אמא, אני שומעת קולות

ויהי אקשן

מעתה אמרו: מצאו לי סכיזופרניה, וזה מה-זה-מגניב!
סכיזופרניה בדרך כלל מיוצגת בקולנוע כאוסף של פארנויות שבוראות עולם שמנוהל על ידי סוכנים חשאיים וסוכנויות ביון. מיקרופון זעיר מושתל לנרדף האומלל בסתימה שבשן, לפעמים באחת החוליות בחוט השידרה. בעולמה המעורער של גיבורת "דמיונות" סוכני הרדיפה הם דווקא סוכני שחקנים, תסריט, במאית, ובום-מן עם מקרופון ענק שמופיע זקור כמו זיקפה לא צפויה, מהשום מקום האפל של נפש מסוכסכת, וכאילו אומר: "זהירות, אתם לא לבד, אתם בהאזנה מתמדת". הקולות שבראשה של תמר, גיבורת הסיפור (או אולי אנטי גיבורת האנטי סיפור הזה, אולי מולטי-גיבורת המולטי-סיפור), הם הקולות שכל שחקן נידון לשמוע אותם, הקול המביים, המנחה, הקול שמחלק את החיים לסצינות קצובות, ומורה לך כיצד להתנהל בהן. קול אלוהים חיים. במקום "ויהי אור" האלוהים הזה אומר "ויהי אקשן" או "ויהי קאט".
"דמיונות" הוא משחק קולנוע. מעשה מרקחת שחושף את חומרי המתכון שלו בדיוק ברגע שבו אנחנו מגלים שממש קשה לנו ללעוס. הוא טוב ושלם מכדי להיות תסריט סטודנטיאלי, אבל עדיין – חסר את כתר הצלולויד הזה שזורח מעל סרט עגול ושלם. הוא קצת "מלהולנד דרייב" (פיתול עלילתי הזוי, דמות ראשית שאין לדעת אם היא החולמת או הנחלמת, התסריטאית או השחקנית, וכמובן, לסבו שיק פוטוגני), קצת "דלתות מסתובבות" ו"ונילה סקיי" ושעשועון בסוגיית הזמן הקולנועי. הוא קצת "נפלאות התבונה" מצד הסכיזופרניה, קצת "אהבה קולומביאנית" מצד הכלה, ובאמצע חולפים בסך הכוכבים של "אסתי המכוערת" פינת "אהבה מעבר לפינה" דרך "אהבה זה כואב", והכל הפוך על "הפוך" – מודע על מודע, תוכן מצומצם וקלוש שנועד בעיקר לחשוף את המסגרת, המבנה, הצורה, התעלול הנכלולי הזה של מציאות שמשתמעת לשתי פנים: בעצם, לקצת יותר. אחרי הכל, יש לנו נפש שסועה בתוך מבנה קולנועי חשוף, שקוף, מפורק.

אסנת חכים וחלומות בעובי של "פנאי פלוס"

אסנת חכים תמיד היתה בעיני סוג של אניגמה. הבנים מתים עליה, שפתיה המשורבבות מעודדות את רפלקס הלשון המשורבבת והכישכוש הענוג בזנב. אני סבורה שיש לה כריזמה של שטיק אחד עייף, שהיא מאוד לא מגוונת, ושהסקס אפיל שלה לא פורע שטרות. בכל אופן, סרט שלם במחיצתה יכול להיות תענוג קטן מאוד. תוסיפו לכל זה אוירה ברנז'אית וקלישאות של גיבורי מדור רכילות תל אביבי, חלומות בעובי של "פנאי פלוס", הגיגים על הדלות והריק של העולם בצלמו של גיא פינס, וסאטירה על הריק שעומד בבסיסן של מהפכות רעיוניות שמנסות לצאת חוצץ נגד כל ההבל הבלים הזה אבל משתמשות באותם כלים ממש – ותקבלו מתכון לשלל הבעות פנים עייפות, הרמות גבה, ופיהוקים. איזה מזל ש"הסיפור" שמכיל סיפור אהבה בעובי ריס שלא ראה מסקרה, רק משרת רעיונות קולנועיים כביריים: המטפיזיקה של הגיבורה, תחושת מציאות מיטלטלת, חווית הצופה, הנצפה, היוצר, יציר כפיו, ועוד ועוד. זה סרט על "סיכזופרניה פואטית" שבו לדמות הראשית אין פסיכולוגיה – יש לה פסיכיאטריה. אין לה סיפור – יש לה תזה בתורת הספרות. אין לה חוליות – יש לה תיק במחלקה לניסויים בעמוד השידרה העלילתי. אין לה התחלה ואמצע – אבל יש לה כמה סופים.
הבנים בסרט, ברנע וליאון רוזנברג, הם נשאי הקלישאות הנבובות. פרט לאוהד קנולר (אהלן אוהד) שהרגעים בהם האגמים הצפונבוניים בעיניו הכחולות שוטפים את המסך מפצים על הבילבול – באמת שאפשר בלעדיהם. והבנות? איריס אברמוביץ' בעיקר מרגיזה. בכלל, נדמה שפרט לריקי בליך שמביאה אל המסך נוכחות אינטליגנטית וחוש תזמון בריא, התסריט המורכב גדול על השחקנים. דליה שימקו מהלכת בסרט אבודה לחלוטין וכן, קצת משועממת. שימקו משחקת בתפקיד כפול: היא האמא של חכים בציר עלילה פנימי, והבמאית של כל הפרוייקט הזה בקליפה של הסרט שבתוך הסרט. מה זה אומר? מן הסתם, זה זועק את אם כל הקלישאות: האמא היא הבמאית, הבוראת, היוצרת והצופה האקטיבית בסצינות של חיינו. והיא יכולה לעשות טעויות ליהוק איומות, כמו למשל, להביא אותנו לעולם רק כדי לממן לנו טיפולים תרופתיים מעיקים. להביא לתפקיד אישה צעירה מדי לתפקיד האמא – אין לי מושג אם זו אמירה מודעת או שמישהו החליט לבגר באכזריות את דליה שמקו, אחת הנשים היפות שיש לנו בשחקונה המקומית. אישה בת ארבעים, אמא לאישה בת שלושים וקצת? היי, זו דליה שמקו, רבותיי, לא בת שבע עשרה יותר, אבל לא ייתכן שילדה את הגברת חכים בגיל עשר.

ולסיכום

המעידות, הרעידות, והפרקניסון הכללי שהסרט סובל ממנו בהתחלה, עוברים שינוי מסתם תפזורת איברים מקוטעים בראשיתו לפאזל שיש מאחוריו מחשבה עמוקה. שני הסופים של הסרט – אף אחד מהם לא ממש סוגר מעגל, כי יש כאן היפרבולה מסוכסכת – נהדרים. ושניהם מעוררים תקווה של ממש לגבי אסנת חכים. בשניהם מוארות פניה ומעליה אפשר לראות, לכמה שניות, את הכעך השקוף הזה שנקשר מעל לתסרוקת. בשניהם היא יפה, פגיעה, שחקנית אמיתית שפניה מפיקות חום, אור, ומבע עשיר של כאב. שניהם הופכים את הסרט למוצדק באמת. מסתבר שסוף יכול להיות נקודת מפנה גם אם הוא בא קצת, איך לומר, מאוחר מדי, וגם אם אין בו כל העשרה עלילתית.
גם מי שמאס בקולנוע שמתעסק בקולנוע ומותח את גבולות המדיום כמו שלימדו אותו בקורס למבע קולנועי באוניברסיטה, עדיין, הוא מביא ניחוח רענן ומקורי וסצינות סיום שמצליחות להרחיב את סימפונות הרגש ולרצות, לא עלינו, לחבק את הפופקורן. הגבה שהורמה כל הסרט עד כדי סכנת חורבן בוטוקס, חזרה למקומה.

תגובות

  1. המבקרת

    כה צפוי חוסר הפירגון לאסנת חכים

  2. אלמוני

    ככה כותבים מאמר!
    לא "בימוי טוב/משחק טוב/בימוי רע/משחק רע", אלא השמת האימפרסיה בשדות שיח אחרים, אמנות כפרקטית ולא כאוטונומית.
    גם אוסי חכים (שאני די מחבב, למרות שעדיין לא ראיתי את הסרט המסוים הזה) וגם להחכים.
    מאמר נפלא.

    • בוטוקס

      אבל בסוף היא נהנתה…האמת היא שגם אותי שני הסופים מאוד רגשו.
      ודרך אגב אסנת חכים עוד לא בת שלושים. נכון שזה נראה קצת מוזר שדליה שימקו היא האמא שלה. אבל בסרט ביגרו אותה, וחוץ מזה, לא לומדים בחוג לקולנוע שהסרט יוצר עולם שלא בהכרח עם מקדם אמינות זהה לזה של "המציאות"?
      וחני פירטסברג בת עשרים וחמש, ושיחקה בת חמש עשרה ב"מדורת השבט".

  3. קורא

    אז לא הבנתי, לראות או לא לראות?

  4. נשמע מעניין. מתי יוצא לאקרנות?

  5. נשמע מבולבל קצת. אבל אני כן אלך ראות אותו! חייבים לתרום קצת לקולנוע הישראלי! 🙂

  6. זה יהי גרוע כמו הפוך?

  7. ראובן אמדלו

    ראיתי. קצת מפוספס, לדעתי. דומה מאוד לונילה סקיי, מי שראה, עם טום קרוז.

    מה עם קצת מקוריות במתחם הזה של קולנוע ישראלי?…

    • ראובן -

      שכחתי לומר, כל הקטעים האלה שהמיקרופון פתאום נכנס לפריים – פשוט פתטיים. כל כך פתטיים. כמעט כמו הקולנוע הישראלי עצמו, שנראה כאילו דברים כאלה (שאמורים להיות פרודיה, מן הסתם) באמת קורים בו, ומוסיפים משהו עצוב מאוד למשהו עצוב מאוד מלכתחילה.

  8. אלמוני

    דווקא איריס אברמוביץ' הייתה אחלה
    איזו פצצה

  9. שימקו

    שימקו באמת נראית משועממת-משהו לאורך הסרט
    ואסנת חכים… בנות פשוט לא יכולות להבין את מה שיש בה
    מסביב היא באמת חסרת ביטחון, וכל מה שלא תרצו, אבל במקום שזה באמת משנה……. אחת הטובות שהייתי איתן. חמה זה לא מילה.

  10. לא אישה

    כמה זמן לא ראיתי סרט ישראלי (טוב)

  11. ראיתם את דיסטורשן?? זה סרט! חיים בוזגלו מראה בדיוק כשמעתיקים איזה סרט , אז איך מעתיקים (במקרה שלו, רקוויאם לחלום)
    (במקרה שלנו, ונילה סקיי)

  12. איזה יופי. אחפש ב- דיוידי…

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *