בננות בנות שמרשות לעצמן
עברנו את הרגע הלא יאומן שבו יצאנו לבית החולים שניים – בעלי ואני – וחזרנו לביתנו שלושה. בעלי עזר לי להתמקם בבית עם היצור הזעיר ואז הודיע שהוא מוכרח לחזור לעבודה. חייכתי חיוך אמיץ ונפרדתי ממנו. מצאתי את עצמי בבדידות תהומית, מבוהלת. היצור הזעיר ואני.
אמא שהיא גם חברה
היה חורף כשהוא נולד. חורף אמיתי עם רוחות וגשמים וקור. חייתי בתוך בועת הבדידות מרופדת בשטיחים וכריות. לא הייתה נפש אחת שתבין אותי, לא היה איש שיעמוד לצידי. אני זוכרת שיחת טלפון אחת מאחותי. היא נתנה לי עצה, את מוכרחה להכיר אימא עם ילד, את מוכרחה למצוא חברה. התעצבנתי. מה היא חושבת לעצמה, שאלך ברחוב ואעצור נשים עם עגלות ואשאל אותן אם הן רוצות להיות חברות שלי? מה לעזאזל אני אמורה לעשות. העצה שלה חידדה את גזרת הבידוד.
החורף חלף. עם הזמן נעשיתי מיומנת ובוטחת יותר באימהותי. אני והיצור הקטן התחלנו לצאת לעולם הגדול. למדנו להכיר את כל הגינות בתל אביב, את כל המשחקיות והג'ימבורי. ואז קרה הנס.
הלכתי עם בני לדיזנגוף סנטר, בקומה השלישית ממוקמת משחקייה שמכונה בפי כל "הפיל". שם ראיתי אותה לראשונה, את חברתי הטובה ביותר. זיהינו מרחוק אחת את בדידותה של השנייה ומיד הבנו שאנחנו לא נפרדות. התחלנו בהיסוס, היא גילתה לי היכן נמצאת פינת העישון והציעה להשגיח על בני. היא ביקשה את הטלפון שלי ואני חששתי שהיא לא תתקשר. החיבור היה כל כך חזק, והצורך במישהי שתבין אותך היה גדול. בילינו שנתיים קסומות כשאנו מובלות אחריי הזאטוטים, מגלות כל פינת חמד חבויה בעיר. אפשרנו לילדים לחקור את העולם בחופשיות ויחד איתם גם אנחנו למדנו. אני לא יודעת אם הייתי יכולה לגדל את בני לבד, בלי שום מסגרת ללא החברה הטובה ובתה. היא לימדה אותי ליהנות מכל רגע. הפכנו את גידול הילדים לחגיגה שהיא גם שלנו ולא רק שלהם.
יחפים בשוק הכרמל
ברחנו מאמהות שהזדעזעו שאנחנו נותנות להם לטייל יחפים בשוק הכרמל, או לשכשך בים באמצע החורף. הבנו שלנו אין חוקים ברורים לגידול הילדים. הבנו שאפשר לגדל אותם בספונטניות. פשוט לאפשר והם יגלו כבר הכול. בוקר אחד בילינו בנחלת בנימין. הילדים ישבו בעגלות ואנחנו ישבנו לפניהם והאכלנו אותם יוגורט מכפית. חבשנו כובעים מלאי שיק והיינו מבסוטיות מעצמנו וילדינו. גבר שעבר לידנו עצר, הביט מהופנט ואמר: "זו התמונה הכי יפה שראיתי בחיי". הוא קלע בול. כך הרגשנו – יפות
וסקסיות ואמהות במשרה מלאה. החברות הזו הייתה ועודנה קבוצת תמיכה.
מי עוד יכולה להבין אותך ככה?
ישנן חוויות שאת עוברת כאימא שבן זוגך לעולם לא יבין, אין מי שתזדהה איתך טוב יותר מחברתך הטובה. כדי להסיר ספק, החברות הזו לא התבססה רק על שיחות בענייני חיתולים ומטרנה (ובכלל אנחנו חובבות הנקה). בשנתיים הראשונות חיזקנו אחת את השנייה וצמחנו יחד כאמהות. בשנתיים הבאות קרו שני ניסים. הקטנטנים התפצלו, כל אחד הלך לגן אחר וזה היה הרגע המפחיד שחברותנו עמדה במבחן. האם אנחנו באמת חברות, גם כשהילדים לא יחד ולא באותו הגן? גם כשאנחנו כבר לא צריכות להישען אחת על רעותה? החברות ניצחה וזה אושר גדול.
הנס השני התחולל כשהכרתי עוד אמא שהתגלתה כחברתי הטובה. אנחנו יוצאות בלילות, משילות מעלינו את הזהות האימהית, שותות, מדברות על סקס, זוגיות, שגרה, מוסיקה וספרים. מי תבין אותך אם לא אישה, אמא? מי תבין אותך אם לא האחת שעוברת את אותם ייסורים ואותם רגעי הנאה חמקמקים על אותו רצף של הזמן?
