כל הדמויות השונות שהופיעו בחייה, כל סוגי הבחורים. שרון שילוח בוחנת את מערכת היחסים שלה עם יומנה

אקליפטוסים

יומני היקר

הנה, ממש עכשיו, בסוף העמוד הזה, אני מסיימת עוד יומן לשנה הזאת. בעוד מספר מילים יסגרו עליהם כל סוגי הבחורים, כל סוגי התקוות והאכזבות שהנחילו בי, הדמויות השונות שהופיעו בחיי ואינן עוד, הלילות הארוכים של מחשבות ופנטזיות. את דפיו האחרונים של היומן שמסתיים לאיטו החלטתי להקדיש לו. לאיש שפגשתי דרך המקלדת וכבר בפגישה השנייה רציתי לצעוק עליו ולשאול אותו איפה לעזאזל הוא היה עד עכשיו וכמה זמן הוא חשב שאני יכולה לחכות לו. כשנפגשנו לא כתבתי עליו כלל וזנחתי בצד את היומן שגם ככה עמד להיגמר. במקום זה כתבתי לו שירים, לאיש רחב הכתפיים. כשהסתכלתי עליו הוא היה דומה לי. הנה – ממש עוד כמה מילים קטנות והדף הלבן נגמר ואז תיסגר עליו הכריכה השחורה הקשה. הכל יישאר חתום ונעול ומאחוריי. וגם אתה, רחב כתפיים ככל שתהיה, נשאר פה.

דפים חדשים

הלכתי ברגל היום עד הקצה השני של העיר כדי לקנות את היומן הבא. נעמדתי שעה שלימה מול ערימת המחברות עם הכריכות הקשות וחיפשתי את זו שתהיה שלי. המחברות הפרחוניות נראו לי כמו רומן קצר ולוהט ואני הרי מחפשת מערכת יחסים רצינית ואחראית. אז אני לוקחת שוב יומן שכריכתו שחורה וקשה ודפיו לבנים וחלקים. לו אני מוכנה להתחייב. כשנכנסתי הביתה, מאחורי דלתיים סגורות, קרעתי את הניילון הצמוד מהכריכה והסנפתי אותה. לעתיד שלי יש ריח של דפים חדשים. הנחתי את היומן על השולחן ונעצתי בו מבט מלא שאלות: מה אתה טומן לי?
נשארתי להריח את הכריכה דקות ארוכות. פחדתי לפתוח אותו, שלא אגלה בטעות רמז כלשהו לעתיד לקרות לי, שבטעות לא יפלו כל המילים מתוכו. כי אולי אני לא אוהב את מה שיש ליומן הזה לספר עלי. אולי שוב יהיה רק כמעט, קרוב אבל לא. יש לי הצעה בשבילך, יומני היקר, תן לי להציץ, רק בשביל שאוכל כבר עכשיו לתקן, להקדים תרופה, ואז יהיה טוב יותר לשנינו. אני פותחת את היומן לאט לאט ומציצה. החריקה הקטנה של הדפים החדשים, הנמתחים כשנפתחת הכריכה לרווחה מרגשת אותי. ואני מעבירה דף דף כדי לחפש רמז קטן לעתיד לקרות. אבל אין.
אם הייתי צריכה לצייר ליומן הזה שער, כמו שהיינו עושים למחברות בכיתה ג', אז בטח הייתי מציירת אקליפטוסים. הם תמיד כל כך מרגיעים אותי. אז, בכיתה ג', הייתי בוהה בצמרתם מבעד לסורגי החלון שסגר עלי. הייתי מתרכזת נורא ומתמקדת בענפים אשר בצמרות העצים, שאז היו ענקיים, ורואה אותם שוחים לאט עם הרוח. כמו לוייתנים. לאט אמנם אבל במלוא העוצמה. וגם כשחלון הכיתה היה סגור הייתי יכולה לשמוע את רחש העלים כשהרוח עוברת בהם.

לתפוס את נקודת הזמן

כבר יומיים שהיומן החדש ממתין לי בחוסר סבלנות על השולחן. אני מנסה לתפוס את נקודת הזמן שבה אתחיל לכתוב את מה שכרגע נראה כמו העתיד שלי, אבל הופך בכל רגע נוסף לעבר. נקודת זמן שתהיה התחלה טובה. אבל אני לא מתאפקת ומתחילה לכתוב. האותיות נשפכות על הנייר, גדולות ויפות, והדפים מתמלאים במהירה. ורק עליך, רחב הכתפיים, בא לי לכתוב. ומבלי שאשים לב, גם לכאן, ליומן הזה – אתה בא איתי.

שרון שילוח

עובדת בטלויזיה וקולנוע שנים מספר. ביימה וכתבה סרט גמר ששודר בערוץ 2. לאחרונה חוזרת לכתוב על מה שחשוב באמת. ספר בדרך

תגובות

  1. לוויתן ורוד

    מקסים!
    עושה חשק לכתוב יומן…
    בהצלחה במציאת רחב כתפיים חדש :]

  2. מסתבר שיש עוד אנשים שמראה ומגע של דפים ריקים עושה להם את זה.
    סיווגת כ"כ יפה את האופן שהיומן הציבעוני השרה עליך אופי.יש משהו קסום בדפים הריקים האלו ובעטיפות שלהם,משהו קסום בעטים הללו ובעפרונות הכי פשוטים,כאילו טומנים בתוכם הבטחה לחומר שעוד יצא מהם.זה אבסורדי כי הרי אני אוחזת בעט, ואת, ואתה, אבל זה כך.

    תודה שהראת לי קצת מעצמך.

  3. אני לפני מספר שבועות בהתקף עצב / זעם, החלטתי לקרוע את היומן האחרון שלי שהכיל סיפורים על בחורים כה רבים, חלקם היו משמעותיים יותר וחלקם היו משמעותיים פחות ונמאס לי בכל פעם של משבר להכנס ולקרוא כמה אני מאוהבת או כמה אני עצובה. החלטתי להתנער מהעבר הזה, שנשאר בראש אבל אני לא חייבת לשקוע בו כל הזמן …
    חשבתי שזה יעשה לי טוב, סוג של טיפול כזה, אבל עכשיו כשקראתי את המאמר, אני חושבת שאולי טעיתי ….
    היה לי קשה בכל פעם לשקוע אליו מחדש ולקרוא את כל מה שנכתב, אבל אולי עוד 20 שנה מהיום זה היה נעשה יותר קל, עכשיו כבר לא נדע …

  4. כן
    אהבתי
    וזיהיתי את עצמי
    גם אני ככה גם אני ככה
    חיוך

    • אני חושב שחסרות לך כמה מילים בכל שורה… אני אנסה להשלים:
      כן, גם אני
      אהבתי פעם במבה אדומה, בטיול השנתי בכיתה ב'
      וזיהיתי את עצמי בתמונה הכיתתית, עם מסטיק בשיער
      גם אני ככה גם אני ככה – הסברתי באנגלית עילגת למלצר התאילנדי
      חיוך דבילי, זה כל מה שקיבלתי בחזרה

  5. אלמוני

    פשוט מקסים

  6. דוקא אלעד הצחיק אותי.
    מזמן לא קראתי מאמר כל כך משעמם.
    באמת תודה שהצלחת להרדים אותי.
    פיהוק ענק.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *