למה לא להאמין לאף אחד שאומר לך למה כדאי להאמין? לאדל ברנר נמאס מפתרונות הקסם שמנסים למכור לנו

את חוסמת את עצמך

מרקורי בנסיגה

מכל עבר ולכל מקום שנלך נמצא תמיד את אלו שמתיימרים לדעת את הפיתרון לבעיותינו. מהאסטרולוג והגרפולוג, דרך כוהנת הסקס, היועצת לענייני גירושין ומס הכנסה, הפסיכולוג/ית התורנ/ית – ועד למתעשרת החדשה בדמות בוגרת-אם.די-בכלכלה-ומנהל-עסקים-שכתבה-רב-מכר-חדש שיאיר לפשוטות העם את הדרך הפתלתלה אל האושר, או לאחרונה, את הדרך להשלמה עם מופרכותה של הרדיפה אחר האושר. מי שזה לא יהיה, באיזו מדיה או הזדמנות שלא נתקל בה, הם יעמדו שם, מחייכים, לבושים לראיון במיטב בגדיהם, מאופרים אם צריך, מדיפים ניחוח של שובע והצלחה, שהסבטקסט שלו הוא: תאמינו לי, אני יודעת. גם אני הייתי במקום שלכן. אבל תראו אותי עכשיו, טוב לי ואני מתראיינת ומצטלמת על תקן המצליחנית התורנית. סוד קסמם של אלו הם פתרונות הקסם שהם מוכרים לנו, שמשכיחים מאיתנו משהו יותר בסיסי מהצרות שלנו – את האמונה הפנימית שלצרות שלנו אין פיתרון. כי הלא כל אחת מאמינה, ברגע שיש צרות – ומתי אין – שהבעיות שלה הכי קשות והכי מסובכות בעולם. ואותם מכשפים חודרים אל תוך כמוסות ליבנו בכך שהם מצהירים מראש ש"אין פתרונות קסם" ושהדרך לגאולה טמונה בנו עצמנו ולא בהם. הם רק מתווכים בין הרצון שלנו ליכולת שלנו, כיוון שאם אנחנו לא משיגות את מה שאנחנו רוצות, הבעיה היא כנראה בגורם התיווך המקולקל שבין הרצון והיכולת.

בגנות הרדידות

ברגעים המתים בחיים, אלה שלא קורה בהם שום דבר מרגש באמת – לא רע במיוחד, מצד שני גם פוטנציאל לאושר גדול לא מסתמן באופק – אנחנו נוטות לקנות כל דבר שמוכרים לנו, כדי לשפר במשהו את החיים. כל עוד שום מאהב לא נראה באופק, כל עוד אפשר לשחק בנדמה לי; ואפילו כשכבר יש משהו, הוא נסחף בוידויי אהבה ואת מפנקת אותו בכל דרך אפשרית, בימים הטובים האלה אנחנו עוד יכולות להסכים עם כל מיני מאמרים פסאודו-פסיכולוגיסטיים במגזיני נשים למיניהם שמבטיחים להראות לכל מי שרוצה לראות איך במו ידיה היא "חוסמת את עצמה", או "לא ממצה את פוטנציאל הזוגיות שלהם", או "לא ערה" לככה וככה, ולרגע באמת נפקחות עינינו ואנחנו מאמינות שהנה אנחנו רואות את האור, ומעתה ואילך נדע תמיד לעשות את הדבר הנכון לנו בזמן הנכון, בעיקר מכיוון שנדע מה לא לעשות. הבעיה מתחילה לא כשמדקלמים את זה כמנטרה אלא כשנתקלים בזה ביומיום – כשבאמת, באופן שכבר מוגדר על ידינו ככרוני, אנחנו מפסידניות אמיתיות, לא משיגות את מה שיעשה לנו טוב: כשהזוגיות באמת מסרבת להגיע וכבר אי אפשר יותר, או כשהיא מגיעה אבל באיזשהו שלב לא ממש יודעים מה לעשות איתה: מתי לתקוף, מתי לסגת, ומאיזה צד. וכל אותם קוסמים, שאמורים לדבר לקהל מאזינים רחב ולהגיע לכמה שיותר חתכים באוכלוסיה, נוטים לשטח את הבעיות, לרדד אותן לבצק ללחם זול של סופרמרקט, להפוך אותן, בסופו של דבר, למשהו שאפשר לפתור בסוויץ' אחד במחשבה; בקצת יותר ריכוז; בקצת יותר מודעות. זה הלא כמו ניתוחים פלסטיים שיגרמו לך בעזרת שלושה תיקונים קלים בלבד להיראות ולהרגיש הרבה יותר טוב, אבל רק כל עוד את לא חושבת על איך התדפיס מהבנק יראה; והרי בדיוק כמו שבשביל לשמור על עור פנים טוב גם עד גיל 65 כל מה שאת צריכה באמת זה גנים טובים, אוכל בריא, להפסיק לעשן ולמרוח קרם הגנה מהשמש, ככה גם בעניין הנפש: שום פיתרון חיצוני ש"מחקה תהליכים פנימיים וטבעיים שמתרחשים בגוף", כמו שכתוב בברושורים החדשים של חברות הקוסמטיקה (ואני לקוחה נאמנה שלהם), לא יועיל כל עוד המהפכה מתרחשת מבפנים.

גם פסיכולוג לא יעזור כאן

באיזור הפנימי קצת קשה למצוא קוסמים טובים והיום כל פג יודע ש"נפש" זה עניין של כימיה ונוירו-טרנסמיטורים במוח ובמערכת העצבים, שרובם בכלל עדיין לא נחקר. ככה שפסיכולוג שלא עושה עלייך דוקטורט בכימיה לא בהכרח יהיה לעזר רב. מצד שני, באותו עניין גם ידוע, שהמוח הוא איבר גמיש, ואם משהו השפיע עליו – בעיקר כשהוא עוד רך, כלומר בימי הילדות – הוא נוטה להשתנות, פיזית ממש, וליצור בעיות בהעברת וקליטת אותות ומסרים, שנהוג לכנות אותן "פסיכולוגיות" או "פסיכיאטריות". אבל גם בלי שמות תואר שקשורים במילה "פסיכי", אף אחת מאיתנו היא לא נורמלית באמת. כל אחת שונה מהשניה והפחדים הקטנים אולי דומים אבל אצל כל אחת הם מתעוררים בעקבות דברים שונים. הפחדים מתחילים כמובן בזיכרונות שכולנו נושאות איתנו מבית אבאמא, שם היינו עדות למיני זוועות – זוועות גלויות כדוגמת מוות, או גירושים, או מריבות קשות שנערכו בפרהסיה (או לפחות בפנינו) ובקולניות; וזוועות סמויות, שקלטנו בחיישני הרגשות שהיו מפותחים אצלנו מאוד בקטנותנו, אז גם החזקנו בכישרון להעצים כל עכבר לפיל. למשל, כשאמא הייתה שרה לי, או מכניסה לטייפ קסטה שבה התנגן מין שיר ערש מבעית שמתחיל במילים: נומי נומי ילדתי, וממשיך ב: אבא הלך לעבודה, הלך הלך הלך… המוח הרך והמבוהל שלי מייד היה מעלה מעצמו את ההמשך: הלך ולא יחזור. מצד שני, אם אמא הייתה בוכה אחרי מריבה קולנית ביניהם, אני לא יכולתי להבין בראשי הקטן שמריבות הן חלק מהחיים, אלא יכולתי רק להרגיש שמישהו פגע באמא, ואם היא רבה עם אבא כנראה הוא האשם. כי בעולם הילדות, הפחד שאבא לא יחזור (חרדת הנטישה) יכול לסבול בשקט את חברתו של סוג הפוך של פחד מדמות האב (לימים, כשאתבגר קצת – הגבר) עצמו. רק שבבגרות, כשמצופה מאיתנו להיות רציונליות ואמביציוזיות, הסתירות האלה כבר לא מסתדרות זו עם זו, אלא רק מסתבכות זו בתוך זו הלוך והסתבך.
מצד שני, הרי אי אפשר לשבת בטיפול כל היום, וגם אם היה אפשר סיכמנו שזה בדרך כלל לא ממש עוזר. מה שכן יכול אולי לעזור זה מדריך יחסים צמוד, אשכרה מישהו שעומד לצידך ומחזיק לך את היד ועובר איתך שלב שלב ומאיר לך בפנס כל נקודה מפוספסת, כל כתם שהולך ומתפשט בלי שליטה. בערוץ שמונה פעם הראו תכנית על מכון כזה באנגליה שמשכיר את שירותיו לעשירים וכוכבי-הוליווד. הניתוחים הפלסטיים התחילו עוד מימי מרלין מונרו והיו שמורים רק לכוכבות והיום כל בחורה עשירית בערך מתהדרת בסיליקון או באף קטן, כך שיש סיכוי שהמגמה שרווחת היום אצלהם תגיע גם אלינו בעוד עשרים שלושים שנה, ואז כל אחת תוכל לשכור בתשלומים מדריך יחסים צמוד. אבל כרגע, כנראה שרק להם מגיע, בנוסף לזוהר ופרסום ושיפוץ קוסמטי אחת לחודש ומיני מותרות חומריות, שייהנו מזוגיות טובה ומקשרים בריאים ויציבים.

תגובות

  1. זוהי באמת חסימה!!!!!!!!!חסמת לי תמוח מרוב שיעמום….

  2. daniel – את מה צודקת… בלהבלהבלה אחד גדול. עדיף כבר לדבר עם בעלי הפתרונים האינסטנטים, מאשר לקרוא את גבבת השעמום של גב' ברנר. אדל – עדיף שתעניקי עוד ראיון ותצלום, מאשר לחרבש לנו את החסימות שבנינו לנו.

  3. תל אביבית ציונית

    אני חושבת שאם הייתם מתעמקים במאמר, הייתם מוצאים כמה דובים ביער, אני מצאתי.

  4. עירית

    מאמר טוב, מזדהה עם התחושה שרק אם נלמד את הנוסחא (ליחסים לדיאטה וכו )החיים שלנו ישתנו .. ואז מסתבר שזה לא ממש עובד ככה..
    כל אלו שהגיבו כאן בטח מתחת לגיל 20…

  5. התל אביבית מודה שהמאמר הוא יער. מאמץ לחפש דובים בו – הושקע. ולבסוף נמצאו כמה.מאמר מעניין, לעיות דעתי, הוא עיסוק בדובים, ללא צורך להחביאם ביער. היער הוא התפל. הדובים – העיקר. ובמאמר הנ"ל מצאתי יותר עיסוק בתפל. ניתן היה לקצרו לכדי 10 שורות. אך אז לא ניתן היה לקרוא לו מאמר. אלא אנקדוטה בלבד.
    ולעירית – שכחתי כבר את הקידומת של עשרים ו-. ואני קרובה יותר לאמצע השלושים ו… לכן, אולי, השתעממתי. משום שלהארות שהגיעה אליהן הכותבת ולמסקנות המתבקשות, בקשר למתכון הקסם – הגעתי כה מזמן, והן כבר כה ברורות לי מאליהן, שלא מצאתי שום דבר שיחדש לי המאמר ויוסיף לתוכן חיי, שאוכל להשתמש בהן.
    אני חושבת שכל אשה נאורה מעל גיל 23 צריכה כבר לדעת על מי ועל מה לסמוך. על עצמה בלבד. מתכוני פלא הם חומר נפלא לאגדות וסיפורי פנטזיה. כמו שלגייה או עליסה בארץ הפלאות. ולכן, בעלי הפתרונים הללו, צריכים להיראות לנו, כאילו יצאו משם כרגע, חייכי בחזרה, כאילו ראית כרגע את עליסה, והמשיכי הלאה בנתיב שבחרת לך. שהרי הוא הנכון עבורך.

  6. אני אישית,אומנם רק בת עשרים ושתים,חושבת שהטקסט היה אמיתי,כנה וניכתב מתוך מחשבה מעמיקה……
    מי שלא אוהב…לא חייב להמשיך לקרוא הכל!!!!

  7. ג'יליאנה

    את מכלילה מאוד. מאוד מאוד מכלילה. נכון, יש את הפסיכולוג התורן שבעוד יומיים הספר שלו ירד מהמדפים, יש את הסקסולוגית התורנית ואת הגרפולוג שמתיימרים לפתור את הבעיות, אבל יש גם את האחרים. את אלה שבאמת עזרו ועוזרים לאנשים במצוקה.

    כתבה כמו שלך מאוד בעייתית ויכולה אף לגרום לנזק לאנשים שזקוקים כרגע ל"מישהו שיעזור להם לשחרר את החסימה" . הרבה אנשים שנמצאים בפרשת דרכים נעזרים בפסיכולוגית טובה/גרפולוג/סופר שעוזרים להם להצביע על מה שחסר להם ועל מה שהם רוצים ולא מעיזים לבקש לעצמם. בגלל כתבות כמו שלך, אני חוששת, שאנשים שעשויים לרצות לבקש עזרה כזו יאמינו שכול המרפאים למינהם הם מהסוג אותו ציינת "התורני" ש"מיימר" אבל לא עוזר, והאמת היא שחלקם כאלה, אבל אסור לשכוח שיש גם הרבה כאלה שלא ושבמצבים מסויימים צריך גם לדעת לבקש עזרה ולא מהמתיימרים אלה מהעוזרים באמת. ויש כאלה, ואת יודעת מה? אפילו לא מעט למי שמעז לבקש את אותה עזרה כשצריך.

    • נובלסית

      נכון שבמצב ממש אקוטי אנשים יקשיבו לכל דבר ויאמינו לכל עצה שנקרית בדרכם. אבל רוב האנשים לא מסתובבים בעולם במצב אקוטי. ומי שממש עומד על פי תהום, כבר ימצא עם מי לדבר ולמי כדאי להאמין, או שימצאו בשבילו. אבל רוב ה'כוהנים' לא מדברים אל ליבם וכיסם של המעורערים נפשית באופן רשמי, אלא אל החלק המעורער- נפשית-תמידית שבכל אחד ואחת. זה כמו שאלוני "בחן את עצמך – האם אתה סובל מפיצול אישיות?"
      בשאלון כזה, יכול לצאת לך שאת בכלל לא, לעיתים , או כן. כלומר סובלת מפיצול אישיות.
      והרי ידוע שפיצול אישיות זאת מחלה שגם פסיכיאטרים לפעמים טועים באבחונה!
      ככה שברור שהוא (השאלון) בכלל פורסם סתם בשביל למלא עוד עמוד בעיתון.

      • פרופ' וולנד

        נובלסית יקרה,
        למען הסר ספק, הפסיכיאטרים אינם טועים באבחון המחלה כי אם חלוקים בדעתם אשר לקיומה. זו הפרעה דיסוציאטיבית נדירה מאוד ולחק מהפרופסיות סבורות שיסודה במראית עין ולא במצג אמת. בספרות ידועים מקרים ספורים של ריבוי אישיאויות או כפי שת מכנה פיצול אישיות ומרביתם הנם הפרעה משנית, נגזרת לפוסט טראומה.

        • נובלסית

          מאיפה הפרופסור בקיא בפסיכיאטריה?
          חשבתי שוולאנד רק יודע לעולל תעלולים.
          הפרופסור אמנם מעולל בלשונו אבל ממקור ראשון אני יודעת על אחת שאובחנה כסכיזופרנית (קיבלה כדורים שמטפלים במשפחה הזו של המחלות הנפשיות) ובדיעבד התברר שהאבחון היה מוטעה.
          ככה ש…

          אגב חלמתי הלילה על חתול די גדול שבא לרצוח אותי.
          האם אתה זה ששלח לי אותו?

          • פרופ' וולנד

            1.סכיזופרניה אינה פיצול אישיות אלא "שסעת" והיא מחלת נפש קשה ובלתי פתירה בניגוד ל "מולטי פרסונליטי דיסאורדר".
            2. כאמור, הפרעה ולא מחלה ובדרך כלל הפרעה משנית, תוצר דיסוציאטיבי או פוסט טראומטי.
            3. פרויד דיבר דוקא על חתולים וחלומות.
            4. רק אהבה.

  8. צביקנית

    הסוד, כמו שמתחילה אולי לְרַמז התגובה שמעלי, טמון ברדידות התקשורתית בנוגע לכמעט כל דבר שמקבל משבצת שידור. מה שכן, בזמן האחרון נראה שתוכניות אירוח ותכניות אישיות לסוגן קיבלו טוויסט ניו-אייג'י, וכולם נדמה שמודדים עליהם את הדיבור האומלל הזה. כמה חבל שאנחנו מפגרים אחרי ארצות הברית בעשרים שנה, הם כבר הבינו ומימשו את עיקרון ההפרדה בין שפע טלויזיה למסות ומעט זמן שידור למי שמחפש עניין אמיתי ולא מקום לזפזפ אליו. נו שוין.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *