בננות בנות שמרשות לעצמן
לכאורה עוד ארוחת צהריים שגרתית של אמצע השבוע עם הפרלמנט הנשי הקבוע בחדר האוכל התעשייתי. אותו קוסקוס מעופש, תירס שימורים, כרוב או תפוח אדמה, שום דבר שאמור להעיד על הטלטלה הנפשית שעמדתי לעבור.
מדושנת עונג, גאה וסמוקת לחיים שיתפתי את הבנות בחווית האולטרסאונד שעברתי שעתיים קודם; כמה מרגש היה לראות אותו בשידור חי, בועט, שותה בשקיקה מי שפיר ומדגמן במקצועיות (תורשתית) לבוק פורנוגרפי שהרופא מכין לו, מתעד את האיבר הזכרי מכל הזויות האפשריות שלא משאירות לסבא ולסבתא שום מקום לספק. עד כמה מופלאות טכנולוגיות שנות האלפיים, ואיך בדקנו את שלמותם של כל קרום ושסתום, מדדנו, ספרנו שלא חסר ואין עודף והכל ממוקם וקיים. ובעודי מתארת ומתפארת, מתחילה לחלחל לתודעתי ההכרה שאכן מתפתח בי יצור גשמי עם גוף בשר וצרכים. ראיתי אותו ולא בעיניי דמיוני, הוא באמת שם, בתוכי. "תגידי", חתכה אותי מימין, "אם יכולת היום לחזור 20 שנה אחורה, היית עדיין בוחרת להביא ילדים לעולם?! "שאלה אחת האמהות, מהורהרת, את חברתה, "גם אם היית מודעת לדאגה העמוקה אליו שתלווה אותך כל חייך?" התשובה לא איחרה לבוא, "אין ספק, אחרת לעולם לא הייתי יודעת מהי אהבה ללא תנאים".
שקשוק הסכו"ם בצלחות הריקות רמז לסוף הדיון. גשם כבד ליווה אותנו בחזרה לכוך המשרדי החם, נהיה לי קר. לעשות הרבה באותו יום חוץ מפעמיים קפה, ופיפי כל שעה כבר לא הצלחתי. הבעיטות המתוקות של בני מורעל הקופאין, רק הגבירו את ווליום המצפון המעונה מהאשמה על המחשבות שהתפרצו בלי הזמנה. אהבה ללא תנאים, אהבללאתנאים, ללא תנאים, אני באמת מוכנה לזה? לאהוב ללא תנאי? לעבור מטמורפוזה קוסמטית בחינם, בסדר. לדאוג לו בכל רגע עד סוף חיי, הולך, אבל לאהוב ללא תנאי? זה לא נוגד את כל חוקי הטבע? זה לא נגד החוק במדינות דמוקרטיות מערביות? נכון שאני אמא בהתהוות, ואין לי עוד מושג על מה באמת מדובר, אבל לא יכולתי שלא לתהות, הרגש הכביכול טבעי הזה באמת בריא? אני יודעת שהוא רגש קדמוני מושרש, שגנטית לא פסחו עליו אף דור באבולוציה, אבל איך בדיוק זה יקרה לי?! אני הרי כל כך כפוית טובה ואנוכית, אצל אמא שלי אני תמיד ראשונה, וכואב להודות, זה לא הולך לשני הכוונים. יותר מזה, הרעיון שאני הולכת ונהיית דומה לה משתק לי כל יום עוד איבר בגוף, וזה לחלוטין לא רציונלי. הרי שתינו חיות אותו סגנון חיים, שותפות לאותם ערכים, אהבות ואמונות, ועדיין זה נראה לי ארמגדון לצבוע את השיער באותו צבע כמו שלה. אז איפה כאן הצדק?
כשחזרתי מהעבודה חיכתה לי הודעה במזכירה. חברת ילדות ביטלה את הביקור בשבת הקרובה, אמא שלה עברה התקף לב. התרסקתי. אני קשורה לאמא שלי בחבל הטבור עם גיבוי כפול, אני צריכה אותה. היא תמיד בשבילי, לצידי, בעדי, ללא תלות בזמן, במקום, בהקשר, או בבחירה שלי, היא פשוט נמצאת. ולכל ילד מגיעה כזאת אהבה, גם לשלי.
מדושנת עונג, גאה וסמוקת לחיים שיתפתי את הבנות בחווית האולטרסאונד שעברתי שעתיים קודם; כמה מרגש היה לראות אותו בשידור חי, בועט, שותה בשקיקה מי שפיר ומדגמן במקצועיות (תורשתית) לבוק פורנוגרפי שהרופא מכין לו, מתעד את האיבר הזכרי מכל הזויות האפשריות שלא משאירות לסבא ולסבתא שום מקום לספק. עד כמה מופלאות טכנולוגיות שנות האלפיים, ואיך בדקנו את שלמותם של כל קרום ושסתום, מדדנו, ספרנו שלא חסר ואין עודף והכל ממוקם וקיים. ובעודי מתארת ומתפארת, מתחילה לחלחל לתודעתי ההכרה שאכן מתפתח בי יצור גשמי עם גוף בשר וצרכים. ראיתי אותו ולא בעיניי דמיוני, הוא באמת שם, בתוכי. "תגידי", חתכה אותי מימין, "אם יכולת היום לחזור 20 שנה אחורה, היית עדיין בוחרת להביא ילדים לעולם?! "שאלה אחת האמהות, מהורהרת, את חברתה, "גם אם היית מודעת לדאגה העמוקה אליו שתלווה אותך כל חייך?" התשובה לא איחרה לבוא, "אין ספק, אחרת לעולם לא הייתי יודעת מהי אהבה ללא תנאים".
שקשוק הסכו"ם בצלחות הריקות רמז לסוף הדיון. גשם כבד ליווה אותנו בחזרה לכוך המשרדי החם, נהיה לי קר. לעשות הרבה באותו יום חוץ מפעמיים קפה, ופיפי כל שעה כבר לא הצלחתי. הבעיטות המתוקות של בני מורעל הקופאין, רק הגבירו את ווליום המצפון המעונה מהאשמה על המחשבות שהתפרצו בלי הזמנה. אהבה ללא תנאים, אהבללאתנאים, ללא תנאים, אני באמת מוכנה לזה? לאהוב ללא תנאי? לעבור מטמורפוזה קוסמטית בחינם, בסדר. לדאוג לו בכל רגע עד סוף חיי, הולך, אבל לאהוב ללא תנאי? זה לא נוגד את כל חוקי הטבע? זה לא נגד החוק במדינות דמוקרטיות מערביות? נכון שאני אמא בהתהוות, ואין לי עוד מושג על מה באמת מדובר, אבל לא יכולתי שלא לתהות, הרגש הכביכול טבעי הזה באמת בריא? אני יודעת שהוא רגש קדמוני מושרש, שגנטית לא פסחו עליו אף דור באבולוציה, אבל איך בדיוק זה יקרה לי?! אני הרי כל כך כפוית טובה ואנוכית, אצל אמא שלי אני תמיד ראשונה, וכואב להודות, זה לא הולך לשני הכוונים. יותר מזה, הרעיון שאני הולכת ונהיית דומה לה משתק לי כל יום עוד איבר בגוף, וזה לחלוטין לא רציונלי. הרי שתינו חיות אותו סגנון חיים, שותפות לאותם ערכים, אהבות ואמונות, ועדיין זה נראה לי ארמגדון לצבוע את השיער באותו צבע כמו שלה. אז איפה כאן הצדק?
כשחזרתי מהעבודה חיכתה לי הודעה במזכירה. חברת ילדות ביטלה את הביקור בשבת הקרובה, אמא שלה עברה התקף לב. התרסקתי. אני קשורה לאמא שלי בחבל הטבור עם גיבוי כפול, אני צריכה אותה. היא תמיד בשבילי, לצידי, בעדי, ללא תלות בזמן, במקום, בהקשר, או בבחירה שלי, היא פשוט נמצאת. ולכל ילד מגיעה כזאת אהבה, גם לשלי.
המאמר שלך מבולבל ולא מובן
על מה את בעצם מדברת? על התינוק שיבוא? על אמא שלך שיש סיכוי שתאבדי?
חלש
תגיד ש*אתה* לא הבנת.
מאמר קטן (במובן גריוון), מינורי וכן.
רק הקוסקוס מזעזעז.
והפורמייקה של השולחנות.
על הספקות האם תהיה מסוגלת לאהוב בכל מחיר ובכל מצב, על הקבלה כביכול של "מובן מאליו" שאמה תמיד שם בשבילה- ללא תנאים בעוד שהיא לא פועלת באותו האופן ועל ההארה שאם חס וחלילה יקרה משהו לאמה- העובדה שהחשש תמיד יערפל את העתיד- אשר גורמת לה להבין שלא תוכל בלעדיה שכן היא אוהבת אותה ללא תנאים ועל כן כזו היא רוצה להיות עבור ילדה שלה.
אני חושבת שהמאמר מסתיים בתובנה הזו של אהבה ללא תנאים אם תרצה או לא…
אהבה ללא תנאים אפשר להעניק לא רק לתינוק שנולד אלא גם לבן זוג לאח / אחות
פשוט צריך להרגיש את זה מהלב
מסכימה לחלוטין, אך במאמר ספציפי זה אני חושבת שהכוונה הייתה דווקט לרך נולד וגדל.
לא ממש — ככה חשבתי לפני שהייתי אמא. כשילדתי הבנתי שכל השאר היה רק חזרה גנרלית לאהבה ללא תנאי אמתית.
עם בני זוג — יש תנאי ברור — היחד, ברגע שזה נגמר גם האהבה בסופו של דבר דועכת. עם אחים/יות תמיד יש אזשהו אלמנט של קינאה או תחרות.
רק עם ילדים זה מתקיים ללא קשר לשום דבר אחר — או בקיצור ללא שום תנאי.
אין דבר כזה, אף פעם. בטח שלא לבן זוג, או חברה או הורה…(אם פתאום הוא יהפוך שתיין מובטל עדיין תאהבי אותו, אם תגלי שבוגד בך או שסתם הפסיק לחלוטין לתת כתף במטלות הבית עדיין תאהבי אותו, בלי תנאים?)
וקשה להודות אבל יש גם תנאים באהב לילד, לתינוק לבשר מבשרך. זו אומנם אהבה אחרת, עצומה ורחבה שמייצרת חיוך ענק בלב, אבל גם בה יש תנאים…קשה יותר לאהוב אותו (או אותה) כשהם לא מפסיקים להתבכיין, לבכות, לא להיות מרוצים…קשה יותר לאהוב אותם כשפתאום מגלים שבגן הילדים הם "המפלצת" נושכים, רבים, צובטים…קשה יותר לאהוב אותם כשהם נשכבים על הרצפה בקניון…
אז כן, יש תנאים- שיהיו חמודים מספיק, יפים מספיק, איכותיים מספיק, תלמידים טובים במידה, חברותיים….
הרי בעולם כמו שלנו כל כך קשה לאהוב בלי תנאים כי העולם מציב כל כך הרבה תנאים, וכולנו (נרקסיסטיים שכמונו) רוצים לעמוד בתנאים האלו ובטח ובטח שהקטנציק או הקטנטנה יעמדו בהם….
החיים בעולם כה תחרותי לא מאפשר אהבה ללא תנאי.
אני יודעת, שכאמא, זו המשימה שלי, לאהוב ללא תנאי, אך זה מאד מאד לא מובן מאליו…סתם משפט שחברה יכולה לזרו ליד השולחן ותו לא.
זה נכון שכשהם בוכים ו"מחוררים את הראש" קשה ברגע זה לאהוב ללא תנאי. אבל כשנרגעים, אחרי שינה טובה של כמה שעות, לא תאהבי אותם הכי בעולם ובעוצמה הכי הכי?? נראה אותכן, אמהות! הרפיון באהבת הילדים באה רק כשאת קצת מותשת מהם… זה הכל. אך הכל עובר, ואז אין כמוהם בעולם.
הדבר היחיד שחלש כאן הוא התגובה שלך, מר עמית.
אני מציע לך לקרוא שוב את המאמר, אבל הפעם נסה לקחת בחשבון שהמשפט "אהבה ללא תנאים" הוא לא לנשים בלבד…
חמודה, למה לא אמרת שזיעזתי אותך כל כך? הייתי מסבירה את עצמי 🙂
נא כנסי למשרדי בהקדם להבהרות פרשנויוית ונימוקים…
הצחקתם אותי, אהבה ללא תנאים.
כל כך הרבה הורים מכריזים על אהבה ללא תנאי…
כל עוד הילד סטרייט.
כל עוד הילדה התחתנה בגיל צעיר עם רופא או עורך דין.
כל עוד הילדים ממלאים אחרי ציפיות ההורים.
כל עוד הילדים נוחים ומתוקים.
אהבה ללא תנאי? הא. זו פיקציה שחבל על הזמן.