אחרי הסערה שקט

כואב אבל פחות מטפטף לי פוליקר לתוך האוזן ואפילו שאני מחייכת הרבה, לא הצלחתי לעצור את הדמעות. נזכרתי כמה זה כאב, כמה זה עדיין כואב, איך הלכת, בלי לחשוב פעמיים, בלי להביט לאחור. ומאחור הייתי אני, לבד.
ונזכרתי איך בעצם לא האמנתי או לא הצלחתי להאמין שהלכת, שתלך. ובאמבטיה עם הבכי והכל, עדיין משוחחת איתך כאילו מעולם לא עזבת. כאילו אתה עדיין מקשיב, שומעת את נשימותייך, מרגישה את הידיים שלך שכל כך אהבתי ללטף ועכשיו מלטפות אחרת.
השארת אותי כל כך לבד, שהייתי צריכה בכוח, ממש בכוח, להיות מאושרת גם בלעדיך. לא יכולה לשכוח, אולי רק אם אתאהב. ודווקא באמבטיה, עם המים הזורמים, הרגשות צפים ועולים. אני מרגישה לבד, לפני דייט, והפחד הוא כבר לא גדול כשהיה אבל הזכרון פוגע. פעם היית שלי וחשבתי שזה לתמיד.

כבר לא חושבת מה אתה עושה, עם מי אתה יוצא, איפה אתה מסתובב, אם השכנים תהו לאן נעלמתי. רק לפעמים מתגעגעת לגוף שלך, ליד שלי. רק לפעמים. אבל באמבטיה, הכאב לא מניח לשכוח איך הלכת ביום חורף אפור כל כך וקר, מסתיר מאחוריו את הסערה שעוד עתידה לבוא.
רעם. ועוד אחד. הנה כבר התחיל ואין דרך לעצור. הספינה החלה טובעת והפחד המשתולל שיתק אותי ורק האמונה בנו עוד החזיקה אותי למעלה. ולא האמנתי שתלך. לא ידעתי אז כמה אני טועה וכמה רחוק תלך. ולספינה שלנו, ואני בתוכה, בגשם הגדול והברד, ברעמים ובברקים, בחושך, הנחת לטבוע.

ראית אותי זועקת, אל תעזוב, אני מפחדת כאן, אני לא רוצה למות, לפחות לא בלעדייך לידי. ראית איך קר לי והגלים נעשים גדולים, סוגרים עליי, מכים בי ואני מתחננת על נפשי אל תשאיר אותי לבד, אל תשאיר אותי, תשאר לידי. הבטת בי במבט מרחם, מחייך בעצב, אל תדאגי יפה שלי אמרת כשראית אותי בנשימותיי האחרונות, הכל יהיה בסדר. ולא האמנתי שזה אתה ונפלתי על הברכיים ונתתי לגלים לעטוף את גופי והקור שלהם הפך לחום והם חיבקו אותי במקומך, שטפו את הדמעות,
סחפו אותי לחוף, החזירו לי חיים וכשהכל נגמר – אתה כבר לא היית כאן.

קמתי, נזהרת לא לדרוך על החתכים, בגופי ובנפשי. ניקיתי את החול שנדבק לי לבגדים ולדמעות וידעתי שעכשיו הכל יהיה שונה. ובשקט בשקט כך היה.