אני קינק קינק קינק

היום, יותר מאי פעם, חווית הצפייה בטלוויזיה הפכה להיות מאורע ביזארי לחלוטין. לפתוח את הטלוויזיה ולא להאמין.
הציבור, אגב, אכן לא מאמין, מה שנמדד במקסימום של 15 אחוזי רייטינג בשבוע החולף.
אני תוהה לעצמי האם הציבור סולד מביזאר, או שמא הוא מוכן היום לאכול אך ורק ביזאר, שכן התוכנית המובילה במדד הרייטינג היא יומן. כן כן, יומן! אותו יומן שישי בו יורה אמנון אברמוביץ' חיצים אל עבר המצלמה (בצדודית שרמנטית) תוך הקפדה על טקסט ציני והומור פולני. אותו יומן שישי בו משווה אברמוביץ' תופעת טבע יפיפייה כליקוי חמה בזמביה, לסוף העולם. ממש אותו יומן בו הכתבה החותמת, המוקדשת דרך קבע לנדידת ציפורים, מוקדשת לעיר אילת. לא סתם לעיר אילת כי אם לדולפינים שחושפים הריונה של אשה, עורבים המאיימים לנקר לילדים מקומיים את עיניהם, אתיופי שנעצר על ידי שוטר גזען וזמר בארים שטוען שהיה אמור להימנות על העשירייה המובילה בזמר הישראלי.
וזה עוד לפני שאמרתי אורית לביא נשיאל. ביזאר.
בכלל, מהדורות החדשות השונות הפכו להייפ מסוגנן היטב. מדי רבע שעה יש מבזק מיוחד, על כל בום על קולי שנשמע בנתניה יש שקופית, לכל פלוץ שערפאת תוקע יש פרשן סתור שיער ולכל ידיעה יש שקופית חסות מתקופת השלטון הבריטי (כשידעו איך עושים טלוויזיה).
פיגועים בכלל נהיו מאורע תקשורתי מרתק. הדובדבן שבקצפת. כבר מביימים אותם בסגנון חדשני, כשהדבר היחיד שמעניין אותך זה מי הגיע ראשון למקום ההתרחשות- עמנואל רוזן או הכונפה מערוץ 1? יש גם את משחק החברה החדש 'אהרונישקי בשטח', בו צריך להוכיח יכולות מולטי טאסקינג מדהימות בשידור חי: יש להתנפל על האובייקט ולגרום לו להתעלם לחלוטין משאר המראיינים תוך הקפדה על איכות השאלות (שנספרת גם היא בניקוד הסופי). כל זאת יחדיו עם זוויות צילום מבריקות ושימוש בחלקי גוף פזורים כמיצג וידאו ארט מרשים.
חברים, מדובר כאן בטופ שבטופ, בעשייה טלוויזיונית מהוקצעת. מהיום אמור 'אני במאי פיגועים'.
ואלה עוד כלום לעומת החרדות שעשוי לפתח צופה מול חיים יבין, המסרב להיכנע לרעיון השיניים התותבות, תוך שיכחת ובליעת טקסטים. ביזאר אמיתי.

אסקפיזם

ואז, פתאום, בלי שום אזהרה מראש, פורצת לנו לסלון בלונדינית בת 20 עם שני ילדים בני 8, בית מקסים בכפר ובעל עם מרובעים בבטן, המון שיער ומזוודה של מנכ"ל דיסני, והם מסבירים לך איזה שניצל הכי טעים. הם.
איך שמסיימים להראות לכולנו בפרסומות איך החיים שלנו אמורים להראות, או אז מתחילה עבודתנו הקשה ביותר: הזיפזופ.
המעבר בין הערוצים השונים הפך להיות דומה מאוד למעבר בין תחנות הרדיו – אתה משנה תחנת רדיו ומקבל את סוף השיר מהתחנה הקודמת. מה שנקרא בשפה המקצועית – סיימ שיט דיפרנט צ'אנל.
אוכל, הוא כנראה סוג של אסקפיזם במדינה בה צורת הבשר הנפוצה ביותר מגיעה בשקיות לאבו- כביר, אז יש הרבה אוכל. יש את גידי גוב, שמצליח להקסים את המצלמה גם כשלא טעים לו, השף העירום שגורם להזלת ריר בלתי רצונית גם כשאינו מבשל, גיל חובב שמוכיח שחנון יכול להיכנס לשוק ולצאת משם בשלום ועוד ועוד, וכולם בערך באותו יום.
עוד סוג של בריחה היא כזו בה מישהו שהוא לא אתה נוסע לטייל ושולח צילומים. זה אפילו לא יקר, תראו את ניר חכלילי, סוגר כמה בארטרים, מראה תשעים אחוז לוגואים של חברות תעופה, עשר אחוז דוגמנית שופעת והא לכם חבילת תוכן אטרקטיבית. הוסיפו לתפריט הקראת שיר קיקיוני מאת משורר עלום בתוכנית התרבות של סגל, וסגרתם לכם עוד יום של קינק צרוף.
וזה לא נעשה טוב יותר בכבלים, שעל אף התחרות הגדולה (בין יס לכבלים) מצטרפים גם הם לשירת הביזאר, תוך שהם מראים לנו פרקים של 'חברים' בהם לרוס עוד היה שיער, ותוכניות בהן מארח אלי יצפאן בעיקר את עצמו. התשובה של יס לחגיגה היא, כמובן, אבי ביטר.
שבו בנוח, היו רגועים, תמיד אפשר להגניב זיפזופ קטן לקרחת של מני פאר כדי להתאוורר. הוא תמיד היה שם, הוא ממש עכשיו שם, והוא תמיד יחכה לכם שם בסוף היום.

עכשיו זה הזמן להכות בברזל

במציאות בה תהליך הרבייה של אריות, בערוץ הנשיונל ג'יאוגרפיק, הוא ז'אנר הפורנו המועדף, תופס לפתע הביטוי "קוף יותר מעניין ממך" משמעות חדשה. זה, והעובדה שהתוכנית המוצלחת ביותר בטלוויזיה, הלא היא 'תיק תקשורת', מיוצרת בטלוויזיה החינוכית, הם ההוכחה לכך שזהו הזמן הנכון לקאמבק את 'אחת שתיים שלוש – מגע' (קונטקט איז דה סיקרט..) ואת רשת ג'.
גבירותיי ורבותיי, קבלו אותו במחיאות כפיים סוערות – ביזאר.