אישה לאישה כמשיכת המכחול

לגעת באישה, ללטף את קימוריה באצבעות עדינות. לחקור בפעם הראשונה ולתת לכל המעצורים להתעופף ממני. השקט של הלילה עוטף אותנו ברכותו, שתינו מתעלסות ללא חציצה, ללא רתיעה. הערסל שבו אנו נוגעות ומתלחשות מחזיק אותנו אך בקושי, על קיר הבית שעונות מסגרות עץ עבותות. הציורים שלך איסבלה, הטיות המכחול העיקשות שלך על הבד, הזעם והתשוקה. לו רק ידעת כמה ממך באמת חשתי בתוכי.

העמקתי את סיוריי בכפר, חיפשתי משמעות בהמיית הרוח, בחריטות שעל גזעי עצי הזית. נפשי עורגת לך. ישנם דברים לעשות, המציאות מתדפקת על פתח ביתנו. החורף מתקרב בצעדי ענק, הסתיו חלף לו זה מכבר. איסבלה משאת נפשי אני משתוקקת אלייך. מצאתי לי פינה בחווה הסמוכה, ישובה על שמיכה ישנה וקשובה לטבע, כתבתי לך שירי סגידה. נערה אלילה, דמי נקשר בדמך. אהיה לך למשענת, אהיה כאן כאשר תתפרצי בזעם.

האם עכשיו ישאר כך לנצח? שיערך המבריק, אסוף ברשלנות ונופל על כתפייך, חזך נערי, וירכייך צחורות ומושלמות. הרווח שבין רגלייך קורא לי לשלוח את ידי ולהרגיש אותך. עורך מתוח ושפתייך פשוקות עבורי, במידה הדרושה לי לצנף את לשוני בפיך. נשימתך חמה, וכל כולך כבית עבורי. אנא אל תשלחי אותי חזרה לחיי. איסבלה, אני מתחננת, תרצי אותי, כפי שאני רוצה אותך.
אין לי חיים אחרים פרט לחיי איתך, אין לי כל רצון לשוב לעירי. טוב לי לקחת את חיי ולא לסור ממך. האם תפצירי בי ללכת?

אנא הביטי בי, תראי אותי, את מה שנותר ממני, כל כולי הותכתי ליצור חסר תכלית בלעדייך. מדוע תביטי הצידה כאשר אבכה ואקרא בשמך? איסי שלי, טוב לי מותי מחיים שלמים של אמונה וייאוש בלעדייך. אני מתחננת, הכאב, כה עצום. החרדה לחיים בלעדייך, בלעדייך. טי אמו איסי, אל תסלדי ממני.

אהבה כפי שידעתי איננה קיימת, עד שהכרתי אותך חייתי בעולם של רגשות קהים וחסרי חיבור לאהבה הזאת שיצר האלוהים. את יצרת אותי, עיצבת אותי למי שאני היום, אני ראויה לאהבתך.

קחי את נעוריי, השליכי ממך את פחדייך, קחי את תשוקתי לאמנות ולשירה. קחי את חיי והשאירי חלק ממני עבורך. קחי אותי, קחי אותי משום שבלעדייך אין לי רצון עוד לשתות יין אדום בשעות בין ערביים, למצוץ ענבים ולהתנשק מעורפלות, חבוקות, זאת בזרועות האחרת.

אין לי רצון עוד לכתוב, אין לי רצון עוד לסרק את שיערי ולקשור אותו בסרט כפי שאהבת אותי. לא אראה את עצמי בעיניים אוהבות, לא אדמיין את עצמי נחשקת ואהובה. מלאת תשוקה ומאוהבת במי שאת חושבת שאני.

בסמטאות רחוב, בבתי קפה, נגני גיטרה מטופפים בקצות אצבעותיהם על הגיטרה ושרים בשפה מהפנטת, חושנית. ברצלונה שלנו, כוסות קפה מהביל, סיגריות מעלות עשן מפיותיהם של אמנים ואנשי רוח, אני מוקסמת מיופייך, את ולא אישה אחרת. כה מלאת תשוקה וזעם. אם רק יכלתי לתאר את העצב בעינייך, את הכאב ואילו רק ידעת כמה כמהתי לנשק את אותן שפתיים שלך. לקחת אותך למיטתי, כולך, שלמות, השקעים שבך, אני לא יודעת שובע ממך.
איבדתי את נפשי שם איתך בבית בכפר, ליד שיחי הוורדים. שובי אל חיי, ברצלונה לא תהא אותו הדבר בלעדייך.

מחווה לוודי אלן לסרט "ויקי כריסטינה ברצלונה".