איימי בלום: אהבה

האהבה היא חומר הבערה שמחולל את התנהלותן היומיומית של דמויותיה של איימי בלום בקובץ הביכורים 'בוא אלי' וברומן שבא אחריו 'האהבה ממציאה אותנו'. האהבה של בלום היא גרעין הסיפור וליבת הדמות. היא אינה קישוט שהופך את חיי הדמויות לאסתטיים יותר או פחות, היא הווייתן והגדרתן.
בלום – פסיכולוגית קלינית במקצועה – מתארת מערכות יחסים מורכבות שעלולות לעורר אצל בני התרבות המערבית תהיות מוסריות. הסיפורים שלה, שעוסקים בין השאר, בבגידות, בגילוי עריות ובפדופיליה, נעדרים שיפוט ערכי. בלום באה לתאר, לא לשפוט. ומכיוון שאהבה, על כל סוגיה, היא ביטוי לצרכים של נפש האדם – משכנתה של המורכבות – נשמטת הקרקע תחת הרלוונטיות של המוסר והעניין בו.
כל אחת מהדמויות שמציירת איימי חווה את האהבה באופן שונה. המשותף לכולן הוא הצורך באהבה שמתכוונן אל מושאו ומתביית עליו כמו חומר כימי שנצמד לקולטן המיועד לו.

בוא אלי

בקובץ הסיפורים 'בוא אלי' מוצגים אלף פניה המתעתעים של האהבה שיכולה להחליף צורה כמו בסיפור 'סהרורים', להיות עוגן או נקודת אחיזה חמקמקה בסיפורים 'האור המפציע באין שמש', 'מים כסופים', ו'יקינטון' ,להכיל יותר ממה שמקובל לחשוב שניתן להכיל בסיפור 'אהבה זה לא עוגה' או להיות כלא בסיפור 'כשהשנים מזדקנות'.
ישנם חמישה סיפורים בקובץ שהדמויות חוזרות להופיע בהם מנקודת מבטן של דמויות אחרות שקשורות בהם בקשרי אהבה ומשפחה, בשלב משמעותי בחייהן. מתקבלת תמונת רוחב על התא המשפחתי והסתעפויותיו הרגשיות שמשיקות אחת לשנייה בנקודה זו או אחרת. החיים מתוארים כרצף של חוויות מעצבות שאינן מנותקות אחת משנייה.
דמו לעצמכם מעגל שהנקודות שמרכיבות אותו הן נקודות בזמן. כל נקודה היא המשכה של השנייה והחוט הנשזר דרכן טווי מהחומר שממנו עשויה האהבה. זה העולם שאיימי בלום יוצרת ב'בוא אלי' ו'האהבה ממציאה אותנו'. הסיפורים הקצרים, מלאי החסד והנוגעים ללב, הותירו בי טעם של עוד ואת התחושה שהסיפורים הם רק נקודה על המעגל שיכולה להיות התחלה אמצע או סוף של סיפור אחר, רחב יותר.

האהבה ממציאה אותנו

הרומן 'האהבה ממציאה אותנו' מבוסס על הסיפור הקצר מתוך הקובץ 'האור מפציע באין שמש'.
אנו מתוודעים אל אליזבת' טאוב, גיבורת הסיפור, במקום שבו נוצקת תבנית חייה, בחנות הפרוות של מר קליין הערירי. אליזבת', בת לאב אדיש וחסר נוכחות ולאם אנגליה, קהת רגשות שמאמינה שיופי עולה בחשיבותו על רגשות, וביטויים חיצוניים מדודים צריכים לבוא על חשבון ביטויים פנימיים כדי לנהל חיים מהוגנים. החנות של מר קליין היא מקום המבטחים שבו יופייה וערכה של ליז לובשים צורה שלא היה לה קיום טרם השתקפותה בבבואת עיניו. הצמא לאהבה הוא זה שמוביל את מהלך חייה מנקודה זו והלאה. העדר האהבה בחייה של ליז יוצר מצב של תת תזונה נפשית. יצר ההישרדות שלה דוחף אותה למלא את המצבורים שממלאים אותה בחיוניות.
"האהבה ממציאה אותנו" פורס את חייה של ליז על פני שלושים שנה. התחנה הראשונה של ליז, אחרי הניתוק ממר קליין, במסע החיפוש אחר סביבה מגוננת היא ביתה של גב' היל, אישה שחורה זקנה שזקוקה לעזרתה. צלילי הגוספל שיוצאים מנשמתם של הקהילה הכנסייתית השחורה ונכנסים אל תוך נשמתה, הם אלה שמובילים אותה אל ביתה של גב' היל. הם מבשרים לה אינטואיטיבית על משהו שמרגיש נכון, על סביבה מגוננת רווית רגשות, היפוכו של בית הוריה.
ליז מוצאת נקודת אחיזה נוספת תוך שהות במחיצתו של מקס סטון, המורה לאנגלית שלוקח אותה תחת חסותו האוהבת. חסות ספק אבהית ספק לא. ליז מתחילה להתנתק ממקס כשהיחסים בניהם חורגים מגבולות האבהות ומגיעים למימוש פיזי מרופרף כשקול אזהרותיה של גב' היל המגוננת מהדהד ברקע.
|
"רוב הזמן הרגשתי שהוא באמת שובר את לבי; הוא הפך את הפשוט והבטוח כמו חלב לבריכה של קרח שחור, וכל הדברים הפשוטים החליקו הצדה והתמוטטו." (עמ' 61) |

ואז מגיעה אהבת הנעורים הגדולה בדמותו של האדי, ילד שחור בן גילה שנגמרת בהריון לא רצוי והפלה טבעית, ובהרחקתו הכפויה וההרמטית של האדי על ידי הוריו.
כאן מסתיים החלק הראשון של הסיפור שמסופר על ידי ליז בגוף ראשון. החלק השני, בו ליז מאבדת את נקודות האחיזה שלה בחיים- האדי, מקס וגב' היל, מסופר בגוף שלישי ומתאר את חייהם של הדמויות האובדות בחלל נטול חיוניות.
ליז חוזרת מלימודיה במכללה למפגש חוזר עם חייה הקודמים, כדי לטפל במקס החולה, מתוך רגש חובה על הדברים שהעניק לה. היא פוגשת בהאדי, שהפך בינתיים לגבר נשוי עם ילד. אש הלהבה של האהבה שנגדעה באיבה לא שכחה, אך מהר מאוד מתגלה כבלתי אפשרית. בחלק השלישי, ליז חוזרת לדבר בגוף ראשון. היא נמצאת במקום אחר בחייה, בו היא מצאה מנוחה ושלמות נשית הודות לחוויית חסד מתקנת.
מה פירוש השם "האהבה ממציאה אותנו"? מהלך חיינו נקבע כבר מהרגע שבו מחלחל חלב האם לתוך נקבוביות חכנו. הרעב או השובע מכתיבים את התנהלותנו ומקבעים בה את זהותנו.

מרגש, זה מה שחשוב

בריאה של דמויות שאפשר להזדהות עמם בסיפורים קצרים בפרט, היא משימה לא קלה. איימי בלום מצליחה ליצור דמויות שיש להן חיים שחורגים מגבולות הסיפור, תוך תיאור לירי ומדויק של נימי נימיהם של רגשות וניואנסים, וזהו כוחה של יצירתה. כוחם של הסיפורים הקצרים הוא בזיקוק הרגש תוך כדי סיפורו של אירוע משמעותי. לעומת זאת יש תחושה שהנרטיב של הרומן לא מהודק מספיק. החורים בזמן פועלים כמו גלים בים – שואבים ופולטים. אבל בסופו של דבר שני הספרים הצליחו לרגש אותי, וזה מה שחשוב.