את ואני והמלחמה הבאה

משא ומתן הוא תמיד תהליך קשה ובעייתי. זהו שם מכובס, או מגוהץ, לדינאמיקה של יריבות מנומסת; זה מתחיל בכך שלכל צד יש משהו שהצד השני רוצה. בתמורה הוא מוכן לתת משהו, אבל פחות ממה שהצד השני היה רוצה לקבל תמורת מה שהוא נדרש לתת.
במידה ולא היו הפרשים רציניים בין שווי מיוחס לתמורה (שמוכנים להעניק), לא היה פורץ המשא ומתן. והיו סוגרים על חילופי משאבים או מוצרים. או חילוף של מוצר תמורת תמורה.
כלומר כל צד מאמין, או רוצה שהצד השני יאמין, שמה שיש לו שווה יותר ממה שיש לצד השני, ועל כן הוא צריך לתת פחות ממה שיש לו ולקבל יותר ממה שיש לצד השני.
הדינאמיקה של המשא ומתן מצויה עמוק בתוך עולם של מסחר. החוקים השולטים על המסחר הם להרוויח על מה שאתה מייצר, או על משאבים שעוזבים אותך, ולא להפסיד, או להפסיד כמה שפחות, על מה שאתה מוציא. משא ומתן מוכרע, לא פעם, כבר ברמה הפסיכולוגית. השאלה הפסיכולוגית הטרומית הראשונה היא: עד כמה כל אחד מעריך את השווי של מה שיש לו ביחס לשווי של מה שיש לאחר. השאלה הטרומית השנייה: איך כל צד מעריך את הערכת הצד השני את השווי של מה שיש לו. כי אם צד אחד חושב שהצד השני מעריך את המשאב שלו בפחות משוויו האמיתי, הוא יהיה מוכן להעניק בתמורה פחות מן השווי האמיתי.
והצד המפסיד במשא ומתן הוא זה שמוכן למכור את המשאב שלו בפחות משוויו האמיתי, כי הוא חושש שאם לא ימכור אותו בשווי זה, הוא יפסיד את כל העסקה. כלומר הצד המפסיד, מעריך, משווה – את קריסת העסקה מול, או נגד, קבלת שווי נמוך. ומנסה להעריך: מה יגרום לו להפסד רב יותר; קריסת כל העסקה, או מכירת המשאב בשווי נמוך.
המשא ומתן מוכרע בשלב שבו צד אחד מוותר על תמורה הולמת מכיוון שהוא סובר שהצד השני יהיה מוכן לוותר על כל העסקה,(היות ולדעתו, המחיר שהוא נדרש לשלם גבוה מדי ביחס לעצם ההזדקקות שלו למשאב של הצד השני).
בכל רגע, כל צד מנסה להחליט אם שווה לו לקבל תמורה נמוכה כנגד הפסד של כל העסקה כולה.
ובשלב כלשהו, צד אחד מחליט שאם לא יענה לשווי הנמוך, יפסיד את כל העסקה ואז הוא מסכים לשווי הנמוך. ואם לנסח זאת במילים בוטות: הצד המפסיד מוכר את המשאב היקר שלו בפרוטות, מכיוון שהוא משוכנע כי הוא יסתדר פחות טוב ללא מכירת המשאב מאשר עם קבלת שווי נמוך עבורו.

מו"מ מתמשך

משא ומתן שכזה מתנהל כל הזמן בין מגדר הנשים למגדר הגברים. הגברים רוצים מן הנשים משהו, והנשים רוצות מן הגברים משהו. כל צד יכול לקבל מן הצד השני את מה שהוא רוצה, אבל כמו בכל משא ומתן יש כאן שתי שאלות: זמן האספקה (מי יספק את המשאב שלו ראשון, ובאיזה מהירות יספק אותו) ושאלה שניה: מה יצטרך וכמה יצטרך, לתת בתמורה. המנצח ייתן כמה שפחות תמורת כמה שיותר. והמפסיד יקבל פחות וייתן יותר.
לנשים שני משאבים עיקריים, משאב מיני (קיום יחסי מין) ומשאב רגשי (אהבה).
לגברים שני משאבים: עוצמה (כוח) ומיצוב חברתי משופר, יציב ואיתן (בגלל המעמד החזק של מגדר הגברים בחברה).
ובתחילה למשאבים הנשיים: מנקודת מבט גברית, המשאב המיני הינו תגמול עבור הגבר הלוקח חלק במרוץ העכברושים. תגמול המעניק לו עונג ותענוג – מצד אחד, וחיזוק מעמדו הגברי מצד שני. כך באשר למשאב המיני.
המשאב השני הוא רגשי. אם הגברים שרצים אחר המשאב המיני הם הגברים החזקים, התחרותיים והכוחנים, הרי שהגברים הזקוקים למשאב השני הם גברים רגישים ועדינים, שזקוקים לתמיכה הרגשית של האישה כדי לעמוד בפיגועים ובהנחתות שהחיים מנחיתים עליהם.
אמנם כל הגברים זקוקים לשני המשאבים, אך לא כולם זקוקים לכל אחד מהם במידה שווה. הגברים העדינים והרגישים (גברים ברמה גבוהה, אולי מוקסמים מן המטען המיני, אבל זקוקים נואשות, אפילו, לתמיכה רגשית). וכמובן שיש לזה גם מישור פסיכולוגי. הגברים הכוחניים זקוקים לידיעה הפסיכולוגית שהם מסוגלים לכבוש את המעוז המיני ולנצל את משאבים לצרכיהם הם. ואילו הגברים העדינים זקוקים לדעת שיש להם בית רגשי לחזור אליו, מקרבות הקיום.
גברים, משתי הרמות, לא יצליחו לשרוד ללא המרכיב הנשי האקוויוולנטי לרמתם; בעלי הרמה הגבוהה יתרסקו לתוך דיכאונות וחרדות. ובעלי הרמה הנמוכה יהפכו לעמוסי אגרסיה בלתי מנוקזת, שעימה הם יהרסו האחד את השני, או/ו את עצמם. ו/או את החלשים והעדינים שבחבורה.
עד כאן לגבי הזדקקות הגברים למשאבים נשיים. ומה לגבי הנשים? ובכן הן זקוקות למשאב הכוח שיכול להעניק להן בטחון ויציבות. משאב זה קשור ליכולת להסתדר בעולם החברתי, הטכני והחומרי. שנשלט על ידי גברים. והמשאב השני: אהבה, היכולת להתאחד עם נפש אהובה.
סך הכול גברים זקוקים למשאב הנשי לא פחות מאשר הן זקוקות למשאב הגברי. רק שגברים נמצאים בעמדה פסיכולוגית ואסטרטגית טובה יותר.

קרחות מכאן ומכאן

הנשים, שוכנעו באיזשהו שלב, שהמשאב (או הסחורה) הרגשית והמינית שלהן אינם מלהיבים עד כדי כך שהגברים יהיו מוכנים בתמורה, להעניק להן אהבה, כבוד, מרחב נשימה, תמיכה, בטחון ויחס הוגן ומתחשב כבני אדם.
במקום זה הן חשות כי הגברים מן הסתם יסתדרו בלעדי הסחורה' שלהן, יותר טוב מאשר הן תסתדרנה בלעדי סחורת הגברים: עוצמה, בטחון, קשיחות, הגנה (מתן חסות), יכולת פריצה לעולמות חברתיים, כלכליים, מסחריים וכו', בקיצור יכולת להסתדר בעולם וכו'.
אך הנקודה היא שזה פשוט לא נכון. גברים תלויים במשאבים הנשיים לא פחות ואולי אפילו יותר. אך היות והם שולטים, זה נראה לנשים כאילו שהם מסתדרים מצוין. זו אשליה פסיכולוגית שהשולט (גברים) נוטע במוחו של הנשלט (נשים).
מה שקורה לרוב, שנשים מוותרות בשלב מוקדם של המשא ומתן, מעניקות משאבים רגשיים ומיניים, ואז מצפות לתמורה הולמת, וזו בדרך כלל מאחרת להגיע, ואולי לא מגיעה אף פעם. או גרוע מזה, היא מגיעה, במקום שתוענק לאישה, היא מופנית נגדה. הם מפנים את משאבי הכוח והשליטה נגד נשים, כדי לשלוט בהן. וכך הן יוצאות קרחות פעמיים: פעם אחת שהן לא מקבלות את האהבה, החסות והמהלכים שיש לגברים בחברה, ופעם שניה, כשבמקום לקבל חסות הן הופכות לנשלטות, או אפילו קורבן לכוחניות הגברית.
נשים צריכות ללמוד להשתמש במשאבים שלהן לא כאתנן שמרכך וקונה את הגברים, אלא כמשאב יקר שימנע מן הגברים במידה והן לא תקבלנה, קודם כל, את משאבי העוצמה, התמיכה והחסות שהן אמורות לקבל. יש להן יכולת למנוע מן הגברים מיניות ואהבה (תמיכה רגשית) במידה והם לא מספקים קודם כל את הסחורה.

ווינר

מגדר הנשים, בגדול, לא הגיע עדיין להחלטה שאליה הגיעו הנשים במחזה ליזיסטרטא של אריסטופנס: במחזה זה הנשים, (ממניעים פציפיסטיים), מחליטות על סרבנות מינית, שתעצור את המלחמה.הגברים, שבתחילה מתייחסים לעניין בביטול ובזלזול, אינם עומדים, בסופו של דבר, בקושי הפיסיולוגי ההולך וגדל ונכנעים לנשים. וזאת מכיוון שהנשים הצליחו 'לייבש' אותם על ידי חוסר הענקה של חסדים מיניים. אך, כאמור, מה שקורה בדרך כלל הוא שבשלב מוקדם מדי הן נשברות ומעניקות אותו מתוך חשש פנימי עמוק ומושרש שמא בלא הענקת חסדים מיניים הן ינטשו ויוותרו עם רגשות אהבה מחד, ויצרים מיניים מאידך שאין מישהו שווה שכדאי להעניק להם אותו (כאן המקום להבהיר כי זה לא שנשים לא צריכות מיניות מן הגברים, וכי זה לא חשוב להן. אך זה אולי פחות שולט עליהן. יש להן סדרי עדיפויות שונים, הצורך בקבלת עוצמה וחסות חברתית, וקבלת אהבה – מתחרה בצורך המיני. והן כה משוכנעות שהגברים יסתדרו בלעדיהן – מאשר הן בלעדי הגברים (או שהן יסתדרו עם הנשים שיותר קל להשיג מבחינה מינית) – שהן מוותרות ומעניקות את החסדים המיניים והרגשיים, תמורת הרבה פחות ממה שמגיע להן בתוקף השווי האמיתי של משאבי המין והאהבה שהן נושאות בחובן.
כך שבסופו של דבר מגדר הגברים יוצא ווינר (במיוחד המניפולטיביים והנחושים שבהם) מן המשא ומתן ואילו מגדר הנשים יוצא לוזר.
הן מוכרות בכורתן במחיר נזיד העדשים של מציאת בן זוג.
אך למה? מדוע הנשים נכנעות כמעט ללא קרב ומעניקות משאבי מין ורגש, כמעט ללא תמורה הולמת? ובכן מתחת לפני השטח מתנהלת מניפולציה שקטה ועיקשת מצד הגברים. בעזרת מסרים סמויים הם מצליחים לשכנע את התת תודעה הנשית, כי הם, הגברים, יוכלו להסתדר בלעדיהן טוב יותר, מאשר הן בלעדי הגברים.

במלחמה כמו במלחמה

משא ומתן יכול להתנהל ברמה גבוהה או נמוכה. ברמה גבוהה יש כבוד הדדי, ורצון של כל צד שהצד השני לא יצא מופסד או מפסיד בתוצאה הסופית (win winׂ). ברמה הנמוכה זו מלחמה שבה צד אחד רוצה להכניע את הצד השני ולקחת ממנו את המשאבים שלו.
המצב העכשווי בין גברים לנשים הוא מצב של מלחמה, שבו צד אחד מנצח, על חשבון הצד האחר.
אם מלחמה היא מצב שבו קוטב אחד פונה כנגד האחר, הרי שצמיחה ויצירה היא מצב של איחוד סינרגטי בין הקטבים.
כל מלחמה היא תוצר של כשלון לאחד ניגודים על מנת להשיג מצב של צמיחה או התפתחות.
והתוצר של המלחמה היא התחזקות קוטב אחד על חשבון השני (כאן, הקוטב הגברי על חשבון הקוטב הנשי).
אם במלחמה הקוטב הכוחני מנסה למחוק את הקוטב העדין יותר. כלומר קוטב אחד מתחזק על חשבון השני, (שנחלש כתוצאה מכך) – הרי שצמיחה מובילה לפרי או ללידה, ליצור חדש שממשיך את שניהם לרמה הבאה.
וכפי שהדברים מתנהלים כיום, לא יהיה מעבר ממצב של מלחמה למצב של סינרגיה וצמיחה. לפחות כל עוד הדבר תלוי בגברים (כי השולט בדרך כלל לא נוטה לוותר על שליטה). וכך האפשרות היחידה למעבר מפאזה של רמה נמוכה (מלחמה) לפזה גבוהה (צמיחה והדדיות) – תלויה בכך שהנשים תעשינה מודעות לכוחן להטיל סנקציות, דרך מניעת המשאב שגברים כה חפצים בו.
ורק כך אולי מגדר הגברים יאלץ לעבור לפאזה של כבוד במקום ניצול.
אמנם כבר כיום נשים מתעוררות למודעות לגבי הניצול הענק שגברים מנצלים אותן. אך זה נעשה לפי האסכולה הפמיניסטית.ואסכולה או מתודה זו, למעשה מעתיקה דרכי לוחמה גבריות. ובדרכי לוחמה גבריות – תמיד יהיה לגברים יתרון, כי יש להם את הכישורים והגנטיקה (טסטוסטרון למשל); זה התחום שלהם. על כן, על נשים למצוא את דרכי הלוחמה הנשיות. וכדי לעשות זאת עליהן ראשית להבין ולהכיר את מקור העוצמה שלהן במשא ומתן (מיניות ואהבה), ולהשתמש בזה בתבונה; על ידי מניעתו מגברים כל עוד היחסים לא יעברו ממישור של ניצול למישור של כבוד.