בננות בנות שמרשות לעצמן
אני לא מפקפקת באהבה השוררת בין השניים, אני יודעת שהם אוהבים מאוד ומאושרים בזוגיות הינוקא שלהם, אבל, בינינו, זה לא גיל קצת מוקדם לפתח תלות? התופעה הזאת לא הייתה מטרידה את מנוחתי, אלמלא חליתי בה בינקותי. בימים ההם, ראשית שנות העשרים לחיי, הייתי בטוחה כי אני אמנם די צעירה במובן שרוב העתיד עוד לפניי, אבל במובן של חיים עצמאיים וזוגיים אני מדופלמת למדי.
הכרתי את בן זוגי דאז בצבא, נקרא לו דויד. שירתנו יחד באותו הבסיס והיינו בני אותו גיל. הייתי עושה הכל כדי לישון אתו יחד. עבדתי במשמרות שאותן סידרתי כדי שיהיה את הסיכוי המקסימלי שנוכל לישון יחד. הייתי מוצאת סידור לחבריו לחדר. לפעמים היינו ישנים בשקי שינה בחדר שבמקור היה מיועד לאורחי הבסיס ולדויד היה מפתח אליו. במקרים הכי גרועים הייתי ישנה אתו יחד עם חבריו לחדר.
אני מאמינה שהצורך הדי אובססיבי לישון יחד לא היווה את הבעיה עצמה, אלא רק סימפטום חמור שמתפתח בעקבות תלות.
כשהשתחררתי מהצבא חשבתי לעבוד בחו"ל אבל די מהר ירדתי מהנושא בגלל המחשבה שאאלץ להיפרד מדויד לכמה חודשים. אז מה אם אפשר להרוויח שם הון יחסית למשוחררת טרייה. לבסוף מצאתי עבודה בשכר מינימום שהייתה קרובה למקום מגוריו. כששירת במקומות מרוחקים נסעתי עד אליו. רציתי מאוד להישאר אתו אבל ידעתי שבאמת אי אפשר.
כשדויד השתחרר, עברתי לגור אתו בחדרו שבקיבוץ וחיש מהר הפכתי לעקרת בית למופת. דויד כגבר מצוי, הסתפק במטלה סמלית – טיול עם הכלבים. בגיל 22 המופלג זכיתי לכך שסבתא שלי החליטה לקנות עבורי מגוון מכשירים חשמליים למטבח כדי שאוכל להיות עקרת בית מפוארת יותר. כשבנות סביבי דיברו על חתונה ועיצוב הבית זה היה נראה לי הדבר הכי רחוק ממני. אין מה לומר, חייתי בתודעה כוזבת.
אני מניחה שהתלות שלי כנראה נבעה מצורך נואש למישהו שירגיע אותי וייתן לי ביטחון ויציבות. סביר להניח שהיו אנשים שניסו להגיד לי שזה גיל מוקדם מדי, אבל לא הקשבתי. רק כשהייתי עם דויד בהודו, המקום, שבו כל אחד באשר הוא, מתישהו, מתעמת עם עצמו, עם מחשבותיו ועם רצונותיו, התמודדתי לראשונה עם ההכרה שהאהבה גוועה ואני פשוט מפחדת להיות לבד. פתאום לא הבנתי מה בער לי בגיל צעיר כל כך להיות אשת איש.
הרי כל החיים אנחנו צריכים להתחשב בסובבים אותנו. בהורים עם כל הציפיות שלהם ואחר כך הבן זוג והילדים עם התביעות שלהם, החברים והבוס. הזמן אחרי הצבא הוא בדרך כלל איזשהו זמן ביניים, בלי מחויבויות גדולות. זה פרק זמן שכאילו העולם העניק לנו במיוחד כדי שנתאפס על עצמנו ועל הרצונות שלנו. ואם העולם העניק לנו את הזמן הקצר הזה למטרות נעלות כל כך ראוי שנבלה אותו גם קצת לבד כדי שנוכל לדעת טוב יותר מה יהיה טוב עבורנו. הייתי מציעה שיהיה אפילו חוק כזה שעד גיל 23 לפחות אסור לחיות במחויבות של זוג נשוי.
כשחזרתי מהמזרח ודויד המשיך לטייל למחוזות נוספים, אזרתי אומץ להתחיל דרך חדשה. אמנם גם אז לא הייתי לגמרי לבד אבל הייתי בהחלט יותר עצמי. רק אז הגעתי להבנה עמוקה שזה לא בריא להיות רעיה, מוקדם מדי.
צר לי להרוס לך את הטיעון, אבל אני, באופן אישי, מקנא בזוגות הצעירים שחווים קשר עמוק ורציני.
יותר מדי שנים בשדות הציד מעכירים את הנשמה.
מסכימה איתך לגמרי!
מעיין היקרה והחביבה, התרשמתי ממאמרך לטובה למרות הראיה הגשויה שלך את מערכת היחסים שלי. אני מסכימה לחלוטין עם כל מה שנאמר או יותר נכון נכתב על ידך במאמר, אין מה למהר ואין לאן לאחר, לפחות לא בגילי. איני רואה את עצמי כעקרת בית נחמד וחביבה, כאם חובבת בישול,לגבי שאר הדברים שעושה אישה לרעיה טובה וחביבה הם אינם נוגעים אליי עדיין בשלב זה בחיי. יכול להיות שיבוא יום ואסע גם אני להודו ואגלה את סודות חיי האבודים, אך לעת עתה איני סבורה שאני קבולה בין שלשלואת הזוגיות בה אני חיה אלא אני אדם מאושר, עצמאי וראלי שיודע לראות את הגבולות בחייו. אני מאוד אוהבת את בן זוגי, אך אין הוא כל חיי ומחשבותי, אני מוצאת את חיי בין הלימודים, העבודה, החברים ואף מכון הכושר(לפעמים). מחשנותיי לא נישאות לעבר החתונה ואין היא מתוכננת למועד ב5 שנים הקורובת. בקיצור מעיין יקירתי המקסימה, אני מאוד אוהבת אותך ושמחה לגלת שאת חושבת אליי ודואגת לי ואף רואה בחייך שלך דימון לשלי. נהנתי ממאמרך ולהיות להשראתך, מקווה שגם שיניתי את ראיתך, ואם לא אז זה בסדר, שלך יעל…
נ.ב.
אם מדובר במעבר לביתו של בן זוגי זה לא מהסיבות הסטנדרטיות…
בקשר לחוק- אני בעד
פאשיזם כדרך להגן על אנשים מלבבות שבורים
גם לי זה קרה, אומרים שאלה האהבות הכי יפות ותמימות
גיל 21, (היה מאוד אינטנסיבי, סוער, לימד אותי מה זה באמת לאהוב
עברנו לגור יחד מהר מדי, התחלנו את התואר הראשון, עבדנו ושיחקנו בלהיות מבוגרים.)
כמובן שאף אחד מאיתנו לא היה שלם עדיין, לא היינו מוכנים לקשר כל כך רציני בגיל כל כך צעיר.
נפרדנו אחרי שלוש שנים בלב שבור ועם המון תחושת החמצה
הוא רצה לחזור אחרי שנה, אני אמרתי לו שאנחנו עוד צעירים
הוא טס להודו חזר עם חברה והם יחד כבר שנתיים
יש לי חבר אבל זה אף פעם לא אהבתי בצורה כזו מאז
אולי זה סוג של אהבה שיש רק כשצעירים: טוטאלית,תמימה,שמשאירה אותך פעור פה ונדהם.
האהבה מהסוג הזה היא התלות עליה התגברתי שאני הכי אוהבת להתלות בזכרונות ממנה
ואני חשבתי שאני היחידה שזה קרה לה. היינו צעירים, מאוהבים מדי, קרובים וטוטלים מדי. גם אני שיניתי תפקיד בצבא כדי להיות קרובה אליו וגם אני לא יכולתי לסבול לישון לילה שלא במחיצתו (ולשם כך ברחתי מהבסיס כמה פעמים, אבל זה סיפור אחר).
גם אני גיליתי מאוחר מדי את מה שכל החברות, שכבר לא היו חברותי כי לא נשאר להן מקום בליבי, ניסו לרמוז לי כל השנים – זה הרבה מדי, מהר מדי ואת לא יכולה לעמוד בזה. הורי דווקא נקטו בשיטה הפשיסטית, ופשוט לא נתנו לי לעבור לגור איתו. גם אני, בטיול הגדול של אחרי הצבא פתאום התעוררתי בהתקף חרדה לגלות שהאיש הזר והמקריח ששוכב לצידי במיטה בחדר שאותו אנחנו חולקים עם עוד שני אנשים (כביכול כדי לחסוך, בפועל כיוון שכבר לא הייתה זוגיות שהיינו צריכים להגן על פרטיותה) אינו האיש שאיתו אוכל לבלות את שארית ימי, למרות שבאופן לא רשמי כבר הבטחתי לו שאעשה זאת.
הפרידה והמשבר הכללי שבאו בעקבות הגילוי הזה היוו שיעור מאלף להמשך חיי ועם זאת אני לא מצטערת על מערכת היחסים הזו ולא הייתי ממליצה לבחורה צעירה לוותר על חוויה כזו.
אני היום נשואה, מאושרת עם בעל שהוא לא רק אהוב אלא גם חבר, שאני לא מסונוורת ממנו אלא מעריכה אותו על תכונותיו למרות חסרונותיו. אבל אני מאמינה שהמערכת האמיתית שיש לי עכשיו יכולה להתקיים רק על רקע המערכת ההיא ומה שלמדתי ממנה על מערכות יחסים בכלל ובעיקר על עצמי.
אני מסכימה עם חלק מדברייך אך מה רע להיות עם מישהו שאת אוהבת?? לבלות עימו את זמנך הפנוי? להתכרבל יחד בלילות הקרים ולטייל בימים החמים??
האם כלונו לא רוצים מישהו שיאהב אותנו?? להרגיש נחשקים מאוהבים ונאהבים?
לפתח תלות לא תמיד טוב ועם זאת אני איתך אך מה רע להיות עם מישהו הרבה זמן וכשהוא חוזר מהבסיס לישון ביחד עקב געגועים??
אני קטנה. קטנטונת אפילו. ואולי יותר מזה…. כבר שנתיים וחצי עם אותו אחד, מאוהבים. נפרדים וחוזרים, מלאי תשוקה, מלאי אהבה… נטולי חובות. משרתים קרוב לבית, למדנו באותו תיכון.
אני לא מתכננת את חיי איתו, זה נכון. ואני גם סופרת ימים עד לשיחרור כדי לצאת לטיול הגדול שאחרי… אבל, במידה שלא – מה רע??
אז זה נדיר, זה לא קורה, לא הגיוני. אבל אולי ייתכן שמצאתי את אהבת חיי בגיל 18? ואולי הלב הששבור שיגיע (כי אני יודעת שהוא יגיע..) בגיל 23, אחרי מגורים משותפים והבנה שחיינו יחד לא יהיו טובים, אולי גם הוא חלק אינטגרלי מתהליך ההתבגרות? אמנם אין מה למהר, אבל גם לא צריך ישר לשלול מערכות יחסים של צעירים… זוהי האהבה האמיתית – בלי אינטרסים, בלי מחשבה על העתיד. אהבה נקייה, אמיתית, נאיבית – לגמרי נאיבית. אבל נאיביות זו תכונה של צעירים ואם תכניסו קצת למערכות היחסים הבשלות והמבוגרות שלכם נאיביות, ותקווה אמיתית, וקצת תורידו ציניות – הכל יהיה הרבה יותר טוב…..
הדס…
רק עכשיו יצאתי ממערכת יחסים כל כך לא בריאה וזה נחמד לשמוע שאצלכם זה דווקא נשמע בריא…
הייתי מסוונרת למוות באדם שגדול ממני בשמונה שנים…התגייסיתי לצבא ולא ראיתי ממטר אף אחד!!!
הוא היה קנאי…עצבני…לא האמין בי…פשוט הרס לי את הבטחון העצמי עד היום!!
במקום לפרגן לי בתור בחורה שנראית דיי טוב הוא רק גרם לי להרגיש מכוערת, טיפשה, ילדה, וכו…
אחרי הצבא המשכתי להיות באותו הסרט!!! רק אחרי שכבר גרנו ביחד הבנתי שאין לי טעם באדם עצלן וסטלן…טוב הוא לא עשה לי ואני לא ראיתי את זה…
זה נגמר ביוזמתי והוא דיי שבור מהעניין אבל זה היה הדבר הנכון
היום אחרי שעברו כמה חודשים יש לי מישהו חדש ואני כבר לא מרגישה את הפרפרים שהרגשתי
רק עכשיו אני מבינה שאהבת נעורים והתרגשות מטורפת יש רק פעם אחת ורצוי להנות ממנה
יש אנשים שגם בגיל מאוחר יותר אוהבים בצורה הזו
שמח לשמוע שיצאת
מהלופ
יש אנשים שגם בגיל מאוחר יותר אוהבים בצורה הזו
שמח לשמוע שיצאת
…
הדס.
היום אני בת עשרים.
כשהכרנו היינו בני 16,17. זו הייתה אהבתי הראשונה, המלאה והשלמה.
אהבנו מאוד זו את זה. הערצתי אותו והוא אותי.
יותר מכל זה, היה זה הוא שהקים את היסודות של האהבה והזוגיות בחיי
הוא עיצב אותם והוא יצר אותם. והוא הביא אותם לכדי בשלות.
נפגשנו באינטרנט. לא כל כך אכפת לי מדוע אני יודעת בוודאות שלעולם לעולם לא תהיה לי אהבה כזו, שגלי הזכרון רק יעממו את זהרה ואת האושר הכאב האימה והעילוי שהיו כרוכים בה ובתחושת הצמד שהיא הביאה לעולמי. לא כל כך אכפת לי אם זה כך אצל כולם, כך אצל חלקם או לא אצל איש.
לא אכפת לי אם זה כך בגלל חוסר נסיון, עודף הבחנה, עודף תמימות או חדות עין שיש לאנשים הצעירים.
אבל מה שידוע לי זה האותנטיות המלאה שיש לאהבה הזו ולכך שהיא אולי כבר איננה אבל הידיעה, המפץ הגדול שהיא יצרה והנסיון להתמודד עם שרשרת התוצאות הנובעת ממנו – תלווה אותי כל חיי.
גם כבחורה בשלה,גם כאישה וגם כאם (לילדיו של גבר אחר).
אין ולא יהיה לי אדם כמוהו, הוא נוצר מחומר מיוחד בדיוק כמוני.
אבל נחמה, אולי כן. חוץ מבשעות השקטות והקטנות של הלילה כשאת יושבת שקטה ולפתע כלחישה שומעת את הקול הצעיר שכבר לא מלווה אותך שנים, קורא בשמך .
את צודקת בהחלט
המאמר פשוט מעולה.
קראתי איתו ועם כל כך הרבה דברים הזדהיתי
אני משוכנעת שהראיה שלי היום ובגיל 22 היתה שונה לגמרי 🙂
לכל אחד ישנו הקצב והזמן שלו לחוש ולרצות להתחייב לגמרי כזוג נשוי.
לעיתים אנשים פועלים מהר מדי מתוך סיבות לא נכונות בעליל, לפעמים ישנם אנשים קצרי רואי וכל מה שאנחנו יכולים לעשות הוא לפחות להראות להם את המציאות כפי שהיא, את טובתם שאולי הולכת להיעלם כאשר יעשו צעד כזה או אחר.
וישנם אחרים, שאינם זקוקים לאנשים שיציגו בפניהם את הדרך הנכונה והבריאה בעבורם.
היא כבר מונחת לפניהם,
יפיפייה ונכונה.
כתבת יפה ונכון
אבל יש לזכור שזה כל היופי באהבות הראשונות – התמימות, ההתלהבות, התלותיות וכל אותם הדברים שעם הזמן והניסיון מתחלפים, לטובתנו או לא, ברציונליות יבשה..
אני מסקימה- דווקה האהבה בגיל צעיר היא המתוקה ביותר…ובלהיתחשב במערכת יחסים בגיל צעיר-גיל 18 הוא המתאים ביותר למחיובויות ובעיקר חתונה)*
אני חושבת שדווקה בגלל המחיובויות מגיל 18 יוביל לחיים משותפים מאושרים וארוקים)
אני בת 21 בדיוק בשלב בו אני מחליטה אם אהבת הנעורים שלי עוד חיה או שאני פשוט רגילה.
הבעיה שלי היא שגבר כמו שלי לא הגיוני לעזוב הוא באמת מושלם
אבל נמאס לי להרגיש אישה נשואה בגיל כזה אני מצטערת שלא הספקתי לחיות קצת קודם, בטח גם שיש בעיות בקשר שהם אמנם פתירות אבל יקחו זמן
האם באמת שווה לעזוב זוגיות טובה בשביל ניסיון חיים?