על תופעה מוכרת וכואבת: השתעבדות לגחמות הנסיכים הקטנים שמי מאיתנו מגדלת. היש פתרון?

אגדת עם בצרפתית

"ילדים זה שמחה" אמרו כבר לפנינו, אלא שההורה המודרני (ואכול ייסורי המצפון) נוטה לעיתים להשתעבד לחלוטין לגחמותיהם של ילדיו. הסיפור הבא מתאר בעיה ופתרון:
לפני שנים רבות בכפר קטן טובל בירק ונוף פסטוראלי, בארמון קטן ויפה חיו אב ובנו. לא היו להם משרתים, לא היו להם מכוניות מפוארות, לא היו להם כלבים גזעיים, לא היו להם שועלים לצוד. בקיצור לא היו להם את כל מה שיש למשפחות צרפתיות אציליות אבל היה להם הכל, את כל מה שהם רצו, אם רק רצו באמת.
הבן היה נסיך אמיתי, יפה תואר, חכם, מבריק ומתוק באופן מלכותי במיוחד, ומתוקף מצבו המלכותי הכל הגיע לו, הכל הוא קיבל כמעט בלי להתאמץ (ככה זה נסיכים) ולכן קראו לו הנסיך דה'פרזיט.
בכל בוקר היה האב מעיר את בנו הקטן בנשיקה צרפתית על הלחי ואומר לו "בונז'ור נסיך שלי" (שזה בשפה פשוטה: בוקר טוב ילד מתוק שלי, אתה צריך לקום ואני ממהר לעבודה).
הנסיך דה'פרזיט היה פותח את אחת מעיניו המלכותיות, מחייך חיוך מתוק אל אביו, מתהפך לצד השני של מלכותו הפרטית, מתפנק אל תוך המזרון הרך והעבה, ואומר במבטא צרפתי כבד "אבא, עוד כמה דקות…".
והאב, שתמיד הקשיב לבנו, היה אומר, "בסדר נסיך שלי אבל רק עוד כמה דקות".
במקביל היה מכין לעצמו קפה חזק וריחני של בוקר, מחמם לעצמו קרואסון טרי, ומכין לבנו המתוק כריך בגט מרוח ביד נדיבה בממרח רגלי צפרדעים ובקבוק קטן עם יין אדום יבש.
אחר כך היה יושב לנשום את הבוקר החדש ולהקשיב לשקט האחרון לפני סדרת הפגישות עם ערמת האנטיפטים המכונים בצרפתית "יועצים".
בינתיים, בחדר אחר בארמון, הנסיך שלנו מר דה'פרזיט, מתרפק עדיין על החלום המלכותי האחרון כאילו כל הזמן שבעולם עומד לרשותו (לכן גם מעולם לא היה טורח להרים את גופו המלכותי מהמזרון ולגשת למקלחת לצחצח את שיניו).
כך בכל בוקר היה חוזר על עצמו הסיפור המלכותי של המלחמה שאף פעם לא נגמרת, זו שלימים נקראה: "מלחמת תקום כבר".

הסיפור שלנו יכול היה להמשך עד אין סוף (או עד שהנסיך היה מתבגר) אבל הפעם נעצור דווקא בבוקר שבת (אז יש הפוגה בקרבות).
האב התעורר, כמו תמיד קצת לפני הנסיך, והתיישב בנחת לקרוא את עיתוני סוף השבוע. פתאום הוא שמע את קולו המתוק של הנסיך שלו: "אבא, בוא הנה" (נסיכים מחונכים נוהגים לומר "בוקר טוב אבא, אתה יכול בבקשה לבוא אלי לרגע.." אבל מסייה דה'פרזיט ידידינו, כל כך אהב את עצמו (ובצדק) שהוא חשב לעצמו "אם אני כל כך אוהב את עצמי, הרי כל מי שאוהב אותי פשוט יושב וממתין שאני אקרא לו… אני, הרי, הכי חשוב בעולם ולכן אני יכול לקבל מייד את הכל").
האב (שכזכור היה בעצם מלך) הוריד את ספל הקפה שהיה בדיוק בדרך לפה שלו, עצר הכל, קם מייד, ניגש לבנו הנסיך ושאל: "מה תרצה נסיך שלי? כיצד אוכל לשרת את הוד מתיקותו הנכבד?"
הנסיך קיבל את השאלה כמובנה מאליה ולכן לא טרח כלל לענות כיוון שהיה שקוע כולו בתוכנית ליצני החצר שהופיעו מולו באופן מיוחד על גבי המרקע המלכותי.
העובדה שהמלך, בכבודו ובעצמו, ממתין לשרת אותו, לא עניינה לו את קצה התחת המלכותי הקטן שלו.
זה היה הרגע בו התחוללה רעידת אדמה בממלכה.
האב, שעד לאותו הרגע חשב שהעובדה שהוא תמיד עומד לרשות בנו הנסיך זה הדבר הכי נכון בעולם, רתח כולו, פתאום הבין שזה בדיוק להפך! הוא הבין שכנראה לא כך צריכים להיות הדברים! שגם נסיכים יכולים לחכות, ולמלך מותר לחשוב גם על עצמו מידי פעם.

מאותו הרגע השתנו הדברים בממלכה, האדמה נרגעה, המלך חזר לקרוא בעיתון ולשתות את הקפה שבינתיים התקרר קצת (וגם המלך).
למחרת בבוקר נראו הדברים לגמרי אחרת בממלכה: הנסיך כיוון לעצמו שעון מעורר, הוא קם מיד וצחצח את שיניו המלכותיות, התלבש לבד ואפילו למד להחזיר למקרר את בקבוק המים הקרים לאחר שגמר לשתות.
ככה נגמרה לה "מלחמת תקום כבר". באותה ההזדמנות הסתיימו גם קרבות הלילה של "תכבה את האור ותלך לישון" והשקט חזר לממלכה.
המלך הרגיש פתאום שיש לו ילד חמוד (ולא נסיך חלומות) והילד הבין שאבא שלו הוא לא מלך ולא נעליים, אלא אבא רגיל שמאוד אוהב את הילד שלו אבל גם לו יש חיים.
ויו לה פרנס (שזה בצרפתית: ילדים תסתכלו גם קצת על ההורים שלכם ותפסיקו לחשוב שהכל מגיע לכם).

טלי חרותי-סובר

מתחזקת 2 ילדים, חיה בקיסריה וכותבת (ynet, מסע עולמי, חדשות קיסריה)

תגובות

  1. רייצ'ל

    חלש קצת הפעם, לא?

  2. כי במציאות ד"ר קדמן היה שולח שוטרים לאסור את האב על כי שם סוף להתפנקות של הבן.

    וסתם הערה קטנה. "האב מעיר את בנו בנשיקה צרפתית" לא נשמע טוב מי יודע מה.

    • "בנשיקה צרפתית על הלחי". על הלחי.

      צרפתית- בניחוח הסיפור אני מניחה, שגם ככה עושה לי חשק לבאגט

      בואו נוציא דברים מהקשרם
      תקשורת עויינת… 🙂

      מסתפקת בקרואסון.

    • נכון, יש סגידה למעמד הילד, אבל זה לא בגלל הילדים עצמם, אלא משום שככה המבוגרים החליטו- שנעורים זה הכי טוב. ולמרות שיש ילדים מפונקים שמנצלים את המועצה לשלום הילד ואת אווירת ה"מגיע לי" הכללית שממילא קיימת בישראל, יש הרבה ילדים שצריכים את ההגנה הזאת, לצערי, בגלל אנשים כמוך שעושים הכללות מטופשות ובכל פעם שילד מבקש משהו הם קובעים שזה לא בסדר פשוט כי מי שביקש הוא מתחת לגיל 18.
      יצחק קדמן הוא אחד האנשים היותר הוגנים שאני מכירה והוא פועל רבות לשם קידום המודעות לצרכיהם המיוחדים של ילדים.
      תתעסקו עם אנשים ברמה שלכם!!!!!!!

  3. דבילי וממורמר

  4. חריף וטוב כמו שאני אוהבת תודה

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *