בננות בנות שמרשות לעצמן
לפני שנה פתח בן-זוגי גילי מסעדה בגבעתיים, במשך הזמן הם חיפשו עובדים מתחום המזון שישתלבו לעבודה במטבח. הם פרסמו מודעה באינטרנט ויום אחד התקשרה בחורה שהתעניינה בעבודה אבל לא בשבילה אלה בשביל פטרוס, פליט אריתראי שהגיע בדרך לא דרך לישראל. אני לא זוכרת את שמה של הבחורה למרות שפטרוס ציין את שמה כמה פעמים, אחר-כך הבנו שהיא הייתה באינטרנט קפה ליד התחנה המרכזית הישנה ושהיא עזרה לו למצוא עבודה כי כמובן שהוא לא דיבר עברית ואנגלית כמעט ולא ידע.
ככה נכנס לחיינו פטרוס. עד אז החשיפה שלי לנושא הפליטים היתה אך ורק מהחדשות. פטרוס הוא בחור צעיר כבן 23 עם יצר חזק לחיים ורצון לעבוד. הוא ברח מאריתאה משום שנאלץ לערוק מהצבא והיה איום ממשי על חייו אם ייתפס. על-פי הסיפורים של פטרוס וחבריו, הגיוס לצבא האריתראי הוא חובה ושלא כמו פה הוא לעתים יכול להיות לכל החיים בתנאים מחרידים ובלי יכולת לבקר את משפחתך או לצאת לחופשות. פטרוס הפך לחלק מהמשפחה בשביל בן-זוגי והשותף שלו צחי, הם דאגו לו לכל מחסור החל מביגוד והנעלה ועד מזון, סכיני גילוח, סבון רחצה ועוד. צריך להבין שחלק מהפליטים האלו שגרים במקלט של ה-UN חיים ללא שירותים או מקלחת. הפעם הראשונה שנסעתי עם פטרוס ובעלי למקלט כדי לראות איך הוא חי הייתה נוראית, במקלט בדרום ת"א בלי מים זורמים שזה אומר אין מקלחת או שירותים – צורך קיומי בסיסי.
הלב הרחב
כשירדנו במדרגות למקלט נחשפו לפנינו מאות אנשים יושבים אחד ליד השני על מזרונים וריהוט מהרחוב מביטים בייאוש אל האוויר. הבנתי שכל מה שעשינו כדי לסייע כמו לארוז מזון שנראה לנו בסיסי – מוצרי חלב וכו' שמצריכים קירור – היה מגוחך כי אין לו איך לקרר אותו.
החלטנו לפעול כמה שיכולנו והצענו לפטרוס לעבור לגור איתנו בתל-אביב, פטרוס הסכים. אני יודעת שזה מאוד קשה להקצות משאבים כספים ואנרגיות לצורך המטרה והיה לנו מאוד קשה – בן-זוגי עם העסק החדש ואני סטודנטית, אבל לא יכולנו להעלים עין.
צריך להבין שגם לפליטים מאוד קשה לבקש עזרה והם פשוט רוצים להיטמע ולכלכל את עצמם. אני עדיין רואה את התסכול של פטרוס וחבריו שאינם יכולים להכיר נשים כי אינם יכולים לבנות משפחה בחוסר וודאות הזה של מקום עבודה והניצול הנוראי שהם עוברים על-ידי משכירי דירות, מעבידים וספקים שונים של שירותים. אני מאמינה שיום אחד הם יהיו קהילה חזקה שתזרים כוחות למשק הישראלי ולחברה. פטרוס הרגיש מאוד לא בנוח לקבל מאיתנו ביגוד ותכשירי הגיינה, מצאנו את עצמנו מסבירים לו על השימוש בדיאודרנט, שמפו לשיער ומברשת שיניים אבל היה לו חשוב נורא ללמוד ולהיקלט בארץ. אנשים לא מבינים שאפילו חומרי ניקיון כמו אקונומיקה זה מותרות בשבילהם. פטרוס וחבריו מצאו דירת חדר בדרום ת"א והתמקמו שם, עזרנו כמה שיכולנו בעיקר בדברים הבסיסיים אפילו נוזל לכביסה הבאנו לו אחרי ששמנו לב שהוא לובש את אותם הגדים יום יום.
הפליט שלי
כיום פטרוס עובד בבית קפה ליד כיכר רבין, שהבנתי שמתייחס אליו יפה מאוד. פטרוס מרבה לבקר אותנו ולשתף אותנו בחייו ואנו משתדלים לעזור כמה שאנחנו יכולים. אנחנו מרגישים ברי מזל שהכרנו את פטרוס, אנחנו מודים לו שהכניס אותנו לחייו ושיתף אותנו במצוקותיו למרות הקושי לבקש עזרה. אני מאמינה שפטרוס יצליח להתערות בחברה ואולי אף יקבל אשרת שהייה קבועה.
אני מאחלת לכולנו שנבין את הרצון הכנה של הפליטים לעבוד, ללמוד ולהתקדם ולחיות לצידנו בארץ שמעניקה לתושביה חירות וחופש לעסוק בכל אשר הם חפצם. ולאנשים שרוצים לעזור תמיד אפשר להכין חבילה של מוצרי מזון יבשים ומשומרים כמו פסטה ואורז וכמובן גם חומרי ניקיון ותכשירי הגיינה. אם כל אחד אוסף קצת בגדים ודברים שהוא לא צריך זה עוזר המון לבני-האדם שהגיעו לכאן חסרי כל.
נושא הפליטים בעולם בכלל ובמדינת ישראל בפרט הוא ענין כאוב מאוד.
אנו כעם יהודי אמונים על דאגה לזולת "כי בצלם אלוקים נברא האדם"
אין ספק כי עלינו לדאוג לפליטים ולעובדים הזרים וכו'.יחד עם זאת צריך לזכור כי אין מדינת ישראל יכולה לאפשר לפליטים זרים להשתכן בארצנו הקטנה והמצומצמת עם כל הכבוד לערכי הדמוקרטיה.נכון סיפור מרגש
ומדהים אך אני נגד תופעה שבו אזרח במדינת ישראל השומר חוק יסייע לפליט או לעובד זר הנמצא שוהה באופן לא חוקי.ברור לי כי תופעת הזרים במדינת ישראל מהווה מכשול רציני להמשך קיום העם היהודי במדינת ישראל במתכונת המוכרת. מדינת ישראל חייבת להגן על עצמה מפני תופעת הזרים ולפעול להוצאתם מהר ככל האפשר מהמדינה.
מסכימה עם אור צריך להיות אנושיים ,אבל עד גבול מסוים, צריך לזכור שעניי עירנו קודמים, בל נשכח כמה נספחים לא ידידותיים נוספו אלינו בעליה האחרונה מחבר העמים לא יהודים שהתברר שחלק מהם חברו אחר כך בחבורות ניאו-נאציות .נהיה אנושיים ,אך בזהירות ובחשדנות יש לנו די והותר בעיות משל עצמנו
גיליתי שאם לא נושיט יד אף אחד לא יסייע. ובמקרה של הפליטים האלו שיש להם מעמד פליט בארץ. אשרת שהייה שמחודשת כל כמה חודשים אם ייגורשו יוצאו להורג בארצם. האם זה נוגד את המדיניות של גירוש הזרים? ומה לגבי ערך חיי האדם?
עניי ביתך קודמים לעניי עירך וזה אומר שאנשים קשיי יום שאין להם מים וחשמל בבית יש לך במדינתך לא מעט. אז נכון שזה נורא עושה לנו טוב לעזור לזרים וזה גורם לנו להרגיש שאנו אנשים טובים שעושים בשביל האחר, אבל למה לא תאמצו את ובן זוגך בחור/ ה מדימונה או שדרות או אולי מקרית שמונה ותעזרו להם למצוא את הדרך הנכונה בחיים כדי שלא יחזרו על ההמשכיות של ההורים של ההורים של ההורים שלהם?? , האם חשבת פעם לבדוק אולי בדרום ת"א, בדיוק היכן שמתגוררים כל הפליטים המסכנים האלה – פטרוס וחבריו, אולי יש שם משפחה ישראלית שהוריה שירתו בצבא וגם ילדיה אך בשל המצב העגום בשוק העבודות או בשל חוסר יכולת לממן השכלה גבוהה הם עדיין חיים 5-6 אנשים בדירת שני חדרים ללא יכולת להתקדם לשום מקום?
אנשים טובים באמצע הדרך – זה גאוני
אך לא צריך לחפש את אותם הפליטים מאריתאה, קונגו או סודן.
יש לנו כאן במדינתנו הקטנה כל כך הרבה עוני, כל כך הרבה פליטים של חוסר צדק חברתי מוחלט.
אז בואו קודם נדאג להסתכל פנימה בתוך הבית שלנו לפני שאנו דואגים לבתים של אחרים.