אני אוהב אותך

מה יש לו לצירוף הזה, המונה שלוש מילים בלבד, שמסוגל להרים אותך לגבהים, באם נאמר מפי אהובך, או להוריד אותך יגון שאולה, במקרה ולא נשמע ממנו בלחישה עדינה בתנוך אוזנך?

מאז ומתמיד קיימת ציפייה כלשהי, אצלנו האוחזות בשוט, שהביטוי לעיל יאמר בשלב מסוים כשהיחסים הזוגיים שלנו התעצמו והועמקו. בדקה שזה המשפט נאמר כאילו ניתנה גושפנקא אמיתית לקשר הזוגי שאנו מקיימות. מצב זה התקיים לאורך כל ההיסטוריה ונמשך גם היום תודות לחברה שמשדרת לנו נון-סטופ את החשיבות שיש לדבר: החל מרומנים מתקתקים, המשך בסרטים ובסדרות טלוויזיוניות קיטשיות יותר או פחות וכלה בהצגות ועוד קצרה היריעה מלהכיל. לאן שלא תביטי תמיד יהיה איזה זוג דביק שמתגפף בהתלהבות יתרה וממלמל "אי לאב יו".

אני נמצאת עם בחור חדש יחסית, במשך חודשיים, אולי שלושה, ובשלב כלשהו נשאלת השאלה מפיה של חברה, תומכת ומפרגנת, זו או אחרת: "נו, הוא כבר אמר לך שהוא אוהב אותך?" מהוססת קלות, למשמע השאלה, אני עונה באי-שביעות רצון בולטת: "עדיין לא, הוא טיפוס מופנם". תשובה שמחליקה לי בגרון כמו סברס, עם הקוצים עליו, ומלווה בתחושה של הילד היחיד בשכבה שעדיין לא קנו לו אופניים. תחושה שתמשיך לקנן בי עד לרגע האמירה ואם זה יבושש לבוא אזי סבל רב ממתין לי, ואני עלולה למצוא את עצמי מחכה בחוסר סבלנות משווע.

הזוגיות עצמה יכולה להיות ממש מדהימה, מלאה ומאושרת, סוערת, מתקתקה ונטולת כל משברים, אנחנו אפילו מתחבקים אחרי. כל זה הופך שולי וזניח לעומת הבעיה – "הבן אדם לא מוציא מילה", הוא לא מוכן להצהיר בפני על אהבתו הבלתי נדלית.

אני הופכת אובססיבית לגבי שלוש המילים הללו וכמו בסרטים מצוירים, לי יש בשתי העיניים רק שלוש אותיות אהבי (תרתי משמע) – א'א'א'. כל פעם שהבחור מתחיל לדבר אני בוהה בו במבט של חיכיון, לו אין מושג למה ומדוע. הוא מתחיל ב: "אני אוהב…" ואני כבר ברקיע השמיני, הוא ממשיך ב"…פיתה עם חומוס", וכמו פרח אני נובלת למול עיניו המשתהות.

משפטים כמו: "אני הכי אוהב אותך כשאת מתנהגת כמו דבילית", הופכים לפתע בעלי משמעות נסתרת. עריכת בירור קצר, במיידי, מבהירה לי ש-לא, זה עדיין לא נחשב כמו לומר את האמירה עצמה. אני מוצאת את עצמי כמעט מתחננת, על ארבע, לפני החבר, שישמוט את כל חלקי המשפט מהמילה "אותך" והלאה אבל הוא עדיין בשלו.

בשקט, אני מתחילה לרקום מזימות שיגררו אותו ליפול ברשתי ולוותר על העקרונות שלו נגד האמירה, כנראה שיש לו כאלה, אבל כלום לא עובד, חוץ ממני – אני אובדת עצות! אני מנסה בכל מאודי להבין איפה טעיתי? מה עשיתי? מה עשיתי לא נכון שאני צריכה לסבול כל כך הרבה זמן עד שאזכה לשמוע זאת? בינתיים, אני עורגת ליום הזה בו אקשיב, באטנטיביות, למוצא פיו של אהובי, ובמקום האכזבה, אליה כבר הורגלתי, אקבל סוף כל סוף את מבוקשי. באמת, זה לא שביקשתי משהו כזה מורכב ומסובך לביצוע, רק שיחבר כבר את המילים: "אני", "אוהב" ו"אותך" לפי הסדר שהצעתי, ויבטא את זה בפני בקול רם וברור.

כך קורה שגם כשנוצרת סיטואציה בה אני מרגישה לפתע שבא לי להגיד לו את המשפט, בכבודי ובעצמי, זה הופך לעניין עקרוני עבורי ואני לומדת למגר את הרצון לפלוט את שלוש ה"אלפים" לפניו. הרי אילו הוא היה אומר את זה באופן הסטנדרטי, כמו שכולם אומרים, בכלל לא הייתי מעסיקה את עצמי עם הנושא הזה, אבל היום כשאני עדיין ממתינה, אני מתחילה לפתח תיאוריות על פיהן הוא נחטף על ידי חייזרים שהשתילו לו צ'יפ מתוחכם שמונע ממנו לבצע את המשימה הנ"ל ועוד המצאות מטורפות שבגינן אפשר היה לאשפז אותי אחת ולתמיד.

אני מקבלת החלטה להימלט מכותלי המוסד. (בתת מודע שלי, מתברר) ביום אחד בהיסח הדעת אני מלמלת: "רני, רני, אני אוהבת אותך", לרגע אני מקווה שהאדמה תבלע אותי, אבל רק לרגע, כי רני מייד עונה בחיוך מבויש: "חשבתי שאף פעם לא תגידי את זה" מלווה ב: "מאי, אני אוהב אותך, המון". ואני, אני מרשה לעצמי להסדיר את הנשימה. הגיע הזמן.

בתכל'ס כולנו יודעות שהאהבה האמיתית לא נמדדת באמירה זו או אחרת, אלא במעשים ובטיבם של היחסים עצמם. בן הזוג שלנו יכול לצאת בהצהרות, יומם ולילה, ואילו האהבה עצמה באה לביטוי לאו דווקא במילים. אם זאת החותמת שמצדיקה את ה"ביחד" נשמרת לנצח במשפט הקצר והתמציתי הזה.