמת? אבל זוהי תקופת אבל. ועל אבל, ככה למדתי בכל מיני שעורים, על אבל צריך לדבר. נכון, לא אצל אודטה, וגם לא בבית הורוד של פנינה רוזנבלום, אבל אסור להדחיק.
קצת לפני ראש השנה החלטתי לעשות את זה. לא בתור פינוק עצמי, לא כמתנה. אבלה וחפויית עור הלכתי למרפאה, כנועה כמו שה לעולה, הפנים שלי בערו מבושה.
רעלן משתק שרירים, הבוטוקס. הוא שימש לטיפול במחלות של אובדן שליטה בשרירים, וגם לתיקוני פזילה, עד שגילו שהוא יכול לשתק עוד שרירים שהשתיקה יפה להם.
אומרים, ראש השנה, תכלה שנה וקמטוטיה, תחל שנה והקמטוטים החדשים העמוקים יותר שלה. כשאין לך מושג מה לעשות עם עצמך, את מנסה לחשוב מה סבתא שלך היתה עושה במקומך. סבתא שלי, אם לשש בנות נפלאות, נהגה לומר שהיא בת ארבעים ושמונה עד שמלאו לה שישים. שבויה במוסכמות של ליידי שאינה מסגירה את גילה, סבתא שלי באמת חשבה שהתבגרות פירושה פשע. והנה, ארבעים שנה אחרי (סבתא, את עדיין בת ארבעים ושמונה בשבילי, באמת, אם את שומעת אותי למעלה), הנכדה שלה עודנה מתנהגת כמו פושעת שבחדרי חדרים מחביאה את הראיות.

מלכודת נעורים

בחדר ההמתנה של המרפאה ראיתי נשים. כולן היו אחרי הארבעים, אבל בלי היתרון הזה של גיל ארבעים, המבע, הניסיון, הייחוד. הן היו נשים בנות ארבעים עשרה שכאלה. אבודות בעולם כרונולוגי, בעולם של שעונים מתקתקים מכל הסוגים, שעון ביולוגי, מקלוני ביוץ, זמן מסך, חמש עשרה דקות וורהול, שלוש שניות פרסומות, מודעות פרסומת עם אחוזים של צמצום קמטים למייק אפ (נו באמת), אחוזי שומן ומאסת שריר, טבלאות קלוריות. בתוך כל זה הן נראות כמו עליסות בארץ האין-מראה שמבקשות לעצור את השפן הממהר, לחנוק אותו, ולאפשר לעצמן חיוך צ'סשייר מתעתע. חיוך ללא גיל. התוצאה, כמובן, היא מסיבת בוטוקס מטורפת, עם כובען מטורף שמזריק יופי של חומרים. ארץ הפלאות החדשה עושה מעליסה גדולה מאוד, קטנה מאוד, ובעיקר, מאשימה אותה על כך שהעזה לגדול. עליסה החדשה רוצה לקחת את השליטה על הזמן, אבל בפועל, היא מוצאת את עצמה בעולם מראות מעוותות, מסרסות ומעקרות של רופאים מטורפים, שמציירים על פניה נקודות והופכים אותה לכר ניסויים של צלוליטיס, אפידרמיס, ורקמות עמוקות.
רגע, מה קורה כאן, ייתכן שבוטוקס פותח את דלתות התודעה? מה זה השיר שהתנגן במרפאה, איזה שריד מר מתוק משנות השישים, שמעורר אצלי תערובת ריחנית של אסוציאציות. אבל אז הוא יצא, כובען הבוטוקס, איבנייזר גוד של החומרים השמחים. והוא אמר לי לא לפחד. והוא הבטיח, בלשון מדיצינית מגובה בתואר דוקטור, שזה יהיה נהדר. ושאני בדיוק בגיל שאפשר להתחיל.
בשוכבי על המיטה הלבנה, נותנת לבוטוקסאי לשתק לי את הבעות הפנים ולמחוק ממני את הייחוד הליצני האקספרסיבי לטובת עור חלק במצח, ניסיתי להציל שיירים של הבעה, רוגזת ומרירה וחשבתי איך הגענו למצב כזה שהבעה היא חרב פיפיות. בנות, תביעו, תבטאו, תשתמשו בכושר ההבעה שלכן. עד הרגע שבו זה ייחרת לכן בפנים כמובן, ואז, קדימה, לשתק. ובמילה אחרת, לשתוק. הבוטוקס יחזיר אתכן להיות פרחי קיר משותקי שרירים, נעורים הוא לא יחזיר לכן, אבל לפחות תחזרו להיות אנונימיות. שכן הנעורים, כמו שהפליאה לאבחן אבירמה גולן, הגברת הראשונה של הקריאה בישראל, הם אנונינימיים, הם חסרי יחוד. עם הגיל נוצר הייחוד הזה של מבע. זה היתרון שלו.

היום שאחרי

אבל נחזור אלי, ולחיים המאוד נטולי זוהר שלי. על מיטה במרפאה, שם הפקרתי את הנכס הזה, הפרצוף, לא מי יודע מה נכס, אבל עדיין, הפנים שלי הם יותר ממרפסת לנשמה. הרבה יותר. אאוץ'. זו דקירה קטנה. וזה עובר. הבוטוקס עצמו לא כואב. והתוצאות שלו מיידיות באופן מפחיד. אבל שלא יעזו לומר לכן שאין שם תחושה פולשנית אמיתית, ושאפשר לפתור את העניין באיזו הפסקת צהרים ולחזור לעבודה כאילו כלום. זה ממש לא ככה.
תירגעו, התחושה האיומה של שיתוק וחוסר אונים חולפת אחרי שבוע בערך. הפנים מתרגלות לעצמן והתוצאות באמת משביעות רצון. אבל אוף, השבוע שאחרי הבוטוקס הרגשתי כלואה בתוך הפנים של עצמי. שבוע שלם שהאני האמיתי, הזקן משהו אבל בעל החן המתוק, כלוא בתוך תבנית פנים. וזה, בנות, זה השקט שנשאר אחרי הבוטוקס. זה לא שקט אמיתי, זה שיתוק – את מרגישה שאת כולך קמטים ורעש בפנים, אבל החוץ חלק חלק, חלק באופן מזעזע כמעט.
הכי נורא הרגשתי עם חוסר היכולת להניע את הגבות. מסתבר ששתי הגבות שלי לא באו שוות, מהטבע. כשמילאו את האזור סביבן בוטוקס הן לחלוטין איבדו כיוון ושברו את האיזון העדין ביניהן. גבה אחת הסתדרה יפה עם העניין, השניה חשפה קרחת מוזרה, צנחה ונראתה כמו מסכה של גאושו מרקס אחרי מטח קפצונים. כמובן שחשבתי שזה לכל החיים. בצר לי גידלתי פוני. זו באמת דרך להחזיר את הנעורים.
במרפאה הרגיעו אותי, אמרו לי שאין צורך לגדל פוני, הבטיחו שכל הדיסוננס בפנים יעבור אחרי שבוע, אבל בינתיים איך אפשר להסביר את הקרחת בגבות ואת הצניחה המפתיעה של אחת מהן. הייתי חייבת לגדל פוני. שבוע שלם הסתובבתי כמו מולי רינגולד פוגשת את אוליביה ניוטון ג'ון. לאנשים יקרים אמרתי שנפלתי, לאנשים יקרים אחרים אמרתי שזה דפקט מילדות, חוסר סימטריה בגבות, שעכשיו פתאום הרים את ראשו המכוער. אגב, תתפלאו כמה בחורים לוהטים אוהבים חוסר סימטריה. וכמה רובם לא היו שמים לב בכלל לכך שצנחה לך גבה. הם פשוט לא רואים דברים כאלה, הם לא היו מבחינים גם בפיל שצומח לך על המצח, עם חדק ושן שנהב ענקית. הם מבחינים באופן כללי בגוש עצום של נוירוזות, ושל תחושת אי נוחות, אבל הפרטים נסתרים מעיניהם.

המאה חדשה והגועלית

השורה התחתונה, הכמעט גורפת, היא שכדאי לעשות בוטוקס. כשזה נעשה בחסות רפואית הולמת ומקצועית עם תוצאות, בוטוקס בשליש העליון של הפנים משפר את האיכות חיים. צריך לבוא מציאותיות, ורצוי ללכת במקביל לטיפול נפשי, לראות באיזה מקום את בדיוק עם התשוקה הנואשת להשיב משהו שלא ישוב. יתכן שתופתעי, (הפתעות עושות קמטי הבעה, זהירות) אבל אם אין בטיפול היקר הזה ממש השבה זמנית של מעיין הנעורים, יש בו משהו אחר – הוא מחזיר אותך לפרופורציות בכל מה שקשור לאובדנם. ואם יש לך כסף להמשיך בזה לאורך כמה שנים, הבוטוקס מחזיר אותך, באופן פרדוקסלי, לתחושת שליטה קטנה, אבל משמעותית. לא בזמן, אלא רק בסימנים שלו. זה פסק זמן קצר בקמטים, אבל אפשר להפוך אותו לפסק זמן גדול יותר, אם רוצים. כזה של מחשבה אמיתית ועמוקה עד כמה הטיפול הזה נחוץ לך, והאם זה צורך אמיתי או שהוא נולד אצלך רק כתגובה לצורך של מישהו אחר להגיד שהזדקנות זה בהכרח צרימה בנוף הנעורים של המאה החדשה, הגועלית.
מספרים שהגברת הנפלאה מרלנה דיטריך, שהתסגרה בביתה אחרי גיל שבעים, היתה לובשת מיתלי כביסה כשהיו באים אליה לארוחה. הם היו הדבר הכי קרוב אצלה למתיחת פנים. אחר כך היא כבר כמעט חדלה לצאת מהבית. אצל גרטה גרבו זה קרה כבר בגיל שלושים ושש. אם מרילין מונרו התאבדה בגיל שלושים ושש, גרטה גרבו האניגמטית פרשה מעולם הקולנוע, ובחרה לשבת בחושך, פרושה מן העולם, ולתת לזמן להתעלל בה. מוזר, כיוון שגם דיטריך – בגיל מבוגר מאוד כמובן, וגם גרבו, שפרשה בגיל צעיר באופן קיצוני, לא היו שחקניות שנבראו מכוח הנעורים. הן היו נפלאות, דיוות, מאמות, עשירות מבע, שחקניות שאין יותר. ברלין האקספרסיבית, אקספריוניסטית של שנות העשרים והשלושים, המאה שללא קמטי הזמן שנחרצו בה, לא היתה המאה הנוראה והנפלאה ביותר בתולדות האנושות. גרבו ודיטריך יצרו את האישה החדשה, אישה שלא נזקקה לבוטוקס כדי לשדר קור וניכור, אישה שידעה לחגוג את פניה, לאהוב את האלסטיות, להשתעשע בתווי הפנים, במירקם העור, ברקמות.
מסינה, גרבו, ודטריך, ואולי גם מרילין מונרו לו היתה מאריכה חיים, ידעו להיות נסיכות קודרות, פאם פטליות פתייניות. חלקן גדלו להיות סבתות סקסיות כמו דיטריך, או אצילות עצובות חסרות שורשים כמו גרבו. בשביל התכונות האלה צריך להיות קודם כל שחקנית טובה, ורצוי להיות קודם כל בנאדם.
אבל בדור של תדמיות מתווכות, קצת מטופש לדבר על בני אדם, לא?
ואני אומרת, במקום שבו השחקנית הגדולה ביותר של המאה עשרים צובטת את פניה במכבנות תליית כביסה, אפשר בהחלט לנחש שנשים ידקרו את עצמן בלי הכרה ויעשו לעצמן מה שמג ריאן המתוקה עשתה לעצמה.

סיום פלוס מחמאה

בכל אופן, כל הזעף הזה, וכל ההגיגים האלה, שנחצבו מתחת לעור החדש, המתוח, לא שווים כלום מול המחמאה הראשונה. כמו שאמרנו, גברים לא מבחינים בפרטים. אבל הם יכולים לזהות משהו מתוך איזה מבט-על של טייסי מסוקים וטייסי ריסוס מיומנים. איפה היו ההרהורים שלי על ג'ולייטה מסינה, על מרלנה ומרילין וגרטה, כשישבנו בבריכה העכורה והקטנה ברמת גן, ואיכשהו הגענו לשאלת מליון הדולר. גברת אחרת התחילה לסנוט בבחור אחד, איש העולם הגדול, כך הוא הציג את עצמו. "אז בת כמה אני נראית לך?" היא שאלה אותו, וקיבלה ארבעים ושמונה. שלוש שנים של גרעון, היא היתה בסך הכל בת ארבעים וחמש. אבל אני, אני קיבלתי שלושים ושתיים שנות ירח עגולות וחלקות. הייתם מאמינים? וזה איש העולם הגדול, שלקח ממני חמש שנים תמימות. הוא רואה הרבה בחורות בעולם הגדול שלו, הוא יודע לאבחן נעורים מתפרצים וגולשים כשהוא רואה אותם. והוא נתן לי להיות בת שלושים ושתיים. באותם רגעים נשברות כל התיאוריות הפמיניסטיות לרסיסים קטנים שאפשר לעשות מהן מחרוזת שקופה לענוד על לוח הלב, מתחת לחזה הנזקף בגאווה. כן, קיבלתי חמש שנים שלמות. זה תואר שני, פלוס השלמת בגרויות, פלוס טיול גדול בעולם עם תרמיל על הגב, או במקביל, שני ילדים מקסימים. סבתא, את שומעת אותי למעלה? אל תתייאשי ממני, אולי עוד יצא ממני משהו.

44 תגובות

  1. עצוב..ואולי קצת מפחיד..כל הנהירה הזו אל היופי….הפנים המושלמות, העור החלק, הגבות המשורטטות יפה יפה, הפה המשוך בשפתון נותץ, העגילים המטלטלים עם כל צעד, הציפורניים המטופחות….

    כל זה מפחיד כל כך.
    אני חושבת שאני גם מתחילה להמשך לצד הזה.
    הצד הזה, שאין ממנו מוצא.
    הצד שרודף אחר היופי הבלתי מושג.

    הצד "הזה".

  2. חבל שבשורה התחתונה אנחנו מתעללות בעצמינו רק בשביל לקבל אישורים מגברים

  3. תתחילי לחסוך כסף לטיפול הפסיכולוגי האינטנסיבי שתזדקקי לו כשתפסיקי את טיפולי הבוטוקס. זאת אחת המלכודות הנוראיות ביותר שהמציאו בעולם הרפואה האסטטית (מתוך שיחה עם רופאת עור שמתמחה בטיפולים בבוטוקס ומתפרנסת מזה).

    הדבר הנורא בבוטוקס הוא שהטיפול הוא זמני. הוא לא עוצר את התופעה אלא רק מעלים או מחליש אותה לתקופה מוגבלת (נדמה לי בסביבות חצי שנה, אולי קצת יותר). מה שקורה הוא שאחרי שקיבלת את המחמאה הראשונה את לא רוצה לחזור לפנים מקומטים בחצי שנה יותר ממה שהיו לך כבר לפני ההזרקה הראשונה, וכך את ממשיכה להזרקה השנייה אחרי חצי שנה, ולשלישית ולרביעית… עד שאת מגלה שנהיית עבד של הבוטוקס. באיזשהו שלב המראה מתחיל להראות מגוכח כי שאר הגוף ממשיך להזדקן ולהתקמט בקצב הטבעי שלו. מה שמאוד מעודד לעבור גם ניתוחים אחרים כך שבשלב הבא את תתחילי עם ניתוח מתיחה, הרמת חזה, שאיבת שומן וכו' וכו' וכו' ובלי להרגיש הפכת לעבד של הזמן, שהוא העבד הנקלה ביותר. כמו שכתב רבי יהודה הלוי
    עַבְדֵי זְמָן עֲבְדֵי עֲבַדִים הֵם

    אבל אולי דבריו של דניאל כהנמן יעזרו לך לא לגשת לטיפול הבא. בספרו "רציונאליות, הוגנות, אושר" הוא מסכם את הפרק העוסק בחקר האושר וכותב שאף גורם יחיד לא יגרום לך לשינוי כל כך גדול בתחושת האושר כמו שאת חושבת.
    אם השפעת כריתת גפה, שיתוק בפלג גוף תחתון או זכיה במליונים בלוטו על תחושת האושר נמשכת חודשים בלבד (בדרך כלל פחות משנה), סביר להניח שגם הבוטוקס לא יהפוך אותך למאושרת בטווח זמן הארוך.

    לכן, עדיף לדעתי לא להתחיל עם הבוטוקס גם אם את יכולה להרשות לעצמך. הרגשת התלות המוחלטת בבוטוקס תהרוס את ההרגשה הטובה שאולי תהייה לך לפרקי זמן קצרים אחרי ההזרקה.

  4. בימים בהם שולחים חיות בית לטיפולי קוסמטיקה אצל הוטרינר… אני חושבת שרצוי לטפל קודם בעצמנו… גופנית ונפשית.
    מעולם לא שמעתי על השיטה… האם היא מוגבלת רק לפנים או אפשר להשתמש בה באיברים אחרים בגוף?
    רעל יכול להיות טוב במידה… מפחיד אבל אם את אומרת…
    המראה הראשון כן קובע… ביחוד של איזור הפנים והעיניים שהן ראי הנשמה… חשוב למי שרוצה להקרין את עצמה ולזרום
    בת כמה הייתה הסבתא בסוף?

  5. מכיוון שירדת על אבחנתו של המין הגברי ביופי הנשי לפרטיו, אני רוצה להעתיק קטע מספר אהוב עלי, זורבה היווני

    "זורבה יקד כולו. ידו השמאלית משכה בשפמו, וימינו תעתה על פני גופה של הזמרת השיכורה. דיבורו היה נטול נשימה, עיניו עורגניות. לא זקנה חנוטה ומצובעת עד לזרא הייתה לנגד עיניו, אלא "מין האשה" כולו, כפי שנהג לכנות נשים. המהות האינדיבידואלית נעלמה, תווי היחוד נמחו, בין שהיו של נעורים ובין שהיו של זקנה, בין של יופי ובין של כיעור – כל אלו ואריאציות בלתי-חשובות. מאחרי כל אשה צצים ועולים פניה החמורים, הקדושים והמסתוריים של אפרודיטי.

    הפנים הללו, הם שזורבה ראה לנגדו ודיבר אליהם. אותה דמות, היא שזורבה התאווה לה. מאדאם הורטנס לא הייתה אלא מסכה שקופה וחלופית, שזורבה קרע אותה מעל פני הדמות האלוהית על מנת לנשק לפה הנצחי."

    אמנם יתכן וניתן למתוח פניה של אשה כך שגילה יטושטש, ולהרים את חזה כך שגופה יחזור להיות נערי כקודם, אך ללא דמיונו ואהבתו של גבר כל זה כקליפת השום.
    היכן הן הנשים מפעם שהאמינו במראן בכל גיל ובכל עונה.

    • לקורא הנעלב אני מציעה לחזור לימים בהם חי זורבה ולחפש אפרודיטות מקומטות לנסות את דמיונו עליהן.

      אישית, אני סבורה שהמאמר נוגע בצד היותר כנה של ההתיחסות לצורת החיים העכשווית. לכותבת המאמר אני מאחלת להמשיך ולעדכן אותנו, בכתיבתה הנפלאה הנוגעת בכל הנקודות הנשיות הרגישות שאין לגביהן קונצנזוס אך מטרידות את כולנו.

    • יש עוד בחורים כמוך, שגם מצטטים דברים שווים ואקזוטיים שלא קראתי וגם מבינים ומסכימים עם החלקים היותר חכמים של הציטוט?

      הראה פניך, קורא נעלב ורגיש!

    • אהבתי את מה שכתבת

  6. פשוט מאמר נפלא, אמיץ וכנה כ"כ…

  7. מעולם לא נתקלתי בכתבה כל כך ארוכה ומענינת שנושאה…. זריקות וחדירה מתחת לעור!!

    הגישה מעניינת – ולמה לא??

  8. חריף, אמיץ ואנושי לעילא!

  9. love yourself a little

    אוי, נשים,נשים…. כמה שזה מיותר
    האינכן יודעות שאנחנו אוהבים אתכן בדיוק – אבל בדיוק – כפי שאתן?
    כולל כל הקמטים והעור הרפוי והמדולדל והשקיות וכל שאר מתנות הגיל.
    כי אנחנו = אנחנו לא מסתכלים על זה. לפחות, לא רק על זה. לפחות הרציניים שבינינו

    • Love your wife a bit more

      אוי לכמוך ואוי לכמותך.
      אולי אתה חי על המאדים אחרת היית מבחין בבריחה של הגברים הצעירים לנהרות היופי שעל פני הגילאים הצעירים, וכל זה קורה בזמן שרציניים כמוך מבחינים ברעייתם הקומלת לצידם!

      אם היית באמת אוהב אותה היית קובע לה תורמיידית במרפאה. שבוע אחד שלאחריו אולי בת זוגך תמשיך לדבר כמוך אך בהחלט תפזול הצידה.

      רצינית לא פחות.
      ואני חושבת שההגיגים שהועלו במסווה קליל משהו, אך מאוד קריא ושוטף, ע"י הכותבת, הן סיבות מספיק טובות עבורך לחשוב אחרת.

      • רבים כתבו על "אהבה" כמיישר הקמטים הטוב בעולם.
        שווה להשקיע את המאמצים ולמצוא אהבת אמת שתצליח לקמט את החיים באושר.
        היה נחמד לקרוא 🙂 כרכת עולם ומלואו בחלקיק קטן של דילמת שולי היופי הנשי.

      • שאני אקבע לה?? ? אם היא הייתה מרגישה בצורך כזה, הייתה קובעת בעצמה… היא יודעת שאני אוהב אותה כמו שהיא…

        ואגב, למה שארצה שזוגתי תפזול הצידה?….

        לא ברור לי.

        • איך אתה יודע שהיא אוהבת אותך איך שאתה? כי היא אמרה לך?
          לא! יודעים שאוהבים כשהשני עושה משהו שמעיד על אהבה.

          הכל דיבורים היא שם תוכנית יפה ברדיו אך בענייני אהבה צריך סימנים קטנים, כל הזמן וכל הדרך.

          לא הבנת שזוגתך היא היא שתרצה לפזול לצדדים, אולי משום שאחרים יתנו לה מחמאות וכנראה יותר ממחמאות – בעוד שבעלה יסתפק באמירות כלליות של "את יודעת שאני אוהב אותך כמו שאת… איך שהיית ואיך שתהיי…"

          אוי, גברים גברים!

      • ואגב, מה מעניינת אותי "נהירתם של הגברברים הצעירים" וכו'?

  10. לדעתי יש מקום לעשות מה שמתאים לך ולגוף שלך כדי להרגיש צעירה.
    אם בכך שיפרת את הרגשתך הפנימית – מה טוב
    תודה על מחשבות מרגשות.
    חג שמח

  11. מקסים ומשכנע אבל כמה זה עולה?

  12. חולת אהבה משיכון ג

    נוגע בבטן הרכה של כולנו.. חודר אל מתחת לעור

  13. שרירנית תפוסה

    החלקת תווי הפנים זה כמו למחוק את האישיות שנרכשה בעמל…, כמו ללכת לחדר כושר לגלות את השמחה בשרירים התפוסים. אם נחליף את חדר הכושר באוטומט קטן המרקיד את השרירים איך נגלה את העוצמה הפנימית לאורך השנים ואיך נדע מי באמת אוהב אותנו. אני אומרת להשאיר… ואפילו את כתבת על הסבתא שידעה להיות יפה בגיל שישים…

  14. נגעת בלב הנקודה הכואבת ששום פילוסופיה לא תוכל לה

  15. הלל של שושנה

    בוטוקס,בטוקסאי, בטוקסאנו

    מה מקור המילה? מהיכן? מי השתמש ברעל לראשונה? כיצד התגלו תכונותיו הרפואיות?

    בברכת יום בוטוקסי לכל!

  16. מאמר כתוב יפה ונוגע, אבל "כמו שה לעולה?" – לא יודעת, מהדברים עולה איזו האשמה (חברתית?) שכאילו מאלצת אותך למצוא את אושרך האולטימטיבי בהבל פיו של כל טמבל מהרחוב שטעה לחשוב אותך צעירה חמש שנים מגילך.
    נו? ואם הוא היה טועה לחשוב שאת בת 40 רחמנא לצלן, מה היה קורה בדיוק? את מגיבה כאילו הוא אישר לך עוד חמש שנות חיים בתור בת שלושים ושתיים. תחשבי על זה.
    "מריר זה לא סקסי"? – ואם באמת זה לא סקסי? למה, יש לך שליחות להיות סקסית כל הזמן, בפני כל אחד? משלמים לך על זה? נראה לך שכל הסובבים אותך גם יוצאים מגידרם פן תמצאי שהם לא סקסיים מספיק בעינייך?

    יש לי המון סימפטיה למה שאת מרגישה. הייתי בגילך. לפני שמונה שנים. בדיעבד אכן יש בגילך משירת הברבור של העלומים. אלא שהברבור מתפגר אחרי שהוא שר. אנחנו סתם חושבות שננצח את הזמן. אנחנו גם בטוחות שהחמצנו את כל הכיף ובזבזנו את שנותינו "הטובות" על בחירות מוטעות – ולא משנה מה היו הבחירות הללו ומה עשינו ואיפה היינו.
    כל טיפול נפשי שתעשי יתמקד בללמד אותך להיות מבסוטה מעצמך. אם זה טיפול ראוי לשמו הוא ילמד אותך לקחת בחזרה את הכוח שנתת לאחרים לקבוע אם את סקסית, או אם הם מרשים לך להיות כעוסה ומרירה כשבא לך. וכדי שהם לא ישארו בלי כלום – את יכולה להפנות כלפיהם קצת מהביקורת החריפה שכרגע רק את נהנית ממנה.

    • בהמשך לתגובה של דורית, לו רק יכלו מילותיהם של האנשים להוסיף או לגרוע לנו מן היופי או משנות החיים.. והרי זה לא כך
      או שאולי זה כן כך? אני זה בעצם מה שאחרים חושבים שאני? מה נכון, התדמית, או האמת? לא יודע
      אבל לסבול כ"כ ? ובשביל מה?

  17. לאיפה הגענו… זאתי מתלוננת על זה שכואב להוריד שערות מהרגליים, לזותי מגרד בבית השחי וזאתי כואב לה הבוטוקס…. באמת! לא כ"כ מעניין אותנו מה כואב לך, ובפרט שהבאת את זה על עצמך….וגם לא זה שכואב להיות אישה!

  18. לכאורה החלטה פשוטה, מאידך קשה מאוד. איני שופט בנות שהחלטתן לשנות את פרצופן, בכדי שיתאים לדימוי המג ראייני המבריק וההוליוודי, גורם להן להזרקה מרצון של רעל אל שרירי הפנים, תמורת תשלום כמובן, אולם נשאלת השאלה מדוע הכתבה מופנת לנשים בלבד? האם רק נשים סובלות ומתענות הוא המותג שיש לשווק במסגרת בננית זו?

    • לא אובייקטיבי

      האמת, שאלה טובה. עד כמה זה חזק, המודל ה"מגראייני" הזה
      מעעניין אותי לדעת, והאם המודל הגברי המתאים הוא אכן ריצ'ארד גיר?

  19. לשרון
    כמה כאב מסתתר מאחורי המילים האלו שלך? את בטוחה שמה שמפריע לך זה החריצים שהשנים החולפות משאירים בפניך? לעניות דעתי, וממש בלי רצון לפגוע, חס וחלילה, יש מצב שאת מחפשת פתרונות במקומות הלא נכונים
    תחשבי על זה

  20. כשאתה מרגיש צעיר, אתה נראה צעיר. הקלישאה הזו עובדת נהדר.
    אני בת ארבעים מחר ועדיין חושבים שאני בת שלושים. מורידים לי עשור בלי להניד עפעף. ואני כמובן לא מנידה עפעף בחזרה. תודה.
    למה לא, זה בדיוק מה שאני מרגישה. וכן, גם נראית.
    גופי מחוטב מהרבה כושר גופני וסקס משובח (לא אמרתי שזה קל), שמירה על עור הפנים מהשמש הקופחת בארץ, הרבה תאווה לחיים והתלהבות, והומור, לא לוקחת דבר כמובן מאליו, הכל תמיד חדש,
    ראיית עולם בעיני ילדה. אני שותה הרבה יין, ועדיין נהנית מדפש מוד. סוד הנעורים בעיני זה כשאתה לא מאבד את הנאיביות והתום הנפלא.
    אתה לא רץ ונחפז להשיג כל הזמן, אלא פשוט נהנה מהחיים הטובים ותמיד שומר על נפש צעירה. הגוף תחזיר לך באותה מטבע, לא משנה אילו גנים תבעו בך הוריך. בכל מקרה, ככה זה אצלי. מה יקרה בעוד עשור? לא יודעת, אבל לא מתכוונת להחדיר לגופי גופים זרים, רק גופות.
    גופות צעירים שיודעים לעשות ולתת אהבה, לאכול תותים בקצפת ולצחוק.

  21. מג ראין נראית כמו ברווז

  22. שרון, את כותבת נפלא, אבל ממש. שווה לך להשקיע בכתיבה, אם מחמאות על כתיבה שוות כמו מענק של חמש שנים לחיים. אני בת ארבעים ושלוש (וואו, איזה הד יש למשפט הזה!!), שונאת להגיד בת כמה אני, מרגישה שתולה בכרונולוגיה הזאת. אבל אנשים מורידים לי עשור ויותר, אפילו מתפלאים לשמוע שאני אמא, משהו באינפנטיליות אולי.. לכל אחד כנראה יש את הטיימינג שלו להרגיש מוגלֶה מהנעורים, מהגוף של הנעורים. האמת שדווקא בגיל 17פחדתי מההזדקנות והרגשתי שאני מזדקנת! אבל עבר לי. מאז ומתמיד השתמשתי ועדין משתמשת בתכשירים טבעיים מצמחי מרפא לעור הפנים, ואני מאמינה בחמרים תומכי חיים, ממש ההפך מרעל הבוטוקס, כאלה ששולחים לתאים מסרים מעודדים "תחיו, תחיו, הכל לפניכם!" ועושים הרגשה בדיוק הפוכה משיתוק. אם מעניין אותך או כל אחד או אחת שמתייחסים לזמן בתור האויב, אז אשמח לתת אינפורמציה. ושרון, תמשיכי לכתוב, סבתא תתגאה..

הגיבי

Your email address will not be published. Required fields are marked *