בודהא של החביתות

העולם עצר מלכת כשראיתי אותו לראשונה. שם, בניו דלהי, קיץ תשעים ושלוש נחת מבטי על הדוכן שלו כשירדתי מהגסט האוס לרחוב.
הריחות מהדוכן שלו הגיעו עד לחדר שלי בקומה השלישית. וכמו בסרטים המצויירים, החלטתי, ערב אחד, להתחקות אחר מקור הריח המשכר.

ירדתי במדרגות אל הרחוב המטונף. ביוב זרם בעוצמה בכבישים. פרות הסתובבו בחופשיות, לועסות בבהמיות את שיירי הזבל שהצטברו במשך היום. אומללות אינסופית של פושטי יד שלטה בכל מקום. מסעדות מקומיות היו מלאות עד אפס מקום. גוועתי ברעב.
העדפתי למות בתלייה מאשר לגעת באוכל הודי נוסף, שעלול להביא אותי, שוב, לבית החולים.
הריח הזה, שהחזיר אותי בדמיוני כל כך רחוק הביתה, היה תקוותי היחידה.
כסומא באפלה הובלתי אל הדוכן שלו.

הוא עמד שם, מאחורי כיריים מטונפים. שתי מחבתות מונחות עליהם. בקדמת הכיריים עמדו פנכות. באחת פלפלים חריפים ובשנייה וריאציה אסייתית לקטשופ. לצדו עמדה ערמה גדולה של קרטוני ביצים ומספר ככרות של לחם פרוס.
אז הוא היה נראה לי מבוגר, אולי כבן ארבעים. עורו היה שחום במיוחד, עיניו שחורות כפחם ושפם מכובד לו. הוא לבש כותונת לבנה שלא הצליחה להסתיר את הכרס המתגבשת.

תייר ניגש אליו וביקש מנה. "לשים הכל?" שאל בקול שלא היה מבייש את חיים יבין.
התייר נד בראשו.
הוא לקח קערית, שבר לתוכה ביצה וטרף אותה בעזרת מזלג במהירות שטרם ראיתי כמותה. אחר הוא הוסיף פלפל חריף ומלח ומעט מהפסאודו קטשופ הזה. במשך שניה וחצי ערבב שוב הכל.
המחבתות היו לוהטות. באחת הוא הניח שתי פרוסות לחם ומדי פעם הפך אותן עם היד.
לשנייה הוא מזג את הביצה, אחרי שהזליף עליה מעט שמן. בדיוק מפעים הוא הפך את החביתה, כשהוא מקפיץ את המחבת באוויר וזו מתהפכת מעצמה, כאילו תוכנתה כך מראש.
כשהחביתה הייתה מוכנה בדיוק במידה, הוא לקח מרית וקיפל את החביתה לחצי ואחר כך לחצי נוסף. הוא לחץ על החביתה המקופלת פעם בצד הנגלה ואחר כך בצד ההפוך והניח אותה במחבת השנייה על אחת הפרוסות. את הפרוסה השנייה הניח כמכסה לחביתה ואת כל הסנדוויץ' מעך שוב ושוב בידיו, עד שכל הסנדוויץ' נראה והריח מושלם. את המוצר המוגמר הכניס לנייר עיתון מקופל כשקיק.
התייר שילם שתי רופיות והסתלק. אני עמדתי שם בעיניים עצומות, מנסה לשאוף שוב ושוב את אדי הריח של החביתה המיטגנת.
ביקשתי גם חביתה, בלי פלפלים חריפים כמובן. התהליך החל שוב, בכרוניקה ובתזמון זהה לזה של התייר. לא יכולתי להסיר עיני מהידיים שלו, המיומנות והמהירות כל כך. הייתה בו שלוות נפש של מקצוען. נזכרתי במרצה שהיה לי באוניברסיטה, שהיה כל כך בקיא ברזי הנושא שלימד, עד שכבר לא נזקק ללהט אלא פשוט שקע לשלווה סטואית, לרוגע המאושר של ההארה.

כזה היה בשבילי איש החביתות. הצורה שבה עבד לא הייתה טכנוקרטיה שנובעת משגרה. החביתה שלי לא הייתה בשבילו עוד חביתה. אפשר היה לראות זאת בעיניו. הייתה לו אהבה גדולה למקצוע והבנה שזה מימוש הקארמה שלו.

כשהוא מסר לידיי את גזר העיתון עם החביתה בתוכו, הבחנתי שאני רועדת.
פעם אמר לי שף ידוע שחביתה זה אחד המאכלים הכי מדהימים בעיניו. לחביתה, כשעושים אותה נכון, יש צבע נפלא, ריח ששום דבר לא ישווה לו וצורה עגולה מושלמת. חביתה, הוא הוסיף, היא אחד המאכלים שזקוקים לתשומת לב הכי מדוקדקת מצד הטבח. השמן או החמאה צריכים להיות בדיוק במידה, חום המחבת חייב להיות נכון וצריך לדעת מתי להפוך אותה ואיך.

החביתה שקיבלתי גילמה את כל מה שתיאר השף. היא הייתה זהובה ועגולה, היה לה ריח משכר והטעם, הו הטעם. הביס הראשון שיתק אותי. לעסתי באיטיות. זה לא היה עוד סנדוויץ' בשבילי, גם לא עוד חביתה. באותם רגעים הרגשתי שאני אוכלת את הדבר הכי טעים שאכלתי מימי בעולם כולו. ייחלתי שהשף הפרטי שלי יבוא איתי לארץ ויפתח מסעדת פאר.

בכל יום שעבר לאחר מכן, ספרתי את השעות עד שיפתח איש החביתות שלי את הדוכן המצ'וקמק שלו, שהביא, גם אותי, למחוזות חדשים של אושר.

מקץ כמה ימים חשתי שמיציתי את העיר והגיע הזמן לעבור למקום אחר. בדרך לרכבת הלילה, עצרתי בדוכן שלו וקניתי חביתה לדרך. כשנפגשו פנינו הסמקתי. הוא חייך ברכות לא אופיינית לאיש גדול ממדים. הצטלמתי אתו. הוא לא דיבר מילה אנגלית. הבטתי בעיניו הגדולות והשתחוויתי כלפיו לאות תודה, כדרכם של הנזירים.

הבטתי לאחור בכניסה לתחנת הרכבת. הוא נעלם לי מהאופק. עליתי לקרון שלי ולעסתי בנגיסות קטנטנות את הסנדוויץ' האחרון שהכין לי הבודהא של החביתות.