מחפשת דרך להיחלץ מהדכאון? להלן מספר תובנות אישיות ברוח הרוחניות לסופשבוע רגוע

אני חיה לי מיום ליום

שיעור על פרבולות

בגיל 20 במהלך שיעור על פרבולות, המורה הסבירה כיצד למצוא את משוואת המשיק של פרבולה. אני זוכרת את ההבנה שנחתה עליי באותו הרגע: לנקודה אין שיפוע. נקודה היא לא גבוהה יותר או נמוכה יותר, היא סתם נקודה במרחב. הידיעה הזאת הרעישה את עולמי, לימים הבנתי למה.
ועם זאת, המורה התחכמה לנקודה והסבירה שיש לקחת את הנקודה שכביכול הכי קרובה לנקודה שאנחנו מתייחסים אליה, למתוח ביניהן קו ואז לחשב את השיפוע שנוצר. כלומר, אנחנו, בני האדם, מעניקים משמעות לנקודה, על ידי השוואתה עם נקודה אחרת.

הסדנה

לפני שלושה חודשים, במהלך סדנה שעשיתי, תרגיל אחרי תרגיל, הרצאה אחרי הרצאה, אינטראקציה אחרי אינטראקציה, כל העניין הזה חזר אלי מחדש. ההפנמה הזאת, של מה שכבר הבנתי בגיל 20 הכתה בי שנית: ההווה כנקודה על ציר הזמן.
כמו לכל נקודה, אין להווה שום שיפוע, שום יחס, ההווה לא טוב ולא רע, לא נמוך לא גבוה, רק נקודה על ציר הזמן. ההווה הוא מה שיש, והוא הדבר היחידי שקיים. כל מה שאני יכולה להגיד על הרגע הזה, וכל מה שאני יכולה לחוות עליו, זוהי הפרשנות שלי כלפיו, המשמעות שאני מעניקה לאותו רגע. וזאת רק בגלל שאין לי שום יכולת לקבל את העובדה שאין להווה שום משמעות מלבד קיומו. יש בי צורך הישרדותי כמעט, לומר שאני מבינה את הפרבולה הזאת של חיי, לאן היא הולכת, איך היא מתנהגת, מה היא נקודת הקצה שלה, מתי היא יורדת מתי, היא עולה.

לא צריכה יותר

ובכל זאת, בכל האין-משמעות הזו יש נחמה והיא רבה: ההווה מכיל את כל הדרוש לי, אני רק צריכה לפתוח עיניים ולהסתכל. אני יכולה לרצות יותר אבל אני לא צריכה יותר – עובדה, אני חיה ונושמת עכשיו ברגע זה, בהווה. לכן אין שום טעם לחיות את החיים ש"אני צריכה לחיות", הרבה יותר מספק, מאיר ואמיתי לחיות את החיים ש"אני רוצה לחיות".
ביום האחרון של הסדנה הייתי עצובה. הבנתי שאני יודעת הרבה אבל מיישמת מעט.
היו רגעים בחיי שהצלחתי לחוות את האמת הזאת ולחיות אותה. רגעים שחייתי את ה"עכשיו", שהפכתי להיות ה"עכשיו" הזה. לא רציתי יותר לא רציתי פחות, פשוט השלמתי עם כאן ועכשיו.
היו אלה רגעי חסד מלאים של אמת צרופה וטהורה שלא מתווכחת עם המציאות. הרגעים האלו, הם הרגעים היחידים בחיי שהייתי מאושרת.
אבל, הרגעים האלו היו כל כך מעטים.
ההווה חמקמק, אבל הוא הדבר היחידי שקיים. ככל שאני אקבל את האמת הזאת, ואחיה אותה יום אחרי יום, שעה אחרי שעה, רגע אחרי רגע, כך ייטב לי. ובעוד כמה שנים, אחרי אינסוף נקודות הווה שיהיו מאחוריי, כשאהיה חכמה ובאה בימים, אוכל להסתכל על חיי ולומר: חייתי את החיים שרציתי לחיות.

תגובות

  1. גברת ליאת, נעמת לי מאוד עם המאמר שלך שהגיע בנקודה לא כ"כ זוברת בשלהי ערב שבת. אני מאוד מרוצה מחיי כפי שהם מתנהלים כרגע (טפו, טפו, טפו), אבל בכל פעם שנכנס לחיי בחור בעל משמעות ומנהל דושיח על משקל קשר רציני, אני פתאום לא מרוצה מאיך שהוא מתנהג כי זה לא מתאים לתוכניות שלי ומתחילה להיות תלותית וכאן הפרדוקס, כי בלעדיו טוב לי ואני משוכנעת שיהיה לי טוב אם הוא יגיע וכשהוא מגיע, אני נזכרת איך היה לי קל יותר בלעדיו. פרדוקס האהבה? אולי יש לך נוסחה או הסבר לוגי מתמטי גם לזה?

  2. שירי רבר

    שלום ליאת,
    מאוד התחברתי למה שאמרת. ללא ספק, אנחנו שומעים דברים חכמים מידי יום, אבל צריך להפנים וליישם. עצה שלי, ע"פ חוק מאוד חכם, יישמי את המנהג במשך 21 יום רצופים. בהתחלה יהיה קשה ליישם, ואח"כ קל יותר. לאחר מכן, זה יהפוך להרגל ותעשי זאת מבלי לחשוב אפילו. חיי את ההווה. העריכי כל יום חדש. התענגי על הרגע ואל תפסיקי לחייך:)

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *